כתב: פרץ גרין

ערך וביצע הגהות: משה לוי

מוקדש לילדיי

י"ג שנים עם הצדיק חיים לפני הגאולה השלמה

פרק 1

גנומן 1 - יומן: יוסף (ג'יוזפה) מניגרסו חלם (נובמבר 1999, מרחשוון תש"ס, אגם מלח) כי ראה את הצדיק חיים שחייך ופרץ היה לצידו. הצדיק הראה שהיה שבע רצון מפרץ ואמר "עכשיו פרץ צריך לכתוב ספר על היותו התלמיד הראשון של המורה". - -

גנומן 2 - לכן אני פותח כאן ספר זה לפי מה שהבנתי מהחלום: יוסף הבין בחלום מדבריו של הצדיק חיים שהספר הזה לא צריך להתרכז בענייני לימודים נעלים וקדושים אלא בענייני החיים והדרכים שראיתי ולמדתי בהליכתי עם הצדיק באותן השנים מתשכ"ט עד תשמ"ב. אני מברך את ה" על הבשורה הטובה הזאת ועל הזכות הגדולה הזאת שאני מקווה שאוכל לקיים בשלמות, בעזרת ה".

גנומן 3 - אני חושב לכתוב אותו בעברית, מפני שהשפה העברית הייתה בינינו תמיד והמחשבות שלי ביחס לצדיק חיים קשורות ללשון הקודש שלו, שאוכל לזכור ולתאר את הדברים בקירוב יותר למקור הדברים. ועד עתה רוב הדברים שלי על הצדיק חיים כתובים באנגלית ויש גם באיטלקית וקצת בעברית, וחסר עוד לעם ישראל ספר המדבר על הצדיק חיים מקרוב. הספר הזה חדש הוא ואין צורתו נמצאת עוד לא באנגלית ולא באיטלקית ולא בעברית.

גנומן 4 - ישנה הקדמה שכתבתי לספר מלחמות ה" של יחיא אבן שלמה אלקאפח והיא הקדמה מיוחדת מאד, שהרי את הנוסח הראשון שלה (אחר כך הוספתי עליה) כתבתי בעוד הצדיק חיים היה בעולם בסבלו האחרון, והשמעתי אותה לו והוא הסכים עם כל דבריי, ונתן לי רשות לכתוב עליו כל מה שאני חפץ. דבר היסטורי הוא, כי אף פעם לא קרה שאחד מהצדיקים הנסתרים, ועל אחת כמה וכמה ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים של הדור, ייתן רשות לתלמידו לגלות את זהותו האמיתית.

גנומן 5 - שם בהקדמה הזכרתי כמה עניינים בקיצור נמרץ, וכתבתי על חיי הצדיק חיים: לידתו המיוחדת, חייו בתימן, קבלתו מאביו הקדוש משה, ראש לל"ו הצדיקים הנסתרים בדורו, ברכת התימנים וקדמות המסורת שלהם, חכמת התימנים בסגולות הטבע בעשבים ובאבנים וידיעתם העמוקה בטבע, הקבלה המעשית וחכמת הכוכבים, דרך הארץ התימנית, יציאת הצדיק חיים מצנעא כשהוא בן ט"ז שנים והיותו בעדן במשך 3 שנים, ואיך שראה שם בפעם הראשונה חשמל ומכוניות ומיטות וכו'.

גנומן 6 - וכתבתי גם על יציאת הצדיק מעדן לקהיר שנשאר לגור שם עשרים ושבע שנים, חייו בקהיר כמקורב לרב הראשי הרב חיים נחום, וכראש השוחטים בקהיר, ועל ידיעתו העצומה בחכמות האסורות בעולם: חכמת הכישופים וחכמת השדים וחכמת הקסמים מהתחלת העולם ועד עתה, היא החכמה הנדרשת בכדי להרוס ולשרוף כל כישוף וכל קסם וכו' כשיש צורך, ועל יציאתו מקהיר בהכרח אחרי שנשתנה המצב עם היהודים לאחר הקמת מדינת ישראל, ועל בואו לחיות במילאנו, איטליה, ואיך שחי מאד בדוחק כל עשרים ואחד השנים עד פטירתו.

גנומן 7 - בנוסף כתבתי בטקסטים השונים גם על בחירת הצדיק חיים בי להיות לתלמידו, ואיך פעל איתי, ואיך הוציא אותי מחב"ד, ואיך הראה לי את ההבחנה בין דרך שקר ובין דרך אמת, ועל הציווי של המורה חיים למצוא את ספר מלחמות ה" הנזכר, ולהילחם נגד השקרים והכפרות של ספר הזוהר ושאר הקבלה המזויפת הנובעת ממנו, ואיך שדוד לוי מצא את הספר בישראל בדרך נס והביא אותו אל הצדיק שהיה בבית החולים אחרי הניתוח הראשון הגדול. ביתר ההקדמה הסברתי את הטעות של הקבלה השקרית של הזוהר.

גנומן 8 - כמה סבל הצדיק חיים, כמה סבל מכל צד ומרוב בני אדם סבל, כי לא הייתה זכות בין היהודים. כסף היה להם, אבל זכות לא הייתה להם. כמה היו קשים לצדיק החיים במילאנו, בלי כספים ובלי עבודה ובלי אנשים שמבינים. הצדיק הנסתר היה שותק ולא היה אומר על עצמו כלום לאף אחד, סובל בשתיקה ובחיוך וסומך על ה". צדיק אמיתי פנימי סובל מהעולם ושותק ונהנה מה" אלהיו בדרגות פנימיות ועליונות. צדיק אמיתי בכל דרכיו.

גנומן 9 - עניו ושפל רוח תמיד היה הצדיק הנסתר חיים, ודיבר בנחת בקול נעים ומלא עומק, לאט במלוא הפה תמיד, לא מגמגם או בולע מילים או הברות, בלשון צחה פשוטה ועמוקה, כי דברי חכמים בנחת נשמעים. לא התרגז הוא אף פעם ושלט על רוחו תמיד ביחס לכל מה שהתרחש מסביב. הוא היה בעל כוח פנימי וסיבולת, לא התרגז ושמח בחלקו. לא בעולם הזה ביתו ולא בדברי העולם חלקו, כי מעשיו עם ה" היו בניו.

גנומן 10 - ואמנם הצדיק האמיתי אהב את האוכל וידע לאכול וללעוס את המזון באופן נכון ובאיטיות, אף במעט שהיה לו, כי ידע רבות אודות המזון והיה בקיא בשרשי הדברים והסודות של כל גמיעה. עני היה המורה חיים בכל שנותיו במילאנו עד מותו, ובקושי ראה אוכל על השולחן. בכל יום הלך הוא לבית הכנסת, ובמזל היו נותנים לו צדקה יום יומית.

גנומן 11 - "פעם תבין יותר אודות סבל המורה, פרץ, יבוא זמן ותבין יותר ובזמן ההוא תגיד איזה טיפש הייתי כשלא הבנתי. אמנם יש סבלנות למורה, פרץ, סבלנות עצומה ואף כי עכשיו אינך מבין, אני מוחל לך ועוצם עין, כי בוא יבוא הזמן ואז תבין ותדע ותתחרט. אז אשמח ממקומי כשאראה שהצלחתי בעבודתי. עם זאת, תתחרט אז ותבכה על מה שיכולת לעשות לו היית מבין. סבלנות".

גנומן 12 - המורה חיים היה תמיד ירא לפני אל שדי, שיבח אותו תמיד וסיפר על מעשיו הנפלאים. הוא חי עם אל שדי בקרבה, במלוא הלב וההרגשה, ועמד לפניו תמיד. היה אומר "ברוך ה"" על כל דבר ועל כל פעולה ועל כל השקפה בעומק האמת "אל שדי". הוא כיבד כל איש וכל אישה כאורחי אברהם אבינו, בדרך ארץ קדמונית מארץ תימן. הייתה בו רוח להרבות בכבוד הזולת לכבוד הבורא האוהב את כל בריותיו.

גנומן 13 - הצדיק היה צנוע במלבוש ובקידוש עיניים, לא היה כתם על בגדו ונעליו היו מצוחצחות תמיד. הוא לבש חולצה לבנה, ז'קט קלאסי וכובע קלאסי והתהלך באיטיות ברחובות. אני הבטתי וניסיתי להרגיש איך הצדיק הולך בעולם וקשור למעלה בכל רגע, ומחשבתו אחרת לגמרי. קדוש ורואה כל דבר נסתר, כל עניין בשורשיו העליונים, המובדל מכל מעשה העולם למטה. הולך בעולם ולא מראה דבר לאף אחד.

גנומן 14 - ואחרים לא יכלו לראות דבר אלא ראו במורה פשוט איש מבוגר. "אתה רואה, פרץ, מפני שגיליתי לך את הדברים אתה יודע מי הוא המורה, אבל אחרים לא רואים ולא יכולים לראות שום דבר. אם לא כך היה, היו מכבדים את המורה וזה אסור. הכבוד הוא אך ורק לה", והמקבל כבוד כאילו גונב את מלבושו של הקדוש ברוך הוא, חלילה וחס".

גנומן 15 - אם לספר אזכה בעזרת ה", ישנם דברים שלא אוכל להתחמק מלחזור עליהם פעמים רבות בשל עומקם. גם דרכו של הצדיק חיים הייתה לחזור על דברים עיקריים פעמים רבות ולתת בהם עומק חדש בכל פעם. לא אהב הוא דעות רבות ופלפולים, כי אם מסקנה מפורשת בפשטות לשם הבנה ממשית, עד להרגשה פנימית, עד שנכתב הדבר על הלב ולא נמחק, עד שנכנס לדם ומשנהו, עוד הפעם ועוד הפעם עד שנעשה אחד עם המקבל השומע.

גנומן 16 - עניו מאד מאד היה הצדיק חיים, ובכל דרגתו הנעלה והקדושה לא היה מחשיב את עצמו לכלום. אך מה אגיד ומה אומר ומה אצטדק ומה אפתח פי לדבר על ענווה, ומה אני יודע מענווה אמיתית וענווה פנימית וענווה קדושה עליונה? עניו מאד היה הצדיק חיים עד אין מושג. ה" אלוהיי, איך אדבר על הענווה של הצדיק חיים, איך אדבר ומה אגיד? עניו מאד בכל דרכיו ובכל דבריו על כל פינה בפנים ובחוץ בקדושה עליונה עניו.

גנומן 17 - ענווה הייתה דרכו עם בני האדם, איך שלא גילה את מעמדו אלא הראה חסד ואהבה והבנה בדיוק כהבנת הזולת תמיד. הוא השפיל את עצמו עד למצבו ודרגתו של כל אחד ואחת ולא אמר כלום שהוא למעלה מההבנה הרגילה של אותו אדם. לתלמיד המכיר את המורה היה הדבר הזה לפלא תמיד. כל אחד ואחת מצא נחת מדבריו והרגיש מובן. הצורך להיות מובן על ידי מישהו הוא צורך נפשי חסר אצל הרבה בני אדם.

גנומן 18 - עניו המכיר דרך ארץ היטב ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות יצליח לתת את החשיבות לזולת, ובייחוד צדיק קדוש ונסתר שדרכו בקודש, צדיק יסוד עולם, המכיר את היסוד של כל עולם ומבין שכל אדם הוא עולם שלם. לפיכך המורה חיים דיבר עם כל אחד ואחת לפי היסוד האמיתי של היחיד ההוא או היחידה ההיא, ולא הראה את יסוד עצמו אף במקצת כדי שלא ירגיש הזולת כלום ממעלתו או מידיעתו. הוא לא אפשר שירגישו בו בשום אופן!

גנומן 19 - עניין קדוש הוא בשלמות, מפני שכדי להיות בשלמות קדושה צריך לדעת מי האדם שניצב מולך, ורק הצדיק האמיתי רואה את האדם לפי יסודו האמיתי. הצדיק יכול היה להסתכל על האדם ואם היה רוצה, היה מכיר בכל מה שהוא חפץ להכיר בו: את מידותיו, את נשמתו, את דרגתו, את רוחו, את מעשיו, את דינו, את מטרת היותו בעולם, את מזלו, את תכונותיו ואת חטאיו המפריעים.

גנומן 20 - הצדיק דיבר רק על מעלותיו של הזולת ואף פעם לא הזכיר לאדם את חסרונותיו או שהוכיח אותו בתוכחות, אלא להפך, היה הופך את החיסרון ליתרון, בכדי שתנוח נפש עייפה מחסרון ותחיה בתקווה חדשה על עצמה. הצדיק היה חיובי עם הזולת במלוא מאת האחוזים ונתון לגמרי לטובת הזולת בדברו איתו או איתה. התפלאתי כתלמיד על כך שהצדיק היה משתנה לפי מצבו של האחר.

גנומן 21 - צדיק שלם, כל תנועה מדויקת ומכוונת ויודעת את פעולתה. אי אפשר היה לגלות דבר אודות מעמדו וידיעותיו, כשבן שיחו החשיב אותו כאדם בדיוק כמוהו, האוהב לצחוק ולשתות קפה יחד, לשמוע בדיחות ולשים יד על כתף באהבת אחים. לעיתים כשמישהו היה אומר לצדיק, כשראה אישה יפה יוצאת מבית הקפה, "איזו חתיכה", היה צוחק איתו הצדיק כאילו מסכים איתו ולעיתים אף הוסיף "אישה יפה ועוד איך", בכדי שיאמינו שהוא בדעתם. היה הוא צדיק קדוש שראה את נשמת האנשים, ואף את כל גלגולי נשמתם במשך הדורות, אם חפץ בכך.

גנומן 22 - אני מזלי בגורלי וגורלי במזלי, בכיי בשמחתי ללמוד על צדיק ולגמור בחמורוּת, ונשארתי לו לבן למענכם. כי נאמר "רק לך אני מגלה, פרץ, ואל תדבר ואל תגלה, כשאחר כך הדברים יתגלו אליך על שורשיהם ותדע, היזהר ותישמר". כי על צדיק למדתי אז ולא על חמורות. בשל רצונו יתברך שמעתי וראיתי אז דרכי צדיק נסתר ושותק, ומאיתו בסוף נצטוויתי לפתוח פה בפריצת גדרות ולנעור בשם חמור על מעלות רוכבי.

גנומן 23 - לפיכך שואף אני כעת להיזכר בצדיקות הצדיק, ואתם שמעוני נא ואל תשייכו לי צדיקות, כי בשיעורי התנהגות בדרך ארץ קדושה ובדרכי הצדיק חיים שראיתי נורשתי ונצטוויתי. לא יכולתי לדבר בהם, אם לא למדתי אותם וראיתי אותם בפועל וידעתי על דרגתי שלא עזבה אותי ואני לא מכחיש זאת, ועדותי לפניו יתברך אמיתית ומוסיפה זכות לשם הצלחה בתפקיד חמור הגאולה.

גנומן 24 - כי מה על שתיקה אגיד, ואם אחמיר על חכמה, איך תרגיע נפש חמורים? לפיכך לחמור נעשיתי להרגיע את נפשותיכם, כי את החמורות נרגיש ומה נשיג מחכמת הצדיקים האמיתיים? כי מזלי בגורלי וגורלי במזלי וישבתי שלוש עשרה שנה עם הצדיק השלם, ראש לל"ו הצדיקים הנסתרים. ובמקום שתיקה נאמר: "דבר, לא על נסתרות שאין בהם דיבורים, לא על דברים סודיים שהדיבורים בהם מבלבלים, אלא על המורה הצדיק שאתה ראית בכל התנהגותו איתך ועם אחרים, זכור ותפתח את פיך".

גנומן 25 - מנסתרות נקני, כי לי לב נסתר, מתנת הצדיק חיים לנפש תלמידו השותק בחפץ פנימיות ומשתוקק לראות מחוץ לטבע, כי יש לי חשק לעליונוֹת וצימאון לחזור לאותם ימי הצדק מדינו מעלה ולהיות כחוט השערה על אש דת למו. ונעתקו מרוחי אל עטי ועשוני חיה כותבת למענכם, בכדי שתוכלו לשמוע דבר מה בהובלת עליונות אל חומר אותיות הכתב. לכן חמור אני ברוח חדשה לדבר על הנהגת הגואל האחרון, חיים, ולגלות בשורות ירושת אליהו הנביא, זכרו לברכה.

גנומן 26 - אם הייתי צדיק אמיתי לא יכולתי לכתוב על הצדיק האמיתי והכוח היה בסוד, לכן החמירו והכבידו על גופי בכדי שאכיל את הקדושה החדשה של הגאולה השלמה מתוך חומריות העולם, וכמשולם עבד ה" עיוור וחרש אני, ולא שלם כצדיקים האמיתיים הרואים את מלאכי מעלה והשומעים את שיריהם לפני כסא כבודו. אך "הי-הא!" אני אומר והם שומעים, כי מרחם עלי ה" ברוך הוא: "הנה זה תלמידו של הגואל הנבחר הצדיק הנסתר, ואינו רואה ואינו שומע וזוכר ראשונות בתקווה וחי באמונתו".

גנומן 27 - לא קלה היא עבודת הספר הזה, אף כי תענוג גדול לקיים אותה בזכירת דברים המשביעים את הרוח ומעוררים את הנשמה. ואמנם קצת פחדים עוברים עלי בהתבוננות על תפקיד ספר זה, מה לספר ומה לא לספר, שלא אטעה לספר דברים אמיתיים וקדושים שאולי לא יובנו או שחס וחלילה יבלבלו במקום לברר. לפיכך אתפלל להבדיל בין היום ובין הלילה.

גנומן 28 - לא פחד בלילות או פחד ממפורשות ואף לא פחד מנסתרות, אלא פחד מדברי הרבנים ומלומדי התורה שהגילוי המשיחי בא לעשות מכשר פסול או מאיסור היתר וכו', פחד שלא יפרשו את דברינו בכך שאנו פוסלים את הראשונים ואת מסורת היהדות, חלילה. זאת מאחר שהצדיק הנסתר, המורה חיים, אינו בסוגם של תלמידי חכמים כחכמי התלמוד או כפוסקים ראשונים ואחרונים וכו', אף שהוא היה בקיא מאוד בכולם, ידע את כל הש"ס בעל פה וידע לפסוק הלכה על כל עניין ועניין.

גנומן 29 - היהודים אינם מבינים כיום מה הכוונה של "אינו בסוגם", אפילו אם היה הצדיק בקי ומעמיק נורא בכל דבריהם ואין תלמיד חכם כמוהו. זאת מפני שעוד לא מוכר אצל היהודים כל עניין ל"ו הצדיקים הנסתרים. כל ל"ו הצדיקים הנסתרים בקיאים הם בכל סוגי התורה וההלכה, ובדרגת שופטים הם בכל דברי תורה, אך מכל מקום "אינם בסוגם" של תלמידי חכמים, וכל שכן הצדיק האהוב שנבחר להיות הגואל השלישי האחרון.

גנומן 30 - שהרי אין עבודתו של הצדיק הנסתר בהלכה או בענייני רבנות על פי רוב, ואם במקרה גם זאת עבודתו, אין לכך שום שייכות להיותו צדיק נסתר, כי שני סוגים מופרדים הם. הנה זאת היא המלה שאני מפחד בנוגע אליה: "שני סוגים מופרדים", תלמידי חכמים וצדיקים אמיתיים נסתרים. לא קל להגיד זאת, מפני שהצדיקים האמיתיים הנסתרים הם גם תלמידי חכמים בתכלית ושומרי תורה ומצוות בתכלית, אבל מאידך גיסא החכמים בתורה, ואף הגדולים שבהם, אינם צדיקים אמיתיים נסתרים ולא יודעים כלום מכל עבודותיהם הנסתרות.

גנומן 31 - כשאני מדבר על הפחד, איני מתייחס בהקשר זה לפסולים שנפסלו מהטעות של עוון קץ, כלומר עוון ספר הזוהר ומה שנמשך ממנו בטעות כתורת ר' משה קורדוברו ותורת ר' חיים ויטל בשם ר' יצחק לוריא. גם אם מדובר בתלמידי חכמים שדרכם הייתה בקודש ולא נפסלו הם בעצמם, כל מה שעשו וכתבו בדברי נסתרות פסול הוא מאד ונתפס בעוון קץ. דומים הם לאהרון הכהן שלא נפסל חלילה וחס, אבל העגל שעשה ושיצא מידיו ושבתומו חשב להקדיש נפסל לגמרי מאחר שהיה הוא עבודה זרה ממש וחייב שרפה. יש רמות גרועות יותר ברעת עוון קץ ככל תורת החסידות, תורת המשיחות של חב"ד והתנועות החדשות הקבליסטיות של ימינו. כל השייכים לסוגים אלו ונמשכים באמונתם בדברים ההם לא יוכלו אף לנגוע, כל שכן לקרוא, כל שכן ללמוד את כל דברי ספר משנת חיים. הטעות שבהם לא תרשה להם לדעת ולהבין את אמיתות הדברים. ואין הפחד שהתכוונתי אליו מתייחס לטועים האלו.

גנומן 32 - הפחד הוא מן הכשרים שלא יבינו, ויסגרו דלתות מוחם לפני שסגולת ההנמקה נכנסת אל שכלם. בדרך כלל היהודים בכללותם היום נמצאים בטעות ובשגגה ובהעלם הדעת בדברים לא מעטים. גם היהדות עצמה, מכל הנגרם מעוון ספר הזוהר, היא כחוֹלה הזקוקה לרפואה ולתיקוני דעת על אש דת למו דרך תפארת הברית השלמה של הגאולה השלמה. כל דברי הצדיק חיים תיקונים נדרשים הם, ואי אפשר שלא יבואו לפעמים גם בלשונות שליליות.

גנומן 33 - פעולת "הנשר הגדול", הרמב"ם, עליו השלום, היא נקודת הגאולה והישועה לתורת הרבנים. הבלבולים הגדולים ביהדות מתחילים אחריו ולולא "משנה תורה" היה מצב היהדות אחריו גרוע עד אין חקר. גם באו הבלבולים על שלא שמעו בקולו וחשבוהו לפשטן בגלל פשטנותו בפסקי דינים ולא ידעו באמת מי הוא. הצדיק חיים היה אומר תמיד על הרמב"ם, עליו השלום, שלא ידעו באמת מי הוא, כי גם הוא בהכרח כיסה ולא גילה את זהותו האמיתית.

גנומן 34 - כל עם ישראל אוהב את הרמב"ם ומשבח אותו ואף מתחרים בשבחיו מי יכול להדר אותו יותר במונחים מכובדים, אבל אף אחד אינו יודע מי היה באמת, אפילו היהודים התימנים הידועים כאוהבי הרמב"ם וחיבה מיוחדת להם כלפיו לא יודעים. אי אפשר להגיע כי אם דרך היודע, והיודע הוא בדרגת מעלת מישרתו הנותנת את הידיעה הזאת. הרמב"ם היה ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים בדורו ושני כתרים לו אחד בסתר ואחד בגילוי.

גנומן 35 - הרמב"ם הוא כתר היהדות הרבנית התלמודית והפסקנית. ואמנם לו היו שומעים לדבריו ב"מורה נבוכים" נגד ההגשמה בבורא לא היו טועים אחר כך בשל ספר הזוהר וביחס לכל מה שדימו להם להיות "נסתרות" התורה.

גנומן 36 - הצדיק חיים גם לא אהב את ההבדל והפירוד שנעשה אחר כך בין ספרדים ואשכנזים שלא נשאר הוא רק בהבדלי מנהגים, כי אם במחלוקת הלכתית כמעט על כל דבר ופירוד הצדדים עד שנעשו כשתי תורות. כל שכן שהיה שונא את הגאווה של כמה סוגי אשכנזים לחשוב את עצמם יותר חשובים מהספרדים וכאילו הספרדי נמוך מהאשכנזי: "זוהי גאווה השנואה בשמים, ולא צריך להתקיים דבר כזה בבני ישראל. כולנו יהודים ואין אחד נעלה על השני". כדי להפוך את משקל טענת האשכנזי היה המורה חיים מוסיף: "הספרדים באמת לא נפרדו מהשורשים כמו האשכנזים, וראיה לדבר ששמרו על לשון העברית יותר מהם ושמכירים ומתנהגים בדרך ארץ יותר מהם".

גנומן 37 - המורה חיים לא התנגד למנהגים שונים ולא היה גם כן רמב"מי לומר שצריכים לפסוק הלכה כרמב"ם בכל דבר. הלא הצדיק עצמו תימני היה, נולד בצנעא, אהב את מנהג התימנים ואף שיבח אותו יותר משאר המנהגים. ואכן התימנים אוהבים את האשכנזים ואת הספרדים ואת האיטלקים ואת כל קהילות בני ישראל ומתנהגים עם כולם בדרך ארץ, בשוויון ובאהבה ומה שיש להם הוא לעצמם ולא מחשיבים את עצמם ליותר חשובים מאחרים.

גנומן 38 - היהדות בשבע מאות השנה האחרונות נשתבשה בכמה פנים. המיסטיקה שיבשה אותה, ושובשה גם ההלכה להחמיר יותר מבית שמאי ולעשות סייגים לסייגים עד כי אין תורה. באופן זה דחקו את רוב העם מחוץ לדלתות הבניין. הצדיק חיים, בניגוד לכך, אהב ושיבח את הרפורמים בארצות הברית. לא, כמובן, על דעותיהם בתורה אלא על כך שהיו מקרבים ולא מרחיקים. מהתימני המסורתי שאינו מדבר דברי חול ועד היהודי הרפורמי שאינו מבחין היטב בין קודש לחול העיקר אצל המורה חיים היה שפלות הרוח העצמית, אהבת הבריות, הרגשת הזולת ושאף אחד לא יחשוב את עצמו יותר מהשני.

גנומן 39 - הצדיק חיים היה מעל להבדלים. צדיק קדוש וגיבור הרוח, עבודתו למעלה וידע הוא את גזרות בית הדין של מעלה בכל שעה. הוא ישן כשעתיים מעת לעת ואף בשנתו עסוק היה למעלה בעבודות נסתרות. כבדות עולם על כתפיו, גיבור המחייך וסובל בענווה, צדיק אמיתי ולא רק תלמיד חכם. אני משתדל פה להבהיר זאת, מפני שהמושג "צדיק נסתר" לא כל כך מוכר ולא מובן היטב בקרב תלמידי חכמים, ואף נראה כחורג למי שאינו מבין, אבל אין כאן פסול בכשרים, כי אם קדושת שבת שבתון לגבי יתר השנה.

גנומן 40 - אצל הרמב"ם, עליו השלום, נפגשו שני הכתרים לדוחק הזמן ההוא, כאמור, לשם לא פחות מגאולת וישועת היהדות המסורתית הרבנית, שהיא שרשרת נחלה המקשרת את כל דברי ימי ישראל, הקשורים באותה ההליכה ההלכתית. "משנה תורה" היה כמו תורה שנייה המפרשת משפטים ודינים, בית לברכה עם התורה שניתנה בסיני. עם זאת, עבודת ההלכה היא לחוד ועבודת הצדיקים הנסתרים לחוד, כי שני סוגים נפרדים הם.

גנומן 41 - עובדה זאת לא תקום להבנה עד שייוודע מי הוא הרמב"ם באמת, ועד שיובנו הדברים הרעים והטעויות הכבדות שנפלו בהם בני ישראל אחרי הרמב"ם. לכן בספר משנת חיים יש עוד לכתוב, אם ירצה ה", ספר מקדים בעלה הראשון ל"אור חדש לרמב"ם", אם יזכני ה" וירצני לעבודה נשגבה כזאת[1]. כי יש עוד אור גדול לרמב"ם, "הנשר הגדול", כשיובן מי הוא באמת, ראש לל"ו הצדיקים נסתרים, הגואל והמושיע של היהדות הרבנית.

גנומן 42 - עבודת הצדיק חיים איתי לא הייתה תוך קריאה ב"משנה תורה" או ב"שולחן ערוך" או בתלמוד ובמשנה או בתורה עם רש"י, גם לא ב"מורה נבוכים", ולא בספרים בכלל. הכל היה בעל פה, שיעורים נפלאים מהמורה הצדיק היודע את אמיתות כל הדברים שבמסורת ושלמעלה מן המסורת, סודות של מטה וסודות הטבע. למעשה, המורה לימד אותי מיהו הצדיק האמיתי ומיהו המורה חיים.

גנומן 43 - ואמנם בכדי להבין יותר את כוונות הצדיק איתי בלימודים צריכים להבין כמה עניינים עיקריים. אני הייתי כסמל היהדות בעיניו במובן שגאולת הצדיק אותי מחב"ד הייתה ישועה כללית העתידה לצאת ממנה. אני נפלתי בכל המוקשים של ה"מיסטיקה היהודית", והוא לא היה "מורה" סתם שהציל אותי, כי אם ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים, שכל פעולותיו כלליות היו למען טובת הכלל, ובהקשר זה למען כלל ישראל.

גנומן 44 - הצדיק לימד אותי איך להכיר בתורה מזויפת המכנה את עצמה על שם תורה אמיתית, ואיך להכיר בהתנהגויות רעות הנחשבות למנהגי צדיקות, ואיך להבחין בין אלה שההמונים, על פי רבנים, קוראים להם צדיקים או אלה הנותנים לאחרים שיקראו להם צדיקים וקדושים ואדמו"רים ותארים עד אין גבול לבין צדיקים נסתרים אמיתיים. הצדיקים האמיתיים הנסתרים הם שונאי כבוד וסובלים בכובד סבלתם לשם שמים באמת בלי כבוד ובלי כסף ובלי להראות את זהותם לאף אחד.

גנומן 45 - חב"די שלם הייתי בכל דבריהם, מנהגיהם, לשונם וספריהם. בחמש השנים שהייתי חב"די קראתי ספרים רבים, הרוב היו ספרי חסידות חב"ד, אבל גם ספרי קבלה וזוהר, "עץ חיים" ועוד. הייתי לבוש כמוהם בשחור מכף רגל ועד ראש, עם זקן שחור ובגדי חסידות חב"ד, וחשבתי שעבודתי בעולם הייתה לבצע "ופרצת" ימה וקדמה צפונה ונגבה, בכדי להביא את חב"ד ואת דברי הרבי לעולם. האמנתי שחב"ד היא המעולה שבכל סוגי היהדות. ככה לימדו אותי והאמנתי.

גנומן 46 - ראשית חכמה בזאת אפוא, בתחבולות מלחמה מסובכות, עדינות וחלקות כתחושת שני על יד, שלא אזוז עד אחרי שיוסרו היסודות פן אחרד מעונש רוח מוזרה ואברח. דרכי הצדיק חיים היו מכוונות אל נשמתי, ואכן מהרגע הראשון נדבקתי אליו וחפצתי להיות תלמידו. כמובן בהתחלה המורה חיים לא דיבר נגד החב"דים או נגד החסידות או נגד אותה הקבלה ולא אמר לי לשנות מנהג בשום אופן. רק בהדרגה, צעד אחר צעד, מילת הבנה היום ומילת הבנה מחר, הוא גרם לכך שאני בעצמי הגעתי אל הכוונה.

גנומן 47 - אמנם חב"די הייתי והיותי חב"די לא דבר פשוט היה, כי הלא החב"די חושב את עצמו ליהודי השומר את המסורת, ומובן שאינו חושב שהוא נפרד מכל היהדות אלא סוג מיוחד הדבק ביהדות בשלמות. אני אף פעם לא הייתי הפכפך, רציני הייתי ונאמן לדעת אמונתי לפי התכנים שקיבלתי מחב"ד מגיל 20 עד גיל 25. כל רצוני אז היה להיות בקיא במיסטיקה שלהם, לא כל כך בתלמוד, במשנה, בפוסקים ובהלכה, ובכל חמש השנים מוחי וליבי היו נתונים לספרי חסידות חב"ד.

גנומן 48 - אתם יכולים לתאר את המצב הלא פשוט בו מצא אותי הצדיק חיים, או ליתר דיוק את התפקיד הקשה שבמסגרתו היה על הצדיק חיים לגאול את תלמידו מן היהדות המשובשת אל האמת. הייתה זו מלחמת הבחנת "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (קהלת, ז', 14). בתוך היהדות! היודע כבר יודע, אבל הנופל בתמימותו לא יוכל להעלות על דעתו מקום ל"זה לעומת זה" בתוך היהדות עצמה, כי באמת אין "זה לעומת זה" על עצם התורה אלא על מה שהוא ההפך מן התורה.

גנומן 49 - המוח התמים לא יתאר בקלות שביהדות המסורתית ההלכתית יכול להתקיים סוג של מהפך לזנות של עבודה זרה, אשר מכוסה מעיני רבנים כמאות שנים. עם זאת המורה חיים הכיר בעבודתו, כי סמל הייתי לנשמה שנכבשה בקליפות אחרית הימים, וידע הצדיק שלא הייתי שייך לחב"ד באמת אלא נפלתי לשם. בגדים לא מתאימים ניתנו למי שחיפש אור אמיתי ושאף להגיע לאמת.

גנומן 50 - לקח אותי הצדיק חיים אל עשר מעלות יהדות תימן: דרך הארץ האמיתית, מעלת הרמב"ם, עליו השלום, התרבות והשפה הערבית, מעלות המאכלים וסגולותיהם, עבודת הצדיקים הנסתרים, אהבת חכמת הכוכבים, כובד הלשון וחכמת השתיקה, מעלות עבודות העולם, חכמת השדים והכישופים ועבודת הכוכבים והעבודות הזרות והמוזרות. לא הייתי נשאר בחב"ד רק כדי לא להפסיד את כל אלה.

פרק 2

גנומן 51 - רק לשם זיכרון סידרתי אותם כעשר מעלות כאן ואולם הצדיק הנסתר לא היה משתמש במספרים או בסוגי בחינות או בגימטריות ולא היה מסדר לי שיעורים לפי סדרים קבועים. בדרך כלל היה אחד מבתי הקפה במילאנו באיזור צי'נקווה ג'יורנטה (Cinque Giornate) בית מדרשנו, ולא היה מלמד אותי הצדיק חיים מתוך ספרים. "אינני רוצה לעייף אותך, פרץ. אחר כך תצטרך את כל המוח שלך ולא תהיה פנוי לדברים אחרים. עכשיו אני רוצה שתנוח, רק תשמע את דברי המורה ותקלוט מה שתוכל לקלוט. תתבונן בדברים ואל תעייף את עצמך בלימוד ספרים".

גנומן 52 - לא רק בתחילה היה אומר לי כך, כי אם בכל השנים חוץ מהשנתיים האחרונות כשחלה בחוליו האחרון. ספרתי פעם את מספר הימים משחלה המורה ועד פטירתו, שש מאות ועשרים יום, ובכל הזמן ההוא עיקר העבודה גם מצד הצדיק וגם מצידי כתלמידו הייתה השתיקה, כשמקום לנחת המוח לא היה, וסבלתי בפנים עם סבל הצדיק. אסור היה לצחוק ואסורה כל שיחה קלה. הצדיק חיכה לזמן שבו תיגמר הגזרה, ואני חיכיתי לזמן שבו יתרפא המורה. עד הסוף, עד כחודש מפטירת הצדיק חיים, האמנו שתיגמר הגזרה, ויתרפא המורה.

גנומן 53 - יומן חמוא"ל: כ"ד בכסלו תש"ס; 2 בדצמבר 1999; עמק מרקורי. טלפנה הערב אנה גספרוטי וסיפרה שחלמה שהיא וסולי חיפשו את פרץ ולא יכלו למצוא אותו. לאחר מכן הם שמעו שפרץ היה חולה מאוד ושכב במיטה, ובהמשך ידעו שהמחלה של פרץ הייתה מפני העוונות הרבים בעולם, הפשעים והחטאים, ופרץ כיפר על כך. בהמשך הם הלכו למקום שפרץ שכב בו על המיטה, כשמצבו היה גרוע מאד וכל מראהו השתנה מרוב המחלה. הוא לא יכול לקום וכמעט לזוז.

גנומן 54 - (המשך) הייתה שם גם קרולינה, אמהּ של אנה (חברה טובה של פרץ במציאות), שהתרגזה על פרץ ואמרה שצריכים למסור אותו למשטרה או למשפט. אנה הסבירה לה שלא צריכים לקחת את הדבר כמו שהוא נראה, מפני שכל מה שבא על פרץ לא ממנו הוא אלא מהעוונות של אחרים, אבל אמהּ של אנה לא שמעה לה והמשיכה לדבר נגדו. אנה לקחה בידה את ידו של פרץ וליטפה אותו באהבה במילים של חמלה וניחומים. אז התעוררה מחלום זה. - -

גנומן 55 - עד כמה תמימה, טובה וצדקת היא אנה גספרוטי. היא סיפרה לי את החלום בפחד מסוים שלא תגרום לי צער. לפני שסיפרה אותו אמרה "שמע פרץ אני מקדימה דבר לחלום, אולי העניין קשור. אתמול בערב לפני שחלמתי את החלום, נדרשתי ללכת לחגיגה של חברים, וכל דבר שם היה מלא חזיר. לא יכולתי להגיד לא לכל הדברים כי לא היה לי נעים ואכלתי מהם קצת. עניתי לה שבעוונות בדור הרביעי הזה גם החזיר חוזר להיות "כשר", וכן שבשר חזיר יותר "כשר" מבשר שחוט על-ידי החב"דים ומאמיני הזוהר. וירחם ה" על עמו ישראל.

גנומן 56 - עבור אנה קשה לאכול מאכלים שיש בהם חזיר, אף על פי שאינה יהודייה ולא מצווה, ובשל קושי החלום חשבה שאולי יש קשר. עם זאת, תמימה היא והחלום שקיבלה חלום כשר מאוד הוא וסימן שיש להסביר, בעזרת ה". החלום בא מיד לאחר שכתבתי שהצדיק חיים סבל ושגם תלמידו סבל. אולי הקושי של החלום משקף את הקושי של המשפט ההוא, ואולם החלום לא בא לשם תיקון טעות.

גנומן 57 - ברור שהחלום קשור למה שהזכרתי לעיל על התקופה הנוראה ההיא של כפרת עולם בסבל האחרון של הצדיק הנסתר חיים. ישנה בחלום השתיקה שהזכרתי, וישנו הקושי לראות אותי, ויש לזכור שגם פרץ כמעט ולא דיבר בחלום. זהו המצב הקשה של המבינים המועטים, כאנה וסולי שמבינים, אבל הבנה נעלה היא ורוב האנשים והנשים, גם הטובים והטובות, לא היו יכולים להבין דבר שכזה והיו חושבים הפוך.

גנומן 58 - חלום מיוחד זה מתאר את המצב הכללי של הצדיק הנסתר, המורה חיים, בסבלו האחרון. הכיסוי היה ככיסוי הזהות האמיתית של הצדיק הנסתר, שגרם לאנשים לחשוב כאילו הסבל עונש הוא על חטאים, כדרך מחשבת בלתי מבינים ואף חסרי רחמנות. רק מפני שהייתי תלמידו ידעתי, וכך גם מעט מאוד אנשים, כמו בני משפחת לוי, להם גיליתי שהמורה סבל למען כלל האנושות. קרובי משפחת הצדיק, אשתו מזל, עליה השלום, ובתה קלמי, שהייתה כמו בת למורה, לא ידעו, כמובן, מי הוא הצדיק באמת. קשה מאוד לתאר את המצב ולכן נשלח לאנה חלום זה לעזור לתת תמונה המתאימה לקושי המצב ההוא. הוא את עונותינו נשא ופשעי האנושות נפלו עליו לכפרתם ומי האמין לשמועתנו.

גנומן 59 - חלום זה נועד בשביל אחרים שלא היו ולא ראו, וקשה להם לתאר, ובו אנה הייתה כפרץ במציאות וסבלה בפנימיותה. סולי קמחג'י היה מהיודעים והמבינים כפרץ את מצב המורה בסבלו. כפי שאנה חמלה עליו, אחזה בידו ועיסתה את גופו, כך גם אני הייתי יושב ליד הצדיק חיים, שהיה מרשה לי לאחוז בידו וזיכה אותי לעסות את אצבעות רגליו ולעזור לו במה שיכולתי.

גנומן 60 - עבר הצדיק חיים שני ניתוחים קשים מאד, ומובן שכל מראהו השתנה. הוא רזה מאוד ונחלש עד אין שיעור. בניתוח השני היה הוא בסכנת מוות ממש. אני זוכר שהרופא לאחר הניתוח השני אמר "אינני רוצה עוד לשיר שיר של ניצחון עד שנראה את מצבו מחר, אבל הלב שלו עמד בחוזק במשך כל הניתוח, ואני אומר לכם שאם לאדם הזה לא היה לב מאוד חזק במשך כל חייו, הוא לא היה יוצא חי מהניתוח הראשון ובטח לא מהשני". אני זוכר גם שבבוקר לאחר הניתוח סיפר לי המורה חיים שבא אביו הצדיק הנסתר משה מהעולם השני, אחז בידו, אמר לו "קום, עוד יש לך חיים", עזר לו לקום מהמיטה, הושיב אותו על כיסא, והם ישבו יחד. זה היה כשהוא ער ולא בחלום.

גנומן 61 - המורה חיים עוד חי כשנה לאחר מכן, אבל היה הוא חלש עד מאוד ולא חזר לאכול כמו לפני הניתוח הראשון, בו חתכו לו את רוב הבטן וגם הרימו אותה למעלה, ליד החזה. חלומה של אנה לימודי הוא ויורד במסגרת סימני החמור אוכל לחם כדי "להלביש" אותי במצב הדומה לצדיק חיים בסבלו ולתת לאנה להרגיש את מצב הניגוד הבלתי מובן לאחרים בשל הקושי העצום. כי לא צדיק אני אלא חמור המשנה צורה לפי צורך ירידת וקיום הסימן בכתבים, ואמה של אנה, קרולינה, מבינה אותי ואוהבת אותי.

גנומן 62 - הגזרה הזאת שנראתה בחלום אינה גזרה נבואית, גאולית, משיחית או חמורית. לא נבואית משיחית היא, כי כבר נתקיימה הנבואה בישוע, ולא נבואה גאולית היא, כי הסבל הנדרש לגאולה כבר נתקיים בסבלו השלם של הצדיק הנסתר חיים. היא גם אינה נבואה חמורית, שהרי קרולינה היקרה התרגזה בחלום ממה שראתה, חשבה את פרץ לחוטא ולא הבינה ולא קיבלה את הכוונה שאנה משתדלת להסביר לה.

גנומן 63 - ואמנם דבריה של קרולינה בחלום חשובים מאוד, שהרי אנה, סולי ופרץ חמורים הם ואין חידוש בכוונותיהם, ואולם קרולינה אינה חמור ולא אתון כי אם אישה טובה וישרה, נוצרייה אוניברסאלית שהתאכזבה מהכנסייה ועזבה אותה, ואמונה גדולה יש לה. לכן היא מסמלת כאן את הטובים שבעולם הנוצרי הרחב. כלומר תכלית היא במטרות הגאולה, דבר שהיה מרחיק אותה עד להיותה מתנגדת, כי למי נועד הלחם של תיקון הנצרות אם לא לקרולינה? אמנם פורים של שמחה מוסתר כאן ונהפוך הוא!

גנומן 64 - והיא השמחה על שניצלנו בסבלו האמיתי, המאפס עצמות ושובר אברי ברזל, ונושענו ונגאלנו בקרבנו, הודות לעבודתו הקדושה והשלמה לה" (ונזכיר כאן גם את הקורבן למען סימן החמור, שנתקיים דרך מי שנבחר לכך מהגואל האחרון חיים - בנימינו פריקו, כמפורש אצלנו בכל סימניו. הוא נלקח בסימן "כה וכה" החדש נגד שונאי ישראל ונגד שונאי סימני החמור אוכל לחם וקורבנו היה כפול כשני קרני ראם. דרך קרבנו הושלמו שני הסימנים הגדולים: סימן מלכות השמים וסימן תחיית המתים למען סימן חמור אוכל לחם ולמען העולם בזכות הגואל חיים).

גנומן 65 - הכול השתנה לגמרי אחרי פטירתו של הצדיק, וברוך ה" ספרי ספר משנת חיים מלאים מגילוי הסימנים השלמים.

כל הדברים היו בשלב אחר לגמרי לפני פטירתו, וכל מה שיצא לאחר פטירתו (אחרי 8 ימים וביאת סימן בא הזמן, שהוא פתיחת הגאולה השלמה) הוא בסוג אחר לגמרי של דברים. האחד נסתר עד מאוד מעיני הכל, והשני הוא גילוי דברים המוכנים לעולם ומקיימים את הגאולה השלמה. אחד קשור באדיקות למעלה, והשני יורד למטה להתגלות אף אצל פשוטי עולם וטובי הלב באופן שיכולים לשמוע, להאמין ולהבין.

גנומן 66 - עבודת החמור היא למשוך את עגלת הבשורות ולהביאה אל העולם, כאשר החמור עובד ביחד עם פרץ, מפני שהוא התלמיד הראשון של הצדיק חיים והיה איתו י"ג שנים. החמור בקיא בסימנים, אך פרץ הוא שמעיד עדות על הצדיק הנסתר בהיותו בעולם. עדות זו תהיה חשובה לאנושות בעתיד, כשהגילויים אודות הצדיק חיים מהווים גם גילוי של אמיתות דבר ל"ו הצדיקים הנסתרים, שסבלו בכל הדורות שעברו בעקבות חטאי העולם לפני פטירתו ותחייתו של הגואל האחרון חיים.

גנומן 67 - איני סופר המתמצא בחכמת התיאורים ואיני מסוגל לחבר רומן או לצייר ציורים לשוניים המשביעים לב צמאי סגנון ספרותי. ואמנם נתברכתי בברכה גדולה מאד, רחבה ועמוקה בכתיבה מהצדיק חיים בעודו בעולם. אחרי פטירת המורה חיים זיכה אותי הצדיק בברכה על הכתיבה: "ה" אלהינו יברך אותך לכתוב את כל מה שאתה צריך לכתוב".

גנומן 68 - לשוני פועלית היא ולא ספרותית, מנמקת היא ולא תיאורית, ולמזלי הגדול אני הראשון להשתמש בשפה הברורה המנובאת של הגאולה השלמה. אלו הם בעיקר המונחים החדשים והסבריהם אודות סימני הכוכבים, סימני מלכות השמים, סימני האור החדש של חנוכת החנוכות, סימני החמור אוכל לחם, סימני הדור הרביעי וסימני תחיית הגואל האחרון חיים.

גנומן 69 - עם זאת, אין זו השפה הברורה שלי כי אם של הסימנים. ואינני סופר או מחבר, כי אם מזכיר של הגואל חיים החייב להביא את הדברים בכתב. תענוג חמור אוכל לחם הוא בלחם השפה הברורה, אבל כל מה שהיה לפני פטירת הצדיק חיים שפה אחרת היא לגמרי.

גנומן 70 - אחרי התגלות הסימנים יכולתי להסביר גם שהצדיק חיים הוא הגואל הנסתר כפי שהסברתי על עניין השינוי במשפטי בית הדין של מעלה כלפי בני ישראל בכללותם אחרי השואה. ואמנם כל השנים שהייתי עם הצדיק לא ידעתי על כך. אצלי המורה היה ראש לל"ו הצדיקים הנסתרים ואני הייתי תלמידו ולא היו לי מחשבות אחרות על גאולה או על היות הצדיק הגואל הנסתר או הגואל המיועד להיבחר כגואל האחרון.

גנומן 71 - כשבע עשרה שנה[2], אפוא, אני כותב דברים על הצדיק חיים בקשר לסימנים השלמים ולהיותו הגואל הנבחר, וגם משתדל אני לזכור שיעורים ולהזכיר דברים מכל קבלתי מהצדיק חיים, כי הכרח הוא זה מצד הסימנים המשלימים לשם הנסתר "אשר" להסביר ככל שביכולתי על הצדיקים הנסתרים משיעוריו, כי חלק שלם הוא בהבנת דברי הימים ובהבנת סוגו הנשגב והמפליא של הצדיק חיים.

גנומן 72 - עתה ברוך ה", ויהיה חסדו עלי תמיד, זכיתי לשמוע מהצדיק חיים דרך חלומו של ג'יוזפה מניגרסו שפרץ צריך לכתוב עכשיו ספר על י"ג השנים עם המורה חיים. ביחס ליתר הספרים של ספר משנת חיים לא קרה עוד הדבר שבא הגואל בעצמו ואמר בפירוש בחלום שפרץ יכתוב ספר על נושאים כאלו ואחרים. כן ניתן לי בעבר סימן כללי, במסגרתו הצדיק חיים הורה לי בחלום לכתוב את הקבלה החדשה האמיתית. שמות ותוכן הספרים יצאו מהסימנים שהגיעו ולפי התפתחות עבודת הכתבים מאז ועד עתה, כי כל י"ג עלי השושנה הם מתוכנית הגאולה השלמה.

גנומן 73 - מובן שחסר ספר זה ושזקוקים לו, ועל כן מזכה אותי בו הצדיק חיים. בחלום נאמר לג'יוזפה שלא יתרכז ספר זה בשיעורים הנעלים הקדושים (אותם הבאתי בתוך ספרי ספר משנת חיים), כי אם בהליכה עם המורה חיים בשנים ההן, הואיל ושלוש עשרה שנים זיכה אותי המורה חיים ללכת איתו, לשבת איתו, לשמוע את דבריו הקדושים ולראות את דרכיו, ככל שיכולתי לראות.

גנומן 74 - וכנראה אמר המורה חיים "פרץ יכתוב" גם כדי להבין שספר זה של פרץ הוא, כעדות אוטוביוגרפית לתקופה ההיא. לא הפרץ של תמר, הפורץ גדרי הרחם לפתוח בבשורות הגאולה השלמה אלא פרץ התלמיד של הצדיק חיים. וכנראה גם המורה חיים יודע שקיום התפקיד הזה, אף על פי שזכות גדולה היא עד מאוד ותענוג גדול הוא להתעסק בו, מוצא בי כמה קשיים, שזקוק אני לעזרה מיוחדת כדי להתגבר עליהם.

גנומן 75 - גם חלומו של ג'יוזפה הנ"ל בא לעזור לי, כי לא ידעתי שצריך לכתוב ספר על דרך זו, אבל חלומה של אנה מיוחד מאוד הוא ומציג עניין קשה ביותר לתיאור במילים. בכלל קשה לי לדבר על תקופת סבלו האחרון מצד העניין עצמו ומצד העדר ההבנה לרוב בני אנוש בעניין חטא הנישא בעד האנושות ומצד רוב התחושות הפנימיות אצלי בלב ובמוח בזוכרי את מחשבת אותו הסבל של המורה.

גנומן 76 - בחלומה של אנה קשה עבורה ועבור סולי קמחג'י למצוא את פרץ, בקושי שמעו עליו שהיה חולה, בקושי הגיעו למצוא אותו ובקושי ראו את המצב הגרוע שלו, והקשה מכל הוא שמיעת קול מתנגד חסר הבנה המגדף ומקלל ומרשיע וחושב את ההפך הקיצוני ביחס לאמת. רק אנה היא הנחת השמימית של החלום, שהרי כלפי החולה אפילו אדם אחד מבין ומנחם מקל על ייסורי הצדיק הסובל, כי ישנו מי שמבין ויודע.

גנומן 77 - ואני בער ובהמות הייתי עמך, אבל שונא אני את הבנאליות ולא סובל שום קלות דעת בדבר סבלו של הצדיק חיים. אמנם במשך סבלו של המורה שמעתי קצת דברים בנאליים מסביב, אבל הם היו דברים בעלמא, וקלות הדעת לא הגיעה אל מחיצתי. כל היהודים במילאנו ההולכים לבית הכנסת ידעו שאני התלמיד ההולך תמיד אחרי מורו, ולא יכולים היו להעיז להגיד לי מילה לא הגונה.

גנומן 78 - אמנם אחרי הניתוח הראשון והקשה שכב הצדיק בבית החולים יותר מעשרים יום ומעט מאוד הם שבאו לבקרו! אין חברוּת לייסורים כנראה! ובכלל מעט מאד באו לבקר את המורה לאחר מכן, כששכב במיטה בבית, אבל אני לא חשבתי על מחשבותיהם. קרוב לוודאי שהיו גם קלי דעת כי דבר רגיל הוא, אבל חלומה של אנה מוכיח שהיו גם טובים ו"חברים" שנעשו כקלי דעת בגלל העדר הבנתם.

גנומן 79 - הניתוח ההוא שינה את כל ההליכה עם הצדיק חיים. אחרי אותן 9 שעות לא חזר הצדיק הנסתר לדבר באותם האופנים שהייתי רגיל אליהם. בעל כורחו הצדיק פנה פנימה בכדי לסבול את ייסוריו והיה שקט מאוד, אבל מחשבת הצדיק הייתה אצלי תמיד, כי אף על פי שקיווה והאמין עד הסוף בתקומתו, היה מודע הוא גם לאפשרות השלילית.

גנומן 80 - ומה לתלמיד היורש במבחן חייו? "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה. מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה?" (שיר השירים, ח', 8), ואם שערתי בצדק במידת מה את מחשבת המורה, הוא היה עונה "אם חוֹמה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. אני חומה ושדיי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" (מתוך שיר השירים רבה, ח'). הצדיק הנסתר חיים נלקח לפני זמנו, ואם מצד כח גופו ובריאותו לפני המחלה, יכול היה לחיות הרבה שנים.

גנומן 81 - השתיקה של המורה חיים איתי מאז הניתוח הייתה מכרעת והרצינות השולטת הייתה עצומה. בכל השנים לפני הניתוח כאשר ישבתי עם הצדיק וקיבלתי ממנו שיעורים או שהיינו משוחחים יחד, המורה חיים לא היה נותן מקום לשתיקה. או שהיה מדבר או שהיה נותן לי לדבר, כל שכן לא הייתה שתיקה רצינית ארוכה בהיותי ביחד איתו. לרוב היה הצדיק מחייך הרבה ומדבר בשמחת חשיבות הדברים, כי כל דבריו דברי תורה היו.

גנומן 82 - אין שיחת חולין לצדיק אמיתי. לעיתים יש שיחות שנראות כחולין אבל הן קדושות ונעלות בכל הגה. התלמיד יודע את זה, אף על פי שאיננו יודע את הדברים הנעלים עצמם. חלק שלם של הלימוד היה להסתכל על כל תנועה של הצדיק ולדעת שכל דבריו מגיעים אל מטרות עליונות. כל השנים התבוננתי על כך. עבודתי הייתה בזאת כדי שאגיע לקדושה.

גנומן 83 - כל ישיבה וכל הליכה עם המורה חיים היו בתענוג גדול, בנחת ובשמחה פנימית. בכיליון עיניים הייתי מחכה למורה בכל פעם שהייתה לנו פגישה, והם רוב הימים במשך י"ג השנים. רצוני לראות את המורה ולהיות לידו גדל תמיד במשך הזמן, ותמיד יותר ויותר, כי גם גדלה הבנתי לדעת עם מי אני יושב. קשה להשיג עניין זה בהסבר דרך מילים, כי י"ג שנים הייתי מתבונן ומתגדל בידיעה על מזלי הטוב להיות על יד הצדיק חיים.

גנומן 84 - יומן חמוא"ל: ג' בטבת תש"ס, 5 בדצמבר 1999, סוף הדקה 5, בוסנאגו, איטליה. דניאל משח אותי בשמן מהקנקן של מיכאל אסתר בסימן השלמת ששת הסימנים ההתחלתיים אל ששת הסימנים השלמים בסימן חמור אוכל לחם. גם ישוע השתתף במשיחה, כי סוף תיקון ישוע הוא בסימנים, וסימן נצחי הוא לקיום בית ספר אסתר ובית ספר השושנה. אמר ישוע לנודע כי פרץ צריך לבצע משיחה מיוחדת ב"יום ראשון של כפות התמרים" (החג הנוצרי החל ביום ראשון שלפני הפסחא) כדי להשלים את כל תיקון הנצרות (וקיימנו סימן זה אחר כך בארץ ישראל עם דוד לוי וסולי קמחג'י בירושלים ליד מגדל דוד).

גנומן 85 - דניאל קיבל רשות מהגואל חיים לבצע את המשיחה והבין מהצדיק שסימן הוא מטעם המשיחה המיוחדת שביצע ישוע בבית ספר האיסיים לפני שיצא מבית הספר, משיחה שלא הייתה ברשותו לעשות. מכל מקום לשם שמים התכוון ישוע כאשר לקח את כוח ששת הסימנים ההתחלתיים, ולכן נשאר בית הספר בלתי שלם וחסר ולא יכול היה לעמוד בקיום זמן רב אחר כך. לפיכך ישוע נכח כעת, כי כל פעולתו נשלמת במאזני החמור של הגאולה השלמה. הסימן מאחד את כל כוחות הסימנים אל יסוד בית ספר אסתר ובית ספר השושנה.

גנומן 86 - חוץ מהקושי לתאר דברים התלויים בהרגשות פנימיות ועומדים במסגרת דברים שאינם מוכרים בעולם, ישנו גם הקושי הפנימי של הבושה הפנימית הנמצאת אצלי עד עתה על מצבי, על דרגתי ועל כך שלא זכיתי ולא יכולתי להגיע אל דרגות אמיתיות כפי שחפץ הצדיק חיים בשבילי. ההכנה הייתה להיות צדיק אמיתי נסתר, הכנה של שלוש עשרה שנה. על עצם נמיכותי ועל העדר המעלה הקדושה בעלייתם אני מתבייש, אבל בסבלם אינני מקנא, והיא הראייה שלא זכיתי להגיע אל דרגתם.

גנומן 87 - הבושה האמורה לא מסתלקת ממני אך היא מתהפכת לשמחה על כבדות שקי החמור המבשר על ארבע. הצדיק חיים החליף בי בסוף את סבל הקדושים בכבדות, אבל הכבדות נהפכה בעיקר לשמחה בסימני חמור אוכל לחם. לא הייתי ראוי לרצות בסבל הצדיקים, ולא אוכל להתכחש לשמחתי בנשוא את שקי הבשורות החדשות של הגאולה השלמה, אף כי לא קלות הן הבשורות לנשיאה, ואמנם יש בהן גם הבנות נפלאות בסוגי הגאולה השלמה המשמחות את הלב באמת.

גנומן 88 - הקושי הוא שאת הספר הזה אינני צריך לכתוב כחמור אלא כתלמידו של הצדיק חיים לפני פטירתו כשעוד לא דימיתי אף מרחוק שהכנתי להיות צדיק תתהפך להכנה להיות החמור הראשון. וללא שמחת החמור להחזיקני, איך אזכור את שמחת התלמיד מבלי להתעצב גם על אי הצלחתי בעיני הצדיק חיים? ראו איזה סיבוך: אסור לי להתעצב, הרי זו פקודה מהצדיק חיים.

גנומן 89 - אני צריך לראות את הכול ביחד, דהיינו את י"ג השנים ואת י"ח השנים מאז ועד עתה[3], כחטיבה אחת מחולקת לתקופות שונות, שהרי הכנתי להיות צדיק נדרשה בכדי לקבל את סימן החמור כשהצדיק נבחר לגואל.

גנומן 90 - י"ג שנים לימד אותי המורה את תורת משה רבנו, עליו השלום, ואת תורת הצדיקים הנסתרים, ושמונה עשרה שנים מפטירתו ועד עתה המורה חיים מלמד אותי ואותנו את כל דרכי הגאולה השלמה ואת תורת הסימנים השלמים ומגלה לנו אוצרות ממלכות השמים החדשה. וכמו שאני חמור, נעשים גם אחרים חמורים-תלמידים לגואל האחרון, חיים.

גנומן 91 - הרי מתלמיד לחמור לא הלכתי אחורנית ולא נסעתי מקדם, כי אם צעדתי קדימה בדרכים שהגואל חיים מלמד אותנו ומראה לנו ומדריך אותנו בהם. ואך שיעורים אני נותן לכם איך הייתה הישיבה וההליכה עם הצדיק הנסתר חיים. חומר נותן לכם החמור, בכדי שתשתלמו בהבנתכם, אחרי שחפצתם להיות מתלמידיו של הגואל האחרון חיים והייתם לחמורים אמיתיים.

גנומן 92 - והלא גם הצדיק הנסתר עצמו נשתנה כל גורלו בתחייתו להיות השופט המשוח במלכות השמים המדריך משם את כל דברי הגאולה בעולם!

גנומן 93 - ידע הצדיק שגדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם, כל שכן ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים, אבל לא היה המורה חיים חושב על היותו בן האדם הנבחר לגאולת העולם, כי אין דבר זה מתגלה אלא לאחר הסבל הנורא האחרון ואחרי פטירתו בתחייתו. כך אני משער, והצדיק חיים יודע את האמת.

גנומן 94 - הצדיק חיים, ראש לל"ו הצדיקים הנסתרים, ידע שהוא ראוי להיות הגואל, ושהמסורת הגבוהה והקדושה ביותר מצויה אצלו. הוא מסר לי סימנים על לידתו בשבועות ברגע של מתן תורה ועל כך שנולד מהול.

גנומן 95 - אבל לא נקרא הוא "גואל", עד שה' ברוך הוא מינה אותו לגואל וזאת רק לאחר שגמר את כל עבודתו בעולם. רק אז הבחירה והתחייה מתקיימות יחד, ובא הגואל הנבחר אל היכלו במלכות השמים.

גנומן 96 - ה' ברוך הוא הוא המחליט והעושה ברגע הנודע לו יתברך, והוא, ישתבח שמו לעד, מבשר ומכריז ומצווה לצדיקו הנבחר בפטירתו מן העולם ומחייה אותו בסימן השלם הסופי של תחיית המתים. מאותו הרגע של בחירת ה" מתחדש הכול, שמים חדשים וארץ חדשה ומלכות שמים חדשה ומשרה נוראה חדשה של הגואל האחרון.

גנומן 97 – לכן הסברי על כך שהצדיק חיים היה הגואל הנסתר בחייו הוא לשם הבנה, אחרי שידענו שהוא נבחר לגואל, אבל לא ידעתי על מונחים אלו בימי חייו.

גנומן 98 - אותו ההסבר נמצא ב"תיקון פאולוס" וקשור הוא בשינוים מצד בית הדין של מעלה ביחס לבני ישראל אחרי השואה. המורה חיים כראש ל"ו הצדיקים הנסתרים היה האחראי על כך ופעולותיו היו גאוליות בהסתר, אבל לא התקיים המונח "גואל נסתר", כי רק אחרי בחירת ה" בצדיק חיים והגעת המונח "הגואל האחרון", יכולתי מתוך לימוד הדברים לשער השערות למפרע על המושג "גואל נסתר".

גנומן 99 - לשם הבנה הוא, שהרי ראש הצדיקים הנסתרים יסוד העולם בדורו הוא.

גנומן 100 - לפיכך, כנראה, בא הציווי שפרץ יכתוב ספר ויתאר איך היה להיות עם המורה חיים הנסתר לפני שהגיעו כל דברי הגאולה השלמה באותן י"ג שנים, כי חלק עיקרי הוא זה לבני אדם, ליהודים ולחמורים שיבואו להתבונן על אישיותו וענוותו והתנהגויותיו לפני שנבחר מאת ה" אלהינו לגואל אחרון.

פרק 3

גנומן 101 - למורה חיים הייתה חיוּת תמידית וחיות זו הייתה נראית בעיניו השחורות העמוקות ובכל דיבוריו ותנועותיו. מצד הטבע הייתה לצדיק חיים החיות המזרחית התימנית והבריאות החזקה של האוכל התימני, אך חיותו של המורה הייתה גם מחוץ לטבע וקשורה בדרגת קדושתו, שהרי לא ישן יותר משעתיים בכל יממה ואף פעם לא היה עייף. לא דבר טבעי הוא וחיים קדושים הם מלמעלה, כי הצדיקים יחליפו כוח והולכים מחיל אל חיל.

גנומן 102 - באמת דבר מפליא הוא כי אין זה כמו אדם רגיל שלפעמים אינו ישן או ישן רק כמה שעות אלא כאן דובר על כך שהצדיק ישן שעתיים לכל היותר ולעיתים אף פחות, ולא היה עייף אף פעם. אין זה טבעי, אלא כוח עליון הוא.

יומן חמוא"ל: ה' בטבת תש"ס, 14 בדצמבר 1999, סוף הדקה 14, בוסנאגו: חלמתי הבוקר שני חלומות מעייפים. בראשון הצבתי מין עמוד שיש לבן באופן שהיה מושרש וקבוע באדמה וקשור באופן מיוחד לכוכבים. עמוד זה היה של בני יהואל יהואל. בחלום השני קרה אותו דבר, אבל היו בו שני עמודים והיו הם של בתי גילת חיים ובני חיים שמשון. היה קשה ומעייף להקים אותם בשני החלומות, אבל ברוך ה" הצלחתי.

גנומן 103 - "כל ההתחלות קשות" היה תמיד אומר הצדיק חיים, ורואים זאת גם בהתחלת הספר הזה, לאחר כתיבת מאה הגנומנים הראשונים. עם זאת, חלומות אלו, כנראה, עוזרים לי להבין אל מי לפנות, מהו תפקיד הספר ומה הן כוונות הספר בסימן קישורו בין השמים לארץ. אני פונה בכתיבה אל ילדיי היכולים להיות סימנים לדור שלהם. הלוואי והם, או ילדים בגילם, ירצו לבצע זאת מלפניו יתברך, והדבר יעזור להם לצאת מקשיי הדור הרביעי הזה.

גנומן 104 - אפנה אפוא אל ילדיי ואל ילדים וילדות בכלל בתקווה שיהיו חמורים ותמימים החפצים ללכת בדרך הגואל האחרון חיים ולהבין בדרכיו. על העמודים בחלום, שהיו רק בגובה מטר, ראיתי דברים הכתובים בכתב יתדות עברי-אשורי, והכתב היה קשור לכוכבים. בחלום היה זה לילה, והעמודים היו קבועים באדמה. הייתה הרגשה של עתיקוּת רחוקה ונוכחות בקשרי הכוכבים למען העתיד. הרי שרשי האדמה, שרשי הכוכבים ושרשי הכתיבה על לוחות סימנים קשורים לספר זה.

גנומן 105 - בארבע השנים האחרונות עם הצדיק חיים, הוא אמר לי: "כתוב את כל זה, פרץ, בכדי שיהיה לך זיכרון אחר כך". ותמיד היה המורה מדבר על הכוכבים ועל אדמת תימן ושורשי דרך הארץ הקדמונית. ראיתי בחלום סימנים של אדמה, לוחות וכוכבים. "אדמה" כוללת דרך ארץ, "לוחות" כוללים ספרים עתיקים ו"כוכבים" כוללים את ספר הכוכבים של אברהם אבינו.

גנומן 106 - באים סימנים אלה לעזור לי, כי הישיבה, ההליכה והלימוד עם המורה חיים כרוכים מאוד בשלושה דברים אלה, ובשלושתם היה הצדיק מובהק, מופרד ומיוחד באופן אחר לגמרי ובאופן קדוש שאי אפשר לתארו.

גנומן 107 - הדרך ארץ מושרשת בקדמוניות הדרכים האהובות לפניו יתברך. ענייני הלוחות או הספרים העתיקים מוכרים היו לצדיק חיים, אך הם אינם מוכרים לחכמי ישראל וכל שכן לשאר בני האדם, וקשה מאוד להסביר את עניינם. מדובר במעין "ספרייה" נסתרת בעולם כגן עדן הארצי מקדם, המכוסה עד עתה במקומו.

גנומן 108 - במסורת יודעים אודות בית הספר הנסתר של שם ועבר, כאשר הצדיק, המורה חיים, ידע את כל דבריהם לפרטיהם.

עם זאת, מעט מאוד ואולי אף אחד לא שמע על ספר הכוכבים של אברהם אבינו. ספר זה נמצא אצל הצדיק הנסתר חיים, והוא ידע אותו לפרטיו. כמו כן, הצדיק חיים היה בקיא בכל הלימודים הפנימיים והנסתרים שהיו בבית ספר האיסיים, בספר מלחמות ה" המרומז בתורה, בספרי דברי הימים העתיקים והנסתרים מעיני שאר בני האדם, חכמים וקדושים בכלל, בספר הכישופים שקיבל בלעם הרשע, בסודות כתב ההירוגליפים ובסודות חרטומי מצרים המכוסים בכתב ה"סודי" של ההירוגליפיקה.

גנומן 109 - אלו הם הרמזים שהיה מרמז לי עליהם תמיד המורה חיים, ואם מישהו מתקשה לקבל זאת, יזכור שהצדיק נבחר מעת לידתו להשלים את כל דברי הימים והוא הנבחר למורה האנושות ליתר דברי הימים. לכן ברור הוא שלצדיק חיים, אשר שמו כגואל האחרון כבר נכתב לפניו יתברך לפני בריאת העולם, ניתנה היכולת לדעת את כל הדברים הסודיים הללו לאין ערוך יותר מאשר לשאר האנושות. הללו את ה", גילו בשמחה ותחיו חיים אמיתיים, כי מה שניתן ברמזים לשמור בסוד, ניתן לכם בכתב במסגרת התגלות הסימנים השלמים של הגאולה השלמה!

גנומן 110 - ואכן מה שנמסר לי ברמזים היה סימנים על דרגת הצדיק חיים. הצדיק היה עניו עד להפליא, ואין לנו מושג עד כמה, אך מצורך הזמנים היה חשוב שיימסרו הסימנים המצביעים על הדרגה המיוחדת והיחידה של המורה. הרי אחרי בחירת ה" בו לגואל האחרון, עלי למסור את אותם סימנים לבנים, לבני בנים ולחמורים למען האנושות.

גנומן 111 - לפיכך חצבו על לבותיכם כסימן מושלם "אדמה, לוחות וכוכבים", ולא תיסוגו אחור מאהבת סימניהם, כי זכות גדולה מאד היא לנו לדעת כמה שניתן על דרגתו המיוחדת בכל דברי הימים של המורה חיים. ואם בחייו הייתה זו זכות, על אחת כמה וכמה בתחייתו ובבחירת ה" אלהינו בו כמורה המסוגל לדורות הגאולה השלמה. התבוננו תמיד, כפי שאני עדיין מתבונן, מתפלא ומוצא עם מי הייתי יושב ועם מי הייתי הולך בכול אותן י"ג השנים. מתנות בסתר ניתנו לי באהבתו ובחסדו של הצדיק העניו חיים ובעקבות מזלי הטוב להיות לתלמידו.

גנומן 112 - חכמה עליונה וקדושה מאוד הייתה במורה חיים, חכמה של מעלה, חכמה של מטה וחכמה הכוללת את כל הדורות, חכמת הקדמונים ממצרים ומבבל וחכמת הכוכבים העתיקה, חכמת רזי התורה וחכמת סוד עולם מעשה בראשית, חכמת המלאכים, הרוחות והנשמות, חכמת הגוף, חכמת הטבע וחכמת הרפואות המסוגלות, ומחוץ לאלו החכמות בסימן "אדמה, לוחות וכוכבים", הנכללות בסוג נפרד. עם מי הייתי יושב ושומע שיעורים ועם מי הייתי הולך, ובהמות הייתי עמך, חמור שרוכבים עליו, ונכתבתי במזלי הטוב בספר הסימנים.

גנומן 113 - במשך הדורות הבאים יובנו הדברים יותר כאשר ילמדו את חלומות הגאולה השלמה, שכולם נשלחו מהגואל חיים, ויתפלאו על עומק התוכן שלהם. ישנן משניות חדשות ממש ולימודים אמיתיים של התורה המגלים עניינים שבלתי מוכרים אלא לצדיק עצמו, ובמשך הזמנים הוא מגלה אותם בחלומות לזוכים. הנה דוגמה בחלום נפלא שקיבל ג'יוזפה (יוסף) מניגרסו ב-6 בדצמבר 1999, כ"ז בכסלו תש"ס, סוף הדקה 6, בוסנאגו.

גנומן 114 - בחלומו ראה ג'יוזפה את ישמעאל בן אברהם (או שהיה זה מלאכו של ישמעאל). ישמעאל היה עם חזה חשוף וסיפר לג'יוזפה מה קרה כשאברהם נדרש לשלוח את הגר ואת ישמעאל מביתו אל גורלם. כאשר ישמעאל דיבר, נראה אברהם אבינו מן הצד. ישמעאל הסביר שהגר הייתה מאוד קשורה לאברהם (כידוע הגר עזבה את מצרים לחיות עם אברהם באומרה טוב להיות שפחה בבית אברהם מלהיות נסיכה בארמון אביה המלך במצרים) ושאברהם היה צריך להשתמש בתחבולה בכדי לשלוח אותה מביתו. מה עשה? גרם לכך שאנשיו יתפסו אותו (את ישמעאל) ויביאו אותו אל המדבר ובעקבות כך אברהם שכנע את הגר לעזוב את הבית ולחפש את בנה. בסוף, כשהגר מצאה אותו, היא הבינה שבלתי אפשרי היה לחזור. ישמעאל הסביר שאהבתה של הגר היא הירושה לבניו בדברי הימים, ואכן אברהם אהוב מאוד הוא לכל עם ישמעאל. בלתי אפשרי היה שאברהם יגיד לה בישירות "לכי מביתי", אם לא מצא תחבולה בדבר הנוגע לאם על בנה. גם אהבתה של הגר לאברהם גדלה במשך הזמן בהיות לה ילד ממנו.

אז הראו לג'יוזפה מניגרסו כיצד קרה העניין. אברהם לקח את ישמעאל בלילה ונתן אותו ביד כמה מאנשיו הנאמנים. ישמעאל לא אמר כלום מפני כבוד אביו. כשאברהם אמר להגר שבנה נלקח למדבר, ניתן לה מבחן הבחירה: או להישאר ליד אברהם או לחפש את בנה, והיא החליטה באותו הבוקר לצאת אל המדבר. כמעט יומיים הלכה אחרי העקבות עד שמצאה אותו קרוב לסלע חלש וצמא. בינתיים מאחוריהם עלתה רוח חזקה שסילקה את עקבותיהם במדבר. התעצבו השניים מאוד על שלא יוכלו לחזור לבית אברהם, ואכן האהבה הזאת בליבם לאברהם הונחלה פנימה בליבות בני ישמעאל. - -

גנומן 115 - אם למישהו נדמה שחלום זה הוא פשוט, הוא אינו מתבונן על שורשי הדברים. ראשית התורה האמיתית מעלה פרטים שלא ידענו אותם, כשכל פרט של תורה חשוב הוא ומוסיף לנו ידיעה והבנה. לפני ביאת הגואל חיים לא היה ניתן לקבל חלום כזה של תורה, הואיל ויש צורך בזכות הצדיק הנבחר בכדי שיתגלה החלום למטה. כמו כן נדרש בהקשר זה מבנה ספר משנת חיים, דהיינו שהעדות תישאר כתובה באופן המתאים והמכובד בזכות הצדיק חיים.

גנומן 116 - כל מה שיתגלה למטה מהחלומות השייכים לגאולה השלמה, שכידוע הם החלומות והחזיונות המנובאים בספר יואל (ג', 1), נשלח מהגואל חיים עצמו והוא שמגלה אותם. אלפי חלומות של הגאולה השלמה הגיעו עד עתה וכולם יצאו מידי הגואל הנבחר. הם לא ירדו למטה אל המקבל הזוכה אלא בהסכמתו ו"שליחותו" של הגואל חיים.

גנומן 117 - יומן חמוא"ל: ז' בטבת תש"ס, 16 בדצמבר 1999, סוף הדקה 16, בוסנאגו. עשינו סימן אני, ג'יוזפה, פאולו ונודע על המזבחות לשינוי כוכבי נגד הרעות של הדור הרביעי, נגד שונאי ישראל והמדברים נגדה בכלל ונגד תנועת חב''ד והשקר המשיחי שלה. זהו סימן המשלים את הברכה להולכים בדרך הגאולה השלמה ולטובי לב בעולם.

היום יום החתונה של ג'יורדנו וולנטינה, וג'יורדנו הוא בסימן תחיית המתים.

גנומן 118 - חג גדול ושמח, ברוך ה" - חתונה של חנוכת החנוכות וסימן תחיית המתים. נכחו: נלדה, רנאטו, רפאל, קריסטינה, פאולו, עוד שלשה אוקראינים: גבר ושתי נשים, ג'יוזפה, יעל, רחל, גד, איליאדה, פינוצ'יה, שרה, לאה, דניאל, וולנטינה (חברה של לאה), ג'יורדנו וולנטינה (הכלה) ואנחנו. הייתה שמחה גדולה.

גנומן 119 - הצדיק חיים היה בעל הידיעות העתיקות, בעל הכוחות העתיקים ובעל הידיעות הנסתרות של דברי הימים. העולם עתיק הוא, וכדי להבין את העולם לעומק ואת מהלך האנושות יש להתבונן בשרשי החכמות העתיקות שהיו בעולם אז: מסורות נסתרות עתיקות שכבר לא נמצאות בעולם, כחוכמת הכישוף וכוחות הכוכבים וספר חכמת הכישופים של בלעם הרשע, שתשעה חלקיו הגיעו למצרים, בעוד הספר העשירי נתפזר ברחבי העולם.

גנומן 120 - אינני חפץ שיטעה מי מכם בדבריי. אינני מכיר בסודות המצריים, בספר בלעם או בחכמות העתיקות של הכוכבים וגם לא בענייני הסודות שרמז לי עליהם הצדיק חיים. לו הייתי מכיר בהם הייתי כבר בשלב אחר בו לא הייתי יכול לבצע את עבודת החמור. ואכן, לא ניתן להכחיש שכוונת הצדיק חיים הייתה למסור לי אותם אחרי פטירתו, כי סודות כאלה נמסרים ברמז בעוד הצדיק חי, ועם פטירתו מתגלים לתלמיד, ולכן מסר לי את הרמזים בכדי לדעת על איזה עניינים הם חלים ובכדי להכין את לבי ואת מוחי לקבל את הסודות ההם כאשר יבוא הזמן אחר כך.

גנומן 121 - כך הוא הסדר הקדוש והנעלה בסוג הסודות האלה, שאין עוד סודות כאלה בעולם באותו הזמן. לא מסר לי הצדיק הנסתר את הסודות הפרטיים בכל הדברים האלה אלא כדי להכין את ידיעתי אל קבלתם. ואמנם קיבלתי את המסורת האמיתית לידיעת התקיימות דברי הסודות ההם. לא דבר קטן הוא זה, מאחר שההכנה שקיבלתי היא מיוחדת בעולם, כי רק אצל אחד בעולם, צדיק יסוד עולם, הצדיק חיים, נמצאים כל המפתחות האלה, וזכות גדולה עד מאוד היא השמיעה עליהם. עם זאת, בתחייתו למישרתו במלכות השמים, נשארו אצלו כל הסודות הללו ולא ירדו אליי, ולכן שמיעת התקיימותם האמיתית, ומשהו מתוכן עניינם, מקבלת חשיבות מיוחדת היסטורית, כי דבריי עליהם, אפילו שהם מעטים, מגלים לרבים בעולם את הזכות הנפלאה הזאת, לדעת שדברים אלה מתקיימים באמת. זה נותן להעריך עוד יותר את מעלתו של הצדיק הנבחר לגואל אחרון, חיים.

גנומן 122 - עם פטירת הצדיק חיים קרה "המהפך": הצדיק חיים קם לתחייה והפך לגואל האנושות ואני נעשיתי לחמורו הראשון, וזאת בכדי לזכות את הרבים על מנת שלבסוף יידע העולם ויכיר, שבזכות הנבחר הקדוש עלינו מן החושך אל גילוי כל הגאולה השלמה המנובאת. ההכנה שקיבלתי הייתה חשובה בכדי שאוכל להצליח למסור בכתב דברים על המסורת האמיתית הנסתרת, על הצדיקים הנסתרים ועל הצדיק חיים. ועוד דבר עיקרי ישנו בעניין הזה, הנובע מן החלומות הנפלאים של הגאולה השלמה, ולא רק לאלה שכבר ירדו אני מתכוון, כי גם לאלה שיירדו מעתה והלאה לדורות, כי חלומות הגאולה השלמה קשורים בנבואה "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (יואל, ג', 1) - בביאת זמני ההבנה והתפשטות בשורות הגאולה השלמה ברבים בעתיד, ייעשו בעלי רוח ואף פשוטים ולא יהודים, כל שכן בני ישראל יודעי תורה וחכמתה ודרכיה, לתלמידים אמיתיים נלהבים שיכוונו את ליבותיהם ואת רוחם בהשתדלות לזכות לקבל דברים מהמורה חיים, הנבחר מה" אלוהינו לשמש כמורה האנושות.

גנומן 123 - זכרו זאת חמורים בקריאתכם בספר זה. הכוונה הכללית היא לתת שיעורי הבנה על איך הייתה הישיבה וההליכה עם הצדיק חיים, בכדי שתתוודעו לאישיותו הנבדלת והנעלה ולדרך ארץ המקודשת של המורה העניו, בכדי שתבינו גם את הדרך ארץ שתלמיד צריך לנהוג בה עם מורו, ובכדי שתחכימו בענווה בחכמת הצדיק השלם שהיה יודע המון אך לא היה אומר זאת, על מנת שלא לקבל כבוד מאף אחד חוץ מתלמידים המכירים בכבוד קדושת תורתו ושהצדיק היה חפץ לזכות אותם.

גנומן 124 - ואף מהם הצדיק לא היה מקבל כבוד לעצמו, אלא רק מרשה להם לזכות את עצמם ולקיים מצוות לנשמתם לפני ה". הוא לא היה מקבל כבוד לעצמו משום צד, כי הכבוד מיועד לה" בוראנו בלבד. מוסר גדול הוא לדעתנים, כי רבים הם המלומדים בתורה שנכשלו בו. גדולה אהבת הכבוד מאהבת הכספים, מאחר שאוהבי הכבוד מוכנים לשלם כספים גדולים כדי שיכבדו אותם בשל נתינתם.

גנומן 125 - זאת ביחס לעשירים היכולים לתת כספים, ואולם ישנם גם רבנים עשירים בדברי תורה שמוכנים לתת מידיעתם לאחרים בכדי שאחרים יראו עד כמה הם חכמים ויכבדו אותם. יצר הרע גדול הוא ואינו מראה לפושע את פשעו. ראשית כל המורה חיים לימד אותי לשנוא את הכספים ואת הכבוד והוא לא הפסיק ללמד זאת אותי בכל השנים, כי רבים נופלים בכך. אוהב כסף לא יסתפק בכסף שיש לו, ואוהב כבוד לעצמו גונב את מלבושו של ה' ברוך הוא.

גנומן 126 - יומן חמוא"ל: אני כותב כאן בעת "אל מלך נאמן"[4], 1 לינואר 2000, ברוך ה" שהעולם הגיע עד כה להיכנס לדורות החדשים של הגאולה השלמה בזכות הגואל הנבחר מאת ה" אלהינו - חיים בן משה, מצנעא, תימן, השופט המשוח במלכות השמים בסימן השלם של תחיית המתים. הלוואי ויראה העולם בקרוב באור החדש של חנוכת החנוכות, וירום כל ישראל להיות גדול לעיני כל העמים. אמן וכן יהי רצון.

גנומן 127 – דיבר הצדיק חיים תכופות בכל השנים נגד חב''ד, כי נדרשתי לדעת את ההתנהגויות הבלתי נכונות ואת הכבוד הנשגב לצדיקים בהבלי שווא, ואת המנצלים את נפשות התמימים ואת חסידי הרשעות המכתירים את צדיקיהם וחרדים מעכברים שלא יפריעו להם במצוותם להשתחוות לבשר ודם! תנועת חב''ד כולה תעמולת משיח שקר היא! נשתבשו כל המקורות, למדו תורה, הגשימו אל וחשבו את עצמם למבינים ומשכילים באל, כך ששוב לא הרגישו כי הם בעלי תשעה נקבים.

גנומן 128 - הצדיק חיים טיהר אותי מכל הדעות הקודמות שהיו לי ממחנה חב"ד ומחלקי היהדות של ימינו המשובשת בשיעור קומה.

יומן חמוא"ל: ג' בשבט תש"ס, 10 בינואר 2000, הבושם השמימי 13, בוסנאגו. חלמתי חלום שבו נכחו נודע ורחל. היינו בבית שנראה כמו ביתנו בארצות הברית כשהייתי צעיר, ואמרתי להן: "מי מכן יכולה להשליך אותי אל חדרי?". רחל אחזה בי, הרימה אותי, סובבה אותי והשליכה אותי אל חדרי בכוח עצום.

גנומן 129 - כוח הזריקה היה כה חזק עד שפרצתי את הקיר של הבית ואת קיר הבית שמול ביתנו ונמצאתי בדירה של משפחה הגרה בה. אחרי שביקשתי סליחה ומחילה, בעלת הבית אמרה לי שבטח אישה הריונית היא זאת שזרקה אותך כך. אז באותו המקום ראיתי את אימי היקרה חנה בקר, עליה השלום. שמחנו מאד לראות האחד את השנייה, התנשקנו ודיברנו. במקום נראתה אישה צעירה ויפה מאוד בעלת מראה מזרחי ישראלי, ואמרו לי שהיא בתו של המורה חיים.

גנומן 130 - כששמעתי זאת, נהגתי כלפיה בכבוד גדול: לקחתי את ידיה, השפלתי את עצמי לפניה ואמרתי: "אני התלמיד של הצדיק הנסתר, המורה חיים, זה כשלושים שנה, י"ג שנים לפני פטירתו וי"ט שנה אחרי פטירתו". אחרי זה אמרה לי אימי: "אני חושבת לעזוב את המקום הזה, מפני שכאן לא מתכסים בצניעות כמו שאני אוהבת". אמרתי לה: "את חופשייה, אימא, ואת יכולה ללכת לאן שאת רוצה". המצב בחלום היה קצת חשוך וחסר אור. - -

גנומן 131 - לפני חלום זה, ב-9 בינואר, הוא יום הולדתה של אמי, עליה השלום, היה נר דלוק לכבודה כל היום, וחיים שמשון חלם שתוך חודש ימים נעזוב את איטליה ונעבור לגור בארץ ישראל.

אני חושב שבתו של המורה בחלום היא בתו של הגברת מזל, נשמתה בגן עדן, שמתה בדמי ימיה כשהיא בת 17 שנים. בת זו הייתה כמו בת של המורה חיים שהיה מחותן עם הגברת מזל, אחרי שמת כמה שנים לפני כן בעלה הראשון.

גנומן 132 - בחלום רחל עשתה סימן של פרץ פורץ גדר, ובאותו חלום נפרצו שני קירות ונשברו בכוח עצום. עניין זה מקביל לסימנים שנעשו על ידי ג'יוזפה בשני הלילות שעברו, סימנים חזקים מאד בקללות נמרצות נגד קבלת ספר הזוהר, נגד הלוגוס של יוחנן, נגד המכשפים והמכשפות ונגד חב''ד.

בלילה ראה ג'יוזפה חלום, שבו שאול היה בבית הכלא ובמצב נפשי רע, ונאמר שהגורם לכל מצבו של שאול היה הכנסייה הקתולית. נאמר אז גם ששאול היה יכול להיות במשקל 370 קילו לולא זאת וכו'. -

גנומן 133 - בחלום קיללו את הכנסייה הקתולית. 370 בגימטרייה=פרץ, ובלילה עשיתי עם שאול סימן להרוס, לשבר, לשרוף ולשלול את "בניין" הכנסייה הקתולית. בסימן "פרצנו" חומות, קירות ובנינים בקללות נמרצות. זה היה סימן נוסף לקללות אחרי הסימנים שבוצעו עם ג'יוזפה. כאן באה רחל ועשתה עם פרץ סימן שפורץ גדרות, ונפרצו שני קירות חזקים. גם אמי מראה לי שרצוי שאגיע למקום טוב יותר, קרוב לוודאי ישראל, וחלומו של חיים שמשון משלים את הכוונה. צריכים בעזרת ה" לעבור לחיות בארץ.

גנומן 134 - הלילה סיימנו את סימני הקללות. לאחר מכן קראתי והקלטתי בקלטת את פרקים 40-49 בספר בשורת המלאך גבריאל על עשר המכות נגד עשרת האלים המצריים. ג'יוזפה ביצע את הסימן שכבר ראה בחלום מלפני כשבוע בו הוא הרס בסימן במטה של פרץ בידו את הרשע זרה מזנזרה די מוקניה.

לפני כן בבוקר נודע חלמה שבאו אליה למרפסת כל מיני חיות, בהמות ועופות והיא ליטפה אותם. סימן של נח - בא הזמן.

===============

גנומן 135 - בסימן הנוגע לעשרת הספרים של הכישוף היה מסביר לי הצדיק חיים שבלעם הגיע עד להררי החושך ולמד מהמלאכים העומדים בין השמים ובין הארץ את סודות הכישוף, ולכן היה בלעם המכשף הגדול של דברי הימים, חוץ מהיותו קוסם ונביא. בהבלטה מיוחדת היה אומר הצדיק חיים שתשעה מהספרים הללו הגיעו למצרים ורק הספר העשירי נתפזר בכל העולם.

גנומן 136 - יומן חמוא"ל: י' בשבט התש"ס, 17 בינואר 2000, הבושם השמימי 20, 3952. סימנים נפלאים קורים בימים האלה. אחרי סימני הקללות הנזכרות, ראיתי בחלום שבליל שבת הקרוב (ט"ו בשבט), ייכנס ראש השנה ליומיים. - - בהיכנס השבת קראנו תפילות של ראש השנה ווידוי ובקשנו שנה טובה חדשה ואור חדש בשנה של ראש השנה המיוחד הזה של הדור הרביעי, ואחרי חצות עמדתי בתפילות ובקשתי שיתקיים במהירות ובשלמות מה שראתה נודע בחלומה באותו הבוקר. בחלום היינו בארץ ישראל בבית גדול מלא אור, כשהמזבחות היו מלאי אור ונראה שהם כאילו על הארץ אבל למעשה הם היו תלויים באוויר.

גנומן 137 - בבוקר שבת נודע חלמה שהיא צריכה לעשות סימן של הצב המואר בצורתו העשויה מחמר. דניאל קיבל סימן שאני אנשק את יעל, ואקבל ממנה סימני שמן בצבע זהב.

גנומן 138 - הייתה קבלה של נשיקות בתפילה בעת רצון והתפללתי בשמחה תפילות ובקשות על הצאן הנאבד מבית ישראל בפרט. בבוקר יום ראשון (23 לינואר) נודע ראתה בחלום איש זקן על עגלה קטנה וחמור מושך את העגלה הנהוגה על ידי האיש הזקן. נודע חפצה לנסות ולנהוג בעגלה וביקשה זאת מהאיש. האיש אמר לה: "זו הפעם הראשונה שלך, את בטוחה שאת רוצה לנסות"? היא ענתה "כן" ועלתה לעגלה. האיש הזקן נתן בידיה את הרסן, ירד מהעגלה והיא הצליחה לנהוג בחמור שנשתנה לפעמים לצורת כלב. - -

גנומן 139 - סימן גדול הוא זה שהזנב הכפול של החמור אוכל לחם, אותו מדריך הגואל האחרון, כבר יכולה להנהיג את סימן החמור בארץ בעולם. באותו הבוקר דניאל חלם שאמר לו פרץ "ברוך ה", הגענו לסיום חשוב אחרי תקופה ארוכה מאד". - -

כמו כן, לפני כמה ימים ראה דניאל איש זקן עם מטה יושב ומסתכל עליו במקום שמחכים ל"עזרה ראשונה" בבית חולים בו עבד. יצא דניאל לרגע וחזר בכוונה לדבר איתו, אך הוא כבר לא נמצא. כששאל חבר שנכח שם אודותיו, הוא אמר שלא ראה שם איש זקן.

גנומן 140 - הבנו מדניאל ומהסימנים שהיה זה הצדיק המורה חיים שבא לתקן עניינים, ומתקשרת לכך העובדה שהאיש הזקן בחלומה של נודע ירד מהעגלה, והיא נמשכה על ידי הזנב הכפול – מה שמסמל התקרבות בין הגואל חיים ובין העולם. בלילה בא ג'יוזפה ונזכר בחלומו החשוב מיום ראשון בבוקר. בחלום ראה הוא מזבח בצורת אבן בצורת תנין יורד מן השמים, ושמע קול מן השמים שהכריז: "זה מזבח חדש וקשור הוא בירח". - -

גנומן 141 - נודע בשומעה את החלום אמרה כי הלבנה היא נקבה, והייתה חסרה הנקבה להשלמה. לא הבנתי את העניין בתחילה, אבל מהתבוננות הבנתי יותר, מאחר שהיה סימן שלג'יוזפה ניתן מצית עם שתי להבות. צורת התנין היא מפני שזהו מזבח של הדג הגדול לוויתן, דהיינו מזבח הלווייתנית הנשי ביחס למזבח השושנה (מזבח הלוויתן), ומזבח הלווייתנית מקשר את המזלות של לוויתן אל חודשי הלבנה. מזבח השושנה קשור בי"ג המזלות החדשים של הלוויתן לעולם דרך השמש וכשושנה שיופייה נראה באור השמש.

גנומן 142 - מזבח הלווייתנית היה חסר כדי לקשר את י"ג המזלות החדשים של הדג הגדול לוויתן אל העולם דרך הלבנה, כדי להשלים את כל המשקולות בעניין עמוק זה גם עבור עם ישראל המונה את ימי השנה לפי הלבנה. בהמשך הלילה ג'יוזפה קיבל חלום ולפיו עליו למסור לי את ההשלמה של הקבלה החדשה האמיתית של הדג הגדול לוויתן מאשתו הלווייתנית, שהייתה מכוסה ומומלחת באגם מלח. בשורה היסטורית היא לשמחה רבה היורדת לזמני הגאולה השלמה בזכות הגואל הנבחר, המורה חיים.

גנומן 143 - כנראה מזבח הלווייתנית מקשר את י"ג המזלות של הלוויתן אל חמשת כוכבי אסתר או אל כוכב אסתר, וכן הוא שמכוכב אסתר יוצאות י"ג המידות המסוגלות של הלב, ואסתר בגימטרייה (במספר קטן) י"ג (2+4+6+1). קיבלנו שהלוויתן אוהב לרדת אל הארמון של אסתר המלכה, ועתה מובן שהלווייתנית היא המקשרת את מזלות הדג הגדול אל י"ג סגולות הלב של כוכב אסתר בהקשר ללבנה.

גנומן 144 - יומן חמוא"ל: י"א בשבט תש"ס, 18 בינואר 2000, הבושם השמימי 21, 3952; בוסנאגו. עשינו סימנים של החתונה החדשה בין מזבח השושנה ומזבח הדגה הגדולה הלווייתנית, ושמחו יחד השמש והירח, כי לוויתן זה יצרת לשחק בו, ונתעוררה הלווייתנית מאגם המלח כדי להילקח למזבחה להשלמות בטעמי הקבלה החדשה האמיתית של לוויתן ולהשלמת כל חודשיו במזלותיו לפי הלבנה.

גנומן 145 - בעזרת ה" יירד המוח החדש השפל, כי הושלמו סימני הבניין שקיבל הסוס הלבן במצרים בפירמידה של ח'ופו, ומושלמים הם יחד עם השלמת סימני בית ספר השושנה. סימני בית ספר השושנה מושלמים במזבח השושנה, ומזבח השושנה מושלם במזבח הדגה הגדולה הלווייתנית, ויש מלח למוח מהדגה המלוחה. לכן נכנס כעת סימן "שלמֹה" המרחיב את בניין שושנת הבשורות לארבע פינות העולם.

גנומן 146 - יומן חמוא"ל: י"ג בשבט תש"ס, 20 בינואר 2000, הבושם השמימי 23, 3952, בוסנאגו. הודיעו בטלוויזיה שהלילה תיראה הלבנה האדומה, ואני נמצא בתיקון הסוס האדום ובהשתדלות להציל את החתונה של רחל ושאול-יעקב.

גנומן 147 - אנו בשנה המיוחדת מאוד הנקראת "השנה של הדור הרביעי", וכל החגים בשנה זאת עד פסח תש"ס מיוחדים הם. הלבנה האדומה סימן הוא. ב-1989 ג'יוזפה ראה בחלום את סימן הלבנה האדומה, וכאשר ייראה סימן זה לא יוכלו עוד האנשים לומר שלא קיבלו אזהרות, כי אז תיפולנה גזרות על העולם (בתקופה זו הועלה לאתר האינטרנט שלנו ספר הנבואות של הדור הרביעי). בחלום של נודע היא ראתה את הלבנה בצבע דבש, אם כי היא הייתה גם לבנה של דם, וסימן כפול הוא. בנימינו שלנו ראה בעבר בחלום את סימן הלבנה האדומה, במסגרתו היה פחד גדול וכולם רצו לכל עבר.

גנומן 148 - בחלום של נודע מי שהביט על הלבנה נפל ומת, והוא בא עתה אחרי שירד מזבח הלווייתנית שהגיע, אחרי סימני הקללות והריסת הבניינים הבלתי רצויים, אחרי שנעשה שמו של הסוס הלבן "שלמֹה" ואחרי תיקון הסוס האדום, ששמו נשתנה לשאול-יעקב בכדי לגרש את המידות של עשו. נאמר מן השמים שמזבח הלווייתנית קשור לירח, וחלמה נודע הלילה על העיר שכם. בין אם מדובר בשכם בן חמור או באסנת אשת יוסף או בעיר שכם אשר לקח יעקב מיד האמורי בחרבו ובקשתו, כולם סימנים לשינוי הזה של הלבנה האדומה.

גנומן 149 - בחלום הלילה ג'יוזפה ראה את בית הדין של מעלה והיו מדברים בו על האמונה של אברהם אבינו. בהמשך החלום הסוס הלבן קם ואמר שיש מי שמפריע, ואז פרץ קם, נכנס לחדר שני בו היו הילדים ונתן סטירת לחי לחיים שמשון. דם החל לרדת מפיו, והכול אמרו שפרץ פעל היטב. נודע חלמה על "בית דין" נגד הרשעות של זרה מזנזרה די מוקניה. - - עשיתי במציאות את הסימן עם חיים שמשון, והוא ביקש מחילה מאל שדי אחרי שנתתי לו סטירת לחי ושמתי יוד אדום על פיו.

גנומן 150 - אומרים שהלבנה האדומה היא ליקוי ירח שיתרחש בשעה 5:00 בבוקר. היא נקראת לבנה אדומה בשל הצבע האדום הנראה מסביב. אני חושב שהאודם בפעם הזאת הוא מהדם של הלווייתנית שנהרגה, ביחד עם הדם של הלוויתן בעת שסורס, ורק עתה הגיעו הדמים למטה למען מימוש הנבואות של הדור הרביעי.

פרק 4

גנומן 151 - יומן חמוא"ל: י"ד בשבט תש"ס, 21 בינואר 2000, הבושם השמיימי 24, 3953, בוסנאגו - דרך ג'יוזפה מניגרסו, בליל שישי, בסימנים, אחרי כתיבת הלוח של תיקון שאול ורחל בשם שאול-יעקב ורחל, נתברכתי בברכות מיעקב אבינו: התיקון הכתוב באיטלקית הראה בסוף שאף על פי שהחתונה של שאול ורחל התבצעה בקושי, נשארו הם ביחד זמן רב כמה שנים ונולד גד - זה הספיק להציל את הסימן שלהם עד שהגיע וירד סימן מזבח הלווייתנית להשלים את כל הסימנים.

גנומן 152 – זהו סימן חתונה מלאה שמחה בין מזבח השושנה ומזבח הלווייתנית. הנה נוסח הסימן: "מזבח השושנה מקשר את י"ג המזלות החדשים של הדג הגדול לוויתן אל י"ג הכוכבים של מערך השושנה דרך השמש. מזבח הלווייתנית מקשר את י"ג המזלות החדשים של הדג הגדול לוויתן אל י"ג המידות המסוגלות של כוכב אסתר דרך הלבנה. הסימן הזה והחתונה הכוכבית הזאת משלימים את איזון כל המזל החדש של הסימנים השלמים בין השמש והירח ולכן בין האומות וישראל ובין הסימנים האוניברסליים היוספיים והסימנים הדודיים".

גנומן 153 - לפיכך סימני החתונה וסימני התיקונים שנעשו בקשר לשאול ולרחל ולידת גד הושלמו בסימן חתונת מזבח השושנה ומזבח הלווייתנית, מפני שבסימנים הסוס האדום קשור בי"ג המזלות החדשים של הלוויתן ורחל קשורה לי"ג כוכבי השושנה, וכאמור לשם תיקון שאול, הסוס האדום, בתיקון המידות הרעות של עשו החלפנו, אני וג'יוזפה, את שמו לשאול-יעקב כדי לעורר בו את המידות הטובות של יעקב נגד המידות הרעות של עשו. בסימן ההוא עלה ג'יוזפה על מזבח הלווייתנית וראה בחזיונו את יעקב אבינו, שבא לברך את החמור אוכל לחם.

גנומן 154 - עיקר הברכה היה לשם השלמת סימני הקדושה החדשה הקשורים בפרט עם כוכב הגאולה (הכוכב השלישי של סימן הכוכבים, כוכב יעקב של הסימן הנבואי ו"דרך כוכב מיעקב"). הברכה באה להשלים את ברכת הקדושה החדשה על החמור (יש לזכור שכל הברכות הרבות הבאות במשך שנות סימן החמור באות לשם השלמת החמור למען טובת הכלל, ולכן אני מביא אותן בכתבים, מפני שלמען הכלל הן. הרי מדובר בחזיונות הקשורים לגאולה השלמה, שהם חלק מהחלומות והחזיונות שנובאו בנבואת יואל (ג', 1)). עמדתי לפני ג'יוזפה, והוא שם את ידיו עלי ואמר שנמצא פה יעקב אבינו והוא בא לברך את החמור.

גנומן 155 - אמר ג'יוזפה שהברכה הזאת מקדשת את החמור אוכל לחם בקשר לכוכב הגאולה בקדושה החדשה על כל גופו, ושגם רגליו תחושנה את השפעת הכוכבים מן השמים. ברכה זאת נותנת לחמור לכתוב על הלווייתנית של הקבלה החדשה האמיתית של הדג הגדול לוויתן.

גנומן 156 - בשבת אחרי חצות היה איתי ג'יוזפה, ואמרתי שאני צריך לקרוא אל אביו שיבוא לעשות לחמור סימן מחילת עוונות. עמדנו והוא בא, מר דומניקו מניגרסו. ראה אותו בנו, ומר מניגרסו דיבר איתו ומסר לחמור ברכה מיוחדת הנקראת ברכת וסגולת הלב הניטראלי, שהוא לב הנשאר תמיד באיזון, ללא פנייה לכאן או לכאן. לצורך עבודתי הגיעה הברכה בכדי לקיים, בעזרת ה", את הכתבים שעלי להכין. אין זמן עתה להתפעל מדברים אחרים, ואולי קשור העניין ל"וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהילים, ק"ט, 22), דהיינו שליבי יהיה ריק, כביכול, מדברים אחרים.

גנומן 157 - אביו של ג'יוזפה גם גילה דבר מעניין מאוד בנוגע ללימודים ולעבודתם של תלמידי הגואל חיים במלכות השמים. הם לומדים עם המורה חיים איך לחנך את הנשמות המתכוננות לרדת לעולם, הן הנשמות של ילדי מלכות השמים הראשונים שייוולדו ויקבלו את בשורות הגאולה השלמה. התלמידים לומדים זאת עם הגואל חיים ועובדים בזה עם נשמות.

גנומן 158 - מי האמין לדברינו וזרוע ה" על מי נגלתה? אנו התלמידים המועטים מאמינים לכל דברי הגאולה השלמה ומאמינים כי זרוע ה" נגלתה לצדיק הנסתר, המורה חיים, והעלתה אותו להיות הגואל האחרון. ומי רואה את אביו יורד מן העולם של מעלה ומספר לבנו מה שלומדים התלמידים במלכות השמים ומה עבודתם? חמורים יכולים כעת לזכות לזה מפני שהם מאמינים לדברי הגאולה השלמה. גדול ה" אלהינו, מרים דלים ושפלים אל סודות מלכות השמים, כאשר בא הגואל האהוב הנבחר אשר חפץ ה" מצליח בידו.

גנומן 159 - הצדיק הנסתר בחייו לא פתח פה על סודות מלכות השמים, ורק בלחש וברצינות עצומה אמר לי בפעמים נדירות שסודות מלכות השמים גדולים מאוד הם ואסור לדבר עליהם, בכדי שלא לחשוף אותם לאוויר העולם. פעם הסביר לי המורה חיים שכל הסיבוך הגדול והבלבולים הגדולים שיצאו לעולם עם הנצרות נבעו מכך שיוחנן המטביל התחיל לגלות מקצת מסודות מלכות השמים שקיבל בבית הספר האיסיי.

גנומן 160 - הקול הקדוש של הצדיק חיים, כאשר גילה לי עניינים סודיים, היה קול מיוחד וקדוש, ולפני הדיבורים היה מביט עלי המורה במבט רציני של קדושה. קודם כל מסביב מכל צד אבל מבלי תנועה נרגשת, ואז עליי, עד שנכללתי בהסתכלותו ומוכן הייתי לשמוע ולקלוט. קולו היה יוצא בנעימות נעלה ורצינית, קול שקט הכולל סודיות, אבל לא לוחש ומכוון אליי בלבד, מילים קצרות ומדויקות בחיתוך לשון חד וברור בכל מילה ומילה.

גנומן 161 - מההתחלה הרגשתי בחיתוך הלשון ובאיטיות הדיבור של המורה חיים. כל מילה הייתה חשובה ומלאה עמקות העומדת מאחורי המילה. המילה הגיעה מעולם שלם וסודי שלא דובר עליו. אציין כי כבר בפעמים הראשונות שנפגשנו בבית הכנסת ברחוב צ'ליני במילאנו התפעלתי והתפלאתי איך המורה התימני היה מדבר באיטיות, וכיצד היה נותן חשיבות מיוחדת לכל מילה.

גנומן 162 - אמת, הייתי עוד חב"די, אבל תמיד הייתי רגיש לצורות לשוניות ולסגנוני חיתוך הדיבורים. תיכף ומיד אהבתי את האופן המיוחד של שלמות המילים הנאמרות לאט. אחר כך הבנתי שדרך לקדושה היא ולא פחות, ואמנם בתחילה לא הייתי יודע כלום על המורה חיים ועל קדושה אמיתית. אני זוכר שכבר מן ההתחלה אמרתי לעצמי שכל מי שהכרתי מבין המורים של חב"ד דיבר תמיד במהירות, מעבר לכך ששפתו הייתה יידיש ולא עברית.

גנומן 163 - כך היה באופן כללי, המורה חיים דיבר לאט ובמלוא חיתוך הלשון, ואמנם עניין אחר לגמרי היה כאשר הצדיק חיים פנה אלי בדבר עמוק או רציני יותר מן הרגיל או כזה שיש בו סוד. אני חושב שהייתה זו בפעם השנייה שנפגשתי עם המורה בבית הכנסת צ'ליני ושאלתי את מה שהיה על לבי: האם המורה היה מקובל ובקיא בספרי הקבלה (השקרית, שבאותה עת חשבתי כי היא אמיתית).

גנומן 164 - צריכים לזכור שהצדיק חיים ידע מה כוונותיו, מה חפצו ומה שהתרחש. תכנית שלמה הייתה לו לגאול אותי מחב"ד, להודיע לי שאני תלמידו ולחנך אותי מחדש בדרכי התורה האמיתיות. אני לא ידעתי כלום, אבל הרגשתי מהפעם הראשונה שהאדם התימני שדיבר איתי הוא "מקובל", כשכמובן המלה "מקובל" הייתה אז מלאה אצלי בכל הטעויות הנמצאות בעם עד עתה, דהיינו: ידיעת "סודות" ספר הזוהר, "עץ חיים" ושאר ספרי ה"קבלה" הידועים.

גנומן 165 - אינני זוכר בדיוק על מה סבבה השיחה ההיא, עד שהעזתי לשאול אם המורה "נכנס" לרזי הקבלה. נדמה לי שהיה זה בין מנחה למעריב ואני זוכר שעמדנו בין חדר שבחלק אחד בבית הכנסת לבין חדר שבצד השני. השאלה הייתה מסודרת אצלי במחשבה, וכנראה שהחלטתי לשאול אותה בפעם השנייה שנפגשנו ודיברנו בבית הכנסת, דהיינו: אחרי שכבר סיפר לי המורה חיים שהוא יליד תימן ובתוך דיבוריו רמז לי, בכוונה כמובן, על הדרגה הנסתרת של חכמי תימן.

גנומן 166 - כבר מהשנים הראשונות עם חב"ד דעתי בקרבי הייתה שבכדי "להיכנס" לסודות הקבלה היה צריך למצוא מורה, אך הדבר לא התאפשר אז, מאחר שלרוב צריכים היו החסידים להיצמד רק ל"רבי" (מלובביץ') וללכת על פי הסברי החסידות. עם זאת נאמר אצלם גם, שלמעט יחידי סגולה חב"דים נתנו תואר "מקובל". כך אמרו לדוגמא על הר' גרינבורג מישיבת מונטריאול. ראיתי אותו פעם כשהייתי במונטריאול אצל חבר חב"די לזמן מה והתפעלתי מכך מאד.

גנומן 167 - התפעלתי על שהיה רב חב"די לגמרי ותלמיד חכם ואמרו עליו שהיה "מקובל". גם אני רציתי בכל לב להיות חב"די ו"מקובל" באותו הזמן ודימיתי כי ניתן להיות חב"די ו"מקובל" בכוח הרבי, והעניין תלוי בקשר פנימי הנבנה מהתמסרות לרבי, חלילה וחס. אלו היו המחשבות שהשפיעו עלי רבות בכל השנים אצל חב"ד, ושילמתי על כך מחיר גבוה מאד בדרכי מחשבתי. בניתי אז עולמות במסגרת שאיפותיי להיות "מקובל".

גנומן 168 - הצדיק האמיתי הצנוע והעניו אמר לי אלף פעם לאחר מכן במשך השנים: "ברך את ה" אלף פעם ביום על הינצלותך מן הבור העמוק שנפלת אליו. אל תשכח אף פעם איפה היית ומאיזה מוקש יצאת ועד כמה היית נתון בעומק חב"ד בכל לבך. דע לך שמן המקום שהיית בו לא יוצא אף אחד. אתה היית עמוק בתוך הטומאה, בר מינן, במקום שהנופל לשם שוב אין לו הכוח לצאת אף פעם. ברך את ה" שהכרת את המורה ובמשך חייך התבונן על ה"תחבולות" שביצע המורה איתך בשנים הראשונות בכדי להציל אותך מהבור העמוק ההוא".

גנומן 169 - זו האמת, לא שכחתי ולא אשכח. פלאי פלאים עשה המורה חיים איתי להעלות אותי מה"מצרים" ההיא. למזלי הסביר לי הצדיק כי הסתכל בשורשיי והבחין בנקודות, שאפשרו אחר כך את היקלטות דבריו כבר מדיבוריו הראשונים. המורה התימני ידע, הביט ופעל ב"תחבולות" כדי להציל אותי מרצוני להיות "מקובל". אף על פי שהייתי חב"די עד עצם הנפש והרוח, בר מינן, רצוני להיות מקובל אפשר לי לחפש מורה לזה, בין אם חב"'די או לא חב"די.

גנומן 170 - אני זוכר כי בהיותי בברונוי, צרפת, בישיבת חב"ד, בה שהיתי שלוש שנים, הייתי מתפלל בתקווה למצוא "מקובל" אמיתי שידריך אותי בדרך הנסתרות של ספר הזוהר ויתר הקבלה אם כי היה לי ספק אם אמצא אותו בחב"ד. מכל מקום הייתי חב"די ודבוק לראשם ואף בדמיונות שווא החשבתי את עצמי לקצת "מקובל" מרוב הדבקות הפנימית שלי, ה' הצילני. רצוני למצוא מורה דרך גרם לי לבקש בהעזה של טיפשות רצינית לדעת האם המורה חיים היה "מקובל" והאם הוא כבר מהנכנסים לסודות ה"קבלה".

גנומן 171 - ברגע ההוא המורה חיים פסק מהליכתו, נעמד ופניו הביעו רצינות מיוחדת שהייתה מלווה כל דיבור הנוגע לדברים סודיים. בהסתכלות מיוחדת מאוד הרואה מכל ארבע פינות, הביט בישירות נוראה עלי, כשהקול שיצא היה לפי אותה הרצינות וכוון להרגשה העמוקה הנדרשת בכדי לקלוט דברים שאינם ידועים לאחרים. על שאלתי האם הוא מקובל ענה הצדיק: "כן", ועל שאלתי האם הוא נכנס ענה לי: "כן", ועל שאלתי האם הוא ידע את הזוהר, "עץ חיים" ויתר ספרי המקובלים ענה לי: "כן, את כולם, ואתה, האם אתה כבר נכנסת?".

גנומן 172 - אני זוכר שחשתי בושה משאלתו של המורה, השפלתי מעט את מבטי ואמרתי: "לא, אבל אני חפץ בכך". המורה חיים אמר: "הבנתי", השתהה קצת, הסתכל עלי ואמר: "נראה", ואז הוסיף: "אבל דע לך שהכול הוא בסוד, ולא תוכל לגלות אותו לאחרים". אמרתי: "אני רוצה זאת מאוד". אני זוכר שהלכתי הביתה שמח מאוד בלבי. ה"נראה" של המורה מאותו הרגע נעשה כל תקוותי.

גנומן 173 - עתה, כשאני חושב על השנים עם הצדיק חיים, אני רואה ומבין יותר ויותר את חסרונותיי המרובים והכבדים ואת מחשבותיי הבלתי הגונות והקטנות, ואני מתמרמר על שגרמתי צער ולפעמים צער גדול למורה. כבר הקדים הצדיק פעמים רבות ואמר: "אתה תתחרט אחר כך, וככל שתמשיך ותדע ותבין יותר, כך תתחרט יותר". על הרבה עניינים היה אומר את זה, ראשית כל על ההכרה במי הוא המורה: "כשתדע תתחרט על כמה היית עוד קטן במחשבה בהיותך עם המורה".

גנומן 174 – גם כעת אני עוד קטן במחשבה, בעוונות, מפני שלא הגעתי אפילו קרוב לאותה הידיעה שהתכוון אליה הצדיק הנסתר, ומכל מקום אני מתחרט תמיד יותר ויותר. לא הגעתי, אבל אני מבין תמיד יותר איך ועד כמה הייתי חסר ועוד אני חסר מאוד, ועד עתה לא הבנתי למה לאחד חסר כמוני ניתנה כל הזכות הזאת הגדולה עד אין שיעור להודיע לעולם את בשורת הצדיק השלם, העניו והקדוש חיים. בזכותו הושלמו הסימנים השלמים למען כל העולם, ולי ניתנה הזכות הנפלאה הזאת לבשר אותם ולהסביר מהם הדברים ככל יכולתי.

גנומן 175 - ואמנם נבחרתי לכך ובזה אין ספק שלא בעצמי יכולתי לבחור להיות תלמידו של הצדיק חיים ולא בעצמי יכולתי לבחור להיות מבשר הסימנים השלמים. כנראה שישנו משהו בי שאהוב על-ידי ה" אלוהיי, ובטח נמצא בי משהו טוב או איזו מידה, נסתרת לעיניי, שאוהב אותה הצדיק השלם והאמיתי חיים.

כמה גדולה אלי הייתה אהבת המורה חיים.

גנומן 176 - כמה הייתה גדולה האהבה שהראה לי המורה חיים, סלחן ומוחל ומרחם ועוצם את עיניו מלראות את חולשתי, יודע ושותק ומחכה לישועה מה' ברוך הוא על מוחי העצל והבלתי מרוכז, על ליבי הבלתי מתעורר ועל אלפי התנהגויות מוטעות. אם להיות תלמיד לחכם לא הייתי ראוי, אז מה אומר כאשר מדובר בצדיק הנסתר האמיתי, ראש לל"ו הצדיקים הנסתרים. ובהמות הייתי עמך.

גנומן 177 - גם אחרי כשמונה שנים עם המורה, הוא אמר לי כשהיינו הולכים ברחוב: "כמה שנים אתה הולך עם המורה ועוד אינך יודע עם מי אתה הולך". מתנות אני מוסר לכם והתבוננו. בטח לא ידעתי שהצדיק חיים ייבחר מה" ברוך הוא לגואל האחרון. אינני יודע אם הצדיק היה מתכוון לכך כי כוונות נעלות מעל לראשי, ובוודאי שלא ידע שייבחר לקרבן האחרון של הצדיקים הנסתרים, הקרבן ההיסטורי המשלים את סבל יצחק ההיסטורי והמביא את צחוק יצחק ההיסטורי של הגאולה השלמה.

גנומן 178 - הנה, קוראיי היקרים, לא ראה מוח מה שראה מוחי שלי, ולא שהמוח שלי ראה יותר מכל יתר המוחות, אלא מה שראה מוחי לא ראו כל יתר המוחות. זאת כי למדתי מהו צדיק נסתר ולא ניתן לי להיות לא צדיק ולא נסתר. ראיתי את סבלו האחרון של הצדיק חיים וראיתי את סימני הצחוק האמיתי ההיסטורי, כי נבחר המורה חיים כגואל האחרון, וגם ראיתי את גאולתי הנפלאה ממחנה חב"ד ומכל הקבלה השקרית של עוון קץ. המורה חיים ידע באמת יותר ממה שכל המוחות שבכל הזמנים ידעו.

גנומן 179 - אין זה עניין של השוואה בין צדיקי עולם הנבחרים כאבות וכמשה וכאליהו הנביא, כי אין להשוות את הגדולים בדרגות של ידיעה.

גנומן 180 - הגדולים הנבחרים כל אחד סוג מיוחד בפני עצמו, ואמנם הצדיק העניו חיים הוא האחרון הנבחר מהנבחרים הגדולים, ויש עם בחירה זו סגולה שלא ניתנה בכל דברי הימים, עבר ועתיד. הרי שמו של הגואל האחרון נכתב כבר על ידו יתברך לפני בריאת העולם.

גנומן 181 - אברהם אבינו הוא אב להמון גויים. יצחק אבינו הוא ההמשך הקדוש הנסתר. יעקב אבינו הוא המשלים את ברכת אברהם וברכת יצחק ונקרא הקדוש באבות, והוא השלם שיוצאים ממנו י"ב שבטים.

גנומן 182 - שלושה סוגים הם ושלוש נשמות גדולות, אהובות ותמימות עד מאוד באמונתם באל שדי, וכל אחד שלם לעצמו, ואמנם רק שלושתם ביחד כחטיבה אחת מהווים את השלמות הרצויה לפני ה" ברוך הוא, השלמות למען ישראל ולמען המון גויים לכל ימי עולם.

גנומן 183 - עם זאת, השלישי משלים ויתרון לו מאחר שהוא מצוי במצב השלישי המשלים אחרי ברכת וקבלת סבו אברהם וברכת וקבלת אביו יצחק, ונקרא הקדוש שבאבות, שהוא אשר קלסתר פניו חקוק מתחת לכסא הכבוד.

גנומן 184 - הוא בסוג אבות. ואין להשוות בין סוג נשמת האבות לסוג נשמתו של משה רבנו, כי לא ידעה ולא תדע נשמה קרבת ה" כמשה בעוד היא נמצאת בעולם.

גנומן 185 - למשה נתגלה שם הויה, וה" דיבר איתו מפה לאוזן.

גנומן 186 - משה למד בבית ספר הפרעונים של חרטומי מצרים, השכיל בכל חכמותיהם המרובות והעמוקות ולמד את כל סודות הקסמים, הכשפים, כתב הנסתרות וכל סוגי העבודות הזרות המסובכות. מדובר בידיעה עצומה ומפליאה. הנה כל סוג בין הנבחרים הכלליים סוג כשלעצמו הוא של ידיעה, ואין סוג אחד כסוג השני. לדוגמא: אין להשוות בין ידיעתו של אליהו הנביא, זכרו לברכה, לידיעת משה רבנו, עליו השלום.

גנומן 187 – עם אליהו הנביא התחיל סוג חדש של דרגות בני עלייה מועטים וזאת עם קבלת סימני השם "אשר" הנסתרים, הקשורים בסימני יצחק אבינו. משה אמנם קיבל את כל השם "אהיה אשר אהיה" וראה בנבואתו את כל דבריהם, אך אצל משה נתגלו כל פרטי השם "אהיה" הראשון בלבד.

גנומן 188 - אצל אליהו הנביא, עם זאת, נתגלו כל פרטי השם "אשר", ומונה הוא על-ידי ה" ברוך הוא לשמש כאחראי על כל זמני ההיסטוריה של שם זה. בידו של הגואל האחרון הסדר האחרון של השם "אהיה" האחרון, המשלים את כל השם לעולם.

גנומן 189 - השם "אשר" היה, כאמור, ברשות אליהו הנביא: גם ה"שין" של פורים וגם ה"ריש" של הגילוי המשיחי. מרדכי הצדיק קיבל את מסורת ה"שין", כאשר גם לו הייתה נשמה כללית, והוא שימש כראש ל"ו הצדיקים הנסתרים הראשון. לכל אחד מהגדולים הנבחרים יש סוג נשמה מיוחד והיסטורי, ואין אחד כמו השני. סוג ה"ריש" שניתן לישוע מכיל ידיעה מיוחדת במשיחות הסימנים המשיחיים והגאוליים, ועל כן אחז הוא בסוג ידיעה חדש המתגלה מאותם סימנים - סימנים הקשורים אל מישרת אילו של יצחק. על כן נקרא ישוע "האיש השני של הגאולה".

גנומן 190 - הגואל האחרון, עם זאת, אינו בסוג המשיחות הארצית, כי הוא הגואל ולא המשיח, אבל הוא ראש כל הנמשחים שיבואו ונקרא "השופט המשוח במלכות השמים". הוא המשלים לכל הסימנים מראשית דברי ימי עולם, והוא הצדיק השלם שנולד כבר שלם ומהול כדי לסמן על שלמותו ועל סימן שלמות הברית החדשה השלמה, המשלימה את כל הבריתות. כבר מעת שהיה צעיר היה שלם בחכמה ובדעת ובנסתרות, ולו נשמה כללית ומיוחדת לגמרי בכל דברי הימים.

גנומן 191 - ניתנה לו הידיעה בכל דבר שהוא חפץ לדעת, כמו גם חזון כל דברי הימים שהיו מימי קדם ועד עתה - גם בעולם הזה וגם למעלה בדרגות עליונות נסתרות. הצדיק השלם חיים היה יוצא מגופו כרצונו והולך למקום חפצו למען עבודתו ברגע ההוא. הוא היה הכי בקי בכל הסודות של התורה הקדושה מלמעלה ומלמטה. הוא היה הכי בקי בסודות העתיקות ובכל סודות המצרים העתיקים ובכל חכמת הכוכבים שהייתה במצרים ובבבל, ולא היה בעולם בקי בכל סודות הטבע כמו הצדיק חיים.

גנומן 192 - לפיכך הצדיק חיים היה בסוג ידיעה אחר ומיוחד לגמרי ביחס לכל מי שהיו לפניו, גם הגדולים הנבחרים, שהרי אחז הוא בכל הקבלות של העבר והוא שנבחר להשלים אותן בסוג שלם. מובן הוא שבאמת, עד הסוף, לא ידעתי עם מי אני הולך! אך הצדיק חיים הכין אותי ברוח קדשו והאכיל אותי ב"סימנים", כדי שאזכור אותם בתפקידי כשיבוא הזמן.

גנומן 193 - אני חשבתי מכל מקום שה"סימנים" ההם היו למען ידיעתי ושאצטרך אותם אחר כך בעבודתי הנסתרת כשיבוא זמני, אך לא דימיתי כלל וכלל שהיו אלה סימני גאולה, סימנים של השלמות המפליאה הקשורה בגואל האחרון. לדוגמא: היה סימן שמסר לי המורה חיים, ועליו הוא חזר פעמים רבות במשך השנים, בכדי שלא אשכח, אודות ידעו העצום בחכמת הכוכבים: "אין בזמנים שלנו מי שיודע את סודות הכוכבים ואת עומק הדברים בחכמת הכוכבים כמו המורה", כך מסר לי הצדיק את ה"סימן" ההוא.

גנומן 194 - הוא אפשר לי לדעת שהוא מדבר בדרך כללית על הזמן שאחרי הדורות הקדמוניים ודורות קודמים של צדיקים נסתרים אמיתיים, גם אלה שעל אף כבוד קדושתם הנעלה וידיעתם במעלות מעלה לא הגיעו לחכמת הכוכבים שהיה מרמז עליה המורה חיים. לדוגמא: הרמב"ם והרב אבן עזרא שהיו חכמים גדולים בחכמת הכוכבים והמזלות והתעמקו בעניין במסגרת דרגתם, ידעם לא דמה לזה של הצדיק חיים, שהיה מסוג אחר לגמרי.

גנומן 195 - היו אלו דברים מדהימים מפיו הקדוש של הצדיק העניו עצמו, שלא אמר כלום על עצמו והתנהג כאדם פשוט עם כל אחד. הוא אמר לי בפירוש: "אל תחשוב שהצדיקים הנסתרים יודעים את החכמה הזאת שאני מרמז עליה, כי אין זו בעולם כלל ועיקר, כי אם אצל המורה". לא יכולתי לתפוס אז לעומק את דבריו, כי אם לקלוט אותם באמונה שלמה במוחי כ"סימנים" על מנת שאזדקק להם בבוא הזמן.

גנומן 196 – מן הענווה נבע גם עומק החכמה ההיא, אותו עומק שהצדיק חיים רמז לי עליו בידיעתו את חכמת הכוכבים, ונתהווה להיות לדרגה חדשה ואחרת לגמרי. צריכים לקרוא את הדברים מתוך ריכוז הדעת ולתאר את הענווה העצומה שמתוכה הצדיק חיים גילה לי את קיומם של הסודות האלה. לרוב לא את הסודות עצמם, כי אם את עצם קיומם של סודות חכמה, עתיקה וחדשה, בעולם.

גנומן 197 - המורה נולד ב"סימן" שלמות הברית, וכל היותו היה מחיל אל חיל בשלמות צדקתו, בשלמות מעלתו, בשלמות קדושתו ובשלמות ענוותו. באהבת הצדיק אותי ובשמחתו לגלות לתלמידו דברים רבי ערך ויקרים לפני השמים ומאוצרותיו יתברך השמורים לאהובים, היה מוסר לי "סימנים" על לידתו ועל דרגתו הנשגבה: "אל תחשוב, פרץ, שדבר קטן הוא שהמורה נולד מהול ושלם ובתוך שק הלידה.

גנומן 198 - "מעט מאד נולדו מהולים, יחידים מועטים מאוד. המורה נולד ברגע של מתן תורה, באותו הרגע בו היו הקולות והברקים, והתגלו עשרת הדיברות. לא לחינם אני מוסר לך את הנקודות האלה, כי עניינים גדולים הם, ותזדקק להם. ברגע ממש של נתינת עשרת הדיברות על סיני. לא מקרה זה, פרץ, כי אם מכוון הוא מאד, ויצאתי שלם מבטן אמי ומהול לגמרי, אתה מבין?". - אני הבנתי אז שהצדיק הנסתר חיים היה צדיק שלם במסגרת סימן השלמות ביחס לכל התורה וסודותיה וביחס לכל הדרגות המעולות והנסתרות, אך לא עלה על דעתי עניין שלמות דברי הימים והחוק החדש של הגאולה השלמה!

גנומן 199 - לא היו לי הכלים לחשוב על כך וגם לא ניתן לי להבין יותר מדי, ובאמת לא הורשה לי לחשוב מחשבות על הגאולה השלמה בקשר לצדיק חיים, מפני שדברי הגאולה השלמה הם בסוג לעצמם וענייני הצדיקים הנסתרים בסוג אחר לגמרי, ולא קשר אותי המורה בענייני הגאולה השלמה. מובן הוא למתבונן שאם כן הייתי קשור למחשבה של הגאולה השלמה, היה דבר זה מפריע לי לכל שאר הלימודים עם הצדיק הנסתר חיים. לכן רק סימנים מסר לי הצדיק, כדי שאבין אותם לכשיבוא הזמן.

גנומן 200 - "סימן לך, פרץ, ותזכור אותו. המורה היה רועה צאן מגיל רך מאד כמקצועם של האבות אברהם, יצחק ויעקב וכמשה, ואין עבודה אהובה אצל ה" כמו זו. ראה, כל שלשת אבותינו הקדושים היו רועי צאן וגם משה רבנו, עליו השלום, היה רועה צאן ובחר בו הקדוש ברוך הוא בעקבות רחלה אחת שברחה מן העדר והתרחקה. מדאגתו של משה עליה רץ אחריה למקום רחוק, עד שמצא אותה שותה מים מנחל. היא הייתה עייפה, ועל כן ריחם עליה משה ולקח אותה בידיו להחזיר אותה אל הצאן כדי שלא תתעייף יותר. אמר אז הקדוש ברוך הוא: 'משה, הואיל ועד כדי כך אתה מרחם על רחלה אחת מעדריך, הרי שבחרתי בך להיות הרועה של עמי ישראל'".

פרק 5

גנומן 201 - האם יכולתי אולי להבין שנבחר הצדיק חיים להיות הגואל האחרון ולהשלים את כל סימני אברהם, יצחק ויעקב ואת כל סימני התורה לתכליתם בדברי הימים בבוא הגאולה השלמה בזכותו? לא ניתן היה! אי אפשר היה לדעת גם מה הייתה כוונתו של הצדיק חיים, כי חכמה נעלה סידרה את הדברים. אי אפשר היה לדעת מה ראה המורה בחכמתו במעלות, ומאחר שגם היה עניו הוא מאד, לא חשב הוא את עצמו לגואל, הגם שהיה מודע למעלתו, עד שיאמר לו כן ה' ברוך הוא בפירוש.

גנומן 202 - לא היו דיבורים מהצדיק חיים על הגאולה השלמה שנגעו לו או שהיה מקשר אותם באיזה אופן לעצמו. המורה חיים לימד אותי אודות ענייניהם של הצדיקים הנסתרים, סבלם, ענוותם, מעלותיהם וקדושתם ולימד אותי כל השנים להבין מי הוא המורה שלי ולשמוח במתנת השמים להיות תלמידו הקרוב כדי לשאוב את דרכי החכמה ודרכי הקדושה. עם זאת, עניין אחר הוא הגאולה השלמה, ובנוגע אליה הצדיק רק הסביר לי כללים, מפני שדברים אמיתיים הם וצריכים לדעת אותם ולא ליפול לטעויות הדעות והבלבולים שיצאו בדברי הימים, גם בקרב חכמים בתורה בענייני המשיחות והגאולה.

גנומן 203 - הצדיק חיים הסביר תמיד שבזמן הגאולה השלמה עולם כמנהגו נוהג ולא ישתנה טבע העולם, שאהוב על-ידי ה". מה שישתנה הוא שבני אדם יתנהגו לפי חוקי הטבע, והטבע עצמו ייתן רק טוב ולא כמו שקורה עכשיו, שבני אדם פועלים נגד הטבע, ולכן הטבע מורד בהם. דבר גדול הוא זה שהיה מדגיש המורה חיים, ועניין עיקרי בעצם הגאולה השלמה שתבוא בזמנה.

גנומן 204 - יבוא זמן, היה מסביר הצדיק, שהעולם יחזור להיות גן עדן וזאת כאשר יחזרו בני אדם אל הטבע. זה מראה על גדלות וחשיבות עניין זה, שהוא התכלית הרצויה מהבורא יתברך לבריותיו, שיחיו בטוב ובשמחה לפי חוקי הטבע ואז יכירו בטוב הנתון בטבע מהבורא יתברך באהבתו לבני האדם ולכל בריותיו. הנה העולם כמנהגו נוהג, והשינויים יבואו מצד הטבע ולא יהיו מחוץ לטבע.

גנומן 205 - המורה חיים לעג לאלה שחושבים שבית המקדש ירד מן השמים עם ירושלים הבנויה. "זה שיגעון" היה אומר, "ומי היה יכול לקבל דבר שכזה שהוא מחוץ לטבע העולם לגמרי? על איזה עולם הם מדברים?! בלבול דעת ללא ייסוד ואין לו מקום בשכל. אין העולם יוצא מידי הטבע אלא עולם כמנהגו ממשיך. תמיד הצדיק היה נלחם נגד הגוזמאות המופרכות שהביאה היהדות בפרט בארבע מאות השנים האחרונות מתחת להשפעת ספר הזוהר, ספר "עץ חיים" ויתר הקבלה השקרית.

גנומן 206 - ואפילו אם הדברים נאחזו לפעמים בסברה כלשהי של האמוראים או הפוסקים הראשונים, עיקרי הבלבולים יצאו אחרי ספר הזוהר. אם היו שומעים בקול הרמב"ם, עליו השלום, לא היו טועים אחר ההבל ומונעים מעיני ישראל להיפקח. הצדיק חיים הצטער על הנזק הגדול שנגרם מדברים כאלה כמו "תרד ירושלים הבנויה עשויה כולה", וטען כי הדבר מזיק לעם וגורם אי-הבנה ואמונות שאין בהן ממש. מלמדים כאילו הלימוד פוקח עיניים, אך אינו אלא סוגר אותן ומוציאן מהאיזון האמיתי. עולם כטבעו נוהג תמיד.

גנומן 207 - לנושא הגאולה השלמה לא היה המורה מתייחס כמעט בכלל. עניין ירושלים הבנויה היה רק להסיר צללים, דעות בעלמא שאין בהן ממש. הצדיק חיים נמנע מלדבר על הגאולה השלמה והתייחס מבחוץ לנקודה בלי לנגוע בה. מובן יותר אחרי בחירת ה" בו שלא רצה להרחיב בעניין, מפני שפתיחת פה של הצדיק הייתה גורמת לפתיחה לפני זמנה, ולכן בשתיקה גמורה היו הדברים אצלו.

גנומן 208 - זאת אף על פי שהמורה ידע שהייתי חפץ מאד לשמוע על דברי הגאולה. מי שהיה בחב"ד, בעוונות, מחשבתו נבנית על "השגות" הגאולה, אך גם אחרי שנגאלתי מכל מחשבתם עדיין הייתי מאד סקרן להבין דברים אמיתיים. אולי גם מטעם זה המורה נמנע מלהכניס אותי לנושא, מפני שלא כל כך תמים אני בדבר זה וממילא הייתי שואל שאלות. סגר מחכמה הרואה את הנולד, וכשהייתי מסובב שאלה כדי להגיע לנקודה, המורה היה יודע את כוונתי וסובב את המענה בחזרה.

גנומן 209 – הוא היה עונה ביתד קבוע ומשאיר את החומה: "אשרי מי שלא ראהו ומת לפני זמנו ואשרי מי שראהו ונושע וראה את הטוב הנפלא והשלום הבא אחריו". זה היה עצם נקודת דיבורו של הצדיק הנסתר, ראש לל"ו הצדיקים הנסתרים, על דבר הגאולה השלמה. מכאן המורה עזב אותי מחוץ לחומה וכמעט תמיד סובב את השיחה לתלונות נגד מחשבי הקץ. גם זאת, כנראה, לא רק לשם הבנה אלא כדי לסגור מעלי את שערי הסקרנות.

גנומן 210 - ואמנם גם הנקודה הזאת נותנת הבנה רבה. סימן הגאולה כפול הוא במשפט ובגאולה, ונוראים ואפלים עד אין חקר ימי המשפט הבאים לעולם עד שמגיעים לגאולה במובנה החיובי. ראשית כל יהודי חושב אילו עוד ימי משפט יגיעו לבני ישראל אחרי השואה? הצדיק היה מנחם ואומר כי עם ישראל שמור, כי כבר שילם בשואה, ולא היה דבר גרוע בכל משך דברי ימי ישראל או דומה לו, ולכן אחריו לא יהיה שום דבר הדומה לכך, נגמר דין ישראל הכללי.

גנומן 211 - "אחרית הימים לישראל כבר הייתה, ואחרית הימים של העולם כולה עוד צריכה לבוא". הרבה רשעים עוד לא שילמו על כל מה שעשו לישראל, הגרמנים בפרט וגם מדינות ברית המועצות לשעבר בעקבות 70 שנות קומוניזם ורעות רבות שנעשו נגד יהודים. "רבים הם שונאי ישראל שצריכים עוד לשלם על רשעותם נגד יהודים", היה מסביר המורה והוסיף: "לא בשר ודם הוא הקדוש ברוך הוא. יש לו סבלנות עד השעה והרגע שהוא יודע, אבל יקבלו הם מכות עצומות כי עוד לא שילמו".

גנומן 212 - זה היה חצי הטעם. החצי השני לכל הרעות העלולות לבוא היה מצד החטאים נגד הטבע והחטאים בין איש לרעהו: "בבוא הזמן הטבע ימרוד בהם, אשרי מי שלא יראה זאת. אחרי כן, עם זאת, העולם יחזור לטבע, ואשרי מי שעבר את הרע ויראה את הטוב כשיחזור העולם אל הטבע כמו שברא אותו הקדוש ברוך הוא". זהו עיקר דיבורו של הצדיק חיים על הדור הרביעי האחרון הכפול, אבל לא קרא לתקופה זו אלא "תקופה" ולא "דור רביעי" או "ימות המשיח".

גנומן 213 - לפיכך המשפט: "אשרי מי שלא ראהו ואשרי מי שעברו וראה את הטוב הבא אחריו" רמז על תקופה גדולה או דור שלם.

גנומן 214 - ואמנם תמיד המורה חיים חזר על נקודה עיקרית השייכת ישירות אל הגאולה השלמה: "דע לך, פרץ, שכל הבלבולים שיצאו בסיבוכי המונח "משיח" יצאו, מפני שלא ידעו להבחין בין הגואל לבין המשיח. אלו הם שני דברים נפרדים, והמשיח לא בדרגת הגואל ולא קרוב אל דרגתו". זהו ה"סוד" שלא ידעו אותו ולכן יצאו כל הבלבולים על "משיח" זה וגם הטעויות. היה זה עיקר ה"סוד" של הגאולה השלמה.

גנומן 215 - דהיינו הרבה טעויות של העבר יצאו מהעדר הידיעה הזאת שלפיה צריכים להבחין בין שני המונחים "גואל" ו"משיח". ואמנם כמו כל הדברים החדשים של הגאולה השלמה לא ניתנה הבנה זו להיוודע קודם לכן. ההבחנה ביניהם היא המתקנת את הסיבוכים הרבים שיצאו מהעדר ידיעתה. המורה חיים לא היה אומר "הגאולה השלמה" או "הגאולה השלישית" (בטח שלא דיבר על הגאולה השנייה), אבל היה אומר שבית המקדש השלישי לא ייחרב אף פעם. גם עניין החמור או חמורו של הגואל לא נשמעו מפי המורה, כמו שלא נשמעו ממנו כל מונחי הסימנים השלמים של הגאולה השלמה.

גנומן 216 - הצדיק חיים היה אומר את המלה "משיח" לא מתוך אהבה, כי אם מתוך אנחה, כמכה בחזה על חטא שחטאנו ומנענע את ראשו על ההפסד שנגרם מהמשיחים המזויפים שקמו בדברי הימים. בזמנו של שבתאי צבי הרבה יהודים כבר מכרו את בתיהם להיות מוכנים ללכת עם המשיח לארץ ישראל. כמה שיגעונות היו בזמנים שונים בגלל משיחי שקר שקמו. הצדיק חיים הכין לי קלטת על כל מעשה שבתאי צבי מראשיתו ועד סופו כדי ללמד אותי אודות השיגעונות המשיחיים ההם.

גנומן 217 - המורה חיים היה חוזר רבות על דבר המשיחות המזויפת של חב''ד בפרט, ועל מחשבי הקץ הטועים והתלונן על אי ההבנה: "זה לא דבר שמביא האדם. זה דבר של הקדוש ברוך הוא. אף אחד לא יכול "להביא" את זה. הם לא רצו לחכות, אך הדבר הזה תלוי בגזרת הקדוש ברוך הוא בלבד, ואף אחד לא יכול להשפיע על כך. בוא יבוא הזמן שיודע הקדוש ברוך הוא, כי הוא המחליט. הם רצו לדחוק את הקץ וזה בלתי אפשרי.

גנומן 218 - "לא יודעים אפילו את העיקר בדבר הזה, ה"משיח" הוא לא מה שהם חושבים, מפני שהמשיח אין לו דרגה כלפי הגואל. ברך את ה", פרץ, בכל יום ובכל שעה על הבור שיצאת ממנו והתבונן עד כמה המורה עבד על הוצאתך משם. עד כמה היית בפנים ואבוד, זכור ואל תשכח כי גאולה גדולה היא ונגאלה נשמתך מהמוקש הנורא ההוא".

גנומן 219 – מן ההתחלה, לאחר שהמורה התימני התחיל לרמז לי על ענייני הקבלה האמיתית, העדפתי לשמוע את דבריו שהיו חיים, פועלים ומעוררים את הנשמה. מההתחלה הרגשתי את ההבדל העצום, המילה הנאמרת על-ידי הצדיק הייתה נאמרת ברצינות עצומה ובעיניים חיות על עניינו, כל מילה הייתה שמים או ארץ או לחם או "סוד" ורמז שלא מגיעים אליו במילים. בשנה הראשונה התפלאתי מאוד על ההבדל בדיבור בין המורה חיים ובין החב"דים.

גנומן 220 - החב"דים לא היו חותכים את המלים, אלא היו רצים בדיבורים על דברים העומדים ברומו של עולם. במהרה הבנתי שהייתה זו ראייה לכך שכל השגותיהם היו אוויר בלבד. אם היו אלה דברים אמיתיים אז הייתה "קדושה" במקום, ואם הייתה "קדושה", אז הייתה היא מכבדת ומכבידה על הדיבורים ואי אפשר היה שתהיה מהירות ומעבר על מילים מבלי לתת זמן למוח לקלוט אותם. הרגל היה אצל החב"דים: מדברים על "דברי מעלה" כאילו מדברים על דברי חול. אני זוכר שבזמנים הראשונים הייתי מתבונן על ההבדלים האלה בין המורה לבין החב"דים והייתי מסיק מהם רבות.

גנומן 221 - גם בדברי הגאולה השלמה לא היו דיבורים הרבה, כאמור, אך מה שנאמר היה לפי "כובד" העניין. דברי הגאולה האמיתית מאת ה" בעליונים הם, וה' ברוך הוא הוא שעושה ובוחר ושולח כרצונו. אף פעם הצדיק חיים לא היה מדבר סתם, אלא במעט מילים כמו: "אשרי מי שלא ראהו", שהיו משפיעים רבות על ההבנה וההרגשה. כל דבריו היו קדושים.

גנומן 222 - בזאת היה מלמד אותי את הכבדות ואת הדרך ארץ הקדושה על דברי תורת אמת. כך למדתי איך להעריך את הדברים מתוך כובד הפה המקדש את השגת המוח השומע. לא היו דברי חולין אצל הצדיק, והוא הסביר לי כי "דברי חולין של תלמיד חכם אמיתי צריכים לימוד, וכל שכן המורה, כל מילה שלו יש לה עניין ולימוד ורמזים, כל מילה". אין עכשיו בעולם מי שקיבל חינוך כמו שקיבלתי מהצדיק חיים.

גנומן 223 - אני חוזר רבות על עניין אופן השיחה של המורה חיים מפני שאין סוף לחשיבותו. דבר עצמי הוא להמשך הקדושה בפועל מן המורה לתלמיד. ככל שהדבר האמור יהיה באופני הכבדות, הרצינות, הכבוד וה"סודיות" שבעניין, כך הוא יתקדש יותר אצל התלמיד. הצדיק חיים לפני שאמר לי דבר, שברצונו היה להשרות עלי מקדושתו ומפליאתו, היה קודם כל בודק בעיניו הקדושות את ארבע פינות המקום שהיינו יושבים שם.

גנומן 224 - על פי רוב היינו תמיד ביחד בבית הקפה של צ'ינקווה ג'ורנאטה במילאנו והיו גברים ונשים שנמצאים שם. אף שלא יכולים היו לשמוע אותנו, לפני הדיבור בדבר חשוב המבט של הצדיק חיים היה סוגר אותנו מסביב באווירת קדושה. אמר לי פעם המורה שלפני שהוא מדבר, הוא מסתכל בחכמת ראייתו ומקבל מידע כלפי כל מי שנמצא במקום. אני יכולתי לראות מפעולות עיניו שהיה "עובד" בדברים עוד לפני התחלת השיחה בעניין.

גנומן 225 - לא לקח לי אפוא יותר משנה ואולי אף פחות להרגיש שכל דברי החב"דים יצאו מפיהם כקולות הזבובים, אלא שהזבובים אינם מחשיבים את עצמם לקדושים וליודעי המשיח ולמכירי סוד האדם העליון האצילותי וסודות ארבע עולמות. הזבובים מזמזמים ואינם משתדלים להיות דבורים וכל שכן ציפורים. הם אמנם מפריעים בזמזומם עד שצריך לגרש אותם, אבל לא מזמזמים על משיח שקר אצילותי ואינסופי שירד מכוח ספר הזוהר עד לזמזומי חב"ד.

גנומן 226 - בזאת נדרשתי לתיקון עולמי הפרטי, ובזכות עבודתו בקודש של הצדיק חיים, ראש לל"ו הצדיקים הנסתרים, נעשה התיקון לתיקון ביהדות של אחרית הימים. תנועת חב"ד הייתה הסמל של היפוך הגאולה האמיתית שתבוא, חב"ד הייתה הגאולה השקרית המזויפת, המשוגעת והחשוכה, חב"ד הייתה היפוך האמת מכל צד, תורה הפוכה ופירושים בדויים לפי קבלה משובשת ובלתי מבוססת הבוראת גילויים לקופים. זה היה הלימוד שלי בכל השנים עם הצדיק, להכיר בכלוב הקופים שהייתי לכוד בו בעת מאסרם.

גנומן 227 - עוד היה מוקדם היסטורית שיפתח הצדיק האחראי את הדיבור על הגאולה השלמה, כמוסבר, כי צריך העולם קודם לעבור על ה"אשרי מי שלא ראהו" עד שיגיע ל"אשרי מי שראהו", ולכן רוב שיעורי הצדיק בנוגע לעניין זה סבבו סביב הגאולה השקרית של חב"ד, משיח השקר של חב"ד, הקופים הטיפשים הרוקדים מסביב לו, המוח המסכן בנפילתו למוקשי הזמנים, קטנות הדעות בחלקי עם ישראל, מחשבי הקץ שתיפח נשמתם, העדר הדרך ארץ האמיתית, העדר האהבה האמיתית ושנאת הלב המעוקם המדבר על אהבה וחושב שנאה בלבו על כל הבריות. חב"ד!

גנומן 228 - סמל הייתי לאחיי בני ישראל להיוושע מעוון קץ, כי אחר כך הצדיק חיים זיכני להסביר לבני ישראל מה הוא עוון קץ. לא מתוך עוון ספר הזוהר ולא מתוך עוון צפת ולא מתוך עוון החסידות, כי אם מתוך עוון חב"ד שכלולים בו כל העוונות, והוא הדור הרביעי השנוא שנבע מעוון אבות, הוא עוון ספר הזוהר וכל שיטת האצילות. לא היה המורה חיים משתמש במונחים האלה. לשון הצדיק הייתה: "כולם בטעות מספר הזוהר שוגגים ולא יודעים, והם בעוון משה דה לאון מחברו האמיתי, חכם מרושע, שתישרפנה עצמותיו בתוך קברו. רשע זה כתב את הספר ויחס את הכול לשמעון בן יוחאי, שהיה תנא קדוש שלא ראה ולא ידע ולא חלם אפילו על כל מה שכתוב בספר הזוהר.

גנומן 229 - "הכול כיפרות בטעות ולא יודעים ואי אפשר עכשיו לדבר. הנח לישראל שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. אבל האמת היא שמגשימים את האל ומשערים בו שיעור קומה וזה אסור בהחלט, בעיניים ורגלים וידיים, בר מינן. מרוב ה"פילוסופיה" כיסו על האמת ושוב לא ידעו להבחין בין האור ובין החושך, ונמשכו אחריהם רבנים וחכמים, שהחלו לחשוב דברים שאין רשות לאדם לחשוב אותם. עם זאת, כולם דבר אחד וחב"ד היא סוג אחר של רשעות ושיגעונות ושקר. חסידי התנועה מעוותים את כל התורה על משיח השקר, רשעים הם בעצמם ואין כוונתם לשם שמים אלא לשם משיח החתולים שלהם ולשם זבח של תמימים שנפלו בפח".

גנומן 230 - אחרי ההבנה ישנה פליאה על העדר ההבנה הקודמת. איך לא הבנתי אז דבר? ואם אתם שואלים מדוע ניצלתי דווקא מחב"ד, אביא את תשובת הצדיק חיים שאמר לי מספר פעמים: "הם המפריעים לגאולה יותר מהשאר".

גנומן 231 - הייתי צריך לדעת את כל דברי וענייני הגאולה השקרית לשם הכנת תפקידי. מסכת שלמה היא זאת, לא אעייף אתכם בה. הוכרחתי להכיר את הניגוד העיקרי בכדי לדעת בהמשך את הפעולה האמיתית הגאולית, ולצורך כך גם התעייפתי לא מעט מהמלחמה השכלית הפנימית שעברתי בזמנים הראשונים אחרי שנגאלתי.

גנומן 232 - אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. אני לא בן אדם, אני בשר ודם אבל לא בן אדם. אני מין טיט שכזה שעצם החומר שלו הוא כזה שמשנים את צורתו לפי הרגע, יש בחומר זה קדושה מיוחדת ומין גמישות פנימית בכל מה שלא נוגע לעצם החומר עצמו.

גנומן 233 - בכל דבר ראיתי את ההפכים, ונגאלתי ונהפוך הוא. גם לשם כך נעשיתי לחמור הפורים הגדול החדש, שמיוחד הוא והיסטורי. איני כאחד הגדולים אלא חמורו הראשון של הגואל חיים אני.

גנומן 234 - גם בהליכתי עם הצדיק הנסתר הרגשתי את קטנותי. נקרע מוחי אלפי פעמים, ותוקנתי ביד היוצר אותי, כי קשה החומר שלי, ובפנים אני עדין.

גנומן 235 - סבלתי מקטנותי את ההופכיות הנמצאת בי. מאפיינים כאלה לא היו אצל הצדיק הנסתר מלידתו. ירדו פלאות ליצור מחדש את חומרי כל פעם, וקשות תנועותיי. הצדיק היה מפגין סבלנות שלא נשמעה עליה בכל הזמנים, עד שאמר לי פעם אחת בצעקה על איזו טעות שאינני זוכר, "אתה בגלגול, פרץ, מה אינך מבין?".

גנומן 236 - אלו היו מילים קשות שנאמרו לשם תיקון, דברי תוכחה, שאותה יש להבין בחומרה. אני בגלגול, כי אף על פי שנבחרתי להיות תלמידו ויורשו, אני עדין בכל תחושותיי הפנימיות, וגשמי מאוד בגוף חומרי.

גנומן 237 - גם אצל תלמידי חכמים נעלים קורה שיורדים בגלגולים לתכלית עליונה יותר, אותה לא יכלו להשיג או שלא השיגו בפעם הקודמת בעולם, כי כולנו נמצאנו למטה בעולם כמה פעמים, כמו שהסביר לי מורי. מעט חזקה הייתה הצעקה ולא עזבה אותי מאז. אולי אצטרך פעם לצעוק על בני ישראל ולומר: "אתם בגלגול, רבותיי, אתם פה לשם תיקון!".

גנומן 238 - הדריך אותי הצדיק חיים בקדושה, באור קדוש שרואים אותו, לא אור לשכל, כי אם אור אמיתי ממש, והכניס אותי לחדר קדוש להשיג זאת, כאשר גם בחוץ בכל מקום ובכל רגע היה אור קדוש עלי.

גנומן 239 - ועד עתה לא עזבני אף על פי שקשה לי לעמוד בו כמקודם מעת פטירת הצדיק וירידת הסימנים השלמים. האור הממשי הקדוש לא ענייניו כאור הסימנים. שני עניינים מופרדים הם, ורק האור שעליי עוזר לי להבין את פירושי הדברים ברוח ולסדר אותם בכתב.

גנומן 240 - עניין עיקרי הוא שאיני יכול כיום "לעלות" באותו האור הקודם, ולכן שימושי בו נעשה למטרות הבנת והסברת הסימנים וכן לצורך השגת הגמישות בקבלת סימני החמור.

גנומן 241 - לכן אני סובל תמיד מצד האור שלא ניתן לי לעלות בו, אבל אני שמח בשל כל הפעולות הממשיות שאני מגבש בפועל בהוצאת ההסברים האמיתיים המובנים לכל.

גנומן 242 - עם זאת, לפני הסימנים יכולתי לעלות קצת ולא אוכל לשכוח אף פעם את העליות ההן ואת תוכנן וסוגיהן, דברים עצומים ונפלאים שעין לא ראתה. אני מספר לכם זאת, קוראים יקרים, בכדי שתבינו שביחס לכל מה שראיתי, ידעתי ועליתי במסגרת אותו האור, הרי שהייתה זו רק הקדמה להקדמה לחצר החיצונית של דרגת הצדיקים הנסתרים, וכל שכן לדרגתו של הצדיק השלם חיים. כל דרגתי לא הייתה כלום ביחס לדרגתו.

גנומן 243 - הצדיק הראה לי תמיד את הכלים לאותו האור, להמשך קבלתו ולדייקנות יראת השמים הקשורה בו, בדיבור בפרט ובדרך ארץ בכלל עם בני אדם, כי אפילו טעות הכי קטנה הפריעה נורא לקבלת האור.

גנומן 244 - המורה חיים היה תורת הדרך ארץ והענווה עם כל בני אדם. הוא בעצמו היה תורת הדרך ארץ הקדושה. הוא היה בעל תורת האהבה עם הזולת, אדון הזהירות בכבוד אחרים, באהבה, בשפלות ובחיוך, והוא שעלה לשבעה רקיעים בלילות ואף ביום כרצונו לפי עבודתו. הוא עלה לבית הדין של מעלה, תוך ידיעת גזרות עולם. הוא ביצע עבודות קדושות בכל רגע ולא הראה כלום.

גנומן 245 - חשבו על כך שאף אחד לא ראה את מה שראיתי, אף אחד בעולם. חשוב להדגיש כי הצדיקים הנסתרים עצמם בדרגותיהם לפי מעלותיהם יכולים לעלות, אבל התלמיד לא יכול לעלות, אלא כשנפטר מורו. במקרה שלי, עם זאת, לא ניתנה לי האפשרות לעלות אחרי פטירת הצדיק, והכול בהשגחת ה" כדי שאשתמש באור המסוים שקיבלתי במסגרת תפקידי החמורי המסביר את סימני הגאולה השלמה. "זכור את כל זאת, פרץ, זכור את כל זאת ותכתוב את הדברים כי תידרש לכל זה אחר כך".

גנומן 246 - איזה "חמור" הייתי אז ולא הבנתי כלום, כי אם הייתי מבין, הייתי כותב מאז כל דבר כמצוות הצדיק חיים.

גנומן 247 - הכול בבית קפה היה ואם הקדמתי, חיכיתי והייתי מוכן לעמוד בהיכנסו של הצדיק. הוכנו אז החיוך, הרכנת הראש והרגשת הזכות לראות את פניו הקדושות: "שלום מורה", "שלום פרץ, מה שלומך?", "ברוך ה" מורה, טוב, ברוך ה"".

גנומן 248 - ניקיתי את כסאו במטפחת לפני ישיבתו. ישיבתו הייתה זהירה מאד. הוא הסתכל קודם כל טוב על המקום שישב בו והתיישב באיטיות, ללא תנועות חדות, וחיכה עד שהתיישבה עליו דעתו. "אה פרץ, מה נשתה?", "קפה, מורה, זה טוב?", "כן נשתה קפה". קמתי להזמין קפה עם כוס מים. המורה ערבב את הסוכר עם הקפה, ובהסתכלותו היה מברך על המשקה עוד לפני שאמר את הברכה במילים.

גנומן 249 - "מה עשית היום, היית בעבודה?" שאל אותי המורה. "כן, מורה, הלכתי, הכול בסדר, כרגיל", "מה אכלת?", "טונה, מיונז וסלט, שני סנדוויצ'ים", "ומה שתית?", "מיץ תפוזים ואחר כך קפה", "ואתמול בערב מה אכלת?", "סטייק בקר ותפוחי אדמה, שתיתי יין ואכלתי לחם וקצת גזרים", "יפה, גזרים זה טוב, וצריך גם בשר ולחם. היה טעים?", "כן מורה, טעים מאד", "טוב ששתית יין, זה מוסיף לך דם, ולך חסר דם. תמיד תשתדל לשתות לפחות כוס יין אחת בכל יום, כי זה משמח וגורם להרבה דברים טובים. הרמב"ם, "הנשר הגדול", היה משבח רבות את היין, ורש"י, עליו השלום, לא היה אוכל אם אין יין על השולחן".

גנומן 250 - תמיד הצדיק חיים היה שואל אותי מה אכלתי ורצה לשמוע כל פרט ופרט.

פרק 6

גנומן 251: יומן: אנו כאן בבאר שבע, רחוב יריחו 36, 7 חודשים חלפו, כעת 20 במאי 2001, כ"ז באייר, קרב הדג 26, 3954. אנו זקוקים לנס מה' אלוהינו כדי להמשיך. חג שבועות יחול בעוד שבוע. אני מתכונן לקראת "ההתבוננות המשולשת" בת 120 הימים. אני מנסה לפענח אילו לוחות עלי לכתוב. ראיתי שהספר "המידות המסוגלות של אסתר" הוא חלק מלוחות רחבים וכי הוא ספר שלם. ראיתי גם את הלוחות הרחבים על ה"ריש" של "אשר", וכי חמישה או שישה פרקים הם לוח שלם בפני עצמו. הם עדיין בכתב יד, אך אין זו בעיה. הלוחות הרחבים הראשונים גם הם שם, 10 פרקים כמדומני, שרובם עוסקים במנהג החדש. מחשבתי הייתה כי עלי להתקדם עם 4 הפרקים המוצעים של הדג הגדול לוויתן.

גנומן 252: אני באנדרלמוסיה גדולה, מאחר שעלי גם לעבור שוב על ספר הכוכבים. בנוסף אין לנו כסף לשלם את חשבונות שכר הדירה, הטלפון ותשלומים נוספים. עלינו גם לעזוב את הבית תוך שלושה חודשים, אין לנו להיכן ללכת, ובעיקר אין לנו עם מה לעזוב ולעבור למקום אחר. עדיין לא קיבלנו מעמד של "עולים חדשים", ואין לנו ביטוח בריאות. יש לנו בעיות עד מעל לראשנו, ואנו מחכים לחסדו שיגיע אלינו עם ישועתו. אני חייב להישאר שמח כדי לכתוב!

גנומן 253: הסיטואציה בישראל עם הפלסטינאים גרועה ביותר. תקענו בשופר. סימנים הגיעו עם גודר פרץ וביארו את התורה. התפללתי לאחדות משפחתנו. הגיעו סימנים של גופרית ואש על ראשי האויבים, עם ניצחון שמשון על האריה ועם היות יהודה אריה העומד על דם אויביו. גם הנשים הערביות מיידות אבנים, ומדינות ערב מחרימות את ישראל. כיום דמעות ישראל יורדות על ראשי אנשי חמא"ס, ובתקווה שתשמדנה כמה שיותר מהם. הם רשעים ואין להם רחמים. אין להם תיקון מלבד מותם. התקשורת העולמית לא הגונה, כרגיל. הפלסטינאים הורגים ישראלים, ישראל מגיבה, אך היא גם מכונה "התוקפן". עד כמה יכול אי צדק כזה להימשך? השגיאה של ערפאת הרשע היא קריאתו לאינתיפאדה וחוסר רצונו לעצרה, אך הצדק ייעשה ויגיע. אני החמור הלבוש כאריה כעת למען לוחות החוק החדש והלוחות הרחבים של הלוויתן. יש לי פרפרים בבטני היום!

גנומן 254: בבקשה החזר אותי אל הספר "13 שנים עם הצדיק חיים" ה' אלוהיי, החזר אותי לשנות החסד, בהן ישבתי והלכתי עם הצדיק הנסתר, חיים. לקחת אותו ממני לפני הזמן. נותרתי כערבה בוכייה על יד המים. הייתי, כמובן, איתו. הוא היה איתי ולא עזב אותי אף פעם, אך הכל השתנה. לא יכולתי לפגוש אותו יותר, ללכת לצידו, לראותו ולהוריד את ראשי בשל נוכחותו הקדושה. מחשבותיי חזרו למצב שלפני הקורבן. אני רוצה לשבת בבית הקפה עם הצדיק חיים ולהקשיב לקולו. נפשי בוכה כדי להיות עימו, מאחר שהוא לא נטש אותי לעולם. במציאות של שתיית הקפה איתו הייתה השלמות של שמחת נפשי, הקרובה לאור הקיום הנעלה, לענווה של החכמה העליונה ולאהבה של המורה חיים לתלמידו.

גנומן 255: הוא תמיד היה מודאג בנוגע למה שאכלתי. הוא קידש את המזון שנטלתי וטיהר בקדושה את האלמנטים הלא טבעיים שהורסים את הטבע בדור זה. לעיתים הוא קימט את מצחו למספר שניות, אך אז חזר לחייך. היה זה רמז לתלמידו שגם אם הוא דואג לקדושת האוכל שלי, הוא עצמו לא יודע מה יביא לשולחנו באותו ערב.

גנומן 256: לא הייתי רגיש מספיק אף פעם, ואני חושב על כך כעת בהבנה עמוקה ובחרטה. אך גם כעת איני אדם המקושר למונחי כסף. אין לי שכל לעולם הכספי, לצריכת מזון. אני יתום מקיום פיזי, לא כפי שהצדיק רצה. אני ההצדקה המושלמת לאהבת יצחק את עשו.

גנומן 257: הוא דיבר על היהודים העשירים של מילאנו שלא יכלו לחשב את רווחיהם בכל שבוע מרוב עושר. הצדיק חיים הסביר לי ביסודיות ובאופן מעמיק על מלכודות הכסף של מהות החיים השקרית של יצר הרע. עבור בר מצוות אותם עשירים בזבזו אלפי דולרים, כאילו הם מבצעים את המצווה הכי גדולה, אך ככל שהם חשבו שהמצווה יותר גדולה, כך הם הזמינו פחות לאירוע. אם מישהו ביקש מהם לעזור למישהו נזקק, היה צריך הוא להתחנן ל-50 דולרים, ואם הם היו נותנים את הכסף, לא היה זה בחיוך או באהבה אלא כאילו קילפו להם את עורם. השם יצילנו ממה שהיה בקרב היהודים העשירים של מילאנו.

גנומן 258: נושא זה מייצג קושי גדול נוסף עבורי לספר על אותה התקופה. במילאנו הצדיק חיים סבל בעקביות ממחסור בכסף לשכר דירה, להוצאות, למזון ולקיום, וזאת בעיר עם יהודים עשירים רבים. החב"דים הגיעו למילאנו מסיבה זו, מאחר שהם מומחים בפנייה אל העשירים בתואנות דתיות שקריות.

גנומן 259: הנושא חזר תמיד, שוב ושוב. ללא ספק הייתה זו מלחמה רוחנית גדולה נגד יצר הרע בדור הממון הזה, דור ממון הממונות של אחרית הימים, ומילאנו הייתה פסגת חינוך יצר הרע, דווקא היכן שצדיק הדור התיישב. הוא לא ידע מהיכן להשיג מעט כסף כדי לקנות את ארוחתו הבאה, בעוד למספר יהודים ממוצא פרסי היו ידיות דלת עשויות זהב, והם לא ידעו מה לעשות עם כספם! במילאנו היו ידיות דלת מזהב! במילאנו צדיק הדור היקר והסובל סבל באהבה בפני אלוהי היקום.

היו גם מספר אשכנזים עשירים במילאנו, שאף על פי שעברו את השואה והיו להם מספרים חקוקים על ידם, שכחו את נדריהם בפני ה' על שניצלו. עושר בלתי נתפס הפך את זיכרונות השואה הקשים שלהם ל"גאוות שואה", והם הרימו את ראשם בבוז כלפי נזקקים ויהודים עניים. "זוהי בושה", היה הצדיק חיים אומר, תוך שהוא מנענע את ראשו ומגחך, "הם שכחו". אולי ייסלח להם, מוחותיהם לא אחראיים בשל מה שראו, והם ראו יותר מדי, ירחם השם. אך זוהי בושה שהם שכחו היכן הם היו.

גנומן 260: יומן: ראש חודש סיוון התשס"א, 23 במאי 2001, משקולות החמור 1, 3954. לאחר תיקון פאולו נגד הממון, ביצענו סימן של הלידה המשיחית של פרץ וזרח שקדם ללידה המשיחית של גילת חיים. אל השקר הנורא ממון הרס, חס ושלום, את פאולו והשליך אותו מטה בכל השנים הללו. לא בשל אהבת כסף או בשל הכסף עצמו, אלא בשל המחסור בכסף והצורך בו, תוך שבירת הרוח האמיתית לה' בשל כך. מאחר שמצבנו, השם ישמרנו, הוא של חסרי חיים, אנו זקוקים לרחמי ה' על מנת לקום לתחייה בחיים חדשים בזכות הגואל האחרון, חיים. לבסוף, לאחר שנים שבהם היה צריך לבצע אותו כנראה, ביצענו את סימן פרץ וזרח עם גילת חיים, יהואל יהואל וחיים שמשון.

גנומן 261: גילת חיים נכנסה לרחם תמר. סיפרנו על הסימנים המשיחיים שהגיעו. הילד המשיחי המובטח היה בנודע וממנה ה"משיח" ייוולד. כ-13 חלומות סיפרו על הילד המשיחי שייוולד, אך להפתעת כולנו נולדה ילדה. תמהנו מדוע חלומות הילד המשיחי הגיעו, אך התמלאנו בשמחה כאשר היא נולדה, אהבנו אותה וקראנו לה גילת חיים. היא הקדימה את סימני פרץ וזרח, מאחר שאין סימן ללא גילת חיים. היא נולדה בפרשת "זכור" והיא הכוהנת המשוחה הראשונה על מזבח גילת חיים.

גנומן 262: אז היו שני אחים ברחם תמר, ששמעו הצהרה מלמעלה: "בא הזמן! הגואל האחרון, חיים, נבחר!" לכן רצו הם לצאת ולספר זאת, כשהראשון, בעל המהות של תמר, סבלני ואיטי, החל להוציא את ידו מחוץ לרחם. המיילדת, שאותה ייצג פאולו, קשרה לו חוט שני על ידו הימנית, אך הוא לא מיהר בפעולותיו. אחיו, מאידך גיסא, בעל המהות של יהודה, האריה הנלהב, כל כך התרגש מן הבשורות, עד שיצא במהירות מן הרחם. כולם אמרו: "מה פרצת עליך פרץ?" וקראו לו פרץ.

גנומן 263: לזה שנולד בסימן פרץ קראנו יהואל יהואל מאחר שה' הציל אותנו ויציל אותנו פעמיים, בבאר שבע, בעזרת השם. פעם אחת לפני עשר שנים, כאשר הוא נולד, וכעת, בעזרת השם, אנו נישאר וניגאל למען גאולת ה' בזכות המורה חיים. לזה שנולד בסימן זרח קראנו חיים שמשון, מאחר שבסימן זרח הוא יזרח כשמש בהבאת הבשורות הגדולות של ספר משנת חיים לעולם. פתחתי את התנ"ך בשלושה פסוקים, הראשון בתורה דיבר על תכלת ועל האפוד, השני דיבר על אליהו הנביא שהחיה את הילד המת של האלמנה, שבביתה התארח אליהו כאשר שהה בעיר. השלישי היה הפסוק מהושע ו', 2: "יְחַיֵּנוּ, מִיֹּמָיִם; בַּיּוֹם, הַשְּׁלִישִׁי, יְקִמֵנוּ, וְנִחְיֶה לְפָנָיו". גילת חיים היא הכוהנת המשוחה, יהואל יהואל הוא בסימן כוהן השלום המתקשר לברית השלום, שמובאת על-ידי אליהו הנביא. השלישי הוא האור הגדול הבהיר כשמש של הגאולה השלישית השלמה, חיים שמשון, באור הסימן השלם של תחיית המורה חיים.

גנומן 264: התפללתי: ה' אלוהינו, רחם עלינו, קבל את סימן לידת גילת חיים, של פרץ וזרח, יהואל יהואל וחיים שמשון, וחדש את חיינו. הצל וגאל אותנו, רפא את נודע ורחם על פאולו. שמור וגאל אותו, והלוואי ורוחו תקום לתחייה ותהפוך לרוח חדשה. רחם על אשר ועל נח חנה נוגה, הרם אותנו מן המצב הזה והענק לנו חיים חדשים, בזכות תחייתו של הגואל האחרון, חיים, שאותו בחרת. זכור את קורבנו והצל אותנו, סלח לנו וגאל אותנו. שלח לנו חיים חדשים, אמן וכן יהי רצון).

גנומן 265: מ"ז לספירת העומר - תאונה קשה בירושלים, תקרה של אולם חתונות התמוטטה במקום בו חגגו 700 אנשים, שה' ירחם על עמו ישראל. עשרות הרוגים ומאות פצועים.

הצדיק חיים הסביר שאם לא מזמינים לבר המצווה או לחתונה אנשים עניים ונותנים להם לאכול מאכלים שלרוב הם לא אוכלים, אין זה מקובל בפני ה'. במקום התקדשות, האירוע הופך למתועב, במיוחד כאשר הוא של משפחה עשירה, השם ישמרנו. חשוב גם להעניק מתנות לנזקקים, מאחר ששמחתם בחגיגה כזו משפיעה.

גנומן 266: זה חייב להיעשות כדי שלחגיגה תהיה משמעות עבורם. הם חייבים להיות מרוצים ולשמוח, מאחר שרק שמחתם, שביעות רצונם והנאתם, הנאה שאין להם בדרך כלל, תקבל משמעות למעלה בעולם האמת. למרבה הצער העשירים שצריכים להבין זאת לא מודעים לכך, או אולי הם יודעים, אך עושרם גורם להם לשכוח זאת. גרועים יותר הם האנשים שחוו עוני אך שכחו זאת ושכחו מהו מחסור. על כך הצדיק חיים היה מנענע בראשו במורת רוח ואומר: "הם שכחו היכן הם היו, בעוונות".

גנומן 267: בכל השנים הללו הצדיק חזר לנושא זה של כיצד היצר הרע עובד על מוחות העשירים וגורם להם לשכוח את המטרה שלשמה ה' ענה לתפילותיהם והקשיב לנדריהם. לאחר מכן הם שכחו, ובמקום לחפש את העניים והנזקקים, הם התעלמו מהם, השם ישמרנו, כאילו הם אינם ראויים להיות בקרבתם. העשירים שוכחים מהר שיש להם 9 נקבים כמו לכל אחד אחר. הם אינם זוכרים או לא יודעים שחז"ל שאלו את ה' היכן הוא נמצא, והוא ענה כי אם רוצים לדעת היכן הוא נמצא, יש ללכת ולשבת בקרב העניים.

גנומן 268: תמיד המורה חיים דיבר על עובדה זו, שה' נמצא בין העניים, ושהעשירים שלא משתמשים בכספם כדי לסייע לעניים מתבזים בפני השמים והופכים שנואים, מאחר שהם לא מגשימים את מטרתם בעולם. במילאנו דברים אלו בלטו מאוד. היא הייתה מלאה ביהודים עשירים, אשכנזים, ספרדים, פרסים. רבים מהם חוו עוני לפני כן, ורבים מן האשכנזים עברו את השואה. לעיתים הם נתנו משהו כדי לשכך את רגשות האשמה שלהם, אך רק מעט ולא בלב שלם: "הם לא מבינים, הם זקוקים לעניים יותר משהעניים זקוקים להם. הקדוש ברוך הוא נמצא בין העניים", אמר הצדיק.

גנומן 269: לעשירים יש הכוח בידיהם כדי ליצור שלום בין השמים לארץ, הסביר הצדיק חיים. מאחר שהעני נחשב כמת, הוא שולח האשמות נגד השמים. כאשר מישהו מגיע ועוזר לעניים בצדקה רחבה, הם נולדים מחדש ומודים לה' על חסדו, ולכן שלום נעשה בין השמים לארץ. לעשירים יש כוח התחייה, אם הם רק יבינו כיצד להשתמש בכספם. לפיכך עליהם, כך הסביר המורה חיים, לחפש את העניים והנזקקים, היתומים והאלמנות, ולהגשים את המצוות ההכרחיות של התורה.

גנומן 270: במילאנו כל יום היה מבחן בנוגע לעוני. המורה הלך כל יום לגווסטאלה (Guastalla), בית הכנסת האיטלקי בו התפללו האיטלקים בקומה העליונה והספרדים בקומה התחתונה. כל יום הצדיק חיכה לסוף התפילה, כדי שאולי יקבל צדקה. לעיתים העניקו לו ולעיתים לא, אך בדרך כלל היה מדובר בסכום קטן מאוד, המספיק לקניית מזון. הספרדים היו יותר נדיבים, מאחר שהיו רגילים לתת צדקה כל יום. לעיתים אחרי התפילה הלכנו יחד לסופרמרקט, והמורה חיים קנה משהו לעצמו או לאשתו, מזל.

גנומן 271: לעיתים קרובות הצדיק הנסתר היה משבח מאוד את הקהילה היהודית של קהיר, שהיה הוא חלק ממנה במשך 27 שנים. הם ידעו את משמעות מושג הצדקה, היו נדיבים ותרו אחר מצוות. הם דאגו לעניים, הן אישית והן דרך הקהילה היהודית. הייתה שם אווירה אחרת, של רצון לבצע מצוות תוך חמלה כלפי יתומים, חולים ונזקקים. "הייתה שם תחושה אחרת", המורה חיים סיפר לי, "רבים מהם היו בורים לגמרי בנוגע ללימודי התורה, אך הם העסיקו עצמם במצוות צדקה מכל הלב. הם מימשו את התורה האמיתית, את מטרות התורה".

גנומן 272: המורה דיבר לעיתים קרובות על קהילת קהיר, ותמיד במילות שבח. הוא אהב את האנשים הפשוטים בעלי האמונה בלב השואפים לבצע את רצון ה' ברוך הוא ולסייע לאחרים. הייתה תחושה אחרת של חיים אנושיים, רמה אחרת של דרך ארץ ורמה אחרת של יראת שמים, שיכולה להתבצע רק דרך צדקה. לא היה זה הלימוד שקבע אלא הצדקה, האהבה והדרך ארץ. "הם מימשו את התורה בשל כך", הסביר הצדיק, "הם היו יותר מחכמים במעשיהם, והייתה בהם המהות, הלב הטוב".

גנומן 273: רעיון זה הודגש והוסבר שוב באלפי דרכים על-ידי המורה חיים, בעומק של צדיק אמיתי היודע כיצד דברים נראו בבית הדין של מעלה. אני חושב שהיה זה מר בנין שאמר לאחר ששמע את דברי המורה הללו: "האם ישוע צדק אז בדבריו?". הצדיק חיים ענה: "ישוע אמר דברים טובים וצודקים, אך הרבנים באותה התקופה לא הבינו אותו". ואכן ישוע אמר בכתבים הנוצריים לפנות לעזרת העניים והנזקקים, האלמנות והיתומים, כי לולא זאת לכל שיעוריו אין ערך.

גנומן 274: המתח בין תלמידי התורה לבין עמי הארצות (היהודים הלא מלומדים או המלומדים חלקית) תמיד היוו בעיה בסיסית לעולם היהודי: "ט כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת, שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים, עֲשׂוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. י וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי, אַל-תַּעֲשֹׁקוּ; וְרָעַת אִישׁ אָחִיו, אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם יא וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב" (זכריה, ז', 9-11). "ישוע היה בקיא ממש בספרי הנביאים", המורה חיים אמר פעמים רבות, "אך בניגוד לאחרים הוא לקח את דבריהם ברצינות".

גנומן 275: מדוע עולם התורה נפל לעיתים קרובות כל כך לטעות של השגת מידות אינטלקטואליות של תוכן דתי תוך התעלמות מערכים של בני העם הפשוט, שחייהם מבוססים על הלחם שבידיהם? יש משהו בערך הרב של לימוד התורה, אשר דוחף את תלמידיו מחוץ לעם הפשוט והטוב. יש משהו חסר במחשבה אודות מה ה' ברוך הוא מעריך. הוא לא מעריך רק לימוד תורה, כשכל השאר הם קש נידף ברוח, והוא לא מעריך רק יהודים, כשכל השאר הם קליפות אגוז שיש לשבור ולהשליך.

גנומן 276: יש כמובן אלפי דרגות, חלקן עדינות, חלקן פחות, אשר נכנסות למסלול טעותן במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. "מסורת היא שרשרת שממנה איננו יכולים להתנתק", הצדיק חזר ואמר, "ואם אנחנו יורקים, על מי אנו יורקים? על עצמנו?". המתח היה שם, אך הצדיק היה חייב לשמור על גבולותיי. הוא רמז, ועלי היה להבין אך לא לאבד את האיזון. זכרו זאת, הצדיק חיים גאל אותי מתנועת חב"ד, אשר החשיבה עצמה לאליטת לימוד התורה ודרך התורה של החיים! עסקה טובה של מה שנראה על פניו כשר, אך היה טרף, פסול ואסור.

גנומן 277: מדוע הלב הטוב של בן-ערך עלה על כל שאר התכונות שלא נלקחו לעולם ללב? בן ערך לא היה נוצרי! איפשהו לאורך הדרך השתלטה החשיבה של: "ותלמוד תורה כנגד כולם" (משנה, פאה, א', א') - לימוד התורה עלה על הכל, עקר גבולות כבדים והחליף ערכים אישיים בחכמת הישיבה השטחית. "איננו יכולים לנתץ את השרשרת ועל מי אנו יורקים? חז"ל הם חכמי ישראל, אך גם הם לא יכלו לחזות את דורות החשמל, האור, הטלוויזיה, האווירונים ומטוסי הסילון. הם עדיין דיברו כאילו כל ישראל חיים בגטאות וסוסים הם שיא התחבורה המהירה", אמר הצדיק.

גנומן 278: הייתה זו למעשה דרך לומר ש"התלמוד מושלם מלבד שגיאותיו, אי דיוקיו ולעיתים גם המחסור בחזונם של מספר חכמים". המתח היה תמיד שם, גם בדיונים ובמגוון הגדול של הדעות בין החכמים עצמם. חכם אחד יכול היה לומר לאחר: "אתה טועה ממש", אך אוי ללומדי התלמוד המאוחרים לומר כך... "אחרי מות כולם קדושים". כפי שבעבר המחשבה הייתה מצווה, עם השנים היא הפכה לחטא. הכול היה חכמה נעלה שאין להטיל בה ספק. אין לנתץ את השרשרת. מר בנין אמר: "דברי ה' בתורה הם דבר אחד, בעוד דברי החכמים ניתנים לוויכוח", והמורה ענה לו: "אתה צודק, אך אם אנו יורקים, אנו יורקים על עצמנו. שתיקה היא חכמה".

גנומן 279: "הקושי הגדול", הסביר המורה חיים, הוא שרוב האנשים לא מסוגלים להתמודד עם שתי מחשבות בו זמנית. אם אתה רוצה לדבר על מספר שגיאות של החכמים או על חכם מסוים, אדם פשוט ולא מחונך מיד יפנה לקיצוניות השנייה. "הכל קדוש או הכל לא קדוש", הוא יסכם. לא כל החכמים היו באותה דרגה, וקדושת התלמוד היא לא ישות אחידה ללא הבדלים. עם זאת, אתה לא יכול לומר דבר, אחרת תהיה לא מובן. ראו מה שאמרו על הרמב"ם, עליו השלום, לאחר שכתב את "משנה תורה". הם האשימו אותו בהרס התלמוד, חס ושלום.

גנומן 280: הם חסרו את החזון של חכמתו. הוא ראה בבירור שההמונים יזדקקו לספר משולב של ההלכה עם תוצאות של דיונים רבניים שהגיעו אחריהם. הם השתוללו וקוננו ורצו לאסור את "משנה תורה". הרמב"ם אמר בסבלנות ובחכמה מאופקת: "אם יכולתי לכתוב את התלמוד בשני סעיפים הייתי עושה זאת". חכמתו, כמובן, הכעיסה אותם יותר. עם זאת הוא היה צדיק אמיתי בפני ה' וידע את החובה שנפלה בחיק גורלו הנעלה: "אנשים לא מסוגלים לקבל שתי מחשבות בו זמנית, הם מתבלבלים, אז על אחת כמה וכמה כשמדובר בשלוש, ארבע, חמש, שש או שבע".

גנומן 281: דרך הצדיק חיים הייתה שאתה יכול להביע דעה כרצונך, חיובית או אחרת, כל עוד היא קשורה לשרשרת, כאשר חובה לדעת שאנו חלק מן השרשרת והשרשרת עצמה אסורה לניתוץ. דברי מר בנין "דברי החכמים ניתנים לויכוח" לא גרמו לו להיות צדוֹקי. האם החכמים לא התווכחו ולא הסכימו ביניהם? כך עלינו להתייחס אליהם. "אתה צודק", אמר המורה, "אך אם אנו יורקים, אנו יורקים על עצמנו. שתיקה היא חכמה".

גנומן 282: אם משה רבנו היה חי בעולמנו כעת, הוא לא היה מקבל את אותן הוראות מה' שקיבל אז, מאחר שהוראות מה' הן תמיד בהתאם לזמן, הדורות והמצב. הצדיק חיים חי עם אל חי. לא הייתה שעה או דקה ביום שדמתה לרעותה. עומק המציאות של ההווה בנוכחות ה' היה שיעור חי ואמונה חיה של הצדיק חיים. לפיכך הוא חי מחוץ לכל הפרמטרים של היסטוריית העבר. עם זאת, שרשרת קדושת התורה ירדה מטה דרך חכמי ישראל, ואם הפרמטרים של שרשרת זו היו מתבטלים, היינו מתנתקים מן האדמה שמתחתינו. יש לפייס את השרשרת במציאות ההווה ולשמור את הראש מבלי להתבלבל ממחשבות סותרות, שתיים, שלוש או יותר.

גנומן 283: המתח היה לעיתים קרובות חזק. אם היה זה התלמוד עצמו שלימד גמישות, מדוע היו החכמים והרבנים אחריהם כה חסרי גמישות? לרוב הם פחדו מחוסר גמישות של ההמון. "הם לא ידעו, עם זאת", הצדיק חזר ואמר, "שההמונים יהפכו גמישים מספיק כדי להתנתק מן השרשרת אם הם לא ימצאו תשובות לבעיותיהם הרבות, מחלותיהם ותהפוכותיהם". בקולו הצדיק כאילו רמז לשאלה: "מדוע הם לא התמקדו יותר ברפואות, בעשבי המרפא ובאמצעי סגולות אחרים? זה היה מקרב יותר אנשים אליהם מאשר חכמה מתוחכמת שנשארת בדרגתה הגבוהה!".

גנומן 284: במובן מסוים, המורה חיים היה אנטי-אינטלקטואל. רצונו היה תמיד לראות שמסייעים פרקטית לאנשים, גם מאחר שהיה חלק מן המסורת הרפואית התימנית. הוא ידע שאנשים רוצים תוצאות מעשיות ותרופות פרקטיות, לא פילוסופיה. הצדיק לא התכוון לומר שחכמי המשנה והתלמוד היו "פילוסופים", אלא שביחס לצרכים האמיתיים של האנשים, כל המילים, גם אלו של החכמה הנעלה, היו "פילוסופיה" אם לא הביאו מרפא פרקטי ושיפור מצב חיים.

גנומן 285: באופן כללי, צורת הדיבור וההוראה של הצדיק לא הייתה אף פעם בסגנון, בעמדה, בקול או בהבעה "אינטלקטואלית". אם הצדיק חיים דיבר על דברים נסתרים קולו היה שונה, בריכוז, בתנועות וכו'. היה לכך קשר למציאות נעלה, שום דבר הקשור לפילוסופיה, לנימוקים במחלוקת, לדעות ולרעיונות. וגם כאשר המורה חיים דיבר על התורה כדי להעביר שיעור, הוא היה "אבסולוטי" בנוגע לשיעורו. חוץ מאשר בהזדמנויות נדירות, לא היו דיבורים על ויכוח כזה או אחר, אלא הייתה זו אמת העניין במשמעותה האמיתית, אם גלויה או נסתרת.

גנומן 286: לדוגמא, "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית, א', 2): "הייתה" היא הוכחה שהארץ הייתה כאן כמה מיליוני שנים שתרצו (ורש"י, זכרו לברכה, הסביר בבירור ש"בראשית" לא באה לספר מתי ה' ברא את העולם). השיעור הזה ניתן לי. המורה לא דיבר על כך עם אחרים, אך לי הדבר הובהר: זו הייתה משמעות "הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבן, בונה עולמות ומחריבן" (בראשית רבא, ג', ז'). כל מה שנוגע לכדור הארץ, בניית העולמות והריסתן היה כאן. יש גם סימן שאמר: "במשך 7 שנים הצדיק חיים לימד את פרץ את התורה האמיתית של משה רבנו".

גנומן 287: כל לימוד היה קבלה: הצדיק מסר לי את האמיתות המהותיות הידועות ברמה עליונה יותר, כדי שאעמוד על בסיס אמיתי בכל שאלת תורה. לא הייתה זו דרך של ישיבה או בית ספר ולא היה בכך משהו "אינטלקטואלי". אם לעיתים המורה לימד משהו את התלמידים וחלק אמרו לו: "אך קראתי שגם כך וכך...", הצדיק חייך ואמר: "שבעים פנים לתורה". הוא לעולם לא נכנס לדיון על בסיס מסוג זה. לא הייתי בישיבה עם הצדיק חיים. לא הייתי בבית ספר! הייתי המקבל של המסורת הקדושה. הבהירות הייתה צריכה להיות "מעשית", לא ניתנת לויכוח. בלי "אם" ו"אבל" על כך. הוא לא העביר לתלמידו "בלבול".

גנומן 288: כך היה בנוגע לענייני התורה, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לעניינים אחרים. הצדיק היה עניו מאוד ודרך הדיבור הפשוטה שלו איתי ועם אחרים הייתה כשל אדם פשוט ה"מתחבר" לרמת האדם איתו הוא מדבר. אף אחד לא היה יכול להחשיבו כ"אינטלקטואל", אף על פי שבחלק מבתי הקפה שישבנו בהם קראו לו מתוך כבוד "פרופסור", וחלק מאנשי הקהילה היהודית קראו לו "הרב ונה", לרוב אלו שהכירו את המורה חיים מקהיר, כמקורב לרב חיים נחום.

גנומן 289: גם כאשר מישהו שאל את המורה שאלה בנוגע להלכה כלשהי, הוא העניק פסק דין, לא מספר דעות או דיונים אודות העניין. מטרתו הייתה תמיד להבהיר ולפשט, לא להתפלסף וליצור בלבול. הקורא יבין שאני מתייחס לעמדות הללו כדי להסביר שהמתח היה שם. ה"דרך" של החכם האמיתי הייתה "אנטי-אינטלקטואלית". הצדיק לא היה נגד החכמים, חס ושלום, הוא לא ניתץ את השרשרת הבלתי ניתנת לניתוץ. הוא היה בדרגה נפרדת ולא אהב רבים מן ה"גינונים האינטלקטואלים" שהמסורת מסרה. הוא אהב עם רגש גדול את החכמה הפקחית של תשובת הרמב"ם לפיה אם היה הוא יכול לכתוב את התלמוד בשתי פסקאות, הוא היה עושה זאת.

גנומן 290: המתח היה שם בכל מה שנוגע להבדלים בין אנשים, בשל תואריהם, רמת לימודיהם או כל דבר אחר. אף אחד לא מורשה לחשוב שהוא נעלה על מישהו אחר, בלי קשר לדרגה שהגיע אליה. כל מה שהסברתי כאן אודות האנטי-אינטלקטואליות של הצדיק יש לו שורשים מאחוריו: שורשי הענווה. הענווה הייתה הידע כי אינך יותר טוב מאדם אחר, וככל שאדם יתעלה בחכמה אמיתית, כך עליו להיות יותר עניו ולראות עצמו אפילו פחות מאחרים. יכולים להגיע לחכמה אמיתית רק מי שהיו ענווים באמת. "המהות האמיתית של התורה הקדושה", אמר המורה חיים, "היא הענווה של משה רבנו, עליו השלום".

גנומן 291: לא שהצדיק חיים לא העריך את חכמת דיוני חז"ל. להפך, המורה היה מומחה בכל התלמוד, תוך שהוא זוכר אותו בעל פה. הוא למד חומש ורש"י מגיל 5 ותלמוד עם אביו הקדוש, משה, ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים. לכל דבר היה את מקומו, וכל התלמוד היה חכמה ללמד את המוח כיצד לחשוב בהיגיון. היה זמן, עם זאת, כאשר החכמים אמרו שלא בחכמה: "עם הארץ מותר לקרעו כדג" (תלמוד בבלי, פסחים, מ"ט, ב'), מה שהביא בצדק להתקוממות של העם הפשוט והכפרי, עם הארץ, עד שהחכמים הבינו את טעותם ועשו מה שביכולתם כדי לכפר על דבריהם.

גנומן 292: היה זה שיעור "הכרחי" שעלי לדעת. הצדיק לא היה צריך לשכנע אותי בנוגע לחכמת החכמים וקדושתם או בנוגע לקדושת התלמוד. לא היו ספקות בכך. דרך ידיעה והבנה של מספר סתירות, נפלו המשקפיים הורודים, ומשקפיים שקופים הושמו במקומם. החכמים עצמם לא היו באותה דרגה, כל אחד היה בדרגה אחרת, חלק נעלים יותר וחלק פחות. ניתן להיות ביקורתי ביחס לדברים שנכתבו בתלמוד מבלי לנתץ את השרשרת. ניתן לחקור לעומק נושא ולמצוא פערים מבלי להרוס את המסורת. החכמים יכלו להשתמש בכוחם במקרים רבים כדי להקל על ההלכה במקום לסבכה!

גנומן 293: היו דברים במסורת שהצדיק העניו חיים ביקר. בעיקר הייתה ביקורת ביחס להלכה שאחרי "משנה תורה" של "הנשר הגדול", וכמובן ביחס להלכה הקבלית שהושפעה מן הזוהר ב-400 השנים האחרונות. לדוגמא, בהתייחס למסורת חכמי התלמוד, הצדיק אהב להסביר לי אודות הנוקשות והחד צדדיות של גישתם. מדוע הם לא ביצעו קנוניזציה לספרו של בן סירא הגדוש בחכמת תורה אמיתית של חכם אמיתי? היו לכך מספר סיבות עיקריות: הוא כתב את הדברים בשמו! הוא כתב אותם בסגנונו! סגנונו היה שונה מזה של החכמים! המורה חיים אהב וכיבד מאוד את חכמת בן סירא.

גנומן 294: המורה גם החשיב את פילון כפילוסוף יהודי גדול, חכם תורה אמיתי והוגה מעמיק מאוד. הוא כתב, עם זאת, ביוונית! הם היו נוקשים מדי וסגרו עצמם בקלישאה. מחשבת המורה הייתה רחבת אופקים מאוד, והוא לא אהב סגירות מחשבתית. הוא אמר לעיתים קרובות: "בתורה אין "קיבלו דעתי"". החכמים, לעומת זאת, יצרו מעין "קיבלו דעתי" כללי, ואוי למי שלא הסכים. פילון לא היה מבבל ולא מירושלים אלא מאלכסנדריה!

גנומן 295: אתם שומעים, קוראיי היקרים? התלמוד הוא קדוש. החכמים הלכו בקודש ולכל אחד הייתה את דרגת רוח הקודש שלו. בנוסף גם דרגות החכמה היו בלתי ניתנות לספירה. אין גם אלמנט שיש לקחתו ללא שקילתו בהקשר של זמן ודור ובמסגרת הקשר האמירה. אין לשבור את השרשרת, אך כל אחד יכול להרגיש חופשי להביט בכל נדבך של השרשרת גם בהקשר של זמננו ועם מרכיבי המנטאליות שהתקדמו עם הדורות. יש, כמובן, מרכיבים שהשתנו. הכול חייב להילקח בחשבון. "איני רוצה שתלמד עם עיניים עצומות", הצדיק היה אומר לי לעיתים קרובות.

גנומן 296: אדם צריך לשמור תמיד על לפחות שתי מחשבות שיש ביניהן ניגוד, מבלי לאבד איזון. התלמוד הוא קדוש. אין זה אומר שהוא לא יכול להכיל טעויות או אי דיוקים או רעיונות אנכרוניסטיים, הגזמות או "כיסויים" לרעיונות אחרים. החכמים הלכו בקדושה. אין זה אומר שהם לא טעו אף פעם. כל דרגה אמיתית של חכמה אמיתית יש בה דרגה מסוימת של נבואה. אין זה אומר שכל החכמים יכלו לראות מה יתרחש עד קץ הדורות. באופן כללי הם לא ידעו ולא יכלו לדעת שום דבר אודות הדורות והזמנים שאנו חיים בהם כעת. הם גם לא יכלו לדמיין את השואה. כך לימד אותי המורה חיים.

גנומן 297: אנו חייבים לשמור לפחות על שתי מערכות של מחשבות מנוגדות מבלי לפנות לקיצוניות אחת ולנטוש את האחרת. לשתי הקצוות יש האמת שלהן והן חייבות להיראות תוך מבט לצד הנגדי. אפשרי לבקר את נוקשות הרפורמה של עזרא ואת שימת הדגש שלו על הכהונה. אין זה אומר שבזמנו היו מספיק זכויות לפעול טוב יותר. ישראל הוא העם הנבחר והמבורך, אך בני ישראל, הכוללים את החכמים, גרמו לרמות ענישה בשל אי הקשבתם לנביאי ישראל בזמנם. העונשים במהלך הדורות נבעו מן המגבלות בהבנת העם את הנביאים. זוהי נקודה מרכזית.

גנומן 298: הצדיק חיים גרם לי להרגיש זאת. הוא הראה מילולית ובהבעות פנים את הכאב ההיסטורי של הסירוב העיקש של העם לנביאים. היה זה ידע של הצדיק אשר ראה את כל ההיסטוריה. ה' המשיך לדבר אל העם דרך הנביאים והם לא הקשיבו. ולא רק זאת, הם גם לעגו להם ואמרו: "עזבו אותנו וחזרו רק כאשר יש לכם משהו חיובי לומר". במשך כמה מאות שנים הנביאים דיברו, אך אף אחד לא היה מעוניין להקשיב. השיעורים הישירים של ה' הושארו מחוץ לתמונה. כל ההיסטוריה היהודית סבלה מכך. החכם חייב לשמור זאת בתודעתו אם הוא רוצה לקלוט את השאר. עם ישראל חייב להבין גם כן את המוגבלוּת אליה נפל.

גנומן 299: למרות כל התובנות הללו, שהתקבלו מן הקדושה הנבואית הנעלה של הצדיק האמיתי, ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים בדורו, המורה חיים שמר את מבט עיניו ואת ליבו אל העם הפשוט, היהודים הטובים, השרידים מהיסטוריה קשה ביותר. לא היה זה זמן של תלמוד תורה כנגד כולם. היה זה זמן של לב טוב של בן ערך. לא היה זה זמן של "להביט כלפי מטה" על אומות העולם הנוצריות, המוסלמיות והאחרות, כי אם אתה יורק עליהן, גם להן יהיה מה לירוק עלינו.

גנומן 300: כולנו שגינו ואף אחד לא היה פטור. בכל קבוצה יש טובים ורעים. שנים לפני שקיבלנו את סימן הגואל האחרון חיים המכריז, תוך שהוא מחבק את העם הפשוט על הארץ: "כולנו בשר אחד", קיבלתי אני את השיעור הזה ממנו, וזאת בכל השנים שהייתה לי הזכות העצומה ללכת איתו, עם הצדיק חיים.

פרק 7

גנומן 301: אין זה קל לתאר כיצד היה זה לשבת עם הצדיק חיים. צריכים מספר פרמטרים של הבחנה כדי לחוש את מה שברצוני להסביר. לדוגמא, בכל פעם שמישהו אחר היה נוכח, צורת השיח של המורה לא הייתה זהה לזו שאיתי. מול אחרים הצדיק לא התנהל כ"מורה". שיחותיו עם אחרים היו קלילות הרבה יותר, שיחות ביחס למה שאותו בן שיח רצה לדבר, תוך חיוכים וצחוק רבים יותר, ותמיד עם שמחה מן הנוכחות של המדבר איתו. תלוי כמובן עם מי הוא דיבר ועל מה.

גנומן 302: עם מר בנין היה זה שיח אחד. עם ג'יורדנו היה זה שיח שני, עם דוד שלישי ועם האנשים בבית הקפה דבר אחר, וכך הלאה. למדתי לעומק עם הזמן כיצד הצדיק לכד את מצב הרוח ואת הנפש של אותו אדם שאיתו הוא דיבר, כדי להפוך אותו לרגוע ולשמח יותר. כלומר הצדיק חיים לא הביא את מהותו העצמית לאיש השיחה שאיתו, אלא העניק חשיבות לקיום אותו אדם איתו הוא שוחח ולא משנה מהי דרגתו. איתי הייתה מערכת אחרת של מידות. הייתי תחת מצבי הוראה שונים הנוגעים להליכה אחרי שיעורי ודרכי הצדיק.

גנומן 303: הלכתי בדרך הצדיק. היה זה הכרחי שאבין שלכל מילה ולכל תנועה של המורה חיים יש משמעות גדולה מאוד, גם אם לא יכולתי לתפוס את המשמעויות הנעלות. היה עלי לדעת שכל מילה, דרך התנהגות, רעיון או מבט, חיוך או חיוך מעושה, הבעת שמחה או עצב, כל רגע של ישיבה וכל רגע שהלכנו יחד, כל ברכה, בדרך כלל על קפה, וכל "ברוך השם" היו גדושים בקדושה בפני ה' בדרגות נעלות ונסתרות.

גנומן 304: הייתי צריך ללמוד מהי דרך ארץ של להיות יחד עם הצדיק חיים. הייתי צריך ללמוד כיצד למדוד כל מילה שאני אומר, להיות ברור, מדויק, ערני, עניו ולהבין עם מי אני מדבר. מן ההתחלה, כמובן, דיברתי אל המורה בכבוד מוחלט, לפי הבנתי, אך למעשה היה זה בלתי מספיק בעליל. הייתי צריך ללמוד כל דבר מחדש, וזה לקח שנים, כדי שאהיה בקו המחשבה שהייתי תלמידו מתוך זכות בלתי ניתנת לשיעור. אין ספק כי חמש שנים עם חב"ד "לימדו" אותי "יראת כבוד" כלפי מי שהם החשיבו כצדיק, ולכן גם סוג מסוים של דרך ארץ כלפי מי שהם החשיבו "אדם נעלה של דברי תורה נסתרים". בשל כך היה עלי לבטל את אותה "יראת כבוד" שקרית ולא רצויה לצדיק השקרי בהקשר השקרי במסגרת תורת השקר אותה למדתי! כבר מן ההתחלה "נלכדתי" בספר הנפלא, "ספר ההבחנות בנוגע לעץ הדעת טוב ורע כפי שלימד צדיק הדור האמיתי, חיים, שנבחרתי להיות תלמידו". היה זה חלק חיוני של לימודיי הגבוהים, שהיו צריכים להתבצע מחדש על-ידי הצדיק, ואין מדובר בלימודים של שנה או שנתיים. היה זה לימוד מחדש של כל התורה, במנותק מן הלימודים השקריים, המבוסס על בסיס אמיתי שעליו היה הוא אחראי בפני ה' במהלך הדור".

"יראת הכבוד", ה"דרך ארץ" והתורה של חב"ד היו סטיות שנואות עם הגדרות שהגיעו כדי לחלחל אל תוך קורבנות תמימים, אשר נפלו למלכודת חב"ד. מילון התורה האמיתי שלימד משה רבנו היה צריך להיות מונחל מחדש בידי הצדיק לתלמידו. היה זה תהליך עדין מאוד של לימוד, שאין לתארו במילים, אלא היה צריך לראות, להרגיש וללמוד אותו דרך התנסות פעילה וראייה "אמיתית". לא קל להסביר תהליך של ניגוח תפיסות תורה שקריות, תוך הבנת אמת התורה האמיתית, אמת הצדיקים האמיתיים ואמת העלייה הנסתרת של ראש ל"ו הצדיקים האמיתי בדורו. בלתי אפשרי לתפוס את המשימה הקשה ביותר של הצדיק חיים כלפי תלמידו. לא היה שמץ של "אקראיות" בכל הלימוד שנעשה על-ידי הצדיק. ממיקומו הנעלה, הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. הקושי הגדול, כפי שהבנתי אותו עם השנים, היה שבכל צעד בדרך הייתה צריכה להיות קבלה מצידו של התלמיד, ושעל אותה קבלה להיות אמיתית ונמשכת. במספר היבטים הייתי תלמיד טוב, אך למרבה הצער מסיבות אחרות הייתי ההפך מכך. הייתי ב"תיקון" טעויות עבר ואף של קיום קודם, אך למעשה כל ה"דרכים" שרכשתי מלידתי היו צריכות להתבטל ולהיבנות מחדש. המורה חיים סבל מאוד עבורי ו"התעייף" מעקשנותי, ממידותיי השליליות וממספר דעות פנימיות שליליות, או ליתר דיוק מפחדים שליליים על כך שלא הייתי ראוי להיות בדרגה שהיה עלי להגיע. פחדים אלו הופגו רק לאחר שהורשיתי להיכנס אל הקודש, אל החדר המיוחד שהוכן עבורי על-ידי הצדיק חיים, לאחר 4 שנים כתלמידו. עם זאת, גם לאחר מכן היסטוריית חסרונותיי ושגיאותיי נכנסה לתחומים אחרים שגרמו צער לצדיק הדור.

איך היה לשבת עם הצדיק חיים? היה זה תהליך ארוך עם שלבים רבים. היה זה שונה מאוד כאשר מישהו אחר נכח, אך גם במסגרת זו היה מדובר בלימוד חשוב שהושג לאחר זמן, הרהורים רבים וביצוע טעויות על ידי, אותן תיקן המורה. רק בשלב מאוחר יותר, עם גילוי הגאולה השלמה, הבנתי בדרך כלשהי כי לולא הידע הנסתר של הצדיק, שלפיו אהפוך לבסוף לתיקון היסטורי עבור אחרים, הוא לא היה עובר את הצער שגרמתי לו.

פרק 8

19 בפברואר 2004

קשר הצדיק חיים לקהיר, מצרים

ראיתי את הצדיק חיים בחלום. צעדתי לכיוונו והוא לכיווני, והוא קידם את פני בחמימות אך ברשמיות. רציתי להישאר עם הצדיק, אך הוא הראה לי שן פגומה ואמר: "אני חייב להגיע לקהיר".

------------------------

איני בטוח, אך ייתכן והשן הפגומה נובעת מכך שלא כתבתי אף פעם על קשר האהבה של הצדיק לקהיר, מצרים. סיפרתי בעבר על תפקידו של המורה חיים בקהיר, כמקורב לרב חיים נחום, עליו השלום, וכשוחט הראשי בעיר. הוא גם לימד שחיטה ומינה כשבעים שוחטים. בהקדמה לספר מלחמות השם, קישרתי גם מספר פרקים בהם הצדיק השתמש בכוחו הקדוש כדי להציל בה מספר אנשים.

עם זאת, מעולם לא דיברתי על העובדה שקהיר הייתה יקרה ואהובה על הצדיק חיים, והוא שיבח אותה לעיתים קרובות מסיבות שונות. הוא אהב את האווירה, את אורח החיים המזרחי, את המוזיקה, את המאכלים ואת הדרכים הרבות בה להפגין שמחה. המורה חיים גם אהב את הכבוד והדרך ארץ ואת סגנון הדיבור של הערבים המצרים והיהודים המצרים, והדגיש את הנדיבות הרבה של יהודי קהיר ואת אהבתם למצוות. רובם לא היו דתיים ולא למדו תורה, אבל ליבם היה מלא באמונה והם חיפשו את זכויות הצדקה.

"ה' לא אהב אותם פחות מאת אלו שלמדו תורה", הצדיק אמר, "הם כיסו את המחסור בידע על-ידי מעשים נדיבים. ליבם היה גדול ומלא באמונה אמיתית וכבוד גדול לתורה ולתלמידי חכמים. הם ריחמו על יתומים, אלמנות, עניים וחולים, וביצעו מצוות רבות האהובות על-ידי ה' ברוך הוא".

לפני הקמת מדינת ישראל הייתה הרמוניה בין יהודים למוסלמים במצרים. היו גם ערבים רבים שעבדו במפעלים או בעסקים שנוהלו על-ידי יהודים או נוצרים אירופאים. המוסלמים, באופן כללי, כיבדו מאוד את אותם יהודים ומעסיקים נוצרים, מאחר שהם היו ישרים, מדויקים ויחסית נדיבים. הם היו גם יעילים ומאורגנים היטב. בהמשך הנשיא המצרי נאצר, שהושפע בידי שריו, החרים את העסקים הללו ויהודים רבים נאלצו לברוח. מצרים לא חזרה יותר למצבה הקודם. גם הצדיק חיים היה צריך לעזוב את המדינה עם אשתו, מזל, והם הגיעו למילאנו, איטליה, בה חיה בתה של הגברת מזל, קלמי. גם בעלה של קלמי היה בין אלו שהחזיק בעסק גדול והעסיק פועלים רבים בקהיר, אך הכל הוחרם והוא ברח בידיים ריקות.

לפני כן החיים בקהיר היו מאוד מהנים. גם למורה חיים היה תפקיד טוב בקהילה היהודית כשוחט הראשי, כמו גם תפקידים נוספים שביצע מטעם הרב חיים נחום. חייו בקהיר היו בשל כך טובים ולא הזכירו כלל את עוניו במהלך 24 שנות חייו במילאנו.

אמרתי פעמים רבות שכדי להבין טוב יותר את אופי המורה חיים, יש להכיר בעובדה שהוא היה מזרחי, נולד וחי בתימן ודיבר ערבית תימנית, חוץ מעברית, במהלך 20 שנות חייו הראשונות. רק בגיל 17, כאשר הוא עזב את צנעא ועבר לחיות בעדן, הוא החל לשמוע ניבים נוספים של ערבית ואנגלית. גם עדן מצויה בתימן, אך היא הייתה קולוניה בריטית עד שנת 1967 ומודרנית מאוד ביחס לצנעא, שבה לא היו חשמל, מכוניות, מיטות גבוהות או שולחנות עם רגליים. צנעא הייתה למעשה טבעית כמו לפני 4000 שנים. שוב ושוב שיבח הצדיק חיים את מידות תימן ואת דרגת האמונה הגבוהה שהיהודים התימנים ירשו, אך גם דיבר רבות על קהיר ועל אורח חייו המהנה בה.

הצדיק חיים ניגן בעוּד, סוג של גיטרה עתיקה עם 8 מיתרים, בדומה לזו שהמלך דוד ניגן בה, שפורטים בו באמצעות נוצה. הוא נשמע רך יותר ומלא יותר מן הגיטרה, עדין אך עוצמתי בו זמנית. יכולתו לספק חצאי טונים ורבעי טונים מתאימים אותו למוזיקה המזרחית.

אני זוכר שהצדיק סיפר לי שלעיתים הוא ניגן ביחד עם חברים במעין בר-מסעדה לאורך הנילוס. חברי הלהקה שמעו אותו פעם מנגן בעוד וביקשו שיצטרף אליהם. הם כל כך אהבו את נגינתו ואמרו שבכל פעם שהוא יגיע למקום הוא יוכל להצטרף. המורה חיים הסכים והיו ערבים בהם הוא הגיע לאותו המקום כדי לנגן, מאחר שהוא אהב זאת מאוד. הוא סיפר לי בצער כי הביא את העוד למילאנו אך נאלץ למכור אותו כדי לקנות אוכל.

הצדיק דיבר לעיתים קרובות על העוד שלו, על אהבתו לכלי זה ועל יכולתו לנגן בו. הוא שיבח את המתיקות של צליליו ואת נעימות הטונים שלו. הוא גם אמר פעמים רבות כי מיתריו היו כ-8 מיתרי הנבל שניגן עליהם דוד המלך כל לילה לאחר חצות, ואשר העירו את השכינה או את רוח הקודש, מה שאפשר למלך לשיר פסוקים פואטיים ומנגינות חדשות שנכנסו לספר תהילים.

------------------------

קהיר לא הייתה עבור הצדיק חיים רק תרבות ים-תיכונית אהובה אלא נכללו בה גם "סודות" של העיר ושל מצרים. גם העובדה שפוסטאט, פרבר בקהיר, הייתה משכנו של "הנשר הגדול", הרמב"ם, לא הייתה בעלת חשיבות משנית. קהיר הייתה מצרים, ומצרים כללה את הסודות כולם.

משה רבנו נולד וגדל במצרים, לא בארץ כנען. הוא חי, גדל והתחנך בחצר המלך פרעה בבית ספר של חרטומי מצרים, שם למד את השפה הנסתרת של ההירוגליפים ואת הדוקטרינות הסודיות של מצרים. מצרים הייתה בית של כישוף. בלעם כתב עשרה ספרים של כישוף, תשעה מצאו את דרכם למצרים, כשרק אחד הופץ בין אומות העולם. מצרים הייתה עוצמתית בשל דרגת ידע אומנויות הכישוף בה, וידע זה, שכלל פולחנים אליליים ופולחנים סודיים לאותם אלים, היה נתון בידי חרטומי מצרים ששלטו על המדינה, כשגם פרעה בעצמו חשש מכוחם.

אלי הפולחן נקראו "אלים חזקים", בשל עצמת הפולחנים הסודיים של החרטומים והפולחנים העממיים הנפוצים, שנוהלו בידי אותם חרטומים שכונו כוהני מצרים. מצרים הייתה גדושה בסודות בכל פינה ומתחת לכל אבן. היא התעלתה גם בשל מתמטיקה גבוהה שיובאה מבבל וידעה את החישובים המורכבים של תנועות הכוכבים ואת הסודות האסטרולוגים הנסתרים.

מצרים הייתה גם בית עבדים, שבו בני ישראל שועבדו ובנו את הפירמידות, וגם המקום בו הוטלו עשר המכות וקרתה הגאולה הגדולה של בני ישראל.

ידע כל ה"סודות" הללו עמד בבסיס אהבתו הגדולה של הצדיק חיים לדעת את העניינים הנסתרים של העבר ולהבין את "נסתרות" ההיסטוריה העתיקה. עם זאת יש להבין כי ידע תלמיד שקדן הוא דבר אחד, וידע של צדיק נסתר אמיתי, ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים בדורו, הוא ידע אמיתי של הסוד עצמו, ולכן כולל את הכוח והעצמה של הסוד. כלומר: הוא יודע את הדבר האמיתי, ולא רק את הרעיון עצמו. מצרים הייתה אם כך מקור גדול של סודות עתיקים ש"נלכדו", נלמדו ונודעו למורה חיים. עמוקים היו שורשי הידע, ידע אמיתי של הצדיק שנבחר להיות הגואל האחרון ומורה האנושות.

הצדיק חיים לימד אותי אודות עומקה של מצרים. כדי להבין ולהעריך עומק זה היה צורך להתעמק בתורה עצמה, מאחר שהתורה היא משה, וללא משה לא הייתה תורה. ומשה נולד וגדל במצרים.

------------------------

זמן קצר לאחר הגעתו לקהיר מעדן, המורה הצעיר עלה יחף על פירמידת ח'ופו.

---

[1] הספר "אור חדש לרמב"ם" נכתב, ברוך השם, בבאר שבע ב-1990.

[2] אני חוזר על הטקסט כאן, ראש חודש אלול תשע"א - ספטמבר 2011. -

[3] יוני 2015: 32 שנים כעת.

[4] קבלה שקיבלתי מהצדיק חיים להגיד את המילים הללו בחצות הלילה.