לוחות
החוק החדש – ספר ראשון – יחסים בין אדם לחברו
לוח
העבודה
כיבוד העבודה
גנומן 1:
אף על פי שכל עבודה מכבדת את בעליה, כל עבודה גם מכובדת בפני ה' אלוהינו, כאשר היא
מבוצעת ביושר ונלקחת ברצינות. גם הכוהן המשוח על מזבח הכוהן המשוח לא צריך להפריע
למי שעובד.
טעמי החיים:
אני זוכר שבכל 13 שנותיי עם הצדיק, המורה חיים, שיבוח העבודה היה תמיד על לשונו
הקדושה. הוא גם דיבר על חכמי התלמוד שעבדו בעצמם עבודה פיזית לפחות מספר שעות ביום
כחוטבי עצים, מובילי פחם ועוד על מנת לכלכל את עצמם ואת משפחותיהם. רבים מהם היו
עניים, אך סירבו לקבל צדקה אלא העדיפו לבצע עבודה בעצמם כדי להשיג לחם למחייתם. כל
עבודת כפיים הייתה מאוד מכובדת, כפי שנהוג לומר באיטלקית: "העבודה
מקודשת".
גנומן 2:
ראש ל"ו הצדיקים מצנעא, תימן, שיבח את המנהג התימני, שנבע מהמסורת התימנית,
ולפיו כל אב לימד את ילדיו מקצוע, כשגם חכם בתורה עסק במקצוע בכל יום עבודה.
התימנים עבדו במיוחד במלאכת יד ואוּמנות, כאשר מצב בו מספר חכמים עובדים בעבודת יד
ובמקביל מתווכחים על דעות התלמוד היה מראה שכיח.
מלכודות עבודה
גנומן 3:
חלום 775: דבורה חלמה (22 בינואר 1992, סומבררו) כי היא ראתה סוחרי אבנים יקרות,
וביניהם היו גם סוחרים ישרים שלא טימאו את ידיהם בגניבה וכו'.
משמיים נאמר כי מסחר באבנים יקרות הוא לא פשע, אך מסחר כזה שאינו ישר הוא פשע. -
חלום זה מגיע על מנת להבהיר
שכל סוג עבודה הוא טוב, אפילו עבודה שבמסגרתה יכולים ליפול אחרים אל אי יושר, כל
עוד אתם ישרים ומצפוניים. לדוגמא: מי שמתעסק עם יהלומים ואבנים יקרות חשוף לדרכים
אפשריות רבות להרוויח יותר, אך עם זאת החוק לא אומר: 'התרחקו מסוג עבודה זה, מאחר
שהוא יכול להוליך לאי יושר'. לפיכך אתם יכולים לעבוד בסוג עבודה זה, היו מאוד
זהירים לא ליפול למלכודות, בייחוד בדור הרביעי החשוך הזה, בו האל השקרי ממון שולט
בכיפה ובו כל מטרה מקדשת את האמצעים. זהירות: אכילת חזיר (עבור יהודים ומוסלמים)
יכולה להפוך מותרת במהלך הדור הרביעי בשל המחסור הקשה במזון, אך עסקאות לא ישרות
אסורות תמיד!
גנומן 4:
עסקאות לא ישרות בכסף מלכלכות את ידי האדם בדם. יש לשים לב לכך בתשומת לב רבה
מאוד. ברמה המוסרית ידיים כאלו מתמלאות בדם מזוהם. לפיכך כל מה שיעשה האדם במקביל,
כתפילות או כקריאת התורה, אינו ראוי ואינו מתעלה כמצוות לפני אל שדי, אשר שונא
שחיתות ואי יושר. זכרו כי כסף מכונה גם דמים, דם ברבים.
צדקה
גנומן
5: יש להיות נדיבים עם העניים והנזקקים וחסכנים ביחס
לבזבוזים עבור עצמכם ועבור משפחתכם. על האדם לאהוב את פעולת חיפוש העניים והנזקקים
על מנת להעניק להם חלק מן הכסף שהרוויח. זאת מאחר שנתינת הצדקה אהובה בפני ה'
אלוהינו, כשהרווח והטוב הם גם עבור העולם הזה וגם עבור עולם הנשמות.
גנומן
6: טעמי החיים: המורה חיים הסביר שהענקת צדקה נחשבת
כהשכנת שלום בין הבריות והבורא. זאת מאחר שהעניים זועקים בייסורים כשהם מחכים
לארוחה הבאה ולעיתים אף מוציאים מפיהם בזעם מילים קשות בפני השמים. הם לא נענשים
על כך מאחר שעניותם היא הגורם לכך ולא ליבם האמיתי והמסכן, כי הרי עני נחשב כמת.
גנומן 7:
את זאת אנו יודעים ממסורת יעקב אבינו, אשר ויתר על כל חפציו האישיים לאליפז בן עשו
על מנת להיחשב כמת ולמנוע ממנו (מאליפז) לקיים את ציווי אביו ולהרגו. זאת מאחר
שאליפז הגיע ליעקב עם דילמה קשה: אביו ציווה עליו להרגו, ובימים ההם הייתה חובת
ציות, מאחר שמילת האב או האם הייתה קדושה. במקביל היה יעקב גם מורו של אליפז בנוגע
לחוקים ולדרכי ה', ובשל כך היה הוא מחויב לכבד גם אותו. לפיכך כאשר הגיע אליפז
ליעקב, הוא שאל אותו מהו החוק ומה עליו לעשות. יעקב ענה לו כי הוא יעניק לו כל נכס
שברשותו, על מנת שייחשב כמת, ובאופן זה ימלא את דרישת אביו באופן חוקי ובמקביל
יכבד גם את מורהו.
גנומן 8:
העני נחשב אם כך כמת בפני בית הדין של מעלה, ולכן גם מילות חטא היוצאות מפיו לא
נחשבות, בדומה לדברים מפי חולה נפש, שאין לו חשבון בפני בית הדין של מעלה. כאשר,
עם זאת, תורם ממלא את ידיו של אדם עני בכסף, הוא מעניק לו חיים ופותח את ליבו, כדי
שתקוותו תוצת מחדש, והוא יאמר: "תודה לאל הטוב שבשמיים שלא נטש אותי".
זו הסיבה שהענקת צדקה משכינה שלום בין הבורא לבריותיו.
אין לשנוא את הכסף אלא לפחד
ממנו
גנומן 9:
האדם לא צריך לשנוא כסף, אלא את האופן שבו הכסף גורם לאנשים להשתנות. כסף הוא כלי
משמעותי לנטייה רעה של החלפת ערכים נעלים בערכים ארציים וגשמיים. כסף הוא אמצעי
למחיקת רמה רוחנית של אנשים. הוא מוריד את האנושות מטה אל הארץ.
גנומן 10:
ב-13 השנים בהם הייתה לי הזכות הגדולה ללמוד עם הצדיק חיים, הנושא בו העניק לי
הצדיק את מספר השיעורים הרב ביותר היה סכנות הכסף והחובה לפחד מלטעות בנוגע לכסף.
היצר הרע הוא עדין מאוד והוא אינו מראה לאדם כיצד מחשבותיו מושפעות באופן שלילי
מכסף. אין קץ לאסטרטגיות של ממון על מנת לגרום לאדם ליפול תחת השפעתו. לפיכך אם
תרצו להשיג יראת שמים אמיתית, תהיו חייבים לפחד שלא ליפול אל אלפי מלכודות הכסף
שסובבות מסביב לנו.
גנומן 11:
הצדיק חיים בכל שנותיו במילאנו לא עבד ולא הצליח למצוא מקור פרנסה. למרות ששימש
כשוחט הראשי והכשיר כ-70 שוחטים בעת שחי בקהיר ובנוסף היה תימני המומחה בשחיטה,
הוא לא קיבל את האפשרות לבצע תפקיד זה במילאנו, כי השחיטה הייתה נתונה בידי חסידי
חב"ד, אשר אמרו לו כי אין הוא יכול לשמש כשוחט מאחר שאין לו זקן מלא. כפי
שהסברתי בכתבים אחרים, כל יום עבורו היה מבחן. לעיתים קרובות הוא לא ידע במהלך
היום מה יאכל בערב או למחרת בבוקר. במילאנו היו יהודים עשירים מאוד אך הם לא זכו
להבין. ראו "13 שנים עם הצדיק חיים".
לוח הצניעות
גנומן
1: 1. כאשר אנו מדברים על צניעות, אנו חייבים תחילה להבחין
היטב בין קודים חברתיים של צניעות.
2.
הצניעות נדרשת ואהובה על-ידי ה'.
3.
עלינו להבחין בהבדלים ביחס לצניעות בין גברים ונשים.
4.
עלינו לדון בצניעות בין בעל ואישה,
5.
צניעות בין הורים לילדיהם,
6.
צניעות ביחס לאנשים אחרים
7.
וצניעות כאשר אדם מצוי לבדו.
8.
בכל הקטגוריות הללו, צניעות בלבוש, גם בעת תפילה
9.
בדיבור
10.
ובמעשים חייבת להיות מובהרת.
גנומן 2:
הסימן הראשון לצניעות היה לבוש עלי התאנה שניתן על-ידי ה' לאדם וחוה כדי לכסות את
עצמם לאחר חטאם. לאחר בריאתם, לא היה גורם השוואה שהעמיד את היותם ערומים באופן לא
רצוי. להפך, שלמות צורתם הייתה עבודה ישירה של ה', והם היו יפים באופן מושלם.
גנומן
3: לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע, התורה מסבירה שעיני אדם
וחוה נפקחו מן העובדה שהם היו ערומים, וה' אלוהינו אמר להם: "מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ
לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ--אָכָלְתָּ" (בראשית, ג', 11). אם הם לא היו
אוכלים מן העץ, הם לא היו מתביישים בעירומם, אך כאשר הם אכלו מן הפרי, נפקחו
עיניהם, והם הסתתרו מרוח ה' שהתהלכה בגן.
גנומן 4:
אין זה פשוט להבין זאת. הם היו ערומים לפני, ועירומם לא היה בלתי רצוי. אז אכלו הם
מפרי העץ, ועירומם היה סיבה לאשמה. מדוע? מה השתנה? התשובה היא שהם התביישו מאיבוד
היופי של גופם בשל החטא של אי ציות לציווי ה'. הדבר דומה לאישה חביבה ויפה שבשל
פציעה פניה הצטלקו, ולפיכך תחוש היא בכאב מביש בשל היופי שאיבדה. כך גם אדם וחוה,
כאשר חטאו, שלמות יופיים צללה כאבן במים ביחס ליופי שאליו הם התוודעו לפני כן.
כאשר לא היה חטא, היופי נשאר בשלמותו. עם החטא, הגוף, שהוא לבוש הנפש, התלכלך
ובמקום שמחה מבורכת מן השלמות, נוצר כאב מביש בשל איבוד היופי.
גנומן 5:
לכן ה' יצר להם מטוב ליבו לבוש להתכסות בו. הוא לימד אותם: לאחר שלכלכתם והכתמתם
את לבוש גופכם בשל מעשיכם, אתם רואים את השפל אליו הגעתם ביחס לשלמות לפני החטא.
עירומכם הפך לזיכרון מקניט ביחס לחטאכם המביש ואיבוד יופייכם. כדי לסייע לשכך את
כאבכם, אני מעניק לכם כיסוי, מאחר שה' רחמן ולא מעוניין שבריותיו יתייסרו.
לפיכך נולדו צניעות הלבוש, תיקון האנושות
וריכוך כאב החטא העירום דרך ההתכסות.
גנומן 6:
לאור זאת אנו יכולים להבין שאין זה עירום הגוף שהינו מביש, מאחר שהגוף הינו יצירת
הבורא, ישתבח שמו. מדובר בעירום האנושות שהוכתמה על-ידי נפילת אדם וחוה. לפיכך
הכיסוי בבגדים צנועים הוא השתתפות בתיקון חטא אכילתם מעץ הדעת טוב ורע.
גנומן 7:
ראו כיצד מי שמשתתף בקולוניות הנודיזם הוא מכוער, חסר כבוד, חסר בושה ורחוק
מתיקון. כאשר עלי התאנה ניתנו לאדם וחוה, האנושות הגיעה להבנה שהיא נוטה לחטוא
והודתה בחולשתה. הנודיסט רואה את עצמו בשלב שלפני נפילת אדם ומזין את ארס הנחש.
גנומן 8: העובדה
היא שאלוהי אברהם אוהב צניעות ומתעב חוסר צניעות. הצניעות היא בת הענווה והענווה
היא התכונה האהובה על-ידי ה'. אברהם אבינו ושרה אימנו היו אהובים בשל צניעותם. משה
רבנו היה אהוב בשל ענוותו. עלינו מוטלת החובה לשתות מצניעותם וענוותם ולנסות ללכת
בפני ה' בדרכם, האהובה על-ידו.
לדוגמא: בתפילה ובקריאת כתבי קודש יש להתלבש
בבגדים צנועים - לא במכנסיים קצרים או בבגדים תחתונים אלא בבגדים יפים ונקיים. חוק
זה מיועד גם לנשים.
גנומן
9: אנו לומדים מן ההיסטוריה התנ"כית של נח אודות הקללה
הנוראית שניתנה לְחם, מאחר ש"ראה" את ערוות אביו. המסורת חושפת שהוא לא
רק ראה את ערוות אביו אלא גם קיים איתו מגע מיני. הקללה הגיעה בשל שלילת הדרך ארץ,
גם בתקופה הקדומה, של ראיית ערוות האב. החשיבות של הציווי הקדום הזה מתבטאת בבירור
על-ידי ההתנהגות המתוקנת של יפת ושם בהסרת המבט ובכיסוי ערוות נח.
גנומן 10:
חלום 492: דבורה חלמה (11 בפברואר 1989, מילאנו) כי ילדה בת 8 שהתה בבית לבדה,
הוריה הלכו לעבודה, והיא הסתובבה בבית עירומה בשלווה. היא ידעה כי בת דודתה, בת
20, הייתה אמורה להגיע ב-3 אחר הצהריים, וכאשר היא הגיעה, היא פתחה לה את הדלת ללא
בגדים לגופה. בת הדודה החלה לכעוס ואמרה: "יש ללמד צניעות גם ילדים
קטנים". -
גנומן 11:
חלום 493: דבורה חלמה (12 בפברואר 1989, מילאנו) כי ילד בן 14 ישן ברוגע על כורסא,
בעוד אימו הסתובבה בבית עירומה. בתה התעוררה לפתע וכעסה על אימה, תוך שהיא מבקשת
ממנה ללבוש לפחות בגדים תחתונים. אימה עשתה זאת, אך הם היו כה קטנים ושקופים, עד
שלמעשה הם היו כלא היו. הבת, שנגעלה מהתנהגות אימה, שלחה אותה לחדר האמבטיה כדי
שתתלבש, ואמרה בקשיחות כי אל לה להישאר במצב זה, מתוך כבוד לבעלה ולילדה הצעיר,
שיגיעו בקרוב הביתה. -
גנומן 12:
חלום 495: דבורה חלמה (13 בפברואר 1989, מילאנו) את השיעורים הבאים: אל למישהו
להיכנס לחדר שינה ללא רשות. לעיתים אדם מחליף בגדים, או שיש לו פריטי לבוש
אינטימיים או אישיים שאין להראות לאחרים. - אל למישהו להציג את בגדיו התחתונים
בפני כולם מטעמי צניעות, אך אם הם מעורבים בבגדים אחרים, זה אפשרי. - גם לגבר אסור
להתהלך בתחתונים ולהראות את רגליו לאנשים אחרים, במיוחד כשילדים נוכחים. -
גנומן 13:
החלומות לעיל הן משניות חדשות של החוק החדש. הן נשמעות מעט גסות אך לצערנו הן
משקפות את החברה כיום ובמיוחד את הליברליזם המערבי, אשר מנתץ את כבוד הזולת בתירוץ
של חופש הפרט. כיצד ילדים ילמדו צניעות, אם הוריהם מתנהגים בבית כחדר אמבטיה
פתוח?!
גנומן 14:
אין אישה צריכה לבקש מבעלה לקיים איתה יחסים. הדבר מנוגד לחוקי הצניעות האהובה
על-ידי אל שדי. האישה המבקשת זאת בפתיחות מבעלה נחשבת בשמים כאישה לא צנועה שעזות
מצחה נובעת מדיבור חוטא, ושפניה יהירים בשל רצון מיני. אם אישה "מְצווה"
על בעלה להיות איתה, הוא מסרב והיא כועסת מכך, כעסה והדברים שהיא אומרת הם
כקורבנות לשטן, והיא עלולה להפוך מכוערת ואומללה, כשסימנים קשים ונסתרים עליה
יציינו את העונשים שנשמתה תישא לאחר המוות, אלא אם היא מתחרטת ומתקנת את עצמה.
