כתב:
פרץ גרין
ערך
וביצע הגהות: משה לוי
החרם מדאורייתא -
הזוהר הוא הפרי הרע של עץ הדעת טוב ורע
טקסט
שנכתב בי' בשבט התשמ"ט
שוכתב
ב-22 בינואר 1994
לדאבוננו
מוכרחים אנו להיכנס כאן לעולם האצילות, עולם מסובך וגדול מאוד אשר לא נברא מאת ה',
ולמעשה לא היה ולא נברא, לא נמצא ולא קיים.
זהו
עולם אשר נדמה למאמינים בו שכולו טוב בשלמותו, שלמות גמורה ומוחלטת, אך למעשה הוא
כולו רע, המפתה את מחשבת האדם ומשכנע אותו על הווייתו.
הווי
עולם נאצל לפני בריאת העולם,
הווי
מהות אל בלי מה מצומצם לעפר בארץ בלתי מוכרת
כמה
אתה יפה אל מצומצם באצילותך
עיניך
מחדירות אלי אלוהים מצומצמים
אתה
מראה לי את עצמי בזעיר אנפין
ולכן
אינני יכול לראותך.
ישמחו
הלבבות, כי האל אף פעם לא הצטמצם
רק
אנשים הם שצמצמו אותו לדרגתם
האל
לא מנמיך את עצמו עד לבניינם
ורק
בסוף עבודותיהם,
ירד
ה' לשפוט את בניניהם הנאצלים
מבוניהם
הבלתי ראויים
כי
לכל אצילות יש סוף.
מכתב
יד באנגלית של "עץ הדעת טוב ורע", תשמ"ה:
כבר
כמה מאות שנים המיסטיקנים היהודים של מסורת הזוהר ביקשו להפוך את העולם בשיטותיהם על
עשר הספירות הנאצלות. עתה, בעזרת ה' הקדוש, נשתדל להציב את העולם במצב אנכי וישר,
באופן בו השמות שהורכבו על עשר הספירות יחזרו למקומם, ושאותם רבבות בניינים
מזויפים ייהרסו לנצח נצחים. במקומם יבואו עשרה עניינים משלימים להתחיל את הקבלה
האמיתית בזכות הגואל חיים, והנה הם בקיצור:
כאשר
קמה ה"אלף", אמונת הכסילים נשברה לאלפי שברים.
כאשר
נכנסה ה"בית" היא מברכת את הבנים האהובים.
כאשר
ה"גימל" רוכבת במרומים היא הורסת כל צורת גאווה.
כאשר
ה"דלת" סגורה היא מגנה על הענווים.
כאשר
ארבע עניינים אלו מושלמים, שמחה ה"הא" בלב האדם.
כאשר
מגיעה ה"וו" היא מתקנת כל עיוות.
בבוא
ה"זין", מתפרק משק האויב.
ה"חית"
מקימה ברית לחברים הנאמנים.
ה"טית"
משלשת את השמירה.
ה"יוד"
מלמדת לחכם את השתיקה.
בא
הזמן שיבין הקבליסט לאיזה מוקש הוא נפל.
ה"אלף" שוברת לאלף חתיכות את האמונה בעשר הספירות הנאצלות מהאין סוף,
כמו שמשה רבנו שבר את הלוחות בכדי לשלול ולאפס כל רושם משורשי אלוהים אחרים. כאשר
מדמה האדם את ה' לאל נאצל, לאדם עליון קוסמי, מדובר, בר מינן, בחילול צלם האל אשר
נברא בו האדם.
הברכה
אינה חיצונית במהותה אלא היא נכנסת אל פנימיות האדם ורק אז היא בית מגן. אין הברכה
באה דרך עשר ספירות, כי אם מאל עליון הנותן אותה לאלה שליבותיהם אהובים מלפניו. לא
ידאג האדם לאופן בו ה' שולח לו את הברכה, אלא ידאג לעשות את מה שאהוב מלפניו בכדי
לקבל את הברכה.
יודע
ה' איך לשלוח את ברכתו ואת מי לברך באופן שהוא חפץ.
מי
שקיבל מהחכמה אסור לו להתבונן בעשר הספירות, כי אם על טעמו של משה רבנו, עליו
השלום, בשברו את הלוחות עליהם נכתבו עשרת הדיברות. הטעם בכך היה להוכיח (עד לאחרית
הימים) לבני ישראל, שאסור להחשיב את הלוחות לאצילות האל ושאסור לעבוד אותם כאצילות
האלוהות. הראה בכך משה שאם הלוחות, שאין דבר יותר קדוש מהם כי נכתבו בכתב אלוהי,
יכולים היו להישבר, הרי שאין בהם שום דבר שהינו נאצל מן האל. החשבת אותם לוחות
כנאצלים היא כמחשבה שעגל הזהב הוא נאצל. מחשבת האצילות היא לפיכך אסורה בדיוק כפי
שאסור לעבוד את עגל הזהב. זוהי תורה אמיתית, וכך נהג משה. בהקשר זה אמרו חז"ל
כי ה' אמר למשה: "יישר כוחך ששיברת" (בבלי, שבת, פ"ז, א'; בבא בתרא, ט"ו, ב').
בדרך
זו תיקון עשר הספירות הנאצלות הוא בשבירתן. לעומתן, בעשרת הדיברות נמצאת ברכת ה'
הנתונה לאוהביו ולשומרי מצוותיו.
אם
אתם מאמינים באלוהות של עשר הספירות, אז אתם נמצאים בניגוד מוחלט לדיבר השני, ולכן
לא תקבלו ברכה! האור שאתם משיגים בא מאדם בליעל שבו אתם
מאמינים. על כן אור זה לא נשאר ואינו מטהר ולא מלמד את הלב איך להשיג את הרגשות
האמיתיים ביחס לאנשים אחרים או איך להתנהג במסגרת המידות האהובות בפני ה'. זהו אור
מזויף המפתה ומשכנע אתכם בבהירותו ובגדלותו ואינו מועיל אלא לאכול את מוחכם ולגרום
להפסד כוחותיכם.
בסוף
אתם תילחמו נגד צילכם כל ימי חייכם, סוטים בשל האור ששכנע אתכם להאמין שפרי העץ
האסור הותר לכם כעת מאת ה'. הרע המושרש דורש את מחירו.
אלוהות
זעיר אנפין דורשת שהכבוד השייך לבורא יינתן לצלמו המשתקף באדם העליון בעולם
האצילות, מאותו מקום לפיו ה' אחד הוא ה' עשר.
ההתבוננות
בעשר הספירות הנאצלות היא שמביאה לידי ההאלהה של זעיר אנפין, אשר למעשה אינו משקף
כלום מן האל העליון אלא משקף רק את דמיון האדם שלמטה. הבנת טעות האצילות ברורה רק
למי שלעולם לא קישר את אלוהות ה' עם ספירות, כנהוג בקבלת הזוהר.
זוהי
כוונת הצדיק השלם, המורה חיים, בהתייחס לעץ הדעת טוב ורע, לפיה מתקיימת ידיעה שהיא
טובה ומתקיימת ידיעה שהיא רעה. כמו כן יש סוגים אמיתיים של ידע (בשל פעולה אמיתית
בהם או מאחר שקיים בהם דבר אמיתי), אבל יכולים הם להפוך להיות סוגי ידע רעים.
הצדיק
הנסתר נתן לכך דוגמאות. למשל הידע בנוגע לעבודת השדים הוא לרוב ידע רע, משום שכדי
להשיג מן השדים דבר כלשהו, על המכשף לפנות אל השד ולדבר איתו (זהו לימוד ארוך וקשה
מאוד להשיגו). באופן זה מבצע המכשף פולחן לדבר אחר חוץ מאשר לקדוש ברוך הוא ומאפשר
לשד לשלוט עליו כתגובה לבקשתו הראשונית. הידע הוא ידע אמיתי (גם חכמי התלמוד ידעו
לקרוא לשד, אם כי הם ידעו לשלוט בו לצרכיהם מבלי שהוא ישלוט בהם וידרוש מהם
תגמול), אבל מגמתו והדרכים להגיע אליו הם בסוג ידע רע, השנוא לפני ה' ברוך הוא.
דוגמא
נוספת היא הידע בעבודת הכוכבים על מנת להשיג את השפעותיהם (שהוא ידע רחב ועצום אשר
רובו נאבד במהלך הדורות). ידע זה הוא ידע אמיתי, ירושת עובדי הכוכבים, אבל בשל
העובדה שהוא דורש עבודה זרה לכוכב הנעבד, ידיעתו לשם
ביצוע פעולה, שהיא מן המדע העתיק, היא ידיעה רעה, אף כי הידע עצמו באותם הסודות
מצד עצמו, מבלי להשתמש בו, איננו עוון ואינו נקרא רע. ידע זה, כאשר נמצא הוא בידי
הצדיקים הנסתרים, הוא ידע טוב, כי ידיעת סודות כשפים יכולה לשלול את כשפי המכשפים
אם יש צורך בכך. נציין כאן כי מתקופת הרמב"ם, עליו השלום, לא היה אדם בקי בכל
הסודות הללו כצדיק מצנעא, הגואל האחרון, חיים.
יש
גם סוגי ידע אחרים, רחבים ומעובדים באלפי הסתעפויות, שיסודם אינו אמיתי כלל
והידע שלהם הוא רע בלבד. דוגמא לכך היא אמונת השילוש. כל הכריסטולוגיה
של הנצרות המסורתית, המיוסדת על השגת כתובים ברוח הלוגוס, מצביעה על כוחו של הידע,
שיכול ליצור השגות רבות ועמוקות עד בלי די. עם זאת, כאשר נחשף מקורו המוטעה, שאינו
מיוסד על אמיתות אחדות הבורא, נופלים כל הבניינים שנבנו על שורש זה, ונחשף כל השקר
המנוגד לאל שדי.
אחרי
ידע השדים, חכמת הכוכבים ותובנת הלוגוס מגיע הידע הרע הרביעי - הרע והמסוכן ביותר,
שגם יסודו אינו אמיתי כלל, ועצם הרע של עץ הדעת טוב ורע מושרש בו. זהו הידע של
"חכמת" האצילות, אשר כל התעסקותה הוא בהשערת הדברים אשר קרו לפני בריאת
היקום.
חכמה
זו אינה חכמה אלא טיפשות גמורה הסותרת את עצמה מראשיתה ועד סופה, כי לא התקיים שום
דבר לפני קיום היקום, חוץ מה' ברוך הוא באחדותו המוחלטת.
לאמת
אין חלק בפרי האסור, הפוקח את העיניים לאור מזויף, שמפרש בדקוּת ובעמקות באוויר
הפילוסופי של עורמת הנחש.
באור
ההוא נחלש כוח איפוק האדם, כי אין חקר לטעמו של הפרי האסור, תענוגו עולה על גדרי
המוח, ויופיו מושך את הלב עד לתוככי הנפש.
על
זאת הנחש הופך את העולם ואומר: "לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן; כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ,
וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב
וָרָע" (בראשית, ג', 4-5).
מי
הם האלוהים היודעים את הטוב והרע? האם הם השדים בכל אוכלוסיותיהם, בשבעת הארצות
שלמטה, היודעים להבחין בין מה שטוב לבין מה שרע עבורם? האם אלו הכוכבים אשר
ידיעותיהם מושלות על אנשי הארץ ומדריכות אותם בטוב וברע? האם אלו הם המלאכים בכל
כוחותיהם המופיעים ברבבי רבבות ריבוא בכל רגע
בשליחויותיהם בטוב וברע? האם אלו הם הכוחות הנבואיים הנבראים מעל למלאכים היושבים
בבית הדין העליון, אשר מכריז הכרזות על כל דבר לפני שיורד לעולם, גם על הטוב וגם
על הרע? או שמא מדובר בעשר הספירות הנאצלות מהאין סוף, עשרת האלוהים המאוחדים
באחדות הכתר העליון מן האל המצומצם? מי יודע יותר מזעיר אנפין בעשר ספירותיו
הנאצלות מאריך אנפין ממעל, כדי להבחין בין אמיתות הטוב ושקר הרע?
השדים
מתקיימים. הכוכבים מתקיימים. המלאכים מתקיימים. העליונים של בית הדין של מעלה
מתקיימים. ומה כבר יכול לדבר עליהם השטן? לעומת זאת, עשר הספירות הנאצלות לא
מתקיימות, ועל כן זהו לחמו של השטן, הידע שכולו רע של עץ הדעת טוב ורע.
אמר
השטן לאישה: כל עצי הגן הם נבראים יפים בלבד, אך עץ הדעת טוב ורע - בו נמצאת דעת
אצילות האל עצמו וסוד עשר הספירות הנאצלות בצורת אדם. על כן אלוהים איננו חפץ
שתאכלו מן העץ הזה, מפני שאם תבלעו ותתעצמו מפריו,
תקבלו את דעת עשר הספירות הנאצלות ותהיו כאלוהים המאוחדים היודעים אודות עשר
הספירות של הטוב ועשר הספירות של אדם בליעל, שורש כל
הרע.
"ו וַתֵּרֶא
הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם,
וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.
ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם
הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (שם, 6-7).
לפיכך
בתחילה נפקחו עיניהם לראות דעות נאוות שלא ראו אותן קודם לקריאתם בספר הזוהר וחשו
בטוב טעם דברי ספר הזוהר, כי ספר זה מרבה חשק ללמוד את דבריו. הם האמינו שניתנו
דברי ספר הזוהר הנחמדים להשכיל בו כדי להשיג הבנות נשגבות בעליונים.
עם
זאת, לבסוף נפקחו עיניהם לראות את האמת והבינו שכל הטעם הנפלא ההוא, כל חמדת השכל
ההיא וכל פקיחת העיניים ההיא הן שקר מוחלט המנוגד לרצון הבורא, ישתבח שמו לעד, אשר
ציוונו בתורתו: ''תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ"
(דברים, י"ח, 13). הם הבינו אז שעירומים הם כי לבשו על גופם בגדים שנואים
ואכלו פירות רקובים, ועל כן התחבאו מבושה בשל כל מה שחשבו על ספר הזוהר. עם זאת
ולמרות כל זאת ריחם עליהם ה' בחמלתו ואפשר להם לתפור לעצמם חגורות מעלי תאנה לשם
שמירתם וכן העניק להם מזון ראוי, כדי שיחזרו לתורה האמיתית ולמצוות בפשטות הלב
בפני ה'.