חמישה לוחות הברית
לוח רביעי – קבלת אהרן
צעד א':
"יד וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי--יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר
יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ
וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. טו וְדִבַּרְתָּ
אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ,
וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר
תַּעֲשׂוּן. טז
וְדִבֶּר-הוּא לְךָ, אֶל-הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ
לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים"
(שמות, ד', 14-16). "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן--אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-דִּבֶּר
יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה; וַיַּעַשׂ
הָאֹתֹת, לְעֵינֵי הָעָם" (שם, 30), "וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל, וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם--לְהוֹצִיא
אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, ו',
13), "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן
אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ" (שם, ז', 1).
פסוקים אלו מראים על גדלותו של אהרן הכהן, אחיו
הגדול של משה רבנו, עליו השלום, גם לפני שניתנה לו הכהונה הגדולה.
אהרן היה אהוב מאד לפני ה", והיה נביא המקבל
את דברי ה".
חרון אפו של ה" יצא על משה כדין על כך שעלתה
ענוות משה על המידה, והוא נטה להפחית את עצמו באופן שפוגע בביצוע הפעולה אליה נשלח.
משה נבחר בגלל ענוותו העצמית הפנימית, אך ה" לא חפץ שמצד ענוותו לא ירגיש את עצמו
ראוי לשליחות ולא ירצה לקבל אותה.
במשך שבעה ימים שלמים סרב משה לקבל את השליחות,
עד שבסוף, כמו שהסביר הצדיק השלם, חיים, הוא מצא את רגליו הולכות מאליהן, וזעק אל ה"
ברוך הוא: "מה זה, ריבונו של עולם?": ענה לו ה": "אם אתה מקבל
את רצוני, טוב, ואם לא, אשלחך גם נגד רצונך!", עד שאמר לו משה: "אני מקבל,
רק אפשר לי לנשק את בני ולהיפרד ממשפחתי בנחת". הסכים ה". אז אמר משה: "אך
הלא אהרן הוא אחי הגדול וראוי לשליחות יותר ממני". אז חרה אף ה" במשה ואמר:
"הלא אהרן אחיך ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו".
לא על פחיתות אמונה חלילה וחס, ולא על מידת עקשנות
חס ושלום, כי אם בשל הענווה הגדולה הפנימית שעולה על המידה עד כדי הפחתת הפעולה הנדרשת.
הרי מה תהיה הדרגה הפנימית הפרטית של משה, אם לא יעשה שימוש באותה הענווה במסגרת שליחות
להצלת הכלל?
והוא ההבדל בכל שיחת שבעת הימים בין מחשבת ה"
ברוך הוא, כביכול, ובין מחשבת משה. משה, מצד ענוותו, חשב על פחיתותו, וה" ברוך הוא חשב על השליחות להושיע את העם, ולא הבין משה,
בשל ענוותו הגדולה, שדווקא מצד הענווה העצמית הפנימית שלו, היה רק הוא ראוי
לקבל את השליחות.
אם לא בשל הנקודה הזאת, על מה היה סובל ריבונו של
עולם סירוב כזה מאדם? אך משה היה אהוב מאוד על ה", כי עניו משה מכל האדם אשר על
פני האדמה, ולכן מוכן היה ה" להפציר בו אף שבעה ימים, לשמוע אל כל טענותיו ולענות
לו בסבלנות אלוהית.
עם זאת, עד שבעה ימים ולא יותר, כי אחרי זה, אף
שמידת הענווה הייתה מתנגדת לשליחות, נתן ה" לרגליו של משה פקודה ללכת, וכשמשה
עוד שאל על אהרן, הזכיר לו ה" בחרון אף מסוים שכבר מידתו היתירה בשפלות גורמת
לו לשכוח את שלמות ידיעת הבורא, וכי משה מכיר במעלות אהרן ולא ה", ויאמר: "הלא
אהרן אחיך ידעתי כי דבר ידבר", ולא שאתה, משה, צריך להגיד לי זאת. אני, עם זאת,
שולח אותך בשליחותי, והלא כבר ראיתי והכנתי את כל מה שתצטרך לקיום השליחות, כי:
"אנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון...
והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים".
צעד ב': הרי
אנו רואים שגם אהרן היה גדול מאד בעיני ה", ומכבר חשב ה" לשים אותו שני למשה
בשליחות הגדולה ההיא. הכלל שלגאולה צריכים שני אנשים כמו כאן - שהוא יהיה לך לפה ואתה
תהיה לו לאלהים. דרגת אהרן הכהן ידועה בכל התורה, וחוץ ממעלותיו
בקדושת הכהונה עצמה, ידועה במסורת אהבתו העצומה לעם ישראל וקרבתו אל העם.
בספר זה אנו רוצים להבין את העוון שאבותינו
"לא שערום" ואשר יצא, בעוונות, מבין ידיו של אהרן הכהן, מבלי שהכיר בבירור
בדבר עוון העגל, ומבלי שיכול היה אז להימנע ולמנוע את טעות הערב-רב ואחריו של חלק מהעם
עצמו.
צעד ג': לשם
כך יועילו קודם כל קצת הקדמות בכדי להעריך בשלמות את הקשר בין אותו החטא של אותו הזמן
ובין ימינו אלה, סוף תקופת ארבע מאות השנים של חטא העגל האחרון, בעוונות הרבים, הוא
חטא ספר הזוהר וכל הקבלה המזויפת שנסתעפה ממנו בדורות האחרונים.
קשור הדבר מאד לחטא העגל הראשון, אך צריכים להבין
את הדברים לפי הסדר, כדי שתהיה ההסתכלות בעניינים אלה מסודרת ומושרשת בדת האמת, על
פי כללי הדיבר השני.
חשוב גם שההסתכלות תהיה בהגיון כללי של הגאולה השלמה,
כי כל מה שבתורה מתקשר עם הגאולה השלמה ומביא אותנו להבנה מושלמת גם לגבי הבנת העניין
הראשון, כי ההבנה הראשונה קשורה לזמנה, וההבנה השלמה קשורה להמשך הדורות, עד קיום הגאולה
השלמה.
התורה עצמה מושלמת כאשר מתקיים "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי
אֵין אֱלֹהִים" (ישעיהו, מ"ד, 6). דהיינו: כאשר
בא הזמן ההיסטורי של "ואני אחרון", הזמן הראשון מושלם, מאומת ומוצדק, כי
אני אני הוא, ואין אלהים עמדי.
בעולם הרבים לא נודע ה" לפי האמת, עד הגאולה
השלמה, שעליה נאמר: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ
אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד
גְּדוֹלָם נְאֻם יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם
וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיהו, ל"א, 33). רבים עדיין אינם יודעים
את ה" וישנם רבים שעובדים עבודה זרה. העולם המודרני מלא בעבודות זרות ובאלים אחרים
מכל מין ובכל צורה, כשהגדול שבהם הוא העוון האלילי המזויף והשקרי, ממון, השחור מכל
חושך והמפיל את ההמונים בכוחו ומשפיע עליהם להשתחוות לו, בר מינן. לרוב אין כוח לקום
נגדו, והם משתחווים לו, אף על פי שאינם מרגישים בעוונם ובקשי חטאתם.
יש גם הטועים בשל חכמת המדע בדעות של כפירה
מוחלטת באל בורא הכול ומחשיבים את עצמם לחכמים ביחס למאמינים, שנחשבים עבורם טיפשים.
אנשים אשר העלו את דעתם אל מעל דעת האל, גדול עוונם מנשוא בבוא יומם.
ויש העושים עבודה זרה במין, פורצים פריצות על פני
כל גבול, מתועבים במוחם, טמאים בכל מחשבותיהם והם כולם לכלוך מכף רגל ועד ראש. אותם
אנשים עובדים את המין ואינם מכירים בלבם אלא את המין, ורחוקים הם מאלהי ישראל, האוהב את הצניעות ואת טהרת המחשבה בכל חלקי החיים
ושונא את הזנות ואת העריות ואת התועבות כמשכב זכר, משכב עם בהמה וכו'.
כל אלה, וכמובן אלפי ורבבות סוגים העומדים בהם וביניהם,
שווים לעבודה זרה ממש, כי בכולם הם משתחווים בעצם לאלוה זר אשר לא אל הוא, ואינם מכירים
את ה" בורא שמים וארץ, היודע את הכול.
חוץ מכל הסוגים הללו, מתקיימת גם עבודה זרה לאלילים
ממש, וכאן אין המקרא יוצא מידי פשוטו. אותם אלילים קשורים בדעות מוטעות וחורגות מן
האמת. אנשים אלו הם ברובם מבני חם, אסייתיים ואפריקאים, חוץ מאלה שהתאסלמו.
ובל נשכח את הנוצרים, שאינם מכירים באחדות האל,
וחורגים לגמרי מהמסורת האמיתית.
צעד ד': עם
זאת, משמעות הפסוקים כולם בדברם על עבודת אלילים אינה רק על אומות העולם, כי
אם גם על מחנה ישראל, בעוונות. עד אחרית הימים ישנם, בעוונות, סוגים של עבודה זרה ממש,
לא רק במחנה אפרים אלא גם במחנה יהודה.
אי אפשר לקרוא את הפסוקים בנביאים, המדברים על טהרת
העם מעבודה זרה כתנאי של הגאולה השלמה, כאילו חצי הפסוק שמדבר על עבודה זרה כבר נתקיים
בעבר ונטהר העם, והחצי המדבר על הגאולה השלמה תלוי רק בפשעים אחרים. בנוגע לנבואת התורה
יש ללמוד מכך שמעשי אבות סימנים לבנים הם, וכידוע אברהם מרמז על הגאולה הראשונה, יצחק
מרמז על גאולת פורים ויעקב מרמז על הגאולה השלמה. ומפני שעשרים שנה אצל לבן הן סימן
נבואי היסטורי ל-2000 שנות גלות אחרונה בין אומות העולם, גדול הוא הרמז בחזרת יעקב
לארץ כנען אחרי פגישתו עם עשו עד להכנתו לעלות אל בית אל.
צעד ה':
"ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ, וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ: הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר, אֲשֶׁר
בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה, בֵּית-אֵל; וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ, לָאֵל הָעֹנֶה
אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר
הָלָכְתִּי. ד וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב,
אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת-הַנְּזָמִים,
אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב, תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם" (בראשית, ל"ה,
2-4).
כל זה הינו רמז השייך לגאולה השלמה, כמו שבכל מעשי
יעקב אבינו יש סימנים השייכים לגאולה השלמה אך גם סימנים לכל דברי ימי ישראל. לפיכך
שהות יעקב אצל לבן עשרים שנה היא רמז ידוע לגלות הארוכה האחרונה, התקופה של חזרתו לארץ
כנען מרמזת על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, והתקופה בין חזרתו של יעקב אבינו לארץ כנען
לבין הליכתו לבית אל מרמזת על התקופה שבין הקמת מדינת ישראל ובין הקמת ובנין בית המקדש
השלישי בירושלים, עיר הקודש.
לפיכך לא נדרשת אמונה נוספת להבין שבין החזרה לארץ
לבין בנין בית המקדש השלישי והסופי, במהרה בימינו, ישנם עוד אלהי נכר במחנה יעקב, אלהי
נכר שמוכרח עם יעקב להסיר לפני שמגיע לבית אל, ושיצטרך העם טהרה מאותה העבודה הזרה
הטמאה המטמאת אותו ואת בגדיו. הנה יש כבר יתד היסטורי, היא הקמת מדינת ישראל.
ואמנם אחרי הידיעה הזאת, יש להבין על איזה עוון
של עבודה זרה מדובר, ואיזה חלק מהעם מכסה בתוך אוהליו אלהים
אחרים.
בהמשך לכך, עוד דברים מובנים מהפסוק: "ויתנו
אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים באזניהם, ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עד שכם".
"ויתנו":
נתינת דברים ממש, רמז שכאשר יתגלו האלהים האחרים בתקופה
הזאת, תיראה הממשות בקרב עובדי אותה העבודה הזרה כדבר שיכולים לקחת ולמסור ביד. כמו
כן, צורות אסורות בעבודת אלילים באות לרמז על האלילות והעבודה הזרה באחיזת תמונות אסורות.
"ואת
הנזמים באזניהם": אם בתוך אוהליהם שמו אלהי נכר בסתר, עוד גרוע היה שהדביקו צורות של עבודה זרה העשויות
לאוזניים באוזניהם ויצאו איתן בפרהסיה. ואין תיקון, אלא בהטמנתם מתחת לאלה הזאת, היא
החרם מדאורייתא הזה נגד טומאת האלילים והפרצופים של קבלת ספר הזוהר וכל מה שיצא ממנה,
ונגד הכלי הטמא האחרון של אותה קבלה, משיחות השקר של תנועת חב"ד והדבקים בדברי
אשלג על סולם השיגעונות, בבית ספר הקבלה בירושלים ובבני ברק, שהם פסגת הכפרות.
הנזמים באזניהם רמז הוא
לכך שהם סומכים על מה שהם מאמינים, סבורים כי אלו דברים מאוזנים, שמים את כללי ודברי
ספר הזוהר כאילו היו תכשיט על עצמם, גאים בהם בפני הכול והולכים לפי אותו ההיגיון.
היגיון זה הוא עצמי מצד עצמו בלבד, ואין לו בסיס אמיתי שצריך שיקדם לו, אך כל מה שיוצא
ממסגרתו המיוחדת לו ייראה לנכון ולהגיוני. בדומה לכך הנוצרי המלומד בתיאולוגיה הנוצרית
והמתבסס על הגיון השילוש יוכל לחבר ספרים על גבי ספרים שייראו לנכונים ולהגיוניים על
פי השילוש, כי על פי הגיון השילוש יוכלו כל דבריו להצטדק. עם זאת, בבוא הבנת אמיתות
האחדות האמיתית כהיגיון עליון שאין הגיון אחר יכול לעמוד איתו, אז יפלו כל דברי הספרים
שכתבו אותם מקובלים וכל הגיונם יהיה להבל, לריק ולשטן. מה שהיה למחשבת המאמינים כערך
ממשי, יהפוך לאשפה מצחינה בעיניהם ובלשונם.
צעד ו': הרי
אותו החכם הנוצרי שהגיע בסוף לאמונת האחדות יוכל בעצמו לשלול את כל מה שכתב, אף אם
הם ספרים רבים, באומרו שבסיס האחדות של הבורא הוא הבסיס האמיתי, ולפיכך הבסיס של השילוש
הוא בסיס של שקר. באופן זה כל הגיון מבסיס של שקר הוא שקרי. הנה במשפט אחד פסל את כל
כתביו הראשונים, אף שהם אלפי רבבות דברים.
וזהו "ויטמן אותם יעקב תחת האלה", שבשעה
אחת יעקב הכריז כי יביאו לו את אלוהי הנכר. הם הביאו לו, ולקח יעקב אבינו את הדברים
הפסולים ההם ביחד ובבת אחת הטמין אותם מתחת לאלה, ולא התעסק בפירוקם הפרטי או בשרפתם
או בשבירתם וכו' אלא לקח את כולם והטמין אותם יחד מתחת האלה.
וניתן לקרוא במקום אלה (בצירה, קמץ) גם אלה (קמץ, קמץ), היא הקללה העצמית שעל כל אחד
ואחת, הקשורים בעבודה זרה. דהיינו: מספיק משפט שלם אחד של האלה האמיתית נגד העבודה
הזרה בכדי לפסול אותם לעד, ולכן לא היה צריך יעקב לפסול אחד אחד,
וגם לא פחד שיבואו עוד לחפור באדמה אחריהם, מפני שהזכיר להם שיש אלה וקללה על כל העוסק
בעבודה זרה, ושאם אחד יתעסק בכך הוא ייפול בחרם, ייכרת מלפני בורא השמים והארץ ולא
ישתתף בפחד יצחק אביו מאלוהי אברהם.
כך באחרית הימים, כשיתוודע עם ישראל לחרם מדאורייתא
נגד כל הקבלה המזויפת של ספר הזוהר ולכל התנועות השקריות שיצאו ממנו, הכול יוטמן מתחת
לאלה של החרם מדאורייתא, ולא יעזו ולא ירצו עוד כל בן או בת ישראל מראש החכמים ועד
סוף הפשוטים להתעסק בהם עוד ולהשתמש בדעותיהם האליליות.
פחד גדול יצא וירדה יראה נרגשת: "וַיִּסָּעוּ; וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ,
אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב"
(שם, 5): הפסוק מרמז על הקדושה העליונה היורדת על כל הארץ ואף על כל העולם בקידוש ה"
כדי לטהר את עם יעקב בעוון קץ. בהתקדשות זו של מחנה ישראל יוצאת חתת אלהים על כל העמים. מקודם לזה נאמר:
"ויטמן אותם יעקב תחת לאלה אשר עם שכם". "אשר עם שכם" רמז הוא
לעשרת השבטים הנמצאים אצל הנוצרים, עד שמגיעים לגאולה השלמה ונגאלים משם, כי שכם היא
נחלת יוסף הצדיק, ויוסף קשור בעשרת השבטים, אשר יתבוללו נשמותיהם בתוך עולם הנצרות.
ובא הרמז להשוות את עוון אלהי
נכר, שנמצאו עם בני יעקב, עם אלהי נכר שקבלו עשרת השבטים
בהיותם בתוך הנצרות.
ואחריה: "ויהי חתת
אלהים על כל הערים": בשל הטהרה מהעוון של ספר הזוהר,
ייוודע הדבר בעולם ו"ישובו בנים לגבולם", בקרב רבים מאד משורשי ישראל שנשמותיהם
עמדו על הר סיני. וישמעו רבים מהמוני הנוצרים, גברים, נשים, טובים וטובות, ויבינו בעניין
טהרת האמונה שדבקה בכל ישראל, וידרשו את האמת בהר ציון בירושלים.
צעד ז': כל
קורא בתורה מתפלא בהגיע לפסוקים אלה על יעקב אבינו ואלוהי הנכר הנמצאים בביתו. רש"י
פרש בעניין שכם, שכל אלי הנכר והנזמים הגיעו מהביזה של שכם אחרי קנאת שמעון ולוי.
ואמנם לא היה דבר קטן, כי הוזכר הוא בתורה. אפילו
אם נרצה לפרש כרש"י, זיכרונו לברכה, יש להתפלא על שלא חונך בית יעקב עד אותו הפרק.
איך שיהיה, הפשט חסר: איך יעקב אבינו לא הרגיש בדבר, בעוד שבני ביתו שמים את הנזמים
באזניהם? האם מעשה ביתו נעלם ממנו ולא ידע, או שראה ולא
הקפיד, עד שנצטווה לעלות לבית אל?
יש פה העלם דבר מיעקב אבינו, בדומה להעלם דבר מאהרן
הכהן במעשה העגל, בו נעסוק בחלק זה של חמישה לוחות הברית. בזה נארג חוט משולש בין העלם
יעקב אבינו, בין העלם אהרן הכהן ובין העלם רבני וחכמי ישראל זה ארבע מאות שנה מכל עוון
ספר הזוהר.
לא היה סימן דומה לכך באברהם וביצחק, כי סימן זה
נודע בעיקר לדור הרביעי של הגאולה השלמה בעוון קץ.
עוון קץ מוזכר בנביאים ברמז על העוון הגדול האחרון
שחלק מעם ישראל נופל בו, בעוונות, באחרית הימים, עד לזמני הקצים, הוא עוון כל השקרים
בעטו של משה דה לאון.
בשל כך נמנעת בניית בית המקדש של הגאולה השלמה,
עד אשר ייטהר בית ישראל מעוון ספר הזוהר ומכל הקבלה המזויפת, המתלבשת בבגדי חסידות
ובמשיחי שקר.
עוון קץ נקרא כך גם מפני שהוא העוון הקיצוני ביותר
ברעתו, בנזקו ובקנאת אל קנא נגדו, כי לא עוון שנשאר מחוץ למחנה ישראל הוא, כי אם בתוך
תוכו, בר מינן, ולא בין היהודים שאינם יודעים את התורה, כי אם בין הדתיים והחרדים ובין
הרבנים. הרי אין בזיון גדול מזה לתורה, שיש טעות כעגל הזהב ושקר אלילי נגד אמונת האחדות
בו יתברך, במסגרתה רואים בקבלה השקרית תורה אמיתית מן השמים וקבלה ישירה מסיני, חלילה
וחס.
צעד ח': עיקר
החטא הנגרם מידי אהרן הכהן בחטא העגל היה שלא הבין את הכוונה האלילית של הערב רב, ברצותם
לעשות את העגל, ונעלם ממנו חטא העגל בעצמו, עד שהתרחשה פריצות בעם מסביב לעגל, וירד
משה מן ההר.
ומוכרחים לפרש זאת כך, למרות הניסיון של חז"ל
להטיל את כל האשמה על פחד אהרן בשל הרג חור, בעלה של מרים על ידי הערב-רב, פחד מכך
שיהרגו גם אותו ויגרמו, חס וחלילה, כליה לכל העם.
אמנם אם אהרן פחד פחד
מוות, האם פחות גרוע הוא שבשל הפחד יסכים אהרן הכהן לעשות עבודה זרה ביחד עם העם?
כל סיפור חטא העגל וחטא אהרן קשה מאד להבנה ברורה.
למשל, אחרי שאמרו אנשי הערב-רב לאהרן: "קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ
אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה
מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (שמות, ל"ב,
1), כיצד אמר אהרן: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב" (שם, 2) וכו'? ואחרי
שראה שפרקו את תכשיטי הזהב מעליהם במהירות יתירה, איך לא הבין אהרן שכל אותו החיפזון
היה מיצר הרע? ואם כן, איך "וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ,
עֵגֶל מַסֵּכָה" (שם, 4)? וממשיך הפסוק ואומר: "וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם). ועוד אחרי כל זה "וַיִּקְרָא
אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר" (שם, 5). האם יש כאן בכלל הבנה? ובנוסף:
הפסוק "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא: כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן,
לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שם, 25), מה פירושו?
מראש ועד סוף פרשת העגל התורה מגלה טפח ומסתירה
טפחיים. ישנם כאן גם שני פסוקים הנאמרים בסגנון מליצי ולא מובן מדוע בחרה התורה להשתמש
בלשון כזו, כאשר מדובר על החטא הגרוע ביותר שבתורה:
הפסוק הראשון: בירידת משה מן ההר, בפגישתו עם יהושע,
אמר משה: "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (שם,
18). מדוע ברגע כזה ראה משה לענות במליצה?
הפסוק השני הוא הפסוק: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם,
כִּי פָרֻעַ הוּא: כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם"
(שם, 25). מדוע בחרה תורה להשתמש בשורש פ.ר.ע פעמיים, עד שנצטרך לדרוש את פירושו? ומדוע
דווקא בכתיב פרעה והקרי פרעו?
צעד ט': נתחיל
מן הסוף, כי הרמז פה במילה "פרעה" עוזר לנו בדרך קצרה יחסית להגיע אל הנקודה
המרכזית. אין ספק שהתורה רמזה ב"פרעה" לפרעה מלך מצרים, כדי לדרוש שחטא העגל
קשור לעבודה הזרה, שנעשתה לפרעה מלך מצרים.
הדברים מתאימים כי הרי ידוע שעצם חטא העגל היה בידי
הערב-רב, ובשל הערב-רב נפלו גם אנשים מקרב העם. הנפילה הייתה קשורה בכך שאותם אנשים
לא היטהרו לגמרי מהעבודות הזרות של מצרים, וחלק מהעבודה הזרה שלהם הייתה עבודת פרעה.
פרעה הוא המפתח להבין את חטא העגל. מהבנת חטא העגל
נבין את הטעות של אהרן הכהן, ומטעותו של אהרן הכהן נוכל לדעת את כוונתה הנבואית של
התורה ביחס לאחרית הימים.
לפני הבנת עניין פרעה נסדר את הכללים היוצאים מפרשה
זאת, כי עליהם אנו בונים כאמור את הנקודה העיקרית שעיקר הטעות באהרן הוא שלא הבין את
הכוונות הזרות של הערב-רב, ולא כמו שפרשו החכמים, שעיקר פעולתו נבעה מן הפחד. אם אהרן
היה יודע בבירור שכוונתם הייתה לעבוד עבודה זרה, ושהמזבח שיוקם ייועד לעבודה זרה, לא
היה אהרן בונה מזבח בשום אופן ולא היה אומר "חג לה" מחר"!
לפיכך מוכרחים לומר שעד הסוף אהרן הכהן לא היה משוכנע
שגם העגל, גם המזבח וגם החג לא יוכלו להיות מיועדים לשמש כלים לעבודת ה".
אין זה שולל את פחדו של אהרן, שפחד בוודאי שלא יחטאו,
ובפרט אחרי שהרגו את חור וראה שפרועים הם ומבולבלים. הייתה לו סיבה לפחד ביחס למה שעלולים
הם לגרום בחטאם ובמרדם.
אין פירושנו שולל גם את תחבולותיו של אהרן לתת להם
פקודות בכדי שיתעכבו בפעולותיהם, ובינתיים יבוא משה, כמו שמפרש רש"י, עליו השלום,
אבל לא מספיקים פחדו ותחבולותיו לענות על העיקר, לפיו אמר אהרן לבנות מזבח ולקרוא "חג
לה" מחר".
ברור שקשה מאוד לדעת מה חשב אהרן ברגע ההוא, בשל
הבלבול הרב, וכמו גם בשל מעשה השטן בכל העניין (כפי שמפרש רש"י), אשר הראה להם
דמות חושך, ערפל וערבוביה, וכאילו ארונו של משה החזיר אותו לשמים.
עם זאת, כל זה לא מספיק לענות, כאמור, על מעשה אהרן,
כי אהרן, אם טעה בתחבולותיו, לא טעה בכוונותיו לשמים, ולכן אם היה יודע שהם כוונו לעבודה
זרה ממש, או שהעגל הזה היה אסור בעבודת אלילים, לא היה בונה לו מזבח, לא מצד פחד ולא
לשם תחבולה כל שהיא!
וגם עד הסוף, כאשר אמר אהרן: "חג לה"
מחר", לא אמרה לנו התורה אם הסכימו איתו או לא, אלא בבוקר קמו לשחק, ואז דווקא
ראה והבין אהרן שהכול היה מקולקל ולא לשם שמים, כי אם לשם העגל. לפיכך מן ההתחלה
ועד אחרי שאמר "חג לה" מחר" לא הבין אהרן את הכוונות האליליות.
בדבר זה נגרם חטאו.
פירוש זה מתחזק בעקבות דברי אהרן למשה: "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי;
אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא" (שם, 22). הצטדקות אהרן נמצאת בתשובתו
לשאלת משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי-הֵבֵאתָ
עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה" (שם, 21).
בדבריו של משה אין ספק שמשה לא תלה את עצם החטא
על אהרן, כי אם על הערב-רב, ובאותו רגע אין ספק שישנה כאן חטאה גדולה המובאת על-ידי
אהרן.
מובן שמשה ניסה ברגע ההוא לסנגר על אהרן ולהציל
אותו מכל הרע שיצא, כי משה ואהרן היו שני האחראים הגדולים על כל העם, ולכן חשובה הצטדקותו
של אהרן בתשובה, והעיקר: "אתה ידעת את העם כי ברע הוא", דהיינו: אתה, משה,
יודע אודות הדבר הרע אשר בלב הערב-רב ואודות תשוקתו הפנימית לעבוד עבודה זרה, ולא אני
אשם.
זו הצטדקות אמיתית, שהרי אהרן הכהן היה תמים מאד
באמונתו עם ה", והמשכיל יראה את תמימותו של אהרן באומרו "חג לה" מחר".
אהרן לא האמין שאחרי כל מה שראו היוצאים ממצרים,
הניסים והמופתים, יציאתם ביד רמה וקריעת ים סוף, שמיעת הדיברות וכו', הם ימרדו נגד ה". לא חשד בהם אהרן שיצאו מאמונתם. יכול
היה לחשוב שהם טועים סתם, מבולבלים ומפחדים על שמשה עוד לא חזר, אבל לא חשב שרוצים
אלהים אחרים ללכת לפניהם כפשוטו.
ובאמת לא דיברו אנשי הערב-רב על החלפת ה" באלוה
אחר, כי כל כוונתם הייתה להחליף את משה, כנאמר "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ
מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן,
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה
מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (שם, 1).
לא על ספק קיום ה" דיברו, כי אם על ספק קיומו
של משה, אחרי שהראה להם השטן כל מיני סימנים לבלבל אותם וחשבו שמשה כבר מת, וחשוב מאד
להבין את כוונתם המוטעה, כי מכך נבין את טעותם האלילית אשר בקרבם. כלומר: משה, האלהים שלנו, איננו, ועתה קום אתה אהרן ועשה לנו אלהים במקומו.
המילה "אלהים"
לא נראתה בעיני אהרן כמכוונת לה", אלא כשם מרות, כמו שמובא ברש"י, וכמו שנאמר:
"וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ
לֵאלֹהִים" (שם, ד', 16).
לכן החכם יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" מוסיף
את חלקו ביחס להצטדקות אהרן והצטדקות העם עצמו, ומסביר שלפי השגת הזמנים ההם יכולים
היו העגל והמזבח לשרת כמין מקדש להשראת השכינה.
הנקודה השווה בין המפרשים אודות הפחד והתחבולות,
כמו גם אודות הדמיון למקדש הוא החובה שקבלו חז"ל על עצמם להדגיש את צדקת אהרן
הכהן, ומפני שישנם צדדים אמיתיים בהצטדקות זו, הדגישו אותם בצדק וביושר.
גם אנו היינו הולכים בדרכם הקדושה, אך תפקיד אחר
בידינו הוא - להבין את עצם חטא העגל, בכדי לדעת ולהבין את טעותו הגדולה של אהרן
הכהן דווקא, כי מזה בלבד יש תכלית בנוגע לנבואה ביחס לאחרית הימים. דהיינו: החכמים,
זיכרונם לברכה, ביקשו לפרש את פרשת העגל באופן הצטדקותי כלפי אהרן ועצמו עין במקצת,
לשם שמים ולכבוד הכהן הגדול, אהרן הקדוש. מול זה אנו מוכרחים לפרש את חטא העגל בהתאם
לשייכותו לסימן חטא העגל של הדור הרביעי הזה, ולכן חשוב לנו שדווקא אהרן הכהן, האחראי
על ישראל, ובפרט ברגע ההוא שלא היה נמצא משה לידו, נפל לחטאה גדולה מאד, כי דבר זה
הוא סימן נבואי מן התורה הקדושה על עוון קץ באחרית הימים, הוא הזמן אשר נעלם בו מעיני
העדה עוון נורא ואלילי ששורשו בספר הזוהר ובכל הרע שנסתעף ממנו.
אף התנאים של הגאולה השלמה נותנים מקום להתפתחות
הדברים עד שלמותם, כי כתוב: "כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה" (בראשית, ט"ו, 16). כלומר: עד
הדור הרביעי לא הושלם אותו העוון, ובדור הרביעי הושלם עוונם, ואז תהיה רשות להכריתם.
תנאי הדור הרביעי הזה נותנים גם מקום לתשובה, וכך
בסוף, בהתגלות עניין החרם מדאורייתא, ראשי בני ישראל, לומדי התורה ושומריה יקומו נגד
העגל המוזהב בספירות ובפרצופים דאצילות, אשר כולם אלהים אחרים על פני. כי כל מה שמיוחס להיות למעלה ולפני הבריאה,
בחילוקי מדרגות ובחינות ושמות מחולקים, הוא יצירת "אלהים
אחרים על פני", אלהים אחרים שלא קיימים, כי אם על ידי
יצירה על-ידי מחשבה האסורה באלילות, בשיתוף, בריבוי רשויות וביתר איסורי עבודה זרה,
והכול, כאהרן הכהן, ללא הכרת החטא שנפלו בו, עד גילויו לבסוף.
צעד י': הנה
יש בחטא העגל עניינים, וצריך להבין את טעות הערב-רב, הקשורה במחשבתם הקודמת בעבודת
פרעה. וישנו אהרן שלא הבין את כוונותיהם האליליות.
משה רבנו, עליו השלום, כן הבין כי העם ברע הוא,
מפני שמשה ידע את כל העבודות הזרות והכישופים והקסמים של חרטומי מצרים, מאחר שלמד אותן
בהיותו בבית פרעה.
יש עוד עניין חשוב מאד בחטא העגל והיא שבירת הלוחות
ביד משה, הואיל וזהו עניין עיקרי בתיקון חטא העגל, בכך שהעם הפסיד את הזכות העצומה
לקבלם. התיקון לחטא יהיה כנגד החטא, ובהבנתו נוכל לרדת לסוף דעת החטא עצמו עד לשורשו,
בפרט כשהתיקון נעשה על ידי משה רבנו, עליו השלום, וברגע ההיסטורי הנורא ההוא, שעל כל
פעולת משה יוצאות תוצאות היסטוריות לדורות. לכן עניין שבירת הלוחות קשור בעניין חטא
העגל בשורשו, ובכדי לשבור את שורשי חטא העגל היה משה צריך לשבור את הלוחות.
האלמנטים העיקריים בפירוש עניין חטא העגל הם:
א) כוונות הערב-רב
ב) אי הבנתו של אהרן את כוונתם
ג) ההבדל בין תמימות אהרן וחכמת משה
ד) תיקון החטא על יד משה בניתוץ הלוחות
ה) השוואת חטא העגל לעבודת פרעה
בכדי להבין מהן הכוונות הרעות והמתועבות של הערב-רב,
צריכים להביט על שלושה עניינים:
א) הפנייה אל אהרן: "קום עשה לנו" וכו', "כי זה משה האיש" וכו'.
ב) עניין הקשר בין שבירת הלוחות ועצם חטא העגל
ג) מהות עבודת פרעה
בשל כך בחינת עניין עבודת פרעה, הבא בסוף הפרשה,
מספק מפתח להבנת חטא העגל, כאילו אמרה תורה: דבר קשה הוא להבין את שורש חטא העגל ולדעת
איפה מתחילה הטעות ובמה עומד החטא, שהרי אהרן הכהן בעצמו לא ידע להבחין בהם, ובשביל
תיקונם הגדול, בשל שורשיות הטעות, היה מוכרח משה לשבור את הלוחות הנפלאים הכתובים בכתב
אלהים. באה התורה לעודד את חקירת עבודתם הזרה לפרעה מלך
מצרים, בכדי להבין את השורשים של חטא העגל בלב הערב-רב, כי לא הבנה פשוטה היא אלא מסובכת
כמחשבתם המסובכת בהתקשרותם לעבודת פרעה.
בעיני הערב-רב, בפנימיותם, משה היה כפרעה, מלך מצרים.
חשוב לדעת כי במצרים היו למצרים, על פי המסורת הקדומה של חרטומי מצרים, עשר אלוהיות
גדולות, הנחשבות לאבות ולאמהות כל יתר הכוחות והאלים הקטנים אשר התרבו בכל העולם. תשעה
מעשרת האלים היו קבועים, כשהאלוה פרעה היה העשירי. בספר בשורת המלאך גