מזכרונות
הזנב הכפול
הקדמה
מאת פרץ גרין
המסמך הזה נכתב ב-2003 בבאר שבע מאת נודע פולנגי,
היא הזנב הכפול הנבואי של הגאולה השלמה, בזכות הגואל חיים, זנבו של החמור אוכל לחם
ורעמתו של הסוס הלבן. נודע חפצה בפרק זה לסקור בזיכרונות עבר קצרים משהו מהליכת החיים
יחד עם פרץ, איש הסימנים והחמור הראשון ועם פאולו, הסוס הלבן משנת 1987, השנה בה הכירה
את פרץ, ועד 2003 בבאר שבע.
ובכן כמעט כל משפט הוא כמו כותרת של פרק שלם, ובטח
הסקרנות של כל קורא תתעורר לדרוש פרטים נוספים על כל תקופה ועל כל עניין. בתקווה לה'
ברוך הוא וברוך שמו לעד, תתמלא דרישה זו על-ידי נודע ופאולו בפרקים נוספים או בספר
שלם, בעזרת זיכרונות רשומים ביומניהם מאותן השנים.
ואמנם דווקא בסקירה כזו, המשך החיים התמימים והבלתי
קלים של חיי הסימנים בולט יותר ומרשה חזיונות עמוקים לקוראים ולחוקרים יחד, כי אחת
בעולם היא הזנב הכפול, שעמדה בקרוב לחמור באמונה תמימה ובאהבתה לסימנים השלמים של הגאולה
השלמה, נהנתה הרבה וסבלה רבות, אך נשארה שלמה בהערכתה הגדולה כלפי איש הסימנים ואלפי
שינויי חמור אוכל לחם.
אבהיר רק כדי למנוע בלבולי מחשבות של קוראים שמ-12
במרץ 1988 נודע התחתנה איתי והביאה ממני, פרץ גרין, את גילת חיים, את יהואל יהואל ואת
חיים שמשון. ב-1994, אחרי שכתבתי לה גט על פי החוק החדש של הגאולה השלמה, נודע התחתנה
עם פאולו פיירו, והביאה ממנו את אשר ואת נוח חנה נוגה[1].
עם זאת, מ-1988 ועד עתה שלושתנו חיים ביחד עם ילדנו. את הכול עשינו לפי מה שהסימנים
שסבבו אותנו הורו לנו לעשות. טעמי הדבר מצד הכוכבים קשורים בסימני שלושת הכוכבים
של פה הדג הגדול לוויתן: כוכב ים לב הצדק, כוכב ים הנשייה וכוכב ים אימות הנבואה.
הודרכנו בכל זאת בהדרכה נעלה מן הגואל חיים ממלכות השמים.
פרץ
גרין.
////////////////////////
מזיכרונות
הזנב הכפול של החמור אוכל לחם
כאשר הכרתי את פרץ, זו הייתה בשבילי שמחה גדולה,
ואינני מגזימה באומרי שמחה גדולה. כבר שמעתי מחבר אחד את כל מה שאמר לו פרץ. חבר זה
סיפר לי על פרץ, על הבשורות הנבואיות ועל האמונה באלוהים האחד והיחיד. זה כמה חודשים
התלהבתי בשומעי את הדברים ההם, הרגשתי באמיתותם, ונתאמתו אצלי המושגים ההם, המסבירים
את האמונה. הדברים ענו לי על כל שאלותיי ששנים חיפשתי להן תשובות.
כשראיתי את פרץ הרגשתי רגש חזק, ומיד השתכנעתי
שהאדם הזה יכול להדריך אותי בדרך האמת. קיבלתי את כל דבריו כהווייתם, והקשבתי בתחושה
למילים מלאות בדברים אמיתיים ומפליאים. כמעט ולא חשתי בבגדים שהיה לובש.
לא מעט אנשים מבוגרים ממני הגיעו לבקר אצלו בערבים,
בכדי לשמוע ממנו את ההסברים על חלומות ועל כתביו. עובדה זו הייתה קשה עבורי, מפני שלא
יכולתי לבוא בערב, וכמעט רוב הסימנים החשובים נעשו בערב דווקא. מכל מקום סידרתי את
סדר יומי באופן כזה שאוכל לבוא ביום ככל שאפשר. רצתי כדי לנצל את הזמן ולהיות אצלו
כמה שיכולתי.
גיליתי תוך זמן קצר שרצוני להיות אצלו היה תכוף,
והבנתי שכל שעה שלא הייתי קרובה לו, הפסד היה. במשך אותו זמן ראיתי או שמעתי כי רבים
מאלה שהיו מבקרים אצלו בערב, שוב לא באו. רבים לא יכלו להתמודד עם הבגדים שהיה לובש
וברחו. אחרים לא הצליחו "לצאת מעצמם" בכדי לקלוט את ה"חדש" שפרץ
היה מבשר. בשביל רבים מהם היה חסר עצם ההבנה של ה"קו הישר", שעמד בין השמים
ובין החמור אוכל לחם. פרץ תמיד היה אומר שצריכים לצאת מעצמנו, ללכת לפי רצון השמים
ולפעול על מנת שבסיס החיים יהיה מיוסד על מה שאהוב בשמים. בכל החלטה שעומדים עליה,
היה מסביר, צריכים להסתכל על מה שרצוי בשמים, ולחפש את האמת המופיעה ברגע ההוא להוכיחנו.
פרץ עצמו היה משל נפלא לזה. הוא החליט לחיות את
חייו בעשיית מה שרצוי לה', מאחר שהרגיש או ידע את מה שהאל חפץ ממנו ברגע ההוא. פרץ
הסביר שבאותם ימים, אחרי פטרת הצדיק חיים, בא זמן לידת הגאולה השלמה השלישית, בזכות
הגואל הנבחר, הצדיק הנסתר, חיים, שנולד בצנעא, תימן, ואשר הקריב את חייו ומת בקורבנו
לישועת העולם. למזלו הגדול של פרץ, הצדיק חיים, שהיה חי במילאנו, איטליה, בחר בו להיות
תלמידו. בזכות זו פרץ היה יכול לחיות בדרך האהובה לה', ולהשתדל בכל ליבו להודיע את
הבשורות החדשות הנפלאות לאחרים, ככל שניתן.
לא בכל יום מגיעה הגאולה השלמה הסופית. היא לא
הייתה בכל הדורות שעברו, ורק עתה הגיעה. אנחנו חיים עכשיו, ברגע היסטורי זה, בחיים
אלה ולא בחיים אחרים. פרץ הרגיש רצון חזק וגדול לשתף את כולם בשמחת החיים של אותה דרך,
ביקש להיטיב עם אלה שהגיעו, ולפתוח להם את דלתות הגאולה השלמה השלישית.
עם זאת, רבים מהם לא שבו, מפני שבאמת לא בא לשמוע,
כי אם להיות נשמעים, ובמקום לקבל את דברי האמונה בפשטות הלב, שפטו את פרץ לפי בגדיו,
שנראו בעיניהם מוזרים, ובמקום לקבל בניקיון לב את הבשורות הסופיות של הגן, לא היו מחשבותיהם
מספיק נקיות כדי לשחק בגן.
לרוב פרץ היה לובש טוניקה ירוקה עם רקמת זהב, סנדלים
על רגליו תמיד בלי גרביים. כך היה יוצא תמיד החוצה, ובידו אחד מן המטות הצבועים ועם
כל מיני קישוטים וחוטים וזנבות, באופן שאי אפשר היה שלא להבחין בו כשהיה הולך ברחוב.
ובבית היה לובש עורות, אותם יכול היה להסיר בן
רגע ולהתלבש בבגדים אחרים, כי כך היה מתפשט ומתלבש בתכיפות בזמנים ההם הראשונים, לפי
מה שנדרש מהסימנים, והיה מושח את עצמו בשמן, או שאחרים היו מושחים אותו, והיה עושה
סימנים עם האבנים.
לכל סימן שהיה פרץ עושה, היה קשר כוכבי נבואי חשוב
למען הגאולה השלמה. הצטרך הוא לעשות סימנים כאלה, הנראים קצת מוזרים, כי כך בכוכבי
הגאולה היה יוצר בסיסים לדברים שיהיו בעתיד.
אנחנו, התלמידים, היינו צריכים לקבל את הסימנים
בפשטות נעלה וטהורה. עשיית סימנים כאלה, אף על פי שלפעמים היו נוכחים אנשים חדשים שיכלו
לשפוט לרע, הייתה לשם אהבת ה'. הסימנים היו לשם הגאולה השלמה, והיו בהם סימנים של תיקונים
מכל המינים, שאף הגיעו לשכבות עולם הפושעים, הערומים ממצוות, בתקווה לתיקוני בני אדם
לדורות הבאים. דרך התיקון פרץ היה מתפשט מן העבר של העולם, ומעלה מחשבות בני אדם להיות
טהורות, פשוטות וטובות, כילדים נקיים מן העריות.
כמובן לא כל מי שהגיע יכול היה לעמוד בניסיון כזה,
אבל אם האנשים לא חזרו, הרי הם הפסידו הזדמנויות גדולות ויקרות של זכויות שעמדו רק
בשעתן, כאשר עוד היה מותר לחמור אוכל לחם להציג את עצמו בחילופי לבוש.
////////////////////////
פרץ התעייף הרבה באותן שנים, אבל לא היו מבינים
אותו ומעט מאוד שהיו שומעים לו, אך הוא המשיך בעקשנות חמור אמיתי אהוב לשמים בגלל התלהבותו
ללכת בדרך שהציבו לו מן השמים. גם אחרי שינויים גדולים במשך השנים שעברו עד עתה (אלול
התשס"ג, באר שבע) עוד ממשיך הוא באהבה מחודשת ומתחדשת תמיד ובהתלהבות לקיים את
התפקיד, שניתן לו מן השמים.
פאולו היה כמעט תמיד ליד פרץ, והגם שפרץ היה מוכיח
את הסוס הלבן הרבה מאוד, פאולו היה מודה לו על כך, ומשתדל להיות קרוב אליו כמה שאפשר.
פאולו בדרך כלל לא היה מבין את הסימנים במהירות, דהיינו: לא מעצמו, אלא רק לאחר שהסבירו
לו אותם היטב. אז הוא היה מבין אותם בתום לבבו ובאמונה גדולה. פאולו היה משוכנע לגמרי,
שכל מה שעשה ושאמר פרץ היה נכון, והיה מאוד גאה בקרבתו אליו וביכולת לעזור לו רבות.
פרץ היה רוצה, מכל מקום, שפאולו יבין דברים מעצמו,
ושיעשה דברים מכוח עצמו בסימנים, אבל פאולו היה מחכה תמיד, מפני שפחד לטעות במשהו.
איך שיהיה, תפקידו של פאולו לא היה להתעמק בסימנים, כי אם לדבר עליהם עם אחרים, להודיע
אותם ולהעניק את ההסברים ששמע מפרץ. הוא היה מסוגל להסביר את תפקידו של פרץ ואת מעשי
הסימנים והכתבים.
////////////////////////
המחשבה התמידית בשנים ההן
הייתה ה"פתיחה": איך לפתוח את סימן חמור אוכל לחם ברבים. מועטים היו העוקבים
שנשארו במחשבת ה"סימן": משפחת לוי, בעיקר דוד לוי, איליאדה לוי ובעלה ג'ינו
טמפיירי, אנה גספרוטי וג'יורג'יו בעלה, שרה פודו (כיום מרקוס) מסרדיניה (שהייתה בסימן
ראש החמור אוכל לחם), פאולו, דניאל מניגרסו, ג'יוזפה מניגרסו, קרמין שאול (אחיו של
פאולו) וחברו של פרץ, שמעון.
היו גם כן כמה צעירים מדרום איטליה, אחד, ויטו
מבנצי, היה כותב לנו מכתבים מבית הסוהר, ושם היה מבשר על הגאולה השלמה ועל החמור אוכל
לחם. בעוונות, בשנה החמישית לסימנים (1988) בגלל קנאה ולשון הרע מרדו אותם צעירים.
כל הסיפור הארוך והמר נמצא בכתבי ספר משנת חיים.
מחשבתי הייתה שאין דבר בעולם יותר יפה מלהיות חלק
מן הגאולה השלמה, ולא רציתי להפסיד אפילו סימן אחד. בכל יום פרץ היה עושה סימנים רבים,
וידעתי שכולם חשובים. נהניתי לראות כיצד פרץ היה פועל, אוחז באבנים, לוקח בידו מקל,
מתהלך בבית התפילה, מסיר אבנים ממקום אחר ומעבירם למקום אחר, מתפשט ומתלבש בבגדים מוזרים
של עור כבשים ושם זנבות נבואיים. הכול היה לימוד מיוחד מאוד.
הסתכלתי בעיון על חילופי האבנים, לדוגמא, מהפינה
הראשונה לפינה הרביעית, והצלחתי להרגיש בשינוי כוכבי. פרץ בבגד ה"עשוי" מסימנים
היה מעביר אבן ממקום למקום, ונרגש תוך שהוא מכוון כוונות מיוחדות בכל צעד ופסיעה. לפעמים
האבן הייתה בידו או תחת רגלו, והוא היה גם מקשר את אותן האבנים באופן נעלה לברית מילה,
כשהכול מתקשר לכוכבים. עלינו היה לנסות לקלוט את פירושו של הסימן ולא את הצורה הנראית.
היו כאמור בין המתבוננים גם מי ששפטו את המעשים
בשטחיות, ולא חשו שפרץ היה עושה דברים אפילו נגד נטייתו הטבעית, ושכל פעולותיו התבצעו
אך ורק מצד אהבת ה' ולא לתענוג פרטי, כמו שחשבו הם. יש גם שחשבו מחשבות נמוכות ולא
יכלו לראות כלום מהעליונות בדברים.
הצביעות של זמנינו לא מרשה להבחין בין האמת ובין
השקר או בין הנעלה ובין הנמוך. אותם בני אדם נהנים מול הטלוויזיה מכל מיני חזירויות
שיש בעולם בלי שום בעיה, ואצלם זה מותר ונקי, אך את החמור ואת סימניו הנקיים, הנעשים
לשם שמיים, הם מחשיבים כלכלוך...
////////////////////////
בתקופה ההיא ה"סימן" עמד עוד בשלבי יצירתו.
הקשרים הכוכביים הנבראים מהסימנים היו חזקים מאוד, כשלמעשה מדובר בסימנים הנמשכים לעד.
אז היו יורדים היסודות של הגאולה השלמה, יסודות חדשים לגמרי, המייצגים דברים חדשים
ונפלאים עבור העולם. לכן היינו צריכים לבצע סימנים פיזיים בעולם, בכדי לקיים קשר עם
כוכבי הגאולה. הסימנים שהתבצעו בפועל היו אפוא האמצעים היחידים, חוץ מהכתיבה, לבצע
קשרים כאלה בין כוכבי הגאולה לבין הארץ.
פרץ השתדל לכתוב ככל שניתן, אך הסימנים שהתבצעו
קבעו אז יותר. בתכיפות פרץ והתלמידים היו יוצאים בלילות להסתכל על הכוכבים, ולעשות
סימנים כוכביים, דהיינו לעשות סימנים שהיו מקשרים כוכבים להווה מן העבר שלהם לפני
6000, 4000 או 2000 שנים. היה זה דבר יסודי בסימנים ביחד עם הסברים כתובים. במקביל
היו יורדים חלומות נפלאים בכל לילה.
הפליאה וההתלהבות מהסימנים נעשו להרגל במשך הזמן.
איך אפשרי הדבר? אינני יודעת. על אף שהסימנים היו רבים, גדולים ובהירים כל כך, נראה
כי מאחר שחיינו במסגרתם, הם נעשו עבורנו כדברים נורמאליים.
////////////////////////
אז הגיעו סימני האירוסין ביני ובין פרץ, ותוך זמן
קצר פרץ הוכרח לעזוב את הבית בצ'רנוסקו, ופאולו חיפש לי בית. מעט לאחר מכן גם אני עזבתי
את בית הוריי בסערת רגשות, והתחתנתי עם פרץ.
כאשר פרץ עבר לרחוב ויפקו במילאנו גדלו הבעיות
הכספיות, אבל למרות זאת הוא מצא שם נחת רבה יותר לכתיבתו, והמשיך לעשות סימנים באופן
חופשי, אם כי פחות מבעבר. ככל שהדברים עלו יותר על הכתב ונקבעו בכתבים, כך היה צורך
פחוּת לבצע סימנים למטרת קביעתם ליסודות, כי כבר ירדו הסימנים לעולם והתקבעו בכתב.
לאחר מכן החלה תקופת הדפסת ספר "חמור אוכל
לחם". לא יכולנו להבין מדוע ההפצה לא צלחה כפי שקיווינו. לא נמכר אפילו ספר אחד!
לבסוף נדרשנו לקנות בעצמנו את כל ההעתקים.
פרץ הגביר את קצב הכתיבה בתקופה ההיא. פאולו היה
עוזר לו לסדר את הכתבים, ולפרץ הוקל בשל האיזונים החדשים שנתגלו בכתבי ספר משנת חיים.
בתקופה ההיא קבענו לראשונה, בקומה שמעל מועדון
שנקרא "צ'רקולו לוקאנו", את מזבחות בית התפילה החדש. סוף כל סוף לא היו רק
השטיחים המרובעים עם ארבע אבנים בכל פינה מסמלים את המזבחות החדשים של בית התפילה.
כעת היו לנו מזבחות תפילה אמיתיים, שנעשו מעץ שעיצב באהבה סולי קמחג'י, ושהוקמו לתפארת
על ידי סולי ופאולו.
בשמחה גדולה חנכנו את מזבחות בית התפילה במנהג
החדש של הגאולה השלמה, שנערך באחריות פרץ, ושרובו נכתב על ידו עד עתה בהתלהבות רבה.
כולנו היינו נוכחים בשמחה ובסקרנות להשתתף במנהג החדש בפעם הראשונה. נקודת התחלה זו
הפכה אצלנו להישג חשוב מאוד. את כישלון הפצת הספר שכחנו לאחר שראינו את החדר המלא מזבחות.
עדות זו מילאה אותנו בחדווה חזקה, וכיסתה שמחה זו על האשליה בהדפסת ספר אצל מפתים ושקרנים
שדרשו כסף רב, כסף שלא היה לנו.
בתקופה ההיא נוספה שמחה גדולה לפרץ ולי בלידת בתנו,
גילת חיים, שהייתה התחלה של תקווה חדשה לעתיד סימן חמור אוכל לחם. בזמן קצר נראתה צמיחה,
כמו בזמני הסימנים הראשונים.
לא עבר זמן רב ופאולו התחתן. יום אחד, כשישבנו
ואכלנו ליד השולחן, אמר פרץ לפאולו: "בשבת תהיה מאורס", וכך היה. הסיפור
יוצא הדופן הזה מסופר ביומניו של פאולו. הוא התארס עם בחורה בשל אנטונייטה, אבל נתנו
לה את הכינוי "אסתר", בחושבנו על סימני פורים. בזמן מועט נתגלתה "אסתר"
להיות אסתר מזויפת מאוד. אשליה רעה גדולה הייתה לנו מכך, ובדומה לה, כל האנשים מג'נצאנו
די לוקניה בדרום איטליה ה"טובים" וה"נקיים" "תקעו לנו סכין
בגב", אחרי שגנבו כתבים רבים מכתבי פרץ. בעקבות כך נולדה הסכיזמה, שהובילה אותם
לעתיד מוטעה, מלוכלך בעבודה זרה, אולי הצורה האחרונה של עבודה זרה בדור הרביעי הזה.
הם שיבשו את כל הפירושים של כל סימני הגאולה השלמה. בושה ענקית יסבלו הם בעולם הבא
בגלל מה שעשו.
ואמנם פרץ, פה, בכוח רוחו והתמדתו הגדולה בקריאת
הסימנים הבין שמה שהתרחש היה לדבר טעם כוכבי חשוב מאוד ומפליא, ושהיינו צריכים להיות
גמישים בכדי להשיג במהירות את מה שצריכים לעשות. עלינו היה להפריד את עצמנו מסימנים
מסוימים שכבר עברנו עליהם, ובלי השגות קדומות היינו צריכים לקבל, כילדים קטנים, את
הסימנים החדשים.
לסמן על השינוי, זנחנו את הכובד המת של הנצרות,
בזרקנו אבן אחת המייצגת את "הכנסייה האוניברסאלית" בתוך נהר. נטשנו את העבר
והשלכנו אותו למים עמוקים.
מעט לאחר מכן השלכנו גם את הסימן המקביל במחנה
ישראל, הוא "בית הכנסת האוניברסאלי". כך שני הסימנים הגדולים האלה נתבטלו
מאיתנו, ואחרי שהשלכנו אותם, נתגלו שני מזבחות חדשים וסופיים, הלא הם מזבח יהודה ומזבח
אפרים בבית התפילה של הגאולה השלמה, ועם שלושה מזבחות שידענו אודותיהם בעבר: מזבח הנביא,
מזבח הכהן המשוח ומזבח מלכיצדק, היו חמישה מזבחות לתפילה (ועימם מחצלת האסלאם).
////////////////////////
בינתיים הגיעו הסימנים לעבור לארץ ישראל, והכנו
את עצמנו לנסיעה. הייתי בהיריון עם יואל, וגילת חיים הייתה בת 9 חודשים. פאולו וסולי
הפליגו באוניה כשבוע לפנינו. פרץ, גילת חיים ואני טסנו ב-24 בדצמבר 1989, יום אחרון
של חנוכה, ונחתנו בתל אביב. במלון הייתה חנוכייה גדולה.
בישראל פתיחת הסימנים היהודיים הייתה יותר מורגשת
וחיה, מפני שכאן היינו חיים בסימנים בארץ אבותינו. שמחתנו להיות בארץ הייתה גדולה,
אך חיינו לא היו פשוטים: לא ידענו את השפה, את מנהגי המדינה היינו צריכים עוד ללמוד,
המאכלים היו משונים, והיו לנו קשיים כספיים רבים. אז נולד יואל (יהואל יהואל), שמחנו
מאוד, והוא היה לנו לנחמה בפני הבעיות. עם לידת יהואל, נוספו לנו ערך, סיפוק ושמחה
גדולה על שזיכה אותנו ה' להוליד בן בארץ ישראל. עם זאת, כעבור שלושה חודשים מלידתו,
נדרשנו להתכונן לעזוב את הארץ בגלל סימן-חוב שהגיע, סימן שקיימנו בעל כורחנו בלב עצוב.
עם זאת, התכוננו באמונה לשינוי החדש - הנסיעה לארצות הברית, אל יוסטון, טקסס.
במשך 4 החודשים ההם בבאר שבע קיבל פרץ סימנים חדשים,
ונעשה לזמן מה חמור-ראש-היהודים. הוא ישב במצב של רצינות עמוקה. לא שלא היה הוא רציני
לפני כן, אך לפני כן סימני החמור עשו אותו לשמח יותר, בעוד עם סימני מזבח יהודה נשתנה
פרץ לאריה יהודה, ונכרך בסימנים של רצינות גדולה הקשורה למסורת ישראל.
סימני הקדושה החדשה ירדו במהירות על עבודת פרץ.
על סימן אריה יהודה פרץ לא היה מרבה בדיבור בחוץ, ובזמן ההוא נוצרו היסודות של בית
ספר אסתר וסימני הרפורמה ביהדות. פאולו וסולי עיצבו עבור פרץ חדר מיוחד ומקודש לעבודתו.
סימני התיקונים במחנה ישראל היו כבדים הרבה יותר מהתיקונים של הנצרות, ולא היה לפרץ
מקום לקלות.
במסגרת העדות הרחבה והחשובה של החודשים ההם ראה
פרץ את הצדיק חיים בחלום. הוא היה לבוש כיהודי עני פולני או רוסי, וחיכה בשדה התעופה
לטיסה לארץ ישראל. היה זה סימן נפלא שהעלייה הגדולה מרוסיה ומהרפובליקות הסובייטיות
לשעבר, שהתחילה מעט לפני כן, באה בזכות הגואל חיים (והנה אחרי כ-12 שנים כמיליון וחצי
עולים עלו כבר לארץ).
בחודשים ההם בבאר שבע, פאולו היה הולך לאולפן ללמוד
עברית. איתנו בישראל היה סולי קמחג'י, שהוביל ביחד עם פרץ את סימן "התוכנית המשולבת"
- סימן שכבר שמעתי את שמו מאות פעמים, אך אינני מבינה היטב במה מדובר. בכל מקרה, היה
מדובר בסימן בין פרץ לבין סולי, וראיתי שגם סולי עצמו היה משתדל תמיד להבין מה פירוש
סימן זה.
בחודשים ההם בארץ פרץ גם קיבל את הסימנים הראשונים
של הרפורמה ביהדות. אולי אלו היו הכנה לקראת המעבר לארצות הברית, שם ישנן תנועות רפורמיות
מצליחות מאוד. המונח "רפורמה" היה חדש עבורי. פרץ הסביר שמושג זה הוא עניין
חדש במסגרת סימני הגאולה, שאין לו שייכות לתנועות אחרות. עוד הפעם היינו בהתחלה חדשה
של מושג חדש.
"סוס יקר וזנב יקרה", היה אומר פרץ,
"פתחו את מוחכם, והתפשטו מסימנים קודמים בכדי לקבל את החדשים".
איזה? איך? איפה הם? מזמן לא ראיתי את פרץ בבגדי
חמור. הוא לא היה מבצע שוב את הסימנים של שש השנים הראשונות, הסימנים הנפלאים ההם לא
חזרו.
בשנה ההיא, בין ישראל לארצות הברית, פרץ היה מאוד
רציני ומאוד מכוסה. לבוש בבגדי אריה יהודה, פרץ נראה כאדם אמיתי רציני, והיה מרצה הרצאות
עמוקות, שעבורי היו קשות לשמיעה, מפני שמוחי היה מרוכז כולו בילדים. ניסיתי מכל מקום
להבין את הסימנים העומדים על הפרק, כי חן הסימנים מיוחד ממש.
עם זאת, כל הימים הייתי בצידו של פרץ. לפעמים השתדל
פרץ לקרוא לנו משהו. על אף שהיה מודע לקושי שלנו, לא רצה הוא שנפסיד זכויות.
בדרך שגרה פרץ השתדל לעורר אותנו מעייפות מנטאלית
שהתחילה לפקוד אותנו.
קצת לפני שבועות, פאולו טס לאיטליה בשביל לטוס
משם לארצות הברית. הוא טס לפנינו בכדי לחפש בית שיהיה מוכן בבואנו.
פרץ, אני, שני הילדים וסולי נשארנו בינתיים בישראל.
סולי החליט להישאר בארץ ולחדש את החיים שלו שם. אנחנו נשארנו עוד חודש ימים, והרגשנו
מיד את היעדרותו של הסוס הלבן. החודש ההוא היה קצת קשה, אבל הסיוע הרב מצד בית הכנסת
"אגודת אחים" של הרב רפאל פרץ וכן עזרתה של פורטוניי, חברה טוניסאית, עזרו
לנו לשרוד את המצב, והעניקו לנו את התחושה כי אנו בעם העושה מצוות. אין ספק שהעולם
היהודי יודע איך לעשות מצוות של ערך גדול.
עזבנו את ארץ אבותינו, ואמרנו שלום לבאר שבע בעצבות
גדולה, אך מודעים היינו לכך שנדרשנו לעשות את מה שמוטל עלינו על פי הסימנים. ברגע ההוא
פרץ היה צריך לקבל את הסימנים בארצות הברית וצריכים היינו לשהות בה.
כשהגענו לארצות הברית, קיבל אותנו אחיו הקטן של
פרץ בביתו אשר בסטוניברוק, ניו ג'רזי. טד קיבל אותנו יפה מאוד ביחד עם אשתו, והם נתנו
לנו להרגיש שמחה כי אנו באמריקה. בבוקר הראשון שם פרץ ישב בסלון אחרי ארוחת בוקר, וקרא
בעיתון מקומי. בכותרת הדף הראשון נכתב באותיות גדולות: "התנועה הרפורמית מרשה
כוהנים "עליזים"".
היה לכך קשר מובהק עם עבודת פרץ בדבר הרפורמה ביהדות.
אני זוכרת היטב את חיוכו של פרץ ברגע שהוא הראה לי את מה שכתוב בעיתון. אולי זה ייראה
מוזר, אך החיים עם הסימנים שרואים אותם מתאמתים תמיד, יום יום, אף בדברים קטנים או
לא גלויים, הם מפליאים ומדהימים ממש. לפיכך לראות אחרי טיסה ארוכה את הסימן בעיתון
כבר בבוקר הראשון היה בעיננו דבר גדול.
אחרי שבוע אצל טד, נסענו ליוסטון, טקסס. לפני כן
היינו עם חלק ממשפחת פרץ בבית החיים, כדי להניח מצבה לשני הוריו, מוריס גרין וחנה בקר,
עליהם השלום. חנה נפטרה כחודש לפני לידת יהואל בבאר שבע, ופרץ לא יכול היה להגיע להלוויה.
הטיסה ליוסטון התעכבה כשעתיים, ובסוף המטוס לא
טס ישירות לעיר, אלא ירד באריזונה. הכול היה בעיכובים ובקושי, ככל הנראה בשל הסימנים
החשובים שהיו איתנו. החמור, הזנב וילדיהם לא עוברים בכל יום יבשת... איך שיהיה, הכול
הלך עקום בנסיעה ההיא, אבל בסוף הגענו ליוסטון בשש שעות איחור.
ומפני שלא יכולנו להודיע לפאולו, הסוס הלבן המסכן,
הוא היה אבוד בעיר הגדולה שעוד לא הכיר. לבסוף כשהגענו לשדה התעופה, פאולו חיכה לנו,
וכל אנשי הצוות שסייעו לו לקבל פרטים אודותינו מחאו כף כשראו אותנו, שמחו ונתנו יד
לפאולו ולנו. הסיפור מסופר באריכות ביומן הסוס הלבן.
חמושים באומץ לב התחלנו את חיינו החדשים ביוסטון,
משוכנעים שנישאר שם.
נפתחו סימני הרפורמה והתחיל פרץ שוב לקרוא לחברנו
הטוב, החמור אוכל לחם. כרגע עזב פרץ את בגדי האריה וקרא לחבר חדש של הגאולה השלמה,
חבר חזק וגדול, שור הבר. היה סימן חדש שלא נודע לנו קודם, וקראנו לו "טורו ג'ויוזו"
(השור השמח). ביחד איתו הגיעה אתון מתוקה. הסימנים לא רק מתחדשים תמיד להפליא אותנו,
אלא הם חידושים כל כך נעימים, שאי אפשר לשער.
ומי הוא השור השמח? מוכרחה אני לומר את האמת: הייתי
יודעת לעשות סימנים איתו, אבל אינני יודעת לתאר את תפקידו כל כך.
באותה התקופה ביוסטון לפרץ היה חדר עבודה אמיתי
ראשון, ולדעתי היפה ביותר עד אז. הוא היה מלא אור ורחב. הייתה לו מכתבה אחת קטנה, ומאחוריה,
בפינה, היו עורות כבשים על הרצפה, ועוד אבן אחת שהבאנו מישראל, היא אבן שאספנו בטיול
סימנים להר הכרמל. חוץ מזה היה רק בקבוק קטן אחד מלא שמן. זה מה שהיה בחדר.
אולי השלווה והשקט ששררו בחדר ההוא יצאו מפשטות
הבית שגרנו בו. בחדר היה אור רב ושלווה מיוחדת שלפני כן לא ראיתי מסביב לפרץ.
פרץ היה כותב הרבה, והיה גם עושה תיקונים לפאולו.
הוא היה חוזר תמיד: "תכתוב, תכתוב, תכתוב". פאולו בקושי היה כותב משהו, והוא
נראה מסכן, כאילו ללא רוח. לא היה לו רכב, ולא היה לו אישור עבודה. נראה כאילו שינוי
היבשת גרם לו להלם. אינני יודעת מה קרה, אבל לא היה קל בשום אופן לגרום לו לפעול. פרץ,
מכל מקום, לא עזב אותו, והמשיך עשרות פעמים להפציר בו לכתוב. אין לכם מושג עד כמה התעייף
הסוס הלבן עד שהתחיל לכתוב...
בעצם הייתי לבדי עם הילדים והבית, ולמרות השלווה
של אותו בית, התקופה הייתה קשה מאוד בגלל המצב הכלכלי. היה קשה לנו לקנות אוכל , והעזרה
שהגיעה מהתלמידים לא הספיקה. אני זוכרת שתודות לאיש אחד שהייתה לו חנות יכולנו לקנות
דברים, כלחם וחלב, באשראי. אירוניה של הגורל: אותו אדם היה פלסטינאי, וידע היטב שאנחנו
יהודים ובאנו מישראל.
חוץ מהקשיים הכלכליים, אני זוכרת את אותה התקופה
כאחת הנוחות והרגועות ביחס ליתר השנים עד אז.
ביוסטון פרץ הלך לבקר כמה בתי כנסת. אני זוכרת
את הפעם שהלך לבית הכנסת הרפורמי, "טמפל עמנואל". כשחזר היה ממש מרוגז, אבל
לא אמר כלום עד שישב וכתב מסמך על העניין. הוא עשה כך בכדי לא להפסיד את רגשותיו המיידיים.הרוגז
של פרץ נבע מהרצאתו של הרב הרפורמי שהתלונן בה על רפורמיים אחרים בכך שאל להם
להיות צבועים בנגוע לנושא ההומוסקסואליות. אותם רפורמים רצו להביא דעות מן התורה
ומהמסורת השוללות מינות כזו ולכן קרא להם צבועים, כי לטענתו הריפורמיים לא מתבססים
בחוקיהם על דבר תורה או מסורת!
אני אומרת לכם שסימני הרפורמה היו באמת מוזרים.
פרץ לא היה מדבר עליהם הרבה, אבל נראה כי מדובר בחידוש עצום, בשל התלהבותו הגדולה.
עם זאת, מה היינו צריכים לחדש במסגרת סימני הרפורמה? והלא כבר הכול חדש אצלנו...
איך שיהיה, זמן קצר לפני כן החלו סימני הרפורמה
לרדת. פרץ היה מסביר שמדובר ברפורמה חדשה הנוגעת למסורת, אך לא הבנתי זאת כל כך. מובן
היה שטעות גדולה נעשתה אצל הרפורמים, והיא יצאה בגלוי בעת ביקורו של פרץ בטמפל עמנואל.
הבנתי כי פרץ תיקן את העניין בכתב.
עברנו את יום כיפור הכי חם שאי פעם עברנו, וזמן
קצר לאחר מכן כבר התארגנו לטוס לאיטליה. הייתי רוצה להישאר באמריקה למרות הקשיים, אבל
לא הייתה ברירה: הסימנים הראו לנו שצריכים לחזור לאיטליה.
חזרנו למילאנו, אל רחוב ויפקו, לדירה שפאולו שכר
לפני שטס ליוסטון. קיבלו אותנו בשמחה רבה דניאל, ג'יוזפה, אנה גספרוטי, וכל מי שבלב
עצוב ראה אותנו בעזבנו את איטליה כדי להתגורר בישראל. הייתי אז בהיריון עם חיים שמשון,
וגם כאן עברנו זמנים כבדים וקשים. עבור פרץ, שהמשיך לכתוב בהתמדה, לא היה קל. לא היה
לו חדר משלו לעבודה, והוא היה עובר בין סלון מלא רעש ובין מטבח קטן וצר שבקושי יכולים
לשבת בו. עם זאת פרץ המשיך מבלי לזוז מעניינו, והיה זה לנו כמתנה.
שהרי בתקופה ההיא דווקא ירדו סימני השמירה החדשה
של הדג הגדול לוויתן. בנסיעה קצרה למונטה רוסו אל מרה, בליגוריה, ירד סימן השמירה החדשה.
פרץ קיבץ בשמחה את האלמנטים השייכים לשמירת הדג הגדול.
אני זוכרת שהייתה לו תוכנת מעבד תמלילים, שהיה
בעיננו לחידוש טכנולוגי. הבאנו אותה מיוסטון בכסף ששלח טד. פרץ היה עובד עליה הרבה,
כותב וכותב.
בשנים הראשונות הסימנים היו בולטים לעין מאחר
שערבו פעולות פיזיות. עכשיו הסימנים נשתנו לכתיבת טקסטים. הכתבים הובילו ללא ספק להתעלות
שכלית עבור מי שהיה מעוניין בכך, אך אנו, החמורים הנאמנים, לא היינו פיקחים אף פעם.
עד עכשיו יש כתבים רבים שאיני מכירה, ולמזלנו הטוב מה ששמענו וקלטנו במוחנו הוא מה
שפרץ באהבה ובעקביות היה קורא לנו. הוא לא היה רק משתדל לשמור עלינו בדרגה גבוהה יותר,
אלא הוא היה צריך לקבוע את הסימנים בעולם, ולזה היה צריך שמישהו ישמע ויבין את הדברים.
אינני יודעת כמה מהתלמידים היו מבינים בדברים האלה.
אני חושבת שההבנה לא הייתה רבה, מאחר שאם היו מבינים יותר, היו קוראים יותר. חבל, מפני
שהיה זה יתרון לכולנו. פרץ היה תמיד מוכיח אותנו על העצלנות השכלית שלנו, ועל כך שלא
רצינו להיאבק נגדה. בתקופה ההיא הסימנים והבגדים השתנו. פרץ היה לובש בגדים נורמאליים
או טוניקות בצבעים. איפה היה החמור הקטן הסימפטי שלנו?
השינוי ביחס לשש השנים הראשונות היה מובהק ומורגש.
לנו היו חסרים אותם סימנים מיוחדים של השנים הראשונות. הבולטות המפליאה של אותם הסימנים
הקודמים הייתה עכשיו מכוסה בסימנים שהוחזקו בכתבים. מי שזכה היה יכול לשמוע אותם. בכל
מקרה, נולד בתקופה ההיא חמור חדש, החמור הנחמד בעל 3 העיניים, שהופיע לנו בהפתעה. אני
עוד זוכרת את השיחה הראשונה עם סעיד, בה פרץ הסביר לו שהחמור מסתכל בעין טובה לא רק
על יהודים ועל נוצרים, כי אם גם על מוסלמים.
הנושאים של השנה ההיא הלכו לקראת בניין יותר יציב,
ביחס לשנים הקודמות, ועזבו אותנו גם המשקולות הבלתי מאוזנים. הדברים הגיעו לאיזון חדש.
בחלומות הנושאים קבעו את השמירה החדשה עבור הדור הרביעי. סימן הדג הגדול לוויתן היה
חדש לנו, והתחילה התבוננות בתקופה ההיא.
דיבוריו של פרץ על הדג הגדול הזה הלהיבו אותנו
בפליאה ובשמחה. פרץ היה מדבר עליו כמו על דג אמיתי, כאילו היה מראה לנו אותו לפני עיננו,
כאילו היה חבר, אחד מאיתנו. פרץ היה באמת מוסיף חן על כל פרט של נושא זה, וכך היה פותח
לנו את דלתות הסקרנות השכלית. כשהיה מקשר את ענייני הדג הגדול עם סודות של הצדיקים
הנסתרים, יכולנו להרגיש משהו מפירורי הנסתרות שמאחורי דבריו, ואלו עוררו בנו את הרצון
לשובע, כי חמורים פשוטים אנו. שמחת הדג הגדול הורידה מלמעלה שיר חדש, שיר "מעיני
הדג הגדול עלי". זה היה בדיוק בתקופה בה נולד חיים שמשון.
כחודש לאחר לידת חיים שמשון, עברנו בית לסומבררו.
זהו כינוי שלנו ל"סוברה" (Sovere) בהרי ברגמו. דניאל, ג'יוזפה
ובנימינו נוסטר קנו את הבית הזה בשבילנו ובשבילם, ואותו הבית היה צריך להיעשות גם ל"בית
ספר השושנה" הראשון של הגאולה השלמה. לדאבוננו, היה לתלמידים רצון, אבל הם לא
היו בשלים עדיין לכך, והדברים לא התקדמו כפי שהיו צריכים להתקדם.
מכל מקום, לתקופה ההיא היה היופי שלה. נכון שהיו
לנו בעיות כספיות גדולות, אבל מצד הסימנים מדובר בתקופה הכי עשירה. מי היה יכול להבין
זאת?
פרץ בתקופה ההיא היה חמור, פרץ, שור הבר, אסתר
המלכה ואריה יהודה. כאן הסימנים התאחדו לתפארת בקוקטייל מיוחד של סימני הגאולה. בדיעבד
אני מבינה כעת יותר את הדברים שפרץ היה אומר אז: "אל תסתכלו על הרגע. השתדלו להבין
את מה שאני מסביר לכם. אחר כך תבינו עד כמה רגע זה מיוחד, ושצריכים לנצל אותו עכשיו.
רצוני רק לעזור לכם כדי שלא תפסידו זכויות, שאחרי כן לא תחזורנה, כי יעבור זמנן. בואו
ושמעו את הכתבים, בואו לעשות סימנים!"
עכשיו אני מבינה את החכמה במילים ההן, אך אז היה
קשה להבין אותה. בזמן ההוא הכבידו עלינו הבעיות הכספיות, ונשארנו עומדים על מקומנו,
ואף חזרנו אחורנית. הסימנים עצמם נולדו מחדש בהתקדמות גדולה בשפה הברורה של הגאולה
השלמה, וכך הסימנים היו יותר מיוחדים ויותר בשלים. חבל שבזמן שהסימנים הבשילו, אני
ופאולו נפלנו אחורנית, בעוד פרץ התקדם.
לפרץ היה חדר חדש בסומבררו, אבל הוא לא דמה כלל
לחדר ביוסטון. עם זאת, פרץ התלהב ממנו, שיבח את החמורים שנתנו לו חדר כזה, והיה שמח,
כי בינתיים לא היה מפסיד אף סימן. תמיד היה מחזיק מעמד, ומחזק אותנו. במציאות, עם זאת,
החדר היה מתחת לרחוב, והיה בו פתח קטן למעלה שקוראים לו חלון. פרץ שמח כי החדר הזכיר
לו את תיבת נוח, ואכן הוא כמעט לא יצא מן החדר בכל ארבע השנים בסומבררו, למרות העובדה
שהיה לנו גן יפה בחוץ. הוא היה שקוע לגמרי בסימני החוק החדש של הגאולה השלמה.
פעמים רבות בתקופת סומבררו, פרץ, בהתלהבות גדולה,
היה מתלבש כאסתר המלכה. או-ללה! כל אישה שתהיה, אני אומרת לכם, הייתה יכולה ללמוד ממנו
איך להיות אישה. עם זאת, התקופה בסימנים הייתה כבדה, ואנחנו שהיינו בני שלושים נדמינו
לזקנים עייפים, בניגוד לפרץ, שכבר עבר את גיל חמישים, והתנהג כאילו היה הצעיר מכולם.
בסומבררו פרץ קידש את חדרו שקראנו לו כרגיל:
"האוהל". הוא נדר נדר שלא לגזוז את זקנו עד שיגיע הסימן לגזוז אותו, ונכנס
לתקופה של התבוננות בסימני "שלושים צעדים" של החוק החדש. מסומבררו יכולנו
לראות את "הר שלושים הצעדים", מונטה טרנטה פאסי, העולה מהנוף של אגם לוברה.
התחילו סימני העלייה (תקופה של שלוש עליות בסימן
120, מליל שני של שבועות עד יום הכיפורים). בזמן ההוא פרץ היה מחשב את זמניו, והם היו
קבועים לכתיבה, למשיחה בשמן, להתבוננות, לשינה ולנגינה בגיטרה, כי זמן מה לא היה מנגן,
והתחדש גם בזה. לא רק במוזיקה הוא מצא מסביבו העדר טעם, אלא גם במזון, ולכן החליט,
כאסתר, ללמד את החמורים איך לבשל כמה מנות בתבלינים חריפים המעוררים את תחושת החיים.
העדר טעם בתלמידים היה מורגש מאוד בתקופה ההיא. פרץ ביצע סימנים עם הרבה צבעים, ואני
אומרת לכם שאסתר-אתון הייתה דוגמה לאישה בשלה שרוצה להיות אישה ולא גבר.
מי שלא היה יודע עוד מהו טעם, היה צריך להיות קצת
עם פרץ. היה מעניין לראות את המאכלים שהכין, את האופן בו הוא התלבש, ואת היחס שלו לאחרים.
בתקופה ההיא הגיעו דברים רבים (אנשים הביאו לנו או שמצאנו אותם): קונכיות גדולות, קישוטי
שנהב, מינראלים, רבידים, עורות מבריקים, בגדי גוף, שמלות צבעוניות ומשונות ובדי צמר,
אך למרות כל זאת, הסימנים היו אז של שתיקה והתקדשות. גם לי ולפאולו לא ניתן להיכנס
לאוהל פרץ לזמן מה. חוץ מהאוהל הקמנו חדר גדול בשביל ללמוד ולהתפלל. שמנו בו את המזבחות
החדשים של המנהג החדש, והייתה בו מכתבה גדולה ומחשב.
תקופת נדר זקנו של פרץ הייתה די ארוכה, וכל הזמן
ההוא היה מלא בסימנים. שמנו אז אוהל מיוחד גם בחוץ, על מין מרפסת מובדלת מן הבית. היה
זה בשביל לאסוף את הסימנים של כוכב השביט לוי שומאכר, וגם בשביל לעשות סימן למזבח מלכיצדק
בחוץ.
היה זה גם זמן כבד. הילדים חלו כמה פעמים, לא אהבתי
את הבית, הסביבה הייתה חונקת, ובקושי יכולתי להשתתף בסימנים או בקריאות. עם זאת השתדלתי
לשתף את הילדים בסימני הגאולה כמה שיכולתי. עם יעל, אשתו של דניאל מניגרסו, הקמנו את
גן השושנה כדי ללמד את הסימנים ואת התפילות לילדים ולילדות.
אף על פי שרוב הזמן, כארבע וחצי שנים, היה כבד
מאוד עלינו, אני זוכרת את התקופה בכללותה באופן חיובי, מפני שהיינו כולנו קרובים, גם
כדי לחלק את הנטלים בינינו. בזמן ההוא התחתנתי עם פאולו, ואחרי זמן קצר עברנו שוב בית,
הפעם לליגוריה, מפני שבליגוריה יש אוויר מאוד בריא. עשינו זאת בעיקר בשביל הבריאות
של הילדים.
יצאנו בקושי מן הבית ההוא. הוא היה כמעין בית מתחת
לאדמה (קראו על כך בדיווח של פאולו אודות אותה יציאה), אך כשיצאנו הרגשנו שחרור. הגענו
לויה גיארטולו בסרזנה, ליגוריה, וגרנו בקומה השלישית של הבית. חשנו כאילו אנו בגורד
שחקים. היה מעט קר, אבל במקום היה הרבה אור, והיה לנו חשק חזק להתחיל מחדש. החשק נולד
גם מסימן שפרץ היה חוזר עליו תמיד בתקופה ההיא: "סוף סוף הגענו אל ההתחלה"
(הסימן מן החלום שלי ב-1988). היו הרבה פנים להבין את אותו הסימן. מה שאני זוכרת היא
את התחלת זמן התיקונים.
סבבו אותנו חסרונות רבים, ונכנסו בנו טעויות שהתחילו
מכבר להכביד עלינו.
למרות הכבדות של התקופה הקודמת והכבדות של התקופה
הזו, פרץ היה תמיד מתלהב מן הסימנים ומדברי הגאולה השלמה. אך היכן הייתה ההתלהבות של
התלמידים? גם שיתוף הפעולה היכן היה?
פאולו נדר נדר להקדיש שלושים דקות בכל יום לעבודת
הגאולה השלמה, אך הרבה דברים של השגרה היומיומית כאילו הטביעו אותנו. הבעיות הקיומיות
הכי גדולות הכבידו רבות על פאולו, אך בשל הנדר נדרש הוא לפנות זמן בכל יום. חיכינו
לרגע בו יסתיים הנדר של הסוס הלבן, ובינתיים ידענו שצריכים אנו לבצע שינויים בעצמנו.
החסרונות התחילו להכאיב לנו.
בהיותנו בסרזנה נולד אשר, הרביעי הנפרד[2],
ואכן היה לו אופי קשה, וקשה היה לאחוז אותו. איך שיהיה, באו תיקונים בתקופה ההיא, שהיו
קשים לביצוע.
לדאבוננו, באותה התקופה איבדנו את חברנו הנאמן,
בנימינו פריקו, הפסד כבד שאין מילים לתארו. חבר גדול כל כך, והוא נפטר צעיר כל כך.
בנימינו היה בחור פשוט מאוד וטוב לב, נעלה באמונה וברגשותיו, צנוע מאוד ומנומס עם כל
אחד. כולם אהבו אותו, ואף אחד לא היה יכול לדמיין סוף טרגי כל כך. נשארנו כלא מאמינים,
שבורים מבפנים.
הייתה כאן אמת מרה, שגבתה מחיר יקר מכולנו. על
אף שבנימינו עקב אחרינו מלמעלה, הופיע בחלומות גאוליים ומסר מסרים חשובים, קשה היה
לנו שלא לראות אותו איתנו כמו תמיד. כאן התעוררנו וידענו שצריכים לעשות משהו, וחזרנו
על המילים: "צריכים לעשות משהו, משהו שנותן ערך, משהו שפותח דרך. מטרתנו חסרה
ואיפה ההתלהבות שלנו? איפה שיתוף הפעולה שלנו?".
פרץ היה צועק: "נתעורר ונעשה משהו!".
התחלנו להתעסק מעט יותר בדברים, אבל ללא הצלחה רבה. פרץ המשיך כמו להכות בפטיש על מסמר,
בסבלנות ובתקווה. סולי קמחג'י בישראל התעורר והתחיל לתרגם כתבים של פרץ, לזכות את אביו,
קמל קמחג'י, שנפטר זמן קצר לפני כן, באוגוסט. הוא גם חיפש חדר או דירה קטנה בשביל בית
ספר אסתר. אנחנו חיפשנו במילאנו אולם עבור בית ספר השושנה, והתחלנו ליטול אחריות ברצינות
רבה יותר.
בינתיים דניאל ויעל, עם בניהם יהושע וברוך, עברו
דירה ובאו לחיות בליגוריה, קרוב אלינו, ואנחנו החלפנו דירה שוב, הפעם לקסטל נואובו
מגרה, ליגוריה, קרוב לאזור הקודם, ואני הייתי שוב בהיריון.
התחילו שוב סימני פתיחה. השתדלנו להבין את המוטל
עלינו. סוף כל סוף נקלטו במחשבותינו מטרותינו, ובהפתעה התפתח מוחנו. ג'יוזפה, שכבר
שנים היה משוחח עם אנשים, החליט לפעול יותר בכתבים, בפרט עם כתיבת יומן פרטי שלו, והחליט
גם לפעול יותר בשיחותיו עם אחרים.
הסימנים התפשטו מהחמור אל זנב החמור, דהיינו אל
זנב התלמידים: דוד לוי, סולי קמחג'י, אנה גספרוטי, פאולו, דניאל, ג'יוזפה ואני. היינו
צריכים לכתוב משהו שלנו על הגאולה השלמה, בכדי שייפתח ה"סימן". סולי פתח
אתר אינטרנט עם הכתבים, בעיקר של פרץ ובעיקר בעברית, אבל גם באנגלית ובאיטלקית, וכך
בשיתוף פעולה עם דוד לוי, נפתח בית ספר אסתר. באיטליה נפתח בית ספר השושנה, ואנה גספרוטי,
בהפתעה גדולה, התחילה להכין ספר על הגאולה, ספר ראשון מתוך רביד ספרים, שכל אחד יהיה
לו צבע אחר של הקשת. פאולו, אני וג'יוזפה קיבלנו כותרות של ספרים שהיינו צריכים לכתוב,
ופרץ כל הזמן היה קורא: "התעוררו, התעוררו, אנו רק בהתחלה!".
ואנחנו שאלנו: "עוד הפעם אנו בהתחלה?".
עברתי על כל השנים האלה כאן בקצרה בכדי לדבר אתכם
על מי שעד עתה לא התעייף ולא פסק כל הזמן, שלא אמר אף פעם: עכשיו אנוח מעבודת הגאולה
השלמה, שעד הנה היה סלע לעצמו ולנו, הלא הוא פרץ האהוב שלנו, החמור הסימפטי, האיש הטעים
של הסימנים. עד עכשיו הוא היה לנו למבטח, אך מעתה הוא נעשה לנו למדריך. עכשיו הוא הדריך
אותנו להוציא מאיתנו דברים, מפני שעד הנה לא הוצאנו מעצמנו כלום. במשך תקופה לא קצרה
פרץ השתדל, דרך הדיבורים והכתבים, לעורר את ליבנו ומוחנו בסגולות החדשות, בסימנים החדשים
של המזלות החדשים של הדג הגדול לוויתן, ובכמה הרגשות דינוזאוריות[3].
האם אתם חושבים שיצליח?
אציין כי אין יותר עקשן מפרץ! הוא נורא עקשן בשכנוע
לעשות דברים לטובת הגאולה או לטובת יחידים הקרובים לו. הוא משתדל תמיד לעשות את הטוב,
עד כמה שהוא יכול, עם כל אחד. ומה קיבל על כך? הרבה ביקורת!
////////////////////////
בימים ההם היה פרץ חוקר את העולמות התחתונים בספר
על ה"ספירות" ועל הקבלה המזויפת, והוא הקדיש לכך זמן מה. פרץ אמר שמדובר
בשער החמישים של העבודה הזרה, ושהוא קשור למכות מצרים (ראו: ספר בשורת המלאך גבריאל
בפרקים 40-49 על מכות מצרים ועשר הספירות הנאצלות). קיבלנו סימנים בחלומות המאשרים
זאת, וכך פרץ היה מכין חיתוך חדש לשורשי העבודה הזרה, בכדי לעקור את שורשי העץ החולה,
שגדל במחנה ישראל.
פרץ השתנה רבות מן השנים הראשונות. ההתנהגות החיצונית
הייתה כבעבר, אך הייתה בו התלהבות נוספת בראות דברים קונקרטיים, אחרי שנים של הליכה.
בעקבות עקשנותו החיובית, סימנים חדשים ודרגות חדשות בהתבוננותו, המשיך פרץ להראות תמיד
דעת בשלה יותר בנוגע לדברים שהיינו צריכים לקיים.
////////////////////////
כל הילדים היו מבחינתו קשורים יחד. יש לו חמישה
ילדים (כי הוא מחשיב גם את אשר ונוח חנה נוגה לילדיו), והוא נותן מעצמו להם: שיעורים
חשובים בהתקדשות, כדי ליצור בהם מודעות על העולם שבו הם נמצאים, ובעיקר הוא מוריש להם
אלפי דפים בהסברי הגאולה השלמה, שבעזרת ה' יקראו אחר כך.
////////////////////////
אה, כן, שכחתי. אתם לא יודעים, מפני שאתם לא נמצאים
פה איתי, ולא רואים את פרץ יום יום, אך תאמינו לי, הוא מדבר מבלי לדבר. ביטויי פניו
אומרים באמת הרבה. הוא אינו טיפוס המדבר בתנועות הידיים, אך עיניו מדברות איתנו. אני
לא יודעת תמיד מה הוא אומר, אבל אני בטוחה שהוא פונה למישהו.
ביטויי פניו מספרים פעמים רבות עם מי הוא מדבר:
עם החמור, עם פרץ, עם אריה יהודה או עם שור הבר, ואולם צריך להיות פיקח וחד מאוד, אחרת
אתה רואה רק את פול גרין לפניך. אמנם נכון הוא שבאיזה שהוא אופן פרץ, כאיש הסימנים,
"נוסע" או ליתר דיוק משתנה ומחליף צורה לפי הכוכבים. לפיכך קורה לעיתים קרובות
שבמין רגע הוא מחליף בגד, או שפתאום הוא אומר דברים לפי התרחשויות הרגע.
השינויים הם חיצוניים, אבל בפנימיותו הוא יציב
תמיד, וביציבותו הוא כותב דברים נפלאים, שנתקבלו מן השמים. ביציבותו, מבלי להתלונן,
הוא משתדל תמיד לעורר את השכל העצל שלנו, ולגרום לנו לעשות, לכתוב, לבנות ולהקים דרך
החיים שחיים בהם ממש, אחרת נפסיד לשגרה היומיומית.
הוא מנחיל בליבנו את הערכים, שהם האוצרות האמיתיים
של העולם הזה, ו"דוחף" אותנו לפעולה: אותי, את פאולו ואת הקרובים לנו: דוד
לוי, אנה גספרוטי, סולי, דניאל, יעל, ג'יוזפה, שרון ורחל. עכשיו אנו עוברים שינוי חשוב,
ומכינים את הדרך לפתיחה, לקראת ההתחלה.
הטכנולוגיה בדור זה מעניקה יתרונות גדולים, אך
הספר נשאר נקודת המשען של החינוך למען הדורות הבאים. לפיכך יש בינינו מי שמתאמץ לכתוב
ספר, על אף שאין לו התכונות הנדרשות לכך. היכולת הספרותית שלנו ענייה, אך כוונתנו היא
לעשות דבר שיישאר לסימן לאחרים, בכדי לעזור להתפתחות הגאולה. זה מה שחשוב, ולכן לא
נעצור בגלל העדר הידע שלנו, אלא נשתדל לקיים, אף אם בקושי, את מה שפרץ מפציר בנו לעשות:
לכתוב למען הגאולה השלמה. הדבר לא קל עבורנו, מפני שהנושאים הם רבים, ולפעמים מסובכים
ודורשים ידע שאין לנו. הנושאים רחבים, אבל אנו יודעים גם שכאשר הדבר רצוי מן השמים,
אז ישנה עזרה מן השמים, ולכן צריכים לפעול באמונה.
זו חובה עבורנו, מפני שלנו המזל הגדול להיות המובחרים
המובאים אל הידע של הגאולה השלמה. בשל כך תענוג וחובה הם לנו לכתוב את העדות שלנו,
ובזה אנו מודים לאל עליון, שבאהבה גדולה וברחמים רבים הביא אותנו לידיעות הללו.
עכשיו בעולם ישנן הרבה חברות דתיות. אלה, מהשקפה
על דבר מה אמיתי, מסמיכות ומלמדות שקרים גדולים בהתלהבות עצומה, וההתלהבות שלהן מאפשרת
להן לשגשג בעולם.
אנו, לעומתן, שיש לנו האמת הנפלאה של הגאולה השלמה,
מושתקים מן העולם. אנו צריכים להתעלות בכדי להעלות בהתלהבות את האמונה בעולם באל חי
היחידי. רק לאלוהי הגאולה השלמה השבח והכבוד. נתעורר, אפוא, באמת דבריו, שהוא הלחם
של ליבנו, המים של מוחנו.
מה שאנו יודעים הן המילים המיוחדות, שהן סימנים
נבואיים עבור העולם. הן הגיעו לחיינו, והעניקו להם מטרה בעולם הזה ועושר בעולם הבא.
אנו צריכים לזכור תמיד כאשר אנו כותבים שראשית כל היא הענווה, בכדי להעביר לאחרים את
המידה העיקרית הזו של עץ החיים. יש לנו הזכות לדעת דרך פרץ, שבזכות המורה חיים, העולם
עכשיו יכול לקבל את טעמי עץ החיים.
פרץ אומר לנו: "פרצו את השכבות הדינוזאוריות
העבות, והביאו איזון חדש בין המוח לבין הלב!".
סימני הדינוזאור, שהגיעו לפני כמה חודשים
(1998) מביאים רוח של התחדשות, אבל למי בינינו תהיה הזכות להכיר בהם ולגבש אותם בקרבנו?
מובן שגם הרצון צריך להיות "דינוזאורי",
ואמנם הדבר אינו למעלה מכוחותינו, מפני שבכל המידות ובכל הסימנים, שאנחנו רוצים להכיר
ולקחת לעצמנו, מן השמים מקילים עלינו לקבלם. בנוסף, פרץ קרוב תמיד להסביר את הערכים,
ולכן מספיק לנו הרצון.
////////////////////////
שוב אנו מתכוננים בתקופה הזאת לעבור בית. בפעם
הזאת לפריפריה של מילאנו, למקום הנקרא בוסנאגו. אולי השינוי לא יהיה לנו קל, אבל אני
חושבת שיהיה טוב להתפתחות בית ספר השושנה.
אני מקווה גם כן מכל הלב שגם המצב הכלכלי ישתנה.
השינויים מביאים תקווה, אבל אנו צריכים לשאול את עצמנו אם באמת אנו יכולים לראות באיזון
מציאותי את חיינו. פרץ מלמד אותנו: "אל תסתכלו על הרגע: הקשיים הכלכליים יעברו,
דברים יסתדרו, אבל אל תפסידו את הסימנים ואת כל הפליאה שלהם. אל תרשו שיתערפלו עיניכם
בגלל הבעיות המטריאליות. פקחו את העיניים והביטו על פלא הסימנים הבאים עלינו עכשיו,
כי אחר כך יעברו הם וישתנו".
מעורפלים מהמצבים שסובבים אותנו, היינו מסתכלים
על הסימנים החדשים כאילו הם סימנים ישנים. טעות היא! בשנים הראשונות פרץ הרבה לעשות
סימנים, בכדי לנטוע זרעים על כל סימן שיצטרך לצמוח בהמשך. הזרעים, אפוא, היו קיימים,
והתפתחותם הביאה סימנים חדשים, סימנים שצריכים להתבונן בהם ולהבינם, ואולם מי שם לב
לדבר הזה?
////////////////////////
נשארנו 9 חודשים בבית ההוא בבוסנאגו, ואמנם הסימנים
כבר הדריכו אותנו לטוס לישראל ולחיות שם.
////////////////////////
נדרשת זכות להיות קרוב לפרץ, נדרשת זכות להשתתף
בבית הספר ולהבין את השיעורים, נדרשת זכות להחזיק בזכות, כי התחלת הזכות ניתנת מן השמים,
ומאז צריכים אנו לפעול בעצמנו, כדי להמשיך את הזכות עלינו. לעיתים קרובות קורה שחוץ
מהזכות שניתנה מן השמים, לא יודעים איך להמשיך אותה, כי אותו המשך מצריך תמיד בחירה,
ובבחירה יש מידת סבל, באיזו צורה שתהיה, והיצר מצליח כמעט תמיד לערפל את הראות.
ובכן לא הצלחנו גם בפעם הזאת להתאחד כולנו ולנצל
את הרגע בכדי ליצור ולפתח משהו.
מבולבלים ואף מקטרגים נסענו לארץ, אבל למרות כל
הבלבולים, כמו בכל הדברים הרצויים מן השמים, הצלחנו לבצע את המעבר, אף בדרך נס, והגענו
לארץ אבותינו.
////////////////////////
פרץ בשנה הראשונה בארץ (2000/2001) היה צריך לסבול
בגלל גזרות, אבל התלמידים לא ידעו זאת, וגם לא הבינו, כי עד עכשיו הם לא מבינים עד
כמה היה צריך לסבול. אותו הסבל הסתיים בבואנו לבית הזה ברחוב דניס גיבור 13, אז היה
סימן של שבירת הגזרה הכבדה, שהכול היו רואים את סימניה, אבל רק מעט ידעו על קיומה.
תפארת ישראל הייתה בשפל אצל העמים בתקופה ההיא, ונקווה שתחזור התפארת כאשר, אם ירצה
ה', יתנו לנו רשות להישאר פה.
באותה שנה ראשונה, ברחוב יריחו 36, התלמידים, כמעט
בלא יוצא מן הכלל, האשימו אותנו על מצבנו הכלכלי הקשה מאוד, מבלי להבין את הרע שגרמו
לנו ולעצמם. עכשיו השתפר המצב, ואין האשמות מעת שנכנסנו לבית הנוכחי, אבל התלמידים
הפסידו זכויות חשובות. הם לא הבינו את חשיבות אותה הלבנה של הבניין, ונטשו את הבונה
לבדו. הטעות שלהם הנמיכה אותם קצת, ומנעה מהם את האפשרות, עד עתה, ליצור את ההרמוניה
האהובה על המורה חיים. הקנאה במילים לא מספיקה, והכותרות לא צריכות להרים ראש, אבל
היצר מחשיך את הראות, וגורם לראות רק את מה שרוצים לראות. החמור פה איתנו, אך מי מבין
את ערכו?
מי ישרוד את הבלתי מועיל כדי להמשיך לבנות בלבנים?
מי שאומר אני אוהב את האמונה הזאת, ומפסיק לדון במה שלא צריכים לדון. מי ביניהם רוצה
לאחד את ידיו בטיט יחד עם פרץ מבלי לפחד ללכלך את הידיים? הבנייה היא לא דבר קל, אך
מי שקרוב לחמור יודע שמטרתו היא לעשות, לעשות גם מבלי להבין, לעשות אפילו שלא יודעים
איך, בשל האמונה שתתקבל עזרה מן השמים. לעשות באהבה כדי לתת אהבה לאחרים, כי ה' נתן
לנו באהבה. אנו צריכים לעשות כדי לתת ערך לחיינו ולחיי מי שחפץ להשתתף איתנו. החמור
נוער בשמחה לפני פנים חשוכות ומוזרות, בכדי להביא קצת שמחה בשמים, ולהביא איזה סימן
של שמחה לארץ, אבל מי עוזר לו? רוב התלמידים לא יודעים אפילו שהחמור צריך לאכול, ולא
מביאים לחם לחמור כבר מזמן. אולם מי שם לב לזה? נראה כי התלמידים לא שמים לב לזה, מפני
שהיצר מפתה אותם ומחשיך את עיניהם מלראות.
אינני אומרת את הדברים האלה כדי להאשים מישהו,
כי אם לגרום להשתדל ולהבין כמה קשה עבור פרץ להמשיך לתת מעצמו את כוחותיו, מבלי שתהיה
מודעות אמיתית מצד התלמידים. הוא ממלא אותם באהבה ומקבל שטחיות. פרץ אומר שהצדיק חיים
אמר לו הרבה פעמים: "אתה, פרץ, תעשה הרבה טוב לאחרים, אבל הם לא יבינו אותך".
מדהים כיצד המילים הללו מתאמתות מדי יום.
פרץ אמנם לא פועל כדי להיות מובן. הוא פועל בגלל
חוש האחריות שלו, ובגלל אהבתו למה שה' הראה לו לעשות. זה מה שמשכנע אותו שהוא יכול
לעשות מה שאחרים לא יכולים. פרץ הוא החמור הנבחר הראשון. הוא איש הסימנים. הוא ממשיך
להיות קרוב אלינו, ואנחנו צריכים להשתדל להיות קרובים אליו, ולהקשיב לו יותר. כך גם
לנו תהיה שביעות רצון לתת משהו עבור סימן החמור. מכל מקום אנו מבקשים תמיד סליחה ומחילה
מה', בשל החסרונות שלנו, ואנו משתדלים לעשות את מה שנאמר לנו בשם הטוב, הסימנים השלמים
שה' ברוך הוא שולח לנו. אנו מתפללים לה' שיישאר לנו כוח.
תודה, חמור יקר, על מה שנתת לנו, על מה שלימדת
אותנו, על הסבל שסבלת בעדנו, על מחילתך התמידית ועל סבלנותך, בתקוותך לראות אותנו משופרים.
המשך להישאר על ידינו, אף על פי שאנו לא תלמידים טובים. למרות כל חסרונותינו, אנחנו
אוהבים אותך מאוד מאוד, מודים לך שנתת לנו להכיר את האמונה האמיתית באל אחד, ולהבין
את הערך של הקורבן שעבר המורה חיים למען העולם, ואת ההסברים על דרך החיים האהובה לפני
ה'.
"התעוררו!, התעוררו!", ממשיך לצעוק פרץ,
"הגענו להתחלה!".
אל תגידו: "עוד הפעם", מפני שכל התחלה
היא התחלה חדשה, וכל התחלה חדשה היא אפשרות חדשה לעשות ואף להחזיר את הנאבד. צעקו:
"לחיים!" או נערו נעירה גדולה: הי-הא!, אבל כאשר פרץ אומר לכם: "התעוררו!,
התעוררו!, יש התחלה חדשה!", תתחילו סוף סוף לפעול!
מספיק עם הסקפטיים המתייאשים האומרים: "אינני
מאמין עוד בסימנים, כי עד עכשיו הם היו רק מילים", או "קל לכם להאמין מפני
שאתם מהמתלהבים או החולמים". כל הסימנים שעשינו עם חמורנו היקר גדלו משנה לשנה
כמו זרע חרדל.
ובנוגע לבעיות הכלכליות הקשות שלנו, נמצא הרבה
בכתבי פרץ את האזכור להם, אבל אני מרגישה שיש לי המזל הכי גדול בעולם, מפני שאני יודעת
מהו "חסד ה'".
אנחנו שחיים יחד עם פרץ בכל השנים הללו יכולים
ממש לומר שאנו חיים בידי ה' ברוך הוא וברחמיו.
מי שלא הבין זאת, זה מפני שמייחס הוא לטוב את ערך
העושר, כאילו להיות עשיר הוא הנס. הניסים פה הם הסימנים והחלומות. הנס הוא הקורבן הנורא
של הצדיק חיים. הנס הוא המסר העצום, שבכל השנים הללו החמור השתדל ומשתדל לגרום לנו
להפנים את הדברים בליבנו, ומראה לנו את הדרך האמיתית של החיים, ואת התחלת הנס הגדול
הזה של הגאולה השלישית השלמה.
פרץ היקר, בתקופה האחרונה לא הרגשת טוב, ואולי
חשת בדידות ועייפות, שפגעו ברצונך לעורר מוחות סגורים. אתה לא טועה, אך הסוס הלבן שלך
והזנב שלך תמיד קרובים אליך, אוהבים אותך ומקווים שסוף סוף עכשיו, כשהילדים הקטנים
כבר גדולים, נוכל ליהנות איתך יחד מן הפירות ומדרכי החיים שמלמד אותן המורה חיים. בטוח
הוא שאם רוצה ה', נוכל לעשות יחד יותר עבודה. אל תחשוב שמפני שעד עכשיו לא הצלחנו,
גם יתר התלמידים, גם אנחנו, לא יגיע הרגע הנכון. אני מאמינה שאנחנו רק בהתחלה. ואתה,
פרץ, מה אתה חושב?
מי שמאמין שיתחיל! קדימה לעשות! עובדות ולא רק
מילים!
[1] ואחרי כמה שנים הולידה את דוד.
[2] אשר היה הרביעי שנולד אחרי גילת חיים, יהואל יהואל וחיים שמשון.
[3]
קיבלנו סימני דינוזאוריים אחרי שחברתנו הגברת לואיז מיכאל, ממוצא
פרסי, הביאה לנו ביצה אמיתית של דינוזאור. עצם מפתח הסימנים ההם הוא שיורדים כוחות
ממלכות השמים אל תוך פנימיות הלב העמוקה, וכאילו רגלי דינוזאורים נוגעות לעומקות
זו. במנהג החדש באיטלטית מוזכר סימן זה.