גנומן 15:
איך האישה יכולה להביע את חפצה? על האישה להראות לגבר כי היא אוהבת אותו, להתלבש
כפי שהוא אוהב, להתגנדר עבורו או לבשל לו תבשילים שהיא יודעת כי הוא אוהב מאוד. כל
זאת צריך להיעשות בצניעות. אל לה להתפשט לפניו בצורה מגרה או ללטף אותו כדי לעוררו
מינית, אלא אם הוא מבקש ממנה לנהוג כך.
גנומן 16:
הסוד ליופי ממושך אצל האישה הוא לא "למכור" את יופייה לעיני המתבוננים.
יופי אמיתי נמצא מתחת לעורו של האדם המכוסה בבגדים כדי להגן על היופי שלא ידלוף מן
הנקבוביות. האישה שחושפת חלקים מגופה כדי למשוך את תשומת לב הגברים
"מוכרת" את יופייה כדי להאכיל את הכלבים, הבואשים והשימפנזות בעזרת
גופה. האישה הרווקה שעושה זאת תאבד את יופייה לפני הזמן. האישה הנשואה שפועלת כך
נשואה בשקר בביתה ומופקרת מחוצה לו.
גנומן 17:
החוק החדש לא הפך לקפדן יותר מן ההלכה בעניינים הללו, אלא הדור הרביעי נושא עימו
את סימן פורים-כיפור של הנשים. בצד החיובי, הסימן מעניק אחריות גדולה מאוד לאישה
לקבל את החוק החדש, להכות על חטא, להפוך לצנועה כמלכה אסתר, שיופייה הגדול נבע
מהיותה מכוסה ונסתרת מעיני האחרים במשך השנים הרבות בהן שהתה בבית דודה מרדכי
הצדיק ולטהר את עצמה בקדושה החדשה של כיפור, יום התיקונים החדש.
גנומן 18:
הסיבה לחשיבות הדברים האחרונים היא שבמשך הדור הרביעי מתקיים הדין הקשה ביותר נגד הנשים בהיסטוריה, עבר ועתיד. הדור הרביעי עצמו
מאופיין לרוב בכך שהנשים עליונות לגברים, ולכן מדובר בשיאו של המסלול הפונה נגד
הטבע, סימן סוף העולם, הרס כל מה שפנה נגד הטבע. רק דרך הדין וההרס, העולם יחזור
לטבעו לאחר הדור הרביעי.
גנומן 19:
חיוני לפיכך ברגע זה בהיסטוריה לסייע לנשים להבין שכל צורות חוסר הצניעות ו-10000
הדרכים הדוחות להתנהגות תאוותנית של העולם המודרני (בעיקר המערבי) שנואות בפני ה'
אלוהינו, כפי שהיה ויהיה תמיד. הדור הרביעי והדין הסופי הוא כעת. יש דין שיגיע נגד
כל הנשים שאינן צנועות, לא מוסריות, שחצניות ולא טבעיות בהתנהגותן המינית. אל תפנו
אל הפמיניסטיות כדי להבין מה צפוי להגיע בדור הרביעי.
גנומן 20:
פנו לתורה או להלכה, אם תרצו, או לחוקי האסלאם, אם אתם מעדיפים, או אפילו לחוק
הנוצרי האמיתי המלמד מוסריות וצניעות, אך אל תפנו אל הפמיניסטיות כדי להבין איך
להתנהג. הן תצדקנה בנושאים רבים הנוגעים לזכויות הנשים, אך אין הן בקיאות בנוגע
להבדלים בין גברים ונשים בראיית הבריאה ואין הן מבינות או מאמינות כבר בחוק ה'
הנוגע לעניינים אלו. בישראל, דודתי פיי (בקר) שנפטרה לפני מספר שבועות, הופיעה
בפניי בחלום וביקשה ממני לומר מספר תפילות עבורה, מאחר שלשני ילדיה יש "לבבות
קרים", ואשמתה היא שהדבר היחיד אותו היא לימדה אותם היה פמיניזם. את זאת היא
אמרה לי מן העולם הבא, אשר ממנו ניתן לומר רק דברי אמת.
גנומן 21:
חלק מן הגנומנים נראים מחמירים אך הם פשוטים וטבעיים
ביחס לאופן שבו דברים ייראו לאחר הדור הרביעי. הזוהמה והשחצנות יעברו, ולב האנושות
יהפוך עניו ויחפש דרכי צניעות וניקיון בפני ה' ובפני אנשים. החיפוש יהיה אחר
צניעות בלבוש ובדיבור ולא אחרי קולוניות של נודיסטים, מועדוני חשפנות, אורגיות
ופורנוגרפיה. הזמן יגיע והנשים תבנּה שמהותן כנשים וקיומן הפנימי נובעים מצניעות
כמו גם מאיכויות נשיות של מתיקות, ביישנות, רגישות והתנהגות מעודנת בכל הדרכים.
גנומן 22:
בעל ואישה חייבים להיות תמיד צנועים, גם אם הם לבד עם עצמם. עליהם להתכסות בשמיכה
או בסדין בעת קיום יחסי המין, לפחות בחלקי הגוף האמצעיים. על הגבר להיות תמיד מעל
האישה. מותר לאישה ללקק או לנשק כל חלק בגוף הגבר, אך אסור לגבר לנשק את איבר המין
של האישה, מאחר שהדבר גורם לנזק למוח ומנמיך את רוח האדם.
גנומן 23:
האיסור התנ"כי לגבר ללבוש בגדי אישה, במיוחד לשם הגשמת רצונותיו המיניים,
רלוונטית לכל התקופות בהיסטוריה, ובמיוחד בדור הרביעי החולה, בו יש יותר נפשות
נשיות בגברים מאשר נפשות גבריות ממש. בשל כך חשוב לגרום לגברים להתרחק מנטיות
שטותיות.
גנומן 24: אם
אתם שואלים מדוע החמור התעלם פעמים רבות מן האיסור הזה והשתמש ברישיון החמורי שלו
כדי ללבוש כל סוג לבוש שהוא, הסיבה היא שהחמור האמיתי הוא לעיתים גבר, לעיתים
אישה, לעיתים בעל חיים ולעיתים ניטראלי. אלו הם סימנים אמיתיים המבוצעים בזמן
הראוי לסימן. החמור עובר מכל מין לאף מין ואף מחוסר צניעות לצניעות מוחלטת. כל זאת
למען סימני התיקון של הדור הרביעי.
גנומן 25:
ביחס לשאלות החדשות הרבות של הלידה דרך המניפולציה הגנטית, אנו מסתמכים על החלטות
הלכתיות של רבני ישראל, אלא אם מתקבלים סימנים אחרים ומסקנות חדשות. נושא זה הוא
מורכב מאוד, אך הרבנים למדו ועקבו אחר השאלות הללו מן ההתחלה, כשהחלטותיהם נלמדות
מן המקורות ההלכתיים בפקחות רבה.
לוח
דרך ארץ במדינה
גנומן 1: חלום
721: דניאל חלם (13 בנובמבר 1990, מילאנו) כי רכב עם פרץ על אופניים ברחובות
מילאנו. פרץ שאל אותו האם יש לו רישיון, ואחרי שבדק, ענה לו דניאל בשלילה. בשל כך
ירדו הם מהאופניים והלכו ברגל. האספלט בדרך היה חם מאוד וצרב את כפות רגליו של
פרץ, שהיו יחפות. דניאל התעקש כי על פרץ לרחוץ את כפות רגליו במים כדי להקל על
הכאב, אך פרץ סרב לקבל את עצתו. פרץ אמר לו: "אינך יודע כי אני מודרך על-ידי
משה רבנו?" לדניאל לא היה ספק ביחס לדברי פרץ, אך הוא התעקש לטבול את כפות
רגליו במים. פרץ הסכים לבסוף, וכשראו הם מזרקה, דניאל ביצע את מבוקשו. עם זאת,
במהלך השטיפה, ראה דניאל כי אדם נוסף עמד במקום ולכן ניסה להימנע מללכוד את תשומת
ליבו ואת מבטיו. -
גנומן
2: חלום זה בא לקבוע מחדש את חוק המסורת שבעל פה של "דינא דלמכותא דינא",
לפיו יש לציית לחוק המדינה בה אתה שוהה (אלא אם מדובר בחוק שנמצא בניגוד מוחלט
לאמונה האמיתית). החלום קובע גם כי יש לראות בחוק דינא דמלכותא דינא הלכה למשה מסיני.
דברי פרץ כי הוא "מודרך על ידי משה רבנו" מאשרות את נאמנותו של פרץ
לנוסח החוק החדש של הגאולה השלמה, ברשות הגואל חיים. אנו ביצענו גם סימן של כתיבה
(באופן סמלי) של עשרת הדיברות על אצבעות רגלינו, אשר בא לסמל הליכה בהתאם לחוק
התורה.
גנומן
3: מדוע פרץ יחף? הואיל והחלום מזכיר את משה ודינא דלמכותא דינא,
שהיא הלכה למשה מסיני, ייתכן וזהו רמז למעמד הסנה הבוער בו נאמר למשה: "שַׁל
נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת
קֹדֶשׁ הוּא" (שמות, ג', 5) - הייתה זו תחילת שליחותו של משה ותחילת קבלתו את
חוקי אלוהי ישראל. הרמיזה כאן היא שאחריות ניסוח החוק החדש של הברית החדשה השלמה
הינה אחריות כבדה בפני אל שדי. פרץ מודע לאחריות ה"בוערת" והוא נחוש
לקבלה. דניאל, תלמידו של פרץ, מזכיר לו שאחריות זו היא לא כזו של תקופת משה
ותפקידו של משה, ואין צורך בצריבת כפות הרגליים.
גנומן
4: ואכן, יש חלום של קרמין שאול
שהקדושה הראשונה הייתה של 220 וולט והיא הצטמצמה ל-20 וולט של קדושה חדשה. יש גם
חלום של נודע בו נאמר: "בגאולה הראשונה משה קיבל את החוקים עבור ישראל.
בגאולה השלמה כולם יכולים לקבל את החוקים החדשים של החוק החדש של הברית החדשה
השלמה". זו, אני מאמין, הסיבה לרחיצת כפות רגליו של פרץ, כך שלא תיצרבנה.
דהיינו: ההלכה למשה מסיני היא נכונה והאחריות להישארות בגבולות החוק החדש של התורה
היא נכונה. התנאים, עם זאת, של הקדושה החדשה של החוק החדש הומתקו מאוד עבור הברית
החדשה הסופית.
גנומן
5: חלום 746: דבורה חלמה (19 בספטמבר 1991, סומבררו) כי ראתה
מטופלים בבית חולים, והתלוננה כשהבחינה בדרכים השונות בהן רופאים התייחסו לחולים
ובמיוחד לזקנים. רופאים רבים היו יהירים והביטו על החולים מלמעלה. הצוות מסביבם
היה גם הוא גאוותן ושכח כי המטופלים הם אנשים, לא מִספרים, וכי אין לשכוח את כבוד
האדם. למטופלים יש להעניק ביגוד נאות, והמיטות צריכות להיות מופרדות על-ידי
וילונות כדי לשמור על צנעת הפרט, כדי שמלבד הרופאים או מחלקי התרופות, לאף אדם לא
תינתן אפשרות לראות את איבריהם האינטימיים של החולים. -
דרך ארץ עם מורים
גנומן
1: אם באותו זמן אביכם ומורכם מבקשים מכם כוס מים, למי תביאו
אותה? הרי חובה לכבד גם את אביכם ואמכם וגם את מורכם.
דור זה הוא הקשה ביותר לדבר איתו
על דרך ארץ, על הוריו ומוריו, ובמיוחד הדבר נכון בעולם המערבי. בדור הרביעי טבע
העולם יוצא מגבולותיו, עד שמה שטבעי נראה כלא טבעי ומה שלא טבעי "הופך"
לטבעי.
גנומן
2: למרבה הצער, בזמן הדור הרביעי, טבע העולם מעוות, השם
ישמרנו, על-ידי העיוותים של אנשים רבים. הדבר יצר מצבי תודעה לא טבעיים. מחשבות
האנשים ותהליך חשיבתם אינם תקינים ויצאו תודעתית אל מחוץ לעולם האמיתי. כך בנוגע
לעולם הנישואין וליחסים בין הבעל לאשתו וכך בנוגע לעולם המדע ולעולם הכסף, בו כבוד
נרכש ונמכר על-ידי ממון. היכן דרך ארץ יכולה להשתלב? כמעט בלתי אפשרי לדבר על
אמיתות פשוטות. לכל דבר ניתנת מערכת חדשה של הגדרות, שכבר לא מתאימה לטבע שיצר ה'
ולחוקי ה' המושלים בדרכים שבהם על הטבע להיות מכובד.
גנומן
3: הזכרתי זאת כאן בגלל שבכל סוגיות הדרך ארץ, אדם כבר לא
יכול להסתמך על מה שהוא רואה מסביבו כדי לגבש דעה על אופן התנהלותם של דברים. דרך
ארץ צריכה להיקלט מחדש, במיוחד במדינות המערב. כל צורות הדרך ארץ אהובות על-ידי
הבורא והן אהובות במסגרת טבע העולם האמיתי.
גנומן
4: הצדיק חיים לימד אותי שליהודים התימנים יש פתגם האומר:
"גם אם למדת דבר אחד ממישהו אחר, עשה עצמך כעבדו". כה גדול ראוי להיות
כבוד הפרט כלפי אנשים סביב; לא רק כלפי מורים, אלא כלפי כל מי שמעניק לפרט ידע
מלימוד אמיתי שלא היה ידוע לו קודם לכן. הייתה לי זכות גדולה ללכת מאחורי הצדיק,
כשראשי מורכן, וכשמוחי וליבי מרוכזים בלקבל משהו מרוחו וקדושתו. בכל 13 השנים עם
הצדיק חיים, הוא לימד אותי מהי דרך ארץ אמיתית של מורה אמיתי. הוא גם לא אפשר לאף
אחד אחר לפעול כמוני, מאחר שהוא לא היה מוכן לקבל כבוד חוץ מאשר כבוד נורמאלי
שחייב להינתן בין בני אדם. כתלמידו, עם זאת, הוא אפשר לי, כאמור, את הזכות הזו
לכבדו.
גנומן
5: חוויותיי עם הצדיק היו ייחודיות, ולאחר הקורבן האחרון,
המוות והתחייה של הצדיק הנסתר חיים[1], הן הפכו לייחודיות מבחינה
היסטורית כללית. אני מודה לה' אלוהינו על שהציב אותי כדי שאשמש עדות לעולם מטעם
הגואל האחרון, חיים. עדותי תהיה, בעזרת השם, עניין חי ותמידי לדורות הבאים. לפיכך
אני תמיד מנסה להדגיש בספר משנת חיים את ההעדפות, ההתנהגויות ודרכי הענווה של
המורה חיים.
גנומן
6: ידעתי מאחורי מי אני צועד. צדיק אמיתי של אל שדי, שכל
מילה שלו יצרה קדושה בשמים למעלה וטיהרה את הארץ[2]. הלכתי מאחורי ראש ל"ו
הצדיקים הנסתרים בדורו, והייתי מודע לעובדה זו תמיד. אנשים בקהילה היהודית של
מילאנו וגם אנשים ברחוב ובבתי הקפה בו נהגנו לשבת תמהו לגבי התנהגותי עם
ה"פרופסור" (Professore, כך
הם כינו אותו). הם ראו, לדוגמא, שלא התיישבתי עד שהמורה לא התיישב, או כאשר ישבתי
במקום כלשהו שהצדיק נכנס אליו, אם היה זה בבית הכנסת או בבתי הקפה, נעמדתי מיד. גם
כשישבתי בקיץ מחוץ לבית הקפה וחיכיתי למורה, אם ראיתי מרחוק שהוא בדרכו אלי,
נעמדתי במקומי והמתנתי. לא יכולתי להישאר יושב.
גנומן
7: פעמים רבות אנשים הביטו בי ולעיתים בתדהמה. העובדה הייתה
שאף אדם אחר לא ידע מיהו באמת המורה חיים, אך אני ידעתי. בקהילה היהודית כולם ידעו
שאני תלמיד של המורה, רבים ידעו כי הוא היה תימני בקיא בתורה, היו שידעו כי הוא
שימש כשוחט הראשי בקהיר, ואחדים ברי מזל ידעו שאם אדם מחפש "סגולה"
לבעיה מסוימת, תרופה או עשב מרפא בשל בעיה פיזית, הוא יוכל לבקש אותה מהמורה חיים.
עם זאת, אף אחד לא העלה על דעתו מי היה באמת הצדיק חיים. בכל מקרה, אף אחד לא יכול
היה לומר מילה רעה על אופן התנהגותי כלפיו, מאחר שדרך ארץ למורים היא חובה מן
התורה.
גנומן
8: בבתי הקפה בהם נהגנו להיפגש ולשבת יחד לפחות פעם אחת בכל
יום מלבד בשבת, רוב האנשים קראו כאמור למורה "פרופסור", ובעצמם כיבדו
אותו מאוד. מי שישבו תדיר בבתי הקפה היו איטלקים מבוגרים, שרחשו אהבה גדולה לכבוד
ולדרך ארץ באופן כללי. הם הופתעו מרצינותי, דיוקי ומן הריכוז שהפגנתי ביחס
ל"פרופסור" אך כיבדו את הכבוד שהפגנתי. חלק מן האנשים שראו אותי עם
המורה חיים פעמים רבות אף אמרו לי שליבם מתמלא בשמחה כאשר הם רואים שעדיין קיימים
בעולם כבוד ונימוסים למורים ולמבוגרים. בנוסף, היו הם מצטערים על הדור הנוכחי ועל
המחסור שלו בכבוד לכל אחד ולכל דבר.
גנומן
9: הייתי מכין גם כסא בו ישב הצדיק, תוך ניקיון המושב בממחטה
לפני שהתיישב. חיכיתי רגע עד שהמורה התיישב כדי להתיישב בעצמי ואז שאלתי אותו איזו
שתייה הוא מעוניין להזמין. אם הייתי שואל זאת לפני שהתמקם ונרגע בכיסאו[3], היה זה מנוגד לדרך ארץ. לרוב
הוא הזמין קפה. לאחר שהתיישבתי גם אני, חיכיתי לצדיק שיתחיל את שיחתו, ותמיד
הרכנתי מעט את ראשי ומבטי כשהבטתי עליו ישירות. הקפדתי גם שלכל אורך זמן השהות
איתו לא אאבד איתו קשר עין.
גנומן
10: בדרך כלל הצדיק שאל אותי תחילה איך אני מרגיש, מה עשיתי
מאז פגישתנו האחרונה ומה אכלתי[4]. היה עלי להיזהר בעת דיבורי
שלא ארים את קולי יתר על המידה, אך גם לא לחשתי, מאחר שלחישה הייתה גורמת לצדיק
לבקש ממני לחזור על הדברים, ואת זאת הוא כינה "לעייף את המורה ללא טעם"
– דבר האסור בדרך ארץ האמיתית עם מורים. לאחר מכן הצדיק חיים היה מספר לי על מה
הוא החליט לדבר היום, כשתפקידי היה להקשיב לו ולהבין את דבריו. לרוב, לפני שהתחיל,
המורה היה מחכה עד אשר הקפה הוגש. הוא היה מברך, אני עניתי "אמן" ואז גם
בירכתי.
גנומן
11: נתינת כבוד לחכמים, זיכרונם לברכה, הוא חלק אינטגראלי מן
המסורת היהודית. לכבוד, עם זאת, אין משמעות רבה, אלא אם היהודי לומד את המסורת עם
חכם אמיתי ויש לו הזכות "לשרתו", כלומר לעזור לחכם בכל דרך אפשרית. אם
המורה מבקש ממנו לבצע משהו (למשל להביא לו כוס מים או לסייע לו לקשור את שרוכיו),
הדבר מכונה "שירות" לחכם. אם החכם זקוק לעזרה כלכלית, התלמיד כמובן
יסייע לו, ואם החכם יקבל זאת ממנו, מדובר בשירות אמיתי ובזכות גדולה.
גנומן
12: זוהי תפיסה חשובה, שמסייעת לנו להבין מהי דרך ארץ עם
מורים. לפי התלמוד, מדוע התלמידים, אשר רק לומדים תורה עם החכמים אך לא
"משרתים" אותם, לא יגשימו את הבנתם בנוגע למה שלמדו? מדוע הלימוד עצמו
לא מספיק?
גנומן
13: הדרך ארץ שחייבת להיראות כלפי מורי התורה היא אף רבה יותר
מאשר כלפי הורים. כוס מים למורה חייבת להיות מוגשת ראשונה. מדוע? ההורים הביאו את
האדם לעולם ולחיים הללו, אך המורה האמיתי הוא המעניק לו ידע וזכויות בעולם הזה
ובעולם הבא[5].
גנומן
14: אנו מדברים, כמובן, על מורה אמיתי שבעצמו קיבל את הידע
ממורה אמיתי. מלבד ידע התורה, המורה האמיתי חייב להצטיין בדרך ארץ עם נימוסים
מושלמים ועדינות משביעת רצון בדרכיו. אם, במקום זאת, הוא אינו מהווה דוגמא לדרך
ארץ, אינו עניו, אלא מראה יהירות בכל דרך, עצבני, מפחית בערך הזולת וכו', אין להפגין כלפיו כבוד, מאחר ש"הטלית שהוא שם הינה
כאוכף לחמור". זהו החוק האמיתי.
גנומן
15: בזמננו קשה לדבר על דרך ארץ. דרך ארץ היא לא נתינת כבוד
גדול בפני אדם ואז ריכול עליו מאחורי גבו. דרך ארץ אמיתית היא מצב בו הדברים
הנאמרים מאחורי גבו של אדם שווים לדברים שנאמרים בפניו. כאשר התגוררנו בבאר שבע,
נודע קיבלה חלום אודות בית המקדש השלישי והאחרון. שימו לב לחשיבות הגדולה שניתנה
לכך שבית ספר הכהונה החדש של בית המקדש מלמד בראש ובראשונה דרך ארץ.
גנומן
16: חלום 698: דבורה חלמה (שבועות התש"ן,
1990, באר שבע) שפרץ, פאולו והיא הלכו יחד עם אנשים רבים, שהגיעו מכל קצוות תבל
כדי לראות את בית המקדש השלישי. היה ערב, ובית המקדש השלישי נראה כמבנה מודרני
מעגלי. היו לו קירות גבוהים ועבים בצבע חול מדברי, וגג רחב תואם, שעליו שבעה
מעגלים. קרוב למעגלים היו אורות שהאירו כל מעגל, וגם את השמים. פרץ, פאולו ודבורה
פגשו תלמיד ישיבה הקשור למקדש, והוא דיבר על הרבנים שלימדו בבית הספר, והסביר כי
כולם היו לבושים באופן נורמלי וללא זקנים. הוא גם הדגיש את העובדה שהתלמידים חונכו
ראשית לכבד כל אדם – הן כלפי חוץ והן בינם לבין עצמם. אחד מן הרבנים, צעיר מאוד
ועם דרך ארץ מושלמת דיבר גם הוא איתם. -
גנומן
17: אדם לא יכול ללמוד דרך ארץ כיאות מספר, אלא הוא זקוק
למורה אמיתי שילמד אותה. המורה חיים נבחר על-ידי אל שדי גם לשם מטרה חשובה זו. חלק
גדול מן האנושות איבד את הדרך ארץ, אך בזכות המורה חיים היא יכולה לחזור אליו.
הייתה לי הזכות הגדולה לאכול יחד עם הצדיק לפעמים באותו השולחן ולמדתי ממנו דרכי
דיבור רבות כלפי אנשים, כיצד יש לקדם את פניהם, להביט בהם, וכל זאת בדרך ארץ
מושלמת.
גנומן
18: אנו חייבים כעת לנסות וללכת בדרך השיעורים החדשים שנחשפו
וללמוד אותם. חלומות אחדים התקבלו ישירות בנוגע לדרך ארץ, כששיעור יוצא מן הכלל
התקבל בחלומו של ג'יוזפה. שימו לב לגמישות המדהימה של
פעולות המורה כדי ללמד דרך ארץ, ובמקרה זה גם להעמיד את ג'יוזפה
במבחן ולראות האם הוא למד את שיעורי הכבוד.
גנומן
19: חלום 701: ג'יוזפה חלם (27
ביוני 1990) כי הוא היה עם המורה חיים. המורה היה "שונה" מתמיד, והתנהג
כאדם זקן ולא צלול. ג'יוזפה כיבד אותו מאוד ונשאר קרוב
אליו, תוך שהוא מעסיק עצמו במילוי דרישות המורה ומוודא ששום דבר לא חסר לו. המורה
לא יכול היה לדבר היטב ודיבורו היה פגום. הוא ביקש מג'יוזפה
שיעבור לפניו, אך ג'יוזפה סרב: "לא מורה, איני
יכול לעבור לפניך, עלי לכבד אותך". המורה צחק, והמשיך ללכת כשהוא שפוף,
ולשונו המיובלת יוצאת מפיו. המורה וג'יוזפה הלכו יחד,
והמורה פלט "קללה". ג'יוזפה שאל אותו הכיצד
המורה "'קילל", והוא ענה: "התכוונתי למכלול הדברים שנמצאים
כאן". ג'יוזפה המשיך ללכת אחריו בכבוד, ואז ראה
הוא את אשת המורה חיים, הגברת מזל[6], אשר יחד עם בעלה, שמחו הם
מאוד. ג'יוזפה הלך איתם, ואז אמר לו המורה: "אני
מעמיד אותך במבחן". - הסצנה השתנתה. ג'יוזפה שהה
עם מספר אנשים לרגלי הר, שעליו ניצב אדם ולצידו אנשים שהחלו לדבר. שמונה מהם לבשו
וסט ארוך, כשאור בצבע כתום הקיף אותם והביא אותם אל פסגת ההר. קול משמים נשמע:
"סוד הר סיני", וגרם לג'יוזפה לחשוב על
ה"סוד", לפיו שהה משה על הר סיני 40 ימים ו-40 לילות מבלי לאכול או
לשתות. על פסגת ההר ג'יוזפה ראה את משה רבנו, שהודה לה'
בשמחה גדולה. משה לבש בגד שחור וארוך, שערו היה ארוך וזקנו עבות. ג'יוזפה התקשה להאמין למראה עיניו, ואז התחלפה הסצנה בחלום
לנהר הירדן בו עברו ישראלים. ג'יוזפה ראה את משה עם
מטהו, המשתחווה בפני ה'. קול אמר: "כעת הביטו על משה וראו את מסלול העם
היהודי במהלך ההיסטוריה". לפני משה ושמונת האנשים שהיו איתו, הופיע חיזיון
ובו נראתה ההיסטוריה היהודית כולה. -
גנומן
20: זוהי המשנה החדשה של הגאולה השלמה שנשלחה על-ידי המורה
חיים ואשר תילמד במהלך הדורות הבאים. החלום המדהים אותו ראה ג'יוזפה
קשור, כידוע במסורת, לסוד הנבואי שניתן למשה רבנו, כשעמד על הר נבו, ממנו ראה את
כל תולדות עם ישראל. לימוד עוצמתי זה מגיע כדי לקשור את חשיבות הדרך ארץ לדרגות
הגבוהות של הנבואה כנבואת משה רבנו, ראש כל הנביאים. נאמר בתורה הקדושה
"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא, י"ט, 32), כשהכוונה
ב"שיבה" היא לגיל או לחכמה. על אדם להיזהר לא לצחוק בכל דרך שהיא על אדם
זקן, אשר מפגין מוגבלות פיזית או נפשית, וכמו כן לא להתעלם ממנו אלא לכבדו כאילו
היה במלוא אונו.
גנומן
21: יש להתייחס לשיעורים אלו בפחד גדול, מאחר שיחס לא מכובד
כלפי אנשים מבוגרים אשר מוחם נחלש והם מדברים באופן לא ראוי הוא שנוא לפניו יתברך.
יש לדבר אליהם בנורמאליות, כפי שג'יוזפה שאל את המורה
מדוע הוא "קילל", והגואל האחרון חיים ענה לו. המורה במתכוון עשה עצמו כאדם
חסר הבנה כדי לראות האם ג'יוזפה ישנה את יחס הכבוד
אליו, וג'יוזפה אכן עמד במבחן. גישתו של ג'יוזפה והדרך ארץ שהפגין מייצגות היטב את התורה מסיני. הוא
היה עניו, השפיל את ראשו ולכן זכאי ללכת מאחורי הגואל האחרון, חיים.
גנומן
22: זהו גם חטא לצחוק על אנשים מבוגרים וללעוג להם מאחורי
גבם. יש להתחשב בגילם המבוגר. אל שדי אהב אותם והעניק להם חיים. בחלום, ג'יוזפה זכה להיות עם המורה ועם אשתו מזל. גם אשתו של הצדיק
חיים, עליה השלום בגן עדן, נולדה בתימן, קיבלה את המסורת התימנית והייתה מורה
גדולה לדרך ארץ. כפי שקיבלנו בחלומות גאוליים אחרים, כאשר הגואל האחרון ואשתו מזל
נראים ביחד, אזי מדובר במשמעות סימבולית, המייצגת את החתונה המושלמת בין החיים
האמיתיים למזל הטוב[7].
כאן החלום הגיע על מנת ללמד מפורשות שמפתח לחיים האמיתיים ולמזל הטוב הוא דרך ארץ.
גנומן
23: החלום מדגים את העובדה שה"עבודה" והלימוד של
תלמיד אינו מושלם לגמרי אלא חסר זכות, אם הוא לא בא יחד עם "שירות" כלפי
מורהו. זהו חוק תלמודי המחודש כאן במסגרת החוק החדש של הגאולה השלישית השלמה. ג'יוזפה כיבד מאוד את המורה ונשאר קרוב אליו, תוך שהוא ממלא
את צרכיו ומוודא שלא חסר לו דבר. מחשבתו של ג'יוזפה
הייתה מכוונת כלפי המורה, לא כלפי עצמו, והוא היה מוכן לסייע לו בכל דרך אפשרית.
מידת ה"גמול" בחלום, שלא ניתנת לכימות, לא הייתה מתקבלת אם לג'יוזפה היו מחשבות אחרות מלבד אלו שמיועדות לרצון לסייע לו.
במסורת הדבר מכונה "לשרת" מורה.
גנומן
24: לעיתים הצדיק חיים לימד אותי שיהושע בן נון לא קיבל את
הזכות להנהיג את העם אחרי משה בגלל חכמתו או ידעו, אלא הוא בורך על-ידי משה בהוראת
ה', מאחר שהיה "משרת" משה. "עבודתו" של יהושע הייתה להישאר
קרוב למשה בכל זמן ולסייע לו בכל צרכיו. יהושע ישן באוהלו של משה, וכאשר משה יצא
מהאוהל, יהושע נשאר קרוב אליו תמיד, במקרה שהגואל הנבחר של ישראל יהיה זקוק
לעזרתו.
גנומן
25: יומן החמור הלבוש כאריה: 16 ביוני 1998, כ"ב
בסיוון התשנ"ח. חלמתי שהייתי בחדר רחב, ואנשים
נכחו מסביב. באמצע החדר ישב המורה חיים, וליד כסאו הייתה ילדה כבת 12. הייתי צריך
לפקח על מצבה הגופני. היא שכבה על הרצפה יחפה, וכאשר טיפלתי בידיה ובזרועותיה,
נזהרתי מאוד שלא להביט בה ברגליה או בכפות רגליה. הייתי מודע לגמרי להיותי לפני
הצדיק חיים. ראשית הרמתי את זרועה הימנית ובהמשך את השמאלית, תוך שחשתי חולשה בפרק
כף ידה השמאלית. שאלתי אותה אם היא חשה חולשה בה, והיא אישרה זאת. הרמתי אז את ידה
השמאלית והנחתי אותה ביד הצדיק. הוא נגע בפרק כף ידה השמאלית ואמר: "זה
עבר". המורה חיים הסביר לכל הסובבים שפרץ ביצע עבודה מקדימה, אך לשם הרפואה
עצמה היה עליו לשים את יד הילדה ביד המורה.
גנומן
26: החלום הגיע בוודאות כדי להדגים את חשיבות הדרך ארץ והכבוד
למורה חיים ביחס לכל מי שרוצה להפוך לתלמידיו ולהגשים את הסימנים הנפלאים הרבים
כריפוי (או כסילוק רוחות רעות ושדים). אנו מדברים על התלמידים שיקדישו עצמם באופן
מלא לבית ספר החמור ויצטרכו להיות ברוח הכבוד האמיתי לגואל האחרון, חיים, כדי לקבל
את רוחו ו"לבצע דברים" כראוי. גם מי שלבסוף יקבלו רשות לרפא יהיו חייבים
להיות זהירים מאוד ולא לחשוב כי יוכלו לעשות זאת ללא מעורבות של הגואל חיים. קבלת
רשות כזו מחייבת כבוד אמיתי למורה חיים.
גנומן
27: החלום הזה מצביע על כך שאל לנו לחשוב, חס ושלום, שהגואל
האחרון, חיים, דורש כבוד עבור עצמו. אין זה כך בשום אופן. שומה על המורה חיים ללמד
את הדרך ארץ הנכונה לכולם כמו גם את הכבוד הדרוש כלפי כל המורים ואת הכבוד המיוחד הראוי שיש להראות ביחס לשופט
המשוח במלכות השמים. עבודתנו היא של רוח חדשה, ורוח זו לא תרד ללא דרך ארץ בין
אנשים לבין עצמם ובינם כלפי הצדיק הנבחר חיים. כל התלמידים חייבים לזכור שהמורה
חיים חי בסימן תחיית המתים. הוא למעשה נוכח בעולם כפי שאומת בסימני החלומות, וכאשר
אנו מבצעים סימן של הגאולה השלמה, הוא מופיע ונוכח, גם אם אנו לא רואים אותו.
גנומן
28: טעמי החיים: הצדיק חיים הזהיר לעיתים קרובות
מ"מורים" שדורשים כבוד עבור עצמם או מציגים עצמם בדרך הדורשת כבוד.
הצדיק היה נוהג לומר: "זו טעות. כבוד הוא לבוש של הקדוש ברוך הוא, ואוי
לאדם אשר רוצה לגנוב את לבושו של הקדוש ברוך הוא". תלמיד של המורה חיים
חייב לזכור זאת תמיד. וכאשר אנו מדברים על כבוד ביחס לצדיק, זוהי חובתנו הנדרשת
מה' אלוהינו. עם זאת הגואל האחרון, חיים, כפי שהיה גם במהלך חייו, לא דורש דבר
לעצמו וכל אשר הוא מלמד אותנו הוא לשם הגשמת רצון האל לטובתנו.
גנומן
29: חלום 565: דבורה חלמה (19 ביוני 1989, מילאנו) כי ראתה את
פרץ ותלמידים נוספים בבית העלמין, לפני קברו של המורה חיים. המורה חיים הופיע
לפניהם באופן גשמי, בדרך בה יכלו הם לראותו. פרץ הראה מיד כבוד רב והלך אחריו.
דבורה רצתה לבקש מן המורה עצה בנוגע למשהו, אך נאמר לה כי המורה הגיע כדי לדבר
לעיתונאים. לאחר שדיבר עם העיתונאים, חזר המורה חיים למקום קברו. דבורה הבינה כי
המורה כעס על התלמידים, מאחר שהייתה חסרה להם דרך ארץ. בהמשך, דבורה הייתה בבית
ונכנסה לחדר בו פרץ דיבר עם מישהו, אך הוא (פרץ) שלח אותה משם, מאחר שדיבר על עניינים
אישיים. דבורה, עם עזיבתה, לא חשה בנוח בשל כך, אך קול מלמעלה אמר כי התנהגותה לא
הייתה נאותה, מאחר שאם מישהו רוצה לדבר בפרטיות עם פרץ, אין הדבר צריך לגרום
לתחושות אי נוחות בקרב אנשים אחרים.
גנומן
30: חלום 255: דבורה חלמה (4 באוקטובר 1987, מילאנו) כי ראתה
את פרץ יושב, ומאחוריו היה הצדיק חיים. קול אמר: "חובה שיהיה לך יותר כבוד,
אם ברצונך לראות את המורה".
גנומן
31: חלום 518: פאולו חלם (12 במרץ 1989, מילאנו) כי שמע קול
האומר: "אבוי למי שמבטא את שם המורה". פאולו סיפר עובדה זאת לפרץ, שאמר:
"זה חשוב".
גנומן
32: חלומות גאוליים הם דוברי אמת.
יש לכך משמעות חשובה. בכתבינו, בתפילותינו ובשיעורינו בנוגע לספר משנת חיים, אנו
מזכירים את שם הגואל האחרון, חיים. המשפט: "אבוי לאדם המבטא את שם
המורה" חייב להיות מובן כהלכה, מאחר שאין לנו ספק כי יש לנו זכות להשתמש בשם
הגואל האחרון, כפי שאנו עושים, אחרת היינו מוזהרים על כך. יש גם אינטונציה ביחס
לשיעור החדש הזה ולפיה מדובר בקטגוריה דומה לדיבר השלישי, והדבר לא מקרי אלא נועד
לשם הבנה. כדיבר השלישי, שהינו חמור מאוד, כך גם "אבוי" בהקשר זה חמור
מאוד.
גנומן
33: יש להיזהר בשמות היוצאים מן הפה, כאשר מבטאים את שמו או
את אחד מתארי הסמכות של הגואל האחרון, חיים. יש להיות לבושים כראוי ונקיים בגוף.
יש להגות אותם רק במקום נקי. אדם לא יכול לומר את שם המורה כאילו הוא מדבר על חבר.
יש לזכור את העיקרון: "וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ" (שמות,
י"ד, 31), מאחר שבגאולה השלמה הפסוק מתייחס לגואל חיים. דהיינו: אנשים חייבים
להאמין בה' ובעבדו בגאולה השלמה, חיים. כך נדרש על-ידי ה' אלוהינו.
גנומן
34: המשנה החדשה מגיעה גם כדי להזהיר נגד מי שיעז להשתמש בשם
הגואל האחרון, חיים, לריק. מלכודת השטן היא לגרום לאותם אנשים לחשוב שהכרת הגואל
חיים מאפשרת שימוש בשמו כדי לרפא וליצור הילת כבוד שקרית סביב עצמם כאנשי הסכיזמה מג'נצאנו, אשר השתמשו בשם
ה' ובשם הגואל חיים בכל יום ובכל שעה (ראו: "מסתובב הגלגל של
אחשוורוש"). אוי להם ואוי לזעם שיופנה נגדם. בנוסף, אוי לכל מי שירצו להאדיר
את עצמם דרך שמו של הגואל האחרון, חיים.
לוח דיבור הולם ולבוש הולם
גנומן
1: יש לדבר באופן הולם.
חלום 735: דוד בנין חלם (9
ביוני 1991, מילאנו) כי במקום מסוים התכנסה קבוצה של ערבים אירופאים אשר העירו על
פסקאות אחדות בקוראן, ותוך כדי כך נכנסה למקום קבוצה גדולה של יהודים. בהמשך הסצנה
התחלפה להושענא רבה. מר בנין ראה רב בעל זקן עבות ארוך ומוזנח הלבוש בשחור. רב
נוסף אמר לו כי אין זה מקובל, ולכן יצא הרב הראשון מן המקום, וחזר כשזקנו גזוז
ומסודר ולבושו אזרחי ורגיל. -
גנומן
2: חלום 622: ג'יוזפה חלם (29
בדצמבר 1989, מילאנו) כי נכח בבית התפילה. אדם כלשהו דיבר בטלפון בשפה יפה וענה כל
העת: "ברוך השם". ג'יוזפה הבין כי כל מי
שמתקרב לבית ספר השושנה לומד לדבר ב"שפה תקנית". -
גנומן
3: חלום 520: ג'יוזפה חלם (15
במרץ 1989, מילאנו) כי היה יחד עם חבר בשם ג'יובאני,
אדם כבן 50, ועם תלמיד צעיר של ג'יוזפה. ג'יובאני דיבר על התלמיד באופן גס מאוד, וג'יוזפה
הסביר לו בעדינות כי אין זה ראוי לדבר בדרך זו. לפתע החל התלמיד הצעיר לדבר בגסות
אל ג'יובאני, מה שגרם לג'יוזפה
לנזוף בחריפות בצעיר ולומר: "כבד אנשים מבוגרים ממך, כי קיים דין ועונש על
כך! היזהר מאוד!". ג'יוזפה חייך אז ואמר לג'יובאני: "ראית איזה איזון קיים כאן?".
גנומן
4: חלום 540: דבורה חלמה (23 באפריל 1989, מילאנו) כי דיברה
עם אישה בטלפון בביתו של פרץ. במהלך השיחה, האישה השתמשה בשפה גסה ומעליבה.
כשהשיחה הסתיימה, נאמר לדבורה: "הבית חייב להיות מטוהר משני חזירים. החזירים
הם האנשים המשתמשים בשפה גסה והוולגריות עצמה. הגסות מביאה רוע למקום בו מדברים
באופן זה ולאדם שמדבר כך. לפיכך המקום דורש טיהור". -
גנומן
5: הקשיבו לחמור הלבוש כאריה, עם עץ הצדק עליו ועם האור החדש
של חנוכת החנוכות ככתר האור על ראשו. דיבור גס שנוא בפני בורא השמים והארץ. כל
גסות מפרידה את הנפש מאל חי, האוהב את הלשון הנפרדת מזוהמת הביטויים הוולגריים.
גנומן
6: רחצו את פיכם עם חומץ וויסקי וספרו ללשונכם שכליאתה היא
שחרורכם. ספרו ללשונכם שאם תהיה חכמה במסגרת כליאתה, היא תוכל לדבר בלשון אנושית
נעלה.
גנומן
7: זאת מאחר שדיבור גס הוא מזון השדים מן הממלכות הנמוכות
והתלהבות הרוחות הרעות המשוטטות על האדמה באי מנוחה כואבת ובעינוי רוחני והנהנות
מאוד משמיעת קללות וביטויים וולגריים, מילים בעלות תוכן מזוהם ודיבור אשר כולו
מתחת לחגורה. אני שואג לרוחות האמת ושובר צלחת על הקיר, כדי ששאגות האריה יישמעו
בפני ה', בעוד התפילות של בעלי הלשון הגסה, חסרת העידון, המקללת והדוחה תושלכנה
כחזירים הנהנים מטומאה.
גנומן
8: אני מתחנן בפניכם באהבה שתשימו לב ללשונכם. ישנם מיליונים
רבים של אנשים שלשון דיבורם לא נשלטת מול האנשים איתם הם שוהים. המילים יוצאות כפי
שהן מן הפה, ולכן הם אומרים ביטויים גסים ומילים קשות כקלישאות המודפסות בכל דף,
מאחר שתנועות הלשון הן שגרתיות. אם תשאלו אדם: "מדוע אתה אומר דברים גסים
כאלה?", יהיו רבים שיענו: "באמת? האם אני מתבטא כך?" או
"לא שמתי לב לכך" או "זה הרגל" או "אה כן, אני מתבייש
בעצמי בכל פעם שאני מתחיל לדבר והדברים יוצאים מפי" וכו'.
גנומן
9: שפה גסה נובעת מלבבות גסים, אשר מעלים מחשבות גסות אל
הפה. לעיתים אנשים המתבטאים באופן זה חושבים כי הם נחמדים או חדים אך למעשה הם רעים
מבפנים ומבחוץ, מאחר שהכיעור של מילותיהם מקיף אותם מכף רגל ועד ראש. מי שחי בבית
שימוש מתרגל לבסוף לריח, אך מי שחי באוויר נקי מבדיל בכך ונמנע מריחות רעים.
בנוסף, מי שמתבטא בשפה נמוכה מלאת רמזים מיניים מכל צורה מייצר צואה מזוהמת בתוכו
ומוציא אתה דרך מילותיו, מבלי להיות מודע לצחנה בה הוא משקיע את עצמו.
גנומן
10: חלום 481: אנה גספרוטי חלמה (2
בפברואר 1989, מילאנו) שהגיע מסר קשה: תקופת אחרית הימים תתחיל אחרי הפרעה בחלומות
של תלמידי בית התפילה. לאחר מכן החלומות ישובו, אך הם יהיו סימן להתחלת התקופה. -
התלמידים המודאגים הבינו כי ההצהרה התקבלה והחלו להזהיר אנשים על כך. עם זאת, כולם
היו אדישים ואף לעגו להם, מאחר שרק יומיים או שמונה ימים חלפו מאז שהחלומות פסקו
מלהגיע. באותה תקופה ילד ביצע מספר מעשים רעים כלפי מרקו פדריקו. אנה, עם זאת, לא
רצתה לנזוף בילד, מאחר שהייתה מודעת לעובדה כי כל מילה טובה או רעה שלה, בשל היותה
תלמידה של הברית החדשה של הגאולה השלמה, תהיה מילה של דין כלפי אותה נשמה. לפיכך,
בשל הבנתה את כובד האחריות, אנה נשארה שקטה, אף על פי שידעה על אותם מעשים רעים. -
לוח דרך ארץ של השולחן
גנומן
1: שולחנו של אדם הוא גן העדן שלו, אלא אם הוא הופך אותו
מוסד לוולגריות שלו. 35 השנים הראשונות של הדור הרביעי מגיעות באיזון החדש של
החוק שבעל פה[8].
במסורת הוסבר כי לאחר הרס בית
המקדש השני, מזבח האדם הוא שולחנו.
גנומן
2: גנומן 791: דבורה חלמה (10 במאי
1992, סומבררו) כי פרץ הניח את ידיו על ראשו של כל תלמיד, העניק לו פת לחם, ונשא
איתו ברכה. מי שקיבל את הלחם היה צריך לומר שם של אדם יקר לו או לה, כאם או כאדם
שמת, כדי להוסיף זכות. דבורה ראתה אז את המורה חיים הלבוש בבגדים כפריים. הוא היה
בחברת סבה של דבורה ששמו היה סאנטו (Santo). המורה חייך בהבעה של שמחה גלויה. -
גנומן
3: חלום זה מראה את הקשר בין ההתקדשות ובין נטילת הלחם.
ייתכן וקדושת הלחם בבית המקדש "הועברה" אל הברית החדשה השלמה ולבית
התפילה בהקשרה החדש. הדבר גם נראה דרך התרחבות הברכה על הלחם לאחרים על ידי אזכור
שמותיהם. העובדה שהגואל חיים היה לבוש ככפרי מצביעה כנראה על כך שההתקדשות בגאולה
השלמה אינה מוגבלת רק לכוהנים, ולכן הצדיק היה בחברת סאנטו,
שלא היה יהודי אך היה ישר, כנה, צנוע ובעל אמונה וכבוד להוריו.
גנומן
4: כאשר בית המקדש עמד, ה"מזבח" היה נקודה מרכזית
בחיי הרוח של היהודי. ה"מזבח" מסמל עבור כל יהודי את ה"רגע"
של התקדשותו האישית. גם אם אדם מגיע לירושלים רק 3 פעמים בשנה, בשלושת הרגלים,
מחשבותיו (וחוקים רבים המושלים במחשבות אלו) נקשרות ישירות להגשמת חובות של מזבחות
המקדש. אם למען התקדשות החגים או עבור כפרה דרך קורבנות חטאת וכו',
המזבח היה תמיד נקודת הייחוס המרכזית של האומה הישראלית החיה בישראל בזמן שבית
המקדש עמד על תילו.
גנומן
5: גילוי בית התפילה החדש בן 7 הקומות, 13 מזבחות התפילה
ומחצלת האסלאם מייצג איזון חדש הנובע "ישירות" משני הדיברות הראשונים.
זוהי המשנה החדשה המסבירה את עבודת ה' אלוהינו הרצויה בתקופת הגאולה השלמה. בגילוי
החדש, הדיבר הראשון קשור לקבלה החדשה האמיתית של הדג הגדול לוויתן, בעוד הדיבר
השני, המכיל את הבסיס למשנה שבעל פה של יהושע בן נון, קשור לחוק החדש שמייצג את
המשנה החדשה של הגאולה השלמה, כפי שניתן לראות מן השם "ספר משנת חיים".
לבסוף בית התפילה החדש בירושלים יהפוך שוב לנקודת ייחוס מרכזית עבור הגילוי החדש
והרוח החדשה של הגאולה השלמה.
גנומן
6: מוזהבת היא האיטיות[9] של הגילוי החדש של הגאולה
השלישית השלמה למען האוניברסליות של האיזון החדש. זו אינה איטיות בזמני הגילוי
החדש, מאחר שלבסוף העולם יוכל להתוודע אל הגילוי על-ידי קבלת חלומות מדהימים רבים
ומסרים שכמוהם הגיעו בשנים הראשונות של הסימן החדש למספר קטן של תלמידים. האיטיות
מתייחסת לגילוי דרגות הקדושה החדשה שחייבת להגיע, בזמנה, לעמים רבים. גילוי עשרת
הדיברות בסיני היה, לעומת הגילוי החדש, רגע הקדושה הנעלה ביותר אי פעם בהיסטוריה
העולמית, והוא הוענק לכל עם ישראל.
גנומן
7: במבט גלובלי של ההיסטוריה, לא ניתן לאמת את
ה"מהירות" של ירידת דרגת הקדושה המקורית. ראו את דרגת העם בימי השופטים,
לדוגמא, ביחס לדרגתו בהתגלות בהר סיני. גם לאחר ההתגלות עצמה, עברו רק 40 ימים עד
לנפילה אל חטא העגל. ההיסטוריה של העם היהודי היא באופן כללי מאבק גדול לשמור על
"משהו" מן הקדושה המקורית,
ומדובר בקרב גדול ולעיתים אבוד. עם זאת, כאשר יש לעם רגע היסטורי קדוש כל כך, אין
זה מוזר שהעם ככלל לא יכול היה לשמרה.
גנומן
8: ההתגלות בסיני הגיעה כדי לייסד את הלוחות ולהצהיר כי ה'
הוא אלוהי ישראל הקדוש והצדיק[10]. הגאולה השלמה מגיעה כדי
לייסד לוחות חדשים של הצדיק החי באמונתו. אלו הם הלוחות החדשים המשלימים את כל
המעגלים הגאוליים של העבר. אם המזבח של "שולחן"
ישראל היה לשם התקדשות וכפרה במשך 2000 השנים האחרונות, שולחן הגאולה השלמה
הופך לגן עדן שעליו מוגש צחוק יצחק, לכל מי שזכאי לכך באמונת הצדיק החי באמונתו.
גנומן
9: יש לייסד את הקדושה החדשה עבור ישראל על מזבח יהודה,
ובאותו הזמן לייסד את הקדושה החדשה עבור העמים על מזבח מלכיצדק. ההבדל העיקרי הוא
שהיהודים, שילכו אחר החוק החדש של הברית החדשה השלמה, מחויבים בקדושה
החדשה, בעוד העמים שעל מזבח מלכיצדק לומדים את
הקדושה החדשה. שניהם, עם זאת, הינם בגן העדן של הפירות המטוהרים (ומתוקנים בעת
הצורך) של ההיסטוריה יחד עם המאכלים הטעמים החדשים של הגאולה השלמה.
גנומן
10: ההנאה של מסורת ישראל היא מכרה זהב עבור העמים, כאשר
חכמתו מוסברת ברמה האוניברסאלית המובנת לכל. ברכת יצחק מוגשמת בתורה המתגלה
לישראל, וכתר התורה מועלה מעלה כשאמת התורה מתרחבת בעיני העמים. זאת מאחר שהאנושות
לא יכולה להתקיים רק על הלחם לבדו, אלא על כל מילה הנאמרת על-ידי ה' אלוהינו.
שולחן האנושות חייב להתקדש באור ישראל ולהיטהר דרך החוק החדש והמנהג החדש של הברית
החדשה השלמה של הגאולה השלישית השלמה. עשירית מקדושת מזבח הכוהן המשוח היא אור
מלכיצדק לאומות העולם. לפיכך הלחם מבורך והיין מקודש על מזבח מלכיצדק, כדי שכולם
יוכלו להשתתף בברכת אברהם, אב המון גויים.
גנומן
11: עדות לאמת הנבואית של אמונת שולחן מלכיצדק מובאת דרך הלחם
והיין באור ברכת אברהם, אך צחוק יצחק הוא מתנת ה' להארת השכל ולהחדרת שמחה ללב.
ברוך אל עליון המברך את הלחם על מזבח מלכיצדק. ברוך אל עליון המקדש את היין על
מזבח מלכיצדק. גדול אל חי הממיר את עקידת יצחק והאיל שניתן לשחיטה לצחוק לדורות.
גנומן
12: פתחו את שולחנכם עם אל שדי, אכלו בנוכחות אל שדי
וסיימו את ארוחתכם עם אל שדי (קיבלנו בחלום של נודע שלפני סעודה עם לחם, עלינו
בברית החדשה השלמה ליטול את הידיים בנטלה (כמו המסורתיים) ולברך: ברוך ה' אלוהינו
שציווה את בני ישראל על נטילת ידיים). אז השולחן לפני אל שדי ירד אל שולחנכם,
ויברך את המזון שעליו. התלבשו נקי וצנוע כאשר אתם יושבים לאכול. רחצו את ידיכם
היטב וייבשו אותם במגבת יבשה לפני שאתם מברכים את הלחם. קחו את הלחם בידכם, בצעו
אותו, פזרו מעט מלח על החלק אותו אתם מתכוונים לאכול וברכו: "ברוך ה'
אלוהינו המברך את הלחם הגדל מן הארץ". הברכה צריכה להיאמר לאט ובתשומת
לב, כדי להתרכז, כביכול, בשולחן העליון שמעל שולחנכם.
גנומן
13: יש ללמוד לומר את הברכה לפני הארוחה ואת הברכות אחריה,
ולכן חלק זה של קדושה הופך קל יותר בזמן בו מרוממים את השולחן במסגרת עבודת ה'.
אכילה בהשגחת אל שדי מצריכה, עם זאת,
מאמץ רב יותר. חיוני שכל מילה הנאמרת ליד השולחן תתקשר למה שהשולחן מייצג, קדושת
רוח האדם וברכת הגוף הפיסי. אל תאפשרו לדברי שטות להנמיך את שולחנכם. אל תאפשרו
למילים גסות ללכלך אותו. האיטיות באכילה ובלעיסה מיישבת את מחשבות האדם. שיבוח טעם
האוכל הנאכל מגדילה את ההנאה שבלב.
גנומן
14: ראוי לדבר על דברים נעלים ליד השולחן. ראוי לדבר על
הסימנים של הגאולה השלמה או על כל נושא הקשור לתורה או לספר משנת חיים. האדם צריך
להבין שכל מילה הנאמרת ליד השולחן עוברת למזון שנאכל, ולכן האדם גורם להתעלות
המזון אם הוא אומר דברים הקשורים לה' אלוהינו. אני מזכיר כאן את ברכות המנהג החדש
שיש לומר ליד השולחן עם סיום הארוחה. ראוי לשטוף את הידיים לפני אמירת הברכות:
זימון
- ברשות כל המסובים נברך לאל עליון:
ברוך
אל עליון שהכול אוכלים משלו.
ברוך
אל עליון הנותן לנו את לחמנו ואת פרנסתנו.
ברוך
אל עליון הנותן לכל בריה את מאכלה לפי טבעה.
ברוכים
האנשים, הנשים והטף האוכלים לפני אל שדי.
הם
אומרים הכול אוכלים משלו, אמן.
ברוך
אל שדי, בורא שמים וארץ, המכין את לחם הארץ בשביל האדם, שהוא לחם העולם, זן כל חי
לפי מזונו, בוקע ים להוציא את דגו, שובר הר ומגלה את עצו, שוטף עמק ומגדל את
פרותיו, ממלא עננים ומשקה כל חיתו יער, מוציא ירקות עלי דשא ומשביע לכל חי רצון.
רחם נא ה' אלהינו ברחמיך הרבים על הילדים ועל הילדות ועל התינוקות של כל העולם בכל
המדינות, וכמו ששלחת את המן ארבעים שנה לבני ישראל במדבר, כן תפתח את ידך הרחבה
ותשלח לתינוקות של כל העולם את אוכלם לשובע. ברוך אל עליון, המאכיל ומפרנס את כל
עולמו אשר עשה.
ברוך
שולחנו של אל עליון, כאן המגן של אל שדי.
מקודש
שולחנו של אברהם אבינו, בואו לחלוק איתנו את ברכתו של אברהם בהכנסת אורחים.
מעשר
קדושת שולחנו של אברהם הוא ברכתו של מלכיצדק. זה שולחנו עליו מבורך הלחם.
וכתוב:
"ואכלת ושבעת וברכת את יהוה אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". ברוך יהוה
אלהינו המברך את הארץ ונותן לנו את לחמנו.
זה
שולחנו עליו מקודש היין.
זה
השולחן של ארץ זבת חלב ודבש.
-------------------------
(אם
שישה אוכלים ביחד מוסיפים):
יבואו
שלושה מלאכי הגאולה לברך את הלחם.
יבואו
שלושה מלאכי הגאולה לקדש את היין.
יבואו
שלושה מלאכי הגאולה לטהר את לבבנו, שיהיה לבן כחלב ונקי כלב התינוק היונק מאמו
חלב.
יבואו
שלושה מלאכי הגאולה להמתיק את חיינו בדבש.
-------------------------
זה
שולחן האבות אברהם, יצחק ויעקב.
זה
השולחן של התורה הקדושה הנתונה למשה ולכל ישראל.
(בשבת
אומרים כאן)
ברוך
יהוה אלהינו, בורא שמים וארץ, ששבת ביום השביעי של מעשה בראשית ויכלו השמים והארץ.
וברכת את יום השביעי וקדשתו ולעמך ישראל צוית זכור ושמור את יום השבת לקדשו; ששת ימים תעבוד ועשית כל
מלאכתך ויום השביעי שבת לה" אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך
ואמתך ושורך וחמורך ובהמתך והגר אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך; וזכרת כי
עבד היית בארץ מצרים ויצאך יהוה אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה; על כן צוך יהוה אלהיך לעשות את יום השבת;
כי בששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ הים וכל אשר בו ושבת ביום השביעי מכל
מלאכתו על כן ברך יהוה את יום השבת ויקדשהו. ברוך אלהי ישראל מקדש השבת.
יהוה
אלהינו, ברך את הקהילה הזאת של אברהם, יצחק ויעקב, ביום שבת זה, ביום זה של נחת
ושל שלום. שמח את לבנו בתענוגי השבת, באכילה ובאהבת המשפחה, ברוח ובלימוד דבריך,
בתפילה ובעדני הנשמה. הורד את שכינתך עלינו, יהוה אלהינו, ושמח את לבנו בהבנת
אורך. קדש את כל מעשינו למענך באהבה וברך אותנו ברחמי שמך הגדול ביום זה של השלום
ושל אהבה נצחית, יום זה לך אהוב.
-------------------------
זה
השולחן של אליהו הנביא, מבשר הגאולה השלמה.
זה
השולחן של כוכבי הגאולה.
זה
השולחן של מלכות השמים.
זה
השולחן של האור החדש.
זה
השולחן של לחם בית לחם.
זה
השולחן של הדור הרביעי ודור הבנין החדש.
זה
השולחן של תחיית הגואל חיים.
זה
השולחן של בית התפילה.
(בראש
חודש אומרים): ברך עלינו, יהוה אלהינו, את ראש החודש הזה, הוא חודש ---- הבא עלינו
לטובה, החזק בנו ברפואת חודש בחודשו וגמול עלינו חסדיך בשמים חדשים וארץ חדשה.
ברוך יהוה צבאות המחדש עלינו את החודש.
(בראש
השנה): ברך אותנו, יהוה אלוהינו, ביום ראש השנה הזה, יום הדין הזה, יום השופר,
בשנה טובה ומבורכת, מלאה בבשורות טובות לכל השנה ובבריאות תקינה. אמן וכן יהי
רצון.
(בחגים):
ברך עלינו, יהוה אלהינו, את חג (הפסח הזה-השבועות הזה-ראש השנה הזה-הסוכות
הזה-שמיני עצרת הזה), וברך אותנו בו לאור גאולתך השלמה בזכות הגואל האחרון, חיים.
חדש עלינו את שמחת חגנו לכל השנה הבאה עלינו לטובה, לחיים טובים ולשלום, לבריאות
חזקה ולפרנסה טובה ולמעשים טובים ביראת שמך ובאהבת בריותיך, וכן יהי רצון ונאמר
אמן.
(בפורים):
אל מסתתר, הפלא אותנו בנסיך ובנפלאותיך בשמחת הפורים הזאת כבימי מרדכי הצדיק ואסתר
המלכה. חדש עלינו בגאולה השלמה את שלושה עשר המזלות החדשים של הדג הגדול לוויתן
בשפע, בברכה, בשמחה, בשכל טוב ובלב מסוגל באהבה בכל אמונתך. ברוך אל עליון המסתתר
בענווי רוח.
(בחנוכה):
אל עליון, האר את עינינו באור חנוכת החנוכות, והקם את מקדשך בן שבע הקומות, שלושה
עשר מזבחות התפילה ומחצלת האסלאם, להאיר את העולם. רצנו באורך הנצחי, ה" אל
עולם, בתפילה, ברינה ובאחדות השלום בעולם. זכנו באור אמיתי בזכות השופט המשוח של
מלכות השמים, הצדיק חיים, ושמח את ליבנו בשלמות גאולתך במהרה בימים האלה, אמן וכן
יהי רצון. ברוך אהיה אשר אהיה המקיים את הבטחותיו.
-------------------------
הרינו
מבקשים מאל שדי שתהיה ברכה באוכל זה שאכלנו, ושלא יהיה בו דבר לא טבעי שיכול להזיק
לנו. ואם יש בו דברים לא טבעיים, אנו מבקשים ממך, אל שדי, שיבוטלו בברכתך, ושאוכל
זה יהיה כולו טבעי וטוב לבריאותנו, אמן וכן יהי רצון.
אל
עליון, אתה הוא בורא הכול. ברך את בריאתך שבתוכנו וחדש את השמים ואת הארץ בלחם
היומי, אשר אתה שולח לשולחננו. עשה שהמזון שבתוכנו יתעכל באופן הבריא ביותר, חדש
את דמנו וחזק את לבנו למען בריאותנו ובריאות בנינו ובנותינו, אמן.
לוח
הענווה
גנומן
1: כפי שאין ערך אהוב יותר בפני השמים מאשר ענווה, כך אין
ערך שנוא יותר בפני השמים מאשר יהירות ושחצנות.
גנומן
2: ה' אלוהינו העיד על משה כי הוא האדם העניו ביותר על פני
האדמה, וכמו לכל מילה של התורה הקדושה, גם לעדות זו יש משמעות מרחיקת לכת. אין
מישהו נוסף בהיסטוריה ולא יהיה בעתיד אדם שקרבתו לאהבת ה' הופגנה כלפיו בפתיחות
כמו אל משה רבנו. אלוהי ישראל הקדוש היה מעוניין לגלות לבני ישראל בכל הזמנים מה
הייתה התכונה במשה שאותה אהב הוא יותר מכל, ובשל כך בחר אותו מכל שאר האנשים
בעולם.
גנומן
3: האם זהו דבר פעוט לדעת מדוע נבחר משה, המחוקק הגדול שאיתו
דיבר ה' ישירות יום אחרי יום, ואף שעה אחרי שעה? אם אנו מודעים לתכונה האהובה כל
כך במשה ומדוע בחר בו ה' בעצמו, הרי זהו ידע העומד מאחורי כל 120 שנות קיומו של
משה רבנו. מה היה משה? כולו ענווה. הוא לא חשב את עצמו למשהו או למישהו, וככל שעלה
בדרגתו בעיני ה' ברוך הוא, כך הפך הוא ליותר עניו.
גנומן
4: הצדיק חיים סיפר שכאשר משה רעה את צאן חותנו, יתרו, גדי
אחד התנתק מן העדר והחל להימלט. משה רדף אחריו, אך הגדי היה מהיר מאוד והמשיך
לרוץ. שוב ושוב במשך מספר שעות משה ניסה ללכוד את הגדי, אך הוא המשיך לברוח ממנו.
הגדי נעצר לבסוף ליד נחל קטן לשתות ורק אז יכול היה משה ללכדו. כאשר ראה אותו משה,
הוא אמר: "גדי מסכן, הוא ודאי צמא מאוד ועייף לאחר ריצה כזאת". לאחר
שנתן לו לשתות הוא החליט לשאת אותו בחזרה בידיו, מאחר שהוא לא רצה לגרום לו
להתעייף עוד. כשראה זאת ה' ברוך הוא, הוא אמר: "כמה אהבה מפגין משה כלפי גדי
אחד. אכן זהו האיש שבו אני בוחר לשמש כרועה צאני לכל הזמנים".
גנומן
5: זוהי הענווה של משה האהובה על-ידי ה', הסביר הצדיק חיים.
גם אם הגדי ברח מן העדר ועייף את משה בשל הריצה אחריו, משה לא חשב על עצמו, אלא רק
דאג לכך שהגדי ירגיש טוב ולא יתעייף יותר.
גנומן
6: בסימן הכוכבים, הנוגע בשליחות המשיחית של ישוע, הגואל
חיים הכריז: "זהו כוכבו של כריסטו הבא בזכות הענווה". ענוותו של הצדיק
חיים עצמו תתוודע עם התקדמות הזמן ממקורות הגאולה השלמה ומהגשמת הנבואות הגאוליות. כאשר ייוודע בעולם שהגואל חיים הוא פלא יועץ, אל
גיבור, אבי עד, שר שלום, כך גם ענוותו תתוודע ותובן.
גנומן
7: כך יקרה ואין בכך ספק, מאחר שההיסטוריה מתהווה ומתקדמת,
גם בהקשר לגואל חיים, השופט המשוח במלכות השמים. מה שהיה צריך להתגלות עבור הארת
האנושות היא ההיסטוריה המשיחית של ישוע עם האישור ההכרחי שישוע היה אהוב על ידי ה'
ברוך הוא בשל ענוותו. עניין זה סוגר כביכול את השרשרת. שלושת אנשי הגאולה - משה,
ישוע וחיים - היו אהובים על ידי אל שדי בשל ענוותם העצומה, כל אחד בהקשר ההיסטורי
של זמנו.
לוח המתייחס לקנאה, לשנאה
ולנקמנות
גנומן
1: לאדם יכולים להיות סוגים רבים של קנאה עדינה כלפי אחרים.
סוגי קנאה אלו חייבים להיהרס, כאשר הדרכים לבצע זאת דורשות לעיתים בחינה עצמית
עמוקה. התורה אומרת: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא, י"ט, 18) – שתי תכונות שליליות אלו
הן שנאה ונקמה.
גנומן
2: רש"י מביא מחז"ל דוגמאות לאיזו רמה של שנאה
ונקמנות ניתן להגיע: אתה מבקש משכן להשאיל ממך גרזן והוא מסרב. לאחר מכן מגיע אותו
שכן ומבקש להשאיל ממך גרזן ואתה מסרב ואומר לו: "לא, בדיוק כפי שלא השאלת לי
את מה שביקשתי, גם אני לא אשאיל לך דבר". זוהי שמירת טינה. כך גם כאשר השכן
מגיע להשאיל גרזן ואתה נותן לו אותו אך אומר: "איני כמוך, שכאשר ביקשתי ממך,
לא השאלת לי". זוהי נקמנות (או
במקור: "לא תקום" (יומא כ"ג) - אמר לו השאילני
מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו השאילני קרדומך אמר לו
איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזו היא
נטירה א"ל השאילני קרדומך אמר לו לאו למחר אמר לו השאילני מגלך אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה שנוטר האיבה בלבו אע"פ שאינו
נוקם").
גנומן
3: ביחס להליכה כנגד השנאה, ישוע היה מאוד ברור, ומסקנותיו
בהקשר לכך נראות קיצוניות. "הַסּוֹטֵר לְךָ עַל הַלְּחִי
הַיְמָנִית, הַפְנֵה אֵלָיו גַּם אֶת הָאַחֶרֶת"
(מתי, ה', 39), "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'אֱהַב אֶת רֵעֲךָ וּשְׂנָא אֶת אוֹיִבְךָ;
וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ
בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם; לְמַעַן תִּהְיוּ
בָּנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (שם, 43-45) ישוע לא ניסה ללמד הלכה
חדשה. הוא דיבר לליבות המושחתים של אותו דור, כאשר שנאה שלטה בכל צד. כדי לנתץ
אותה היה צורך לפנות אל הקיצוניות השנייה.
גנומן
4: חובה לזכור שדברי ביקורתו של ישוע אודות היהודים הדתיים
של זמנו היו נכונים לחלוטין. חז"ל דיברו על החטא הכללי אשר גרם לחורבן בית
המקדש, בעוונות הרבים: שנאת החינם. העוון מאחורי החורבן היה כבד מאוד. ה' ברוך הוא
לא הרס את הבית שנקרא שמו עליו רק בשל עבירות מינוריות. חז"ל לא הסבירו זאת
בפרטים. הם פשוט קראו לעוון בשם כללי.
גנומן
5: ישוע גם הדגיש את העובדה שדיבור נגד אחרים הוא
"מסוכן" בפני בית הדין של מעלה. אם האדם מגנה אדם אחר במילותיו, אותו
אדם נשפט על ידי בית הדין העליון. זהו לימוד אמיתי שאושר על ידי הצדיק הנסתר חיים
שידע את גזרות בית הדין של מעלה ככל ל"ו הצדיקים הנסתרים. לפיכך האדם צריך
להיות זהיר מאוד ולא לקשר דברים רעים או לגנות במילים כל אדם. מי שעושה כך יישפט
ראשון. שתיקה היא חכמה.
גנומן
6: גם לפסיכולוגיה השלילית יש תפקיד חשוב בסיוע ליצר הרע
לגרום לקורבנותיו ליפול. במקום לראות את פגמיהם האישיים, אנשים רואים אותם באחרים
ויוצאים נגדם, הואיל והדבר משפר את הרגשתם, כי עבורם מציאת הפגם אצל הזולת גורמת
להם לחוש התעלות על הפגם העצמי. אין זה כך. האדם לעיתים קרובות, פסיכולוגית
ולעיתים אף באופן תת הכרתי, מנסה לכסות את חסרונו, חטאו, פגמו או את מידתו
השלילית.
גנומן
7: קשה ביותר לאנשים להביט על עצמם באובייקטיביות. הפגמים
הינם קירות עבים שיש להפילם, בעוד האדם אינו רוצה לראותם. הרי משפיל לחוש כי יש
בנו חיסרון, חטא או טיפשות. יש צורך ב"אומץ" כדי לחוש במידות השליליות
העצמיות. רק אם האדם מכוון את עצמו לחפש את פגמיו, אם דרך לימוד עצמי או באמצעות
מורה או חבר אמיתי המעוניין לסייע בכך, אותו אדם לא יתעלם מהם אלא ינסה להימנע מהם.
גנומן
8: מחשבות שליליות על אחרים מזיקות לאדם, אך הנושא אינו
פשוט. אנשים מוקפים באחרים שיש בהם פגמים, לעיתים רעים, לפעמים טיפשים, וולגרים וגסים או מטריאליסטים, אשר היו מוכרים גם את אמם
בעבור סכום כסף הולם, ובאופן כללי באנשים שיש בהם פגמים נראים או נסתרים. זוהי
בעיה גדולה ברמה פנימית. מה תעשו, תתעלמו לגמרי? איני חושב. איני סבור גם שזה
עובד, לפחות לא כלפי פנים, אך תפיסה נכונה של העניין יכולה לסייע במניעת התנהגויות
שליליות כלפי חוץ.
גנומן
9: ייתכן ודבריו של ישוע יכולים לסייע לנו. הוא לא אמר כי יש
להתייחס לאויבים כאילו הם חברים. הוא הגדיר אותם כאויבים. עם זאת, למרות היותם
אויבים, יש לנסות לאהוב אותם במקום לשנאם וזאת מבלי להתעלם מפגמיהם. הם אנשים, ולכל
האנשים יש פגמים והם נופלים לטעויות. התפללו עבורם שיתעוררו מחשכתם כדי לתקן את
עצמם. כאמור, ישוע לא דיבר הלכה אלא הוא לימד אסטרטגיה מאוד עוצמתית
וחכמה כדי לבטל את המחשבות והרגשות השליליים באדם, מאחר ששליליות כזו הורסת את
התהליך המחשבתי, מחשיכה את הלב ולא מאפשרת את ההרמוניה הפנימית החיונית לעבודת ה'
בלב טוב ובשכל צלול.
גנומן
10: קיבלנו כי המידה העשירית ממידות אסתר היא "הסבלנות
הפנימית ללמוד מהן תחבולות ההרמוניה הפנימית ולחפוץ בהרמוניה לכל". הנושא
כולו הוא מורכב בשל המורכבות בהבנה מה שנוא, תוך שמירה על לב נקי מבלי רגשות שנאה
או נקמה. ישוע לימד אסטרטגיה כדי לציית למצוות התורה: "לא תקם ולא תטר".
גנומן
11: קנאה גרועה משנאה ונקמנות, מאחר שהיא לעולם לא מראה את
פניה. אדם יודע אם יש לו רגשות שליליים או נקמניים על אדם אחר אך לעיתים קרובות
קורה שמאחורי אותה שנאה אורבת קנאה. קנאה זו יכולה לנבוע בשל כספו של האחר, ביתו,
אשתו, עבודתו, מעמדו, הפופולריות שלו, כוחו הגופני
ועוד. העובדה היא שבאופן כללי האדם אינו מודה אף פעם שהוא מקנא, מאחר שכל אחד יודע
שקנאה היא מידה שפלה ופגומה המלמדת על חולשת האדם.
גנומן
12: לפיכך כאשר אדם מוצא בתוכו רגשות שנאה, עליו לסגת למצב של
הסתכלות פנימית על מנת לוודא אם הרגשות השליליים לא נובעים מקנאה. זאת מאחר שקנאה
מסתירה עצמה במקביל להיותה זרז לכל סוג של מחשבות שליליות על אחרים.
לוח הלימוד
גנומן
1: חלום 514: רוזה פרי חלמה (8 במרץ 1989, מילאנו) כי לפני
קריאת כתבי קודש, יש לרחוץ ידיים. -
זהו חוק חדש הקשור לכתבי
התנ"ך ולכתבי ספר משנת חיים.
כאשר אנו קוראים מטקסט
בתנ"ך אנו רוחצים את ידינו ואומרים: "ברוך ה' אלוהינו אשר ציווה את בני
ישראל לקרוא וללמוד את התורה הקדושה".
כאשר אנו קוראים מטקסט בספר
משנת חיים אנו רוחצים את ידינו ואומרים: "ברוך ה' אלוהינו שהורה לנו מתוך
הקדושה החדשה של הגאולה השלמה לקרוא וללמוד מספרי ספר שושנת משנת חיים".
גנומן
2: חלום 626: דניאל חלם (2 בינואר 1990, מילאנו) כי ישב ליד
שולחן עם אישה. לכל אחד היה טקסט, והם השוו אותם. דניאל הסביר משהו מכתבו וכך גם
האישה הסבירה משהו מכתבה. פרץ הופיע אז ודיבר באמצעות דניאל: "כדי לסיים את
הדיון או השיעור או הלימוד בתוצאה סופית, חובה לבטל את עצמך, להתחיל מן ההתחלה
וללמוד יחד, תוך הסרת כל צורה של ידע קודם. פעולה זו תגרום לאדם להגיע למטרה מדויקת
בהבנת טעויות העבר". בהמשך פרץ גרם לגברת להבין, שוב דרך דניאל, כי מעל ענף
ניצב משהו קטן שנראה ממבט ראשון מיותר. דניאל הסביר לגברת כי כדי להבין את חשיבות
ה"דבר" הזה, יש למקם את עצמך מתחתיו. רק בדרך זו מישהו יכול להבין טוב
יותר את גדלות הבורא, מאחר שלכל דבר שנברא יש מטרה מדויקת. באופן דומה, גם האנשים
שמבטלים את עצמם ומתמקמים מתחת לנושא, יכולים להגיע למסקנה לגבי כל דבר[11]. -
גנומן
3: זוהי משנה חדשה שיש ללמדה לעומק. מדובר בשיעור כללי כיצד
ללמוד, המכיל את "תפיסת הביטול" הנדרשת להגיע אל ההבנה של כל נושא.
הרעיון, נאמר בפשטות, הוא שאם אדם לומד עניין כלשהו, אך עדיין דבק בדעות קדומות,
הוא לא יוכל להבין כראוי את מה שלמד. על הלומד לבוא לשיעור נקי מדעות קדומות,
כשופט אמיתי, כדי להקשיב לכל עניין כאילו הוא נתקל בו בפעם הראשונה. תפיסה זו
נמצאת גם במסורת חז"ל הגורסת כי על האדם ללמוד כל נושא של תורה ומסורת כאילו
הוא רואה אותו בפעם הראשונה, גם אם למד אותו כבר מאה פעמים.
גנומן
4: חלום 376: פאולו חלם (13 באוקטובר 1988, מילאנו) שפרץ חקר
את תלמידי הבשורה החדשה. התלמידים הקשיבו, אך לא היו מרוכזים. פרץ אמר:
"עליכם להקשיב יותר, מאחר שהמורה כאן והוא מאזין. הוא רוצה לדעת מה למדתם עד
כה אודות הבשורה החדשה". -
גנומן
5: חלום זה חשוב והוא מכובד בכל הקשור לכתבי הגאולה השלמה.
מדובר בבשורה חדשה של הגואל חיים, המתעניין באופן אישי במה שנלמד ובמה שהובן בקרב
תלמידיו. זהו חידוש גדול של הגאולה השלמה. לצדיק חיים, שנבחר כגואל במלכות השמים,
יש הכוח לדעת כל דבר בנוגע לגאולה השלמה, כאשר הידע של הבשורה החדשה הוא נושא חשוב
מאוד, בייחוד בזמנים ההתחלתיים הללו, כאשר העולם עדיין אינו יודע דבר אודותיו.
החלום הגיע על מנת להדגיש את העובדה כי לא רק שהגואל חיים יודע מה נלמד ומה מובן,
אלא הוא גם נוכח. על הלומד להיזהר בדרכי הלימוד שלו. עליו להיות מרוכז באופן מלא,
במקביל לתשומת ליבו לחשיבות הלבוש ההולם, הדיבור הראוי וכו'.
חלום 470 להלן ממחיש עוד יותר את ההתעלות החדשה היורדת על תלמידי הגואל חיים.
גנומן
6: חלום 470: פאולו חלם (24 בינואר 1989, מילאנו) כי ראה
"הארה קדושה", היורדת אל החדר. היא עוררה שמחה גדולה בקרב התלמידים,
מאחר שיצגה את העלייה בדרגה של כל תלמידי המורה חיים. -
גנומן
7: חלום 722: ג'יוזפה חלם (24
בנובמבר 1990, מילאנו) שפרץ אמר: "המורה חיים תמיד לימד אותי את שיעוריו בפשטות".
פרץ נתן אז ענף קטן לג'יוזפה. -
גנומן
8: דרך הלימוד של הצדיק חיים הייתה "פשוטה". שפתו
ואופן דיבורו לא היו כשל פרופסור באוניברסיטה או כשל בקיא בתלמוד (אף על פי שהוא
ידע את כל מסורת התורה והתלמוד בעל פה). כל מה שהצדיק רצה ללמד נאמר במילים פשוטות
ובדרך ברורה ללא גינונים מתוחכמים או משפטים מורכבים. רק מדי פעם הוא אמר:
"הנושא הזה עמוק".
גנומן
9: עבודת הצדיק חיים לא הייתה של מורה תורה. הוא היה איש
עלייה נסתר. ידעו היה מעבר למה שנחשב ידע של תלמיד חכם, כפי שניתן לומר לדוגמא על
הגאון מוילנה, על המלבי"ם
או על חכמי תלמוד והלכה. זו לא הייתה עבודתו של הצדיק חיים. עבודתו לא ידועה אך
היא עירבה התעלות לעולמות עליונים ועבודה עבור ה' ברוך הוא. הצדיק חיים היה מעורב
בקביעות בעבודה הנסתרת, יום ולילה, והוא לא ישן יותר משעתיים ביממה. הוא גם היה
בסוד קפיצת הדרך (כשאר הצדיקים הנסתרים), כאשר משנייה אחת לאחרת הוא יכול היה
לעבור ממילאנו לרומא או לחלק אחר בעולם בהתאם למה שנדרש בעבודתו. הוא חי בעולמות
גבוהים גם אם שהה למעלה וגם אם נכח בעולמנו. למעשה אף אחד לא יכול היה להבין את
דרגת הצדיק חיים בעולם, כי בלתי אפשרי היה להתקרב לידע אודות חייהם האמיתיים
והנסתרים של ל"ו הצדיקים הסובלים. על אחת כמה וכמה נכון היה העניין ביחס לראש
ל"ו הצדיקים הנסתרים, ועוד יותר מכך ביחס לצדיק הנסתר שיועד להיבחר כגואל
השלישי של היסטוריית הגאולה השלמה עבור עם ישראל ואומות העולם.
לוח המאכלים והאכילה
גנומן
1: "אנו כולנו בשר אחד":
חשוב לאומות העולם להבין את התקדשות השולחן
היהודי. נכון, האומות אינן מצוות בחוק ישראל, אך מי שנכנס אל מתחת לחוק החדש של
הגאולה השלמה יחפש את הטהרה בכל היבט בחייו. זאת מאחר ששולחן האדם הוא המזבח שעליו
דמו מטוהר ומקודש, כאשר החוק החדש מבוסס על העיקרון הגדול של המורה חיים:
"כולנו בשר אחד". בריאות טובה היא בריאות טובה לכולם, אך ההתקדשות של
שולחן ישראל משפיעה גם על בריאות אומות העולם.
גנומן
2: שטיפת ירקות עם עלים:
לפיכך חוקים רבים שיהודים מצווים בהם נוגעים
למזון, בין אם הם מן התורה, התלמוד או ההלכה הרבנית המאוחרת. חוקים אלו הם מדריך
מייעץ לכולם. ניתן להביא כדוגמא את ההלכה הפשוטה המעלה את הצורך בשטיפת כל עלה חסה
או ירק אחר בעל עלים לפני האכילה. הסיבה לכך היא קיומם של תולעים שיישטפו ולא
יגיעו לקיבה ולמעיים בשל אימוץ המנהג ההיגייני של הרבנים. ועדיין, מאות שנים של
מנהגים לא ראויים בין העמים עדיין משפיעות במידה רבה על ההיגיינה המודרנית עד
היום. היהודים הינם ברי מזל, מאחר שאצלם זהו חוק, אך רבים הם העמים בעולם הפוקחים
את עיניהם בהפתעה כאשר הם שומעים את העצה ההגיונית והבריאה הזו.
גנומן
3: צמחונות:
התורה אינה צמחונית, ורוב היהודים אינם נוטים
לצמחונות, מאחר שה' אלוהינו התיר לנו לאכול בשר לשם בריאות טובה, כוח והנאה[12]. עם זאת, המשנה[13] מזהירה כי מי שיגזים באכילת
בשר יעלה תולעים. המורה חיים הזהיר כי לאורך זמן האדם הצמחוני מסכן את ליבו בשל
חולשה ממחסור בבשר. דרך האמצע היא דרך הזהב.
גנומן
4: חיות טהורות וטמאות:
אף על פי שבשר מותר לאכילה, ההפרדה בין חיות
טהורות וטמאות התבצעה כבר בימיו של נח כאשר הוא קיבץ אותן בתיבה ולקח 7 זוגות של
חיות טהורות וזוג אחד של חיות טמאות. הבחנה זו גם ידועה במסורת שבעל פה מן התקופה
שקדמה לנח והיא נודעה גם לאברהם ולצאצאיו. בהר סיני חשפה התורה את העיקרון הנוגע
לשני הסימנים: מפריס פרסה ומעלה גרה, שניהם נחוצים כדי להגדיר בעל חיים טהור הראוי
למאכל. ברור שמספר מיני החיות אשר מותרות לאכילה כבופאלו, פרות וכבשים פחוּת
במספרו ממספר מיני החיות שאסורות למאכל כגמלים, ארנבות, חזירים, סוסים, אריות
וקופים.
טעמי החיים:
הצדיק חיים הסביר שהחיות הטמאות גומלות למי שאוכל אותן בטומאה. הדבר נובע מן
הטומאה שהינה פנימית לטבע בעל החיים. לדוגמא, הארנבת היא חיה שקריאות החיזור
וההזדווגות שלה מגיעות בזמן המחזור הנקבי. עובדה זו מסבירה גם את ההתרבות הגדולה
של הארנבים. המורה הסביר כי מי שאוכל בשר ארנבת בתדירות כלשהי חשוף למחלה הגורמת
לריח גוף רע ושאינה ניתנת לריפוי על-ידי הרפואה המודרנית. אותו חולה, השם ישמרנו,
סובל רבות, כאשר ריח הגוף לא עוזב אותו גם לאחר רחצה, מאחר שהוא נובע מטומאת הדם
ולא מהזעה. גרוע מכך הוא הסבל מדחייה ומבדידות הנובעות מן העובדה שאף אחד לא
מעוניין להתקרב לאותו אדם.
כך הוא ביחס לכל בעלי החיים
הטמאים, שמשהו מטומאתם חודר לדמו של האדם האוכל אותן. גם אם מחלה לא נגרמת על-ידם
ישירות, מחשבות ותחושות טמאות נובעות מהן. טומאה יוצרת ומרבה טומאה. אכילת בשר
סוסים בתדירות כלשהי גורמת לחשק מיני רב ולמחשבות מיניות. זאת הואיל והסוס הזכר
אינו יכול לישון ללא הזדווגות כאשר בת זוגו נוכחת והוא תמיד "חם" ועצבני
עד שמשיג הוא אותה. דמו של אדם רגיל האוכל בשר סוסים רב מקבל את תכונות הסוס
הטבעיות. מי שסובל מאנמיה או מחשק מיני מועט, בשר סוס יכול לשמש עבורו כתרופה.
לבשר חזיר יש היסטוריה ארוכה
והוא לא רק טמא עבור היהודים אלא גם אסור למגע באסלאם. לעומת זאת הנוצרים אוהבים
אותו וצורכים אותו בכמויות גדולות. הטומאה המרכזית של החזיר נובעת לא רק מטבעו לא
להפריד בין מאכלים נקיים למלוכלכים או טמאים, אלא גם מהתענגותו הרבה של החזיר
מדברים מלוכלכים, אפילו מדם הוסת הנשי. ראו כמה שונה היא הפרה או הכבשה האוכלות רק
מזון נקי! טבע החזיר גורם לאוכל אותו לא להבחין בין דברי טומאה לטהרה. לעיתים בשר
החזיר מכיל גם טומאות בעקבות מה שהחזיר אכל בחייו, והן יכולות לחדור לדם האדם
הניזון ממנו. חשוב לפיכך להבין את מנהגי אכילת בעלי החיים כדי להבחין בין טהרה
לטומאה.
מעט בשר חמור כשר:
אחדים מחכמינו, זיכרונם לברכה, ציינו כי "בשר החזיר" "יחזור"
להיות כשר. ראו את החלום המוזכר להלן הנוגע לשחיטת ההצלה של הדור הרביעי הזה. זהו חלום של סטלה פורטי ויש בו שחיטת גמל על
ידי ג'יורדנו לוי (ראו: גנומן
16 להלן): משמעות אחת ברורה של החלום היא שבמהלך הדור הרביעי הנורא, שבו
למרבה הצער יהיה רעב ומחסור במזון, השם ישמרנו, גם שחיטה ואכילת בשר חזיר תהפוכנה
לצורך הישרדותי. החלום הגיע כדי ללמד באופן ברור שיהודים ומוסלמים שיימצאו
בסיטואציות כאלו לא יפחדו לבצע חטאים. להיפך, יהיה זה חכם להשתמש בכל משאב כדי
להינצל. במיוחד בדור הרביעי שלא דומה לאף דור אחר.
גנומן
5: איסור אכילת דם:
הדם של כל החיות אסור למאכל
בתורה, אך איסור זה נודע עוד לפני כן מתוך 7 מצוות בני נח,
כפי שקיבלנו במסגרת הברית החדשה השלמה: המצווה הרביעית: אל תרצח, אל תשתה את דם
החיים ורחם על אחיך ועל בהמתך.
טעמי החיים:
המורה חיים לימד שהסיבה המרכזית לאיסור אכילת הדם היא שהנפש, מהות החיים בדם, מכילה את טבע בעל החיים. כדי להימנע מקבלת הטבע
החייתי של החיה, ה' ברוך הוא אסר במפורש כל צריכת דם. ראו להלן את החוק היהודי
הנוגע לרחיצת והמלחת בשר החיה הטהורה כדי להיפטר מדמה. המטרה המרכזית של השחיטה
הכשרה היהודית על פרטיה היא שפיכת הדם המיידית של החיה לפני שיקריש. אם החיה מתה
ודמה נשאר בתוכה, כ-30 שניות לערך לפני שמבוצע בבשרה חתך נוסף להוצאת הדם, חלק מן
הדם ייקרש בתוכה ולא יצא ממנה עוד. לפיכך חיוני הוא להוציא את הדם מיידית, ולכן
היהודים שוחטים את בעלי החיים בבתי מטבחיים המיועדים לכך.
חלום 426: דבורה חלמה (10
בדצמבר 1988, מילאנו) כי הסבירה לאביה על האיחוד בין הנשמה לגוף ואמרה: "זוהי
אינדיקציה למה שה' נתן לאדם (הראשון). כאשר ה' אמר לאדם כי הוא עשוי בשר ודם, הוא
גם הסביר לו שהדם כולל את נפש האדם. זו הסיבה שבדם שוכנים חיי האדם. הגוף הוא מיכל
הנשמה". אביה של דבורה לא הבין, אך היא הסבירה דברים אודות הבריאה, ובייחוד
שה' אחד. בהמשך ראתה היא בחלום מקום שאותו לא ראתה מעולם. השמש הייתה חמה מאוד,
ואור חזק האיר וחימם את ההרים ואת העמק בדרך מיוחדת מאוד. לפתע, משמים, ה' דיבר אל
אדם (הראשון) והסביר שחיי האדם הם בדמו, מאחר שהאדם הוא איחוד בין הנשמה לגוף,
ובדם שוכנת הנשמה. הקול שדיבר הדהד בעמק בהתפרצויות עצומות. -
גנומן
6: במצווה הרביעית של לוחות נח, כפי שקיבלנו אותם, אנו
מוצאים למעשה 4 מצוות: איסור הריגה, איסור
שתייה או אכילת דם בעל חיים, רחמים על בני האדם ורחמים על בעלי החיים. המכנה
המשותף בין 4 המצוות הללו הוא רחמים. הדבר ברור לגבי המצווה הראשונה, השלישית
והרביעית, אך מה הקשר לאיסור שלא לאכול דם? כלומר: מצווה זו כוללת בנוסף לאיסור
אכילת דם גם רשות (או אישור רשות קודמת) לאכול את בשר החיה, ולכן היא מלמדת שלמרות
איסור ההריגה ולמרות החובה לרחם על אנשים ובעלי חיים, אין לחשוב שהרג חיה למאכל
הוא אסור מסיבות של רחמים. מדוע אם כך המצווה נכללת כאן? מתוך הצורך ללמד אותנו
שהרג החיה צריך להיעשות באופן רחמני. מהי הדרך? הרג על-ידי סכין חדה מאוד ובלי
פגם כלשהו, על-מנת שהחיה לא תחוש סבל. כמו כן אין להראות את סכין השחיטה לחיה לפני
כן, מאחר שבעל החיים הינו רגיש ויודע מה צפוי לקרות לו באמצעות הסכין.
טעמי החיים:
הגואל האחרון, חיים, היה שוחט מומחה. כתבתי במקומות אחרים שהצדיק, במשך 27 שנותיו
בקהיר היה ראש השוחטים של הקהילה היהודית, ובשנים הללו הוא גם לימד שחיטה, והיו לו
70 תלמידים שהפכו לשוחטים מוסמכים. הייתה לי זכות גדולה להיות עד לשחיטה שביצע
הצדיק פעמים רבות מאוד, וניתנה לי גם רשות מן המורה לשחוט תרנגולות וכבשים. המורה
חיים הקפיד מאוד להסתיר את הסכין מן המבט של בעל החיים. בלילה שלפני השחיטה, המורה
העביר לעיתים מספר שעות בליטוש מושלם של להב הסכין. הצדיק הסביר שוב ושוב כמה חשוב
למנוע כל סוג של אכזריות כלפי בעל החיים. באופן כללי, הגואל האחרון אהב בעלי חיים
והיה רגיש מאוד לרגישותם, ויש לזכור שכילד מגיל 7 ואילך היה הוא רועה את עדרי צאן
אביו בתימן. עימם היו גם סוסים רבים, מאחר שמקצועו של הצדיק משה (אביו של חיים)
היה מכירת סוסים. כמו כן היו להם חיות כפריות רבות כתרנגולות, כלבים, ברווזים,
יונים ועוד.
גנומן
7: השחיטה יכולה להתבצע על ידי יהודים ממזבחות יהודה ואפרים,
אם הם מקבלים היתר מבית הספר שיילמד את כללי השחיטה. כללי השחיטה הם זהים, ולכן
אין הבדל בין מזבח יהודה ומזבח אפרים בנושא זה.
למוסלמים יש השחיטה שלהם כמו
תמיד והם יכולים לאכול בשר מיהודים על מזבחות יהודה ואפרים.
גנומן
8: מי שמעוניין ללכת בדרך המסורת התימנית של אי החשבת עוף
כבשר ואף של בישולו בחמאה יוכל לבצע זאת בזכות מסורת הגואל האחרון. שחיטת העוף, עם
זאת, נכללת במסגרת אותו החוק של שחיטת הבקר, גם אם בקר נחשב מדאורייתא ועופות
מדרבנן.
טעמי החיים:
הצדיק חיים הסביר שהמסורת התימנית המתייחסת לעופות היא מדויקת יותר מזו של הרבנים,
מאחר שלמעשה תרנגולות לא נמצאות באותה קטגוריה של בשר בקר. "חכמי תימן",
הסביר לי המורה, "ידעו את סוד מקור העוף, שלא נברא בבריאה, אלא נוצר מאגמים
רדודים או 'שלוליות', ולכן מהות בשרו כלולה בקטגוריה אחרת.
גנומן
9: דגים מותרים ואסורים:
עקרון החוק הנוגע לסוגי הדגים
שראויים למאכל לעומת אלפי סוגי הדגים ויצורי הים האסורים למאכל, בדומה לחוקים
הנוגעים לבעלי החיים, נחשף בתורה דרך שני סימנים קובעים הדרושים להפיכת דג לראוי
למאכל: סנפירים וקשקשים. כל הסרטנים ומנקי הלכלוך בים, כחלזונות ודומיהם, הם
מסוכנים מאוד לבריאות.
גללי החמור:
בוודאי שאינכם רוצים לאכול גללים של חמור או של חיה אחרת או לאכול בעת שזבובים
מעופפים בשמחה לידכם. זכרו שהדגים לא יכולים לקבור את צרכיהם מתחת לקרקעית הים.
לולא סוגים שונים של אוכלי צרכים ימיים, הדג לא יכול היה לשחות אלא היה מת ממים
מצחינים. הבחינו לפיכך אם הדג שלכם הוא נקי או מנקה.
טעמי החיים:
המורה חיים הסביר פעמים רבות שבאופן כללי דגים, סרטנים וכו' שאינם מאושרים למאכל
בתורה קשורים להשפעות טומאה "אכזריות": או שטבעם אכזרי כדג החרב, או
שהתנהגותם כוללת תכונות אכזריות. בכל מקרה, ההשפעה המזיקה על אנשים הרגילים לאכול
אותם היא "אכזריות". הצדיק חיים הסביר: פנימיותם של אנשים רבים הופכת
לאכזרית בשל הרגלם לאכול יצורים אלו. לדוגמא, במקום לרחם על אנשים שנפצעו או חלו,
הם מפיקים הנאה מכך. זוהי דוגמא אחת לביטויי אכזריות שונים. חשוב להבין אם כך את
העיקרון שדג אשר אסור למאכל בתורה יוצר אכזריות בלב האדם, בעיקר במרבה לאוכלו.
גנומן
10: חמור בן יוסף: מי מהנוצרים שירצה לדעת מדוע הנצרות
אפשרה לאכול הכול במשך המאות האחרונות יכול לפנות אל "מעשי השליחים",
פרק י'. אז ישאלו כולם: "אך האם זה נכון?". התשובה היא: מה שקרה אז הוא
נכון. ב-1984 הגעתי עם דוד לוי לאותו בית על ימה של יפו, עליתי על הגג שעליו ראה
פטרוס את חזיונו וממנו ראיתי גם אני מספר חזיונות חמוריים. בהמשך רחצנו את רגלינו
במעיין טבעי, שנטען כי יש לו כוחות מרפא. התשובה היא כי באותו רגע היסטורי, אם
הסימנים הנוצריים לא היו פותחים את השערים לאכילה ללא איסורים, הנצרות החדשה העולה
לא הייתה מתקבלת על-ידי האומות, שלא היו מוכנות לשנות את מנהגי האכילה שלהן. הייתה
זו רשות הכרחית לשם התרחבות הנצרות. החלק השלילי בכך היה שהנצרות נשארה ללא עצה
מועילה למטרות בריאות ובחוסר הבנה מוחלט של החוקים המועילים מאוד של התורה הקדושה.
גנומן
11: גיד הנשה (עצב הירך):
האיסור העתיק של גיד הנשה
מחודש כמובן במסגרת מזבחות יהודה ואפרים. האיסור נכתב בתורה כמנהג הנובע ממאבק יעקב
עם המלאך-השר של עשו. הניצחון היה של יעקב, אך הוא נשאר צולע למשך זמן מה, מאחר
שהמלאך נגע בצידו וגרם לו לפגיעה בעצב הירך. התורה ציינה בשל כך: "עַל-כֵּן
לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ,
עַד, הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית, ל"ב, 33). -
גנומן
12: מן ההסבר בתורה נראה כי האיסור קשור ישירות לזיכרון
הניצחון ההיסטורי של ישראל על עמי עשו, מאחר שמעשי האבות הם סימנים לבני יעקב.
התורה אמנם חושפת את העיקרון הראשי שבגללו האיסור נוצר, אך אין הדבר דוחה פרשנויות
נוספות, כי 70 פנים לתורה. אחד מ-70 פני ההסבר, בהתייחס לאכילה, מתבסס לחלוטין על
בריאות. זאת מאחר שכל מצוות התורה, מעבר לדרגות הקדושה שהן כוללות, משתלבות
בהרמוניה עם הטבע, ולכן הגשמת המצווה מביאה גם תועלת פיזית.
טעמי החיים:
המורה חיים הסביר: העובדה היא שעצב הירך, שהינו אחד הכואבים ביותר בעת פגיעה, לא
היה קיים בעולם לפני המקרה של יעקב אבינו לפני 4000 שנים. זהו חלק פגיע בגוף האדם,
ואכילת עצב זה מבעל חיים יכול לגרום לאדם דלקת. לפיכך גם מבחינה בריאותית חשוב שלא
לאכול את גיד הנשה ואת השומן (חלֶב) שמסביבו. כך הוסבר במסורת התימנית.
גנומן
13: הסרת גיד הנשה מחייבת לימוד ותרגול בהתאם לעקרונות
הכלליים של הלכת החוק החדש של הגאולה השלמה. הקצבים של בית הגאולה השלמה יוסמכו
להסיר את גיד הנשה.
גנומן
14: ההפרדה בין מוצרי חלב ובשר:
האיסור לאכול מוצרי חלב ביחד עם בשר נובע
מאיסור בתורה לא לאכול גדי בחלב אימו, איסור שחזר שלוש פעמים ולכן הורחב על-ידי
חז"ל בהפרדה בין מוצרי חלב ובשר. כנראה שגם כאן הסיבה העיקרית שבה התורה
אוסרת לבשל גדי בחלב אימו אינה קשורה כל כך לבריאות או להיגיינה. התורה גילתה היבט
נעלה של חוק, ולפיו רחמים על בעלי חיים ראוי שיזכו לתשומת לב ממשית.
גנומן
15: עם זאת גם כאן שויך האיסור להסברי היגיינה וחוקי דיאטה,
הנוגעים לניקוי הדם ולמצבו הכללי של האדם. באופן כללי, חוקי הדיאטה בהלכה היהודית
לא הוגדרו על-ידי חז"ל במונחים של היגיינה או בריאות אלא במונחי מותר ואסור.
זוהי זכות יתר של המסורת הקדושה שלא להניח מידות אנושיות בקביעת הרשאות ואיסורים,
אלא לכלול כל קביעה במסגרת של מצוות. כפי שצוין לעיל, ישנם 70 פנים לתורה,
וההסברים כוללים את קשירת המצוות להבנה של תועלות פיזיות.
טעמי החיים:
הצדיק חיים הסביר לעיתים שמוצרי חלב המעורבים בבשר או כאלו הנצרכים יחד מזיקים
לכבד. אם מוצר החלב נאכל קודם הוא נטמע במהירות, ולא נגרם שום נזק לגוף גם אם
צורכים בשר מיד לאחר מכן. מספיק לשתות משהו או לאכול חתיכת לחם כדי להפריד בין
השניים. עם זאת, זמן ההמתנה בין אכילה קודמת של בשר לבין אכילת מוצרי חלב הוא 3
שעות לפחות כדי לאפשר עיכול. יש הממתינים 6 שעות וכאלו הממתינים שעה, אך דרך האמצע
היא העדיפה.
חלום 835: דניאל חלם (דצמבר
1992, מילאנו) ש"בנו" ביקש ממנו בשר חזיר, והוא ענה כי לא ייתן לו אותו,
מאחר שהשומנים בו גורמים לדם להיות סמיך, מה שגורם ללב להגביר את קצבו ולהחלישו, ויכול
לגרום להתקף לב.
גנומן
16: למשקי בית יהודים מסורתיים יש שתי מערכות של צלחות,
סכו"ם וכלי בישול, אחת לחלב ואחת לבשר (מלבד שתי מערכות נפרדות של צלחות,
כוסות וסכו"ם לפסח).
הלכות מאכלות אסורים במשנה
תורה לרמב"ם:
פרק א', הלכה א': מצוות עשה
הן הסימנין שמבדילין בהן בין
בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמותר לאוכלן, ובין שאין מותר לאוכלן--שנאמר
"והבדלתם בין הבהמה הטהורה, לטמאה, ובין העוף הטמא, לטהור" (ויקרא כ',
25), "ובין החיה, הנאכלת, ובין החיה, אשר לא תיאכל" (ויקרא, י"א,
47).
הלכה ב': סימני בהמה וחיה
נתפרשו בתורה, והם שני סימנין: "מפרסת פרסה",
ו"מעלת גרה" (ויקרא י"א, 13; דברים, י"ד, 6) --עד
שיהיו שניהם. וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה, אין לה שיניים בלחי
העליון. וכל בהמה שהיא מעלת גרה, הרי היא מפרסת פרסה--חוץ מן הגמל; וכל בהמה
שהיא מפרסת פרסה, הרי היא מעלת גרה--חוץ מן החזיר.
הלכה ה' (ד'): בהמה טהורה
שילדה כמין בהמה טמאה--אף על פי שאינו מפריס פרסה, ולא מעלה גרה, אלא כמין סוס או
חמור לכל דבר--הרי זה מותר באכילה. במה דברים אמורים, בשילדה
בפניו. אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו, ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה--אף על פי
שהוא יונק ממנה--הרי זה ספק, ואסור באכילה: שמא מן הטמאה נולד, ונכרך אחר הטהורה.
הלכה ח': אין לך בכל בהמה
וחיה שבעולם שמותר באכילה, חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה: שלושה מיני בהמה--והן שור, שה, ועז; ושבעת
מיני חיה--אייל, וצבי, ויחמור, ואקו, ודישון, ותאו, וזמר. הן ומיניהן--כגון שור
הבר והמריא, שהן ממין השור. וכל העשרה מינין ומיניהן,
מעלי גרה ומפריסי פרסה; לפיכך מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגליים.
הלכה ט': אף על פי שכולן מותרין באכילה, צריכין אנו להבדיל
בין בהמה טהורה וחיה טהורה: שהחיה--חלבה מותר, ודמה טעון כיסוי; והבהמה
הטהורה--חלבה בכרת, ואין דמה טעון כיסוי.
הלכה י"ג: כלאיים הבא מן
בהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי--חלבו אסור
ואין לוקין עליו, ומכסין את
דמו; ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל.
הלכה י"ד: סימני עוף
טהור, לא נתפרשו מן התורה; אלא מנה מינין טמאין בלבד, ושאר מיני העוף מותרין.
והמינין האסורין, ארבעה
ועשרים מין; ואלו הן: (א) נשר; (ב) פרס; (ג) עוזנייה; (ד) דאה, והיא
"הראה" (דברים, י"ד, 13), האמורה במשנה תורה; (ה) ואיה, והיא
"הדיה" (שם) האמורה במשנה תורה; (ו) ומין האיה, שכן כתוב בה
"למינה" (דברים, י"א, 14) מכלל שהן שני מינין;
(ז) ועורב; (ח) וזרזיר, שכן נאמר בעורב "למינו" (ויקרא, י"א, 15;
דברים י"ד, 14) להביא את הזרזיר; (ט) ויענה; (י) ותחמס; (יא) ושחף; (יב) ונץ; (יג) ושורניקא,
והוא מין הנץ שכן כתוב בו "למינהו" (ויקרא, י"א, 16; דברים
י"ד 15); (יד) וכוס; (טו) ושלך; (טז) וינשוף; (יז) ותנשמת; (יח) וקאת; (יט)
ורחם; (כ) חסידה; (כא) האנפה; (כב)
ומין האנפה, שכן נאמר בה "למינה" (ויקרא, י"א, 19; דברים י"ד'
18).
פרק ב', הלכה ו' (ה'): חגב
טמא, הרי הוא בכלל שרץ העוף; והאוכל כזית משרץ העוף--לוקה, שנאמר "וכול שרץ
העוף, טמא הוא לכם: לא, ייאכלו".
הלכה י"א (י"ב):
האוכל כזית משרץ המים--לוקה מן התורה, שנאמר "אל תשקצו,
את נפשותיכם, בכל השרץ, השורץ; ולא תיטמאו בהם" (ויקרא י"א, 43): הרי
כלל בלאו זה, שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים. איזה הוא שרץ המים--אלו הברייות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, והברייות הגדולות ביותר שהן חיות הים: כללו של דבר--כל שאינו
בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור, כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן.
הלכה י"ב (י"ג):
אלו המינין הנבראין באשפות
ובגופי הנבילות כגון רימה ותולעה וכיוצא בהן, שאינן נבראין
מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן--הן הנקראין
רומש על הארץ; והאוכל מהן כזית--לוקה, שנאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל
השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא, י"א, 44), ואף על פי שאינן פרין ורבין. אבל "השרץ, השורץ על הארץ" (ויקרא,
י"א, 41; ויקרא י"א, 42), הוא שפורה ורובה מזכר ונקבה.
פרק ג', הלכה א': "כל
מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין
שלוקין על אכילתן--הרי אותו המאכל אסור באכילה מן
התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים: שנאמר "ואת בת
היענה" (ויקרא, י"א, 16; דברים, י"ד, 15), זו ביצתה; והוא הדין לכל
האסור כיענה, ולכל הדברים הדומין לביצה.
הלכה ב': חלב האדם מותר
באכילה, אף על פי שבשר האדם אסור באכילה; כבר ביארנו שהוא בעשה. [ג] דבש דבורים
ודבש צרעים, מותר--מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן
ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.
הלכה ז' (ט'): "נמצא
עליה קורט דם--אם על החלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר; ואם על החלמון, אסורה
כולה. ביצה המוזרת, הנפש היפה תאכל".
פרק ד', הלכה א': "האוכל
כזית מבשר בהמה שמתה, או חיה שמתה, או עוף שמת--לוקה, שנאמר "לא תאכלו כל
נבילה" (דברים, י"ד, 21). וכל שלא נשחטה כראוי, הרי זו מתה; ובהלכות
שחיטה, יתבאר השחיטה שהיא כראוי, ושאינה כראוי.
פרק ה', הלכה א': מפי השמועה
למדו שזה שנאמר בתורה "לא תאכל הנפש, עם הבשר" (דברים, י"ב, 23),
לאסור אבר שנחתך מן החי; ועל אבר מן החי נאמר לנוח "אך בשר, בנפשו דמו לא
תאכלו" (בראשית, ט', 4). ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף--בטהורים,
אבל לא בטמאים.
פרק ו', הלכה י': אין הבשר
יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה,
ומדיחו יפה יפה. כיצד עושה: מדיח הבשר תחילה, ואחר כך מולחו
יפה יפה, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל; ואחר כך מדיחו
יפה יפה, עד שייצאו המים זכים; ומשליכו מיד לתוך מים רותחין, אבל לא לפושרין--כדי שיתלבן מיד, ולא ייצא דם.
חלום 71: סטלה פורטי חלמה (28 בספטמבר 1985,
מילאנו) כי היא שימשה כסוכנת סמויה של ישראל, כאשר מרגלת חכמה מאוד חקרה אותה נמרצות
וניסתה להפיל אותה במלכודת. סטלה החליטה לברוח כדי לחזור לביתה. כשנכנסה לבית, היא
ראתה שיפוד שמשתמשים בו לרוב לצליית חזירים, ועליו תרנגול-הודו שחוט שמן כעגל,
שממנו זלג דם רב. מתחת היה אחוז בוו קצבים גמל סובל. סטלה ריחמה עליו וביקשה מג'יורדנו לשחררו. הוא ענה כי הדבר הכרחי, וכי המורה חיים
בעצמו דרש זאת, מאחר שהייתה זו שחיטה למען הצלה. -
גנומן
17: במסגרת החוק החדש של הגאולה השלמה יש לשטוף את הבשר היטב
ולהטבילו במים כחצי שעה. בהמשך יש להוציא את הבשר מן המים ולחכות מספר דקות כדי
שעודפי המים ייצאו, אחרת הם יבטלו את השפעת המלח. יש למקם את הבשר על כלי שפתוח
בחלקו התחתון או על מסננת, כדי שהדם יוכל לזרום מטה. בהמשך יש להמליח את נתח הבשר
(ואם הוא נחתך לחתיכות, אז להמליח כל חתיכה) במלח גס (מלח רגיל נספג בבשר, ולכן יש
לו כוח מועט יותר לספוג את הדם). ההמלחה לא צריכה להיות מוגזמת אלא לכלול רק שכבה
אחת של מלח ולא יותר. לאחר חצי שעה יש לשטוף את הבשר היטב במים זורמים במשך רבע
שעה.
קבלו עצה מהחמור: רצוי להמליח
נתחי בשר גדולים ולא קטנים. המלחת חתיכות קטנות לא רק מנקה את הבשר מדמו, אלא
מוציאה את נוזלי הבשר ומורידה את רמת החלבונים שלו. לכן אנו מייעצים לא לעזוב את
הבשר במלח ליותר מחצי שעה, ובמקרה של חתיכות קטנות לא יותר מרבע שעה. בכל מקרה, גם
אם מדובר בחתיכות גדולות או קטנות, הכרחי לנקות היטב את המלח שנצמד לבשר.
גנומן
18: הכבד דורש אש לנקותו מן הדם, מאחר שתהליך של שטיפה, המלחה
ושטיפה לא מספיק. עדיף להניח מלח גס על הכבד, להניח אותו על האש ולהפכו עד שהדם
יפסיק לנזול ממנו. לאחר מכן יש לבשלו בכל דרך. כל חתיכת בשר אחרת שמטוהרת באש,
לאחר יציאת הדם ממנה, ראויה לבישול בכל דרך, ואין צורך בהמלחתה, מאחר שהטיהור באש
חזק מן ההמלחה.
גנומן
19: חלום 739: ג'יוזפה חלם (9
באוגוסט 1991, סומבררו (סוברה, Sovere))
כי ישב ליד השולחן ואכל בשר. אישה הביאה לו גבינה, וכשראה זאת אמר לה כי אין זה
ראוי, מאחר שיש לרחם על בעלי חיים[14]. ג'יוזפה
עטף את הגבינה בניר אלומיניום והרחיקה מן השולחן. -
[1]
אני
כותב כאן בכ"ד בסיוון התשנ"ח (1998). היה זה
יום קבורת הצדיק חיים בשנת התשמ"ב (1982) במילאנו,
איטליה.
[2]
הצדיק
לא הרשה לי ללכת מאחוריו תמיד. ברוב הזמן המורה החזיק אותי בידו הימנית כשצעדנו
יחד, במיוחד בחוץ כשסביבנו היו אנשים נוספים.
[3]
הדבר
דומה לחוק החדש של הדרך ארץ, שהוסבר לי על-ידי המורה: כאשר הרב נכנס לישיבתו (בה
הוא עונה על שאלות של תלמידים), לא ראוי לפנות אליו מיד בשאלות. יש לתת לו לשבת
במקומו, לחכות עד שיתמקם וירגיש בנוח, ורק אז, כשיהיה מוכן הוא להתפנות לתלמידיו
ויאשר להם לפנות אליו, הם יפנו אליו ברוגע, בענווה ובעמידה.
[4]
הצדיק
חיים הסביר לי לאחר מספר שנים יחד את הסיבות המרכזיות לכך ששאל אותי מה אכלתי. בכל
פעם שאמרתי את סוג המזון, הצדיק, בסוד קדושתו, טיהר אותו עבורי. בהמשך הוא הסביר
לי את חשיבות הטיהור: הסרת כל דבר "לא טבעי" מן האוכל, מאחר שהדרכים הלא
טבעיות בכל מזון נפוצות בתקופתנו. הדבר לא היה הכרחי בתקופות קודמות. -
[5]
סיבה
משמעותית נוספת היא שלמורה התורה האמיתי יש התורה בתוכו וחוק ה' הולך עימו. דרך
ארץ לתורה מגיעה לפני ההורים, מאחר שאם הורה מצווה על בנו לחרוג מחוק התורה, הבן
חייב לציית לחוק התורה. מאותה סיבה, ישנם 4 דיברות לפני כיבוד אב ואם, כשלימוד
כבוד לה' מגיע ראשון. אם הוריכם מצווים עליכם לבצע משהו נגד מצוות ה', אל תצייתו
להם, אך המשיכו לכבדם בכל שאר התחומים. -
[6] נפטרה במרץ 1993, זיכרונה לברכה. -
[7]
ראו
את הטקס של החתונה החדשה. נוסח החתונה החדשה (היא אומרת: "אתה... חיי",
והוא אומר: "ואת... מזלי הטוב") מבוסס על סימן שנמצא לראשונה בסימן השלם
השישי של תחיית המתים. -
[8]
התורה
שבעל פה של ישראל לא מצטמצמת בשום אופן. למען הגאולה השלישית השלמה המסורת שבעל פה
זקוקה לאיזון חדש, כדי שכולם יוכלו להשתתף בה, ולכן נוסדים בית התפילה החדש, המנהג
החדש, החוק החדש וכו'. האיזון החדש חייב להיות מיוסד
ב-35 השנים הראשונות כדי שישתרש בעולם לפני כניסת תקופת יום ה' הגדול והנורא. -
[9]
סימן
הצב המואר. -
[10]
ה'
אומר: יש לחקות את תכונותיי. אני בעל צדק, היו גם אתם בעלי צדק. אני קדוש, לכן היו
גם אתם קדושים כעם וכו'. - -
[11]
המשפטים
בחלום ייבחנו בעתיד ויובהרו. – המסר, עם זאת, מתייחס לגישות הנאותות של הלימוד
באופן כללי. -
[12]
"וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים,
י"ב, 15).
[13]
"מרבה
בשר מרבה רימה" (אבות, ב', ז').
[14] מבוסס על המצווה בתורה: "לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב
אִמּוֹ" (שמות, כ"ג, 19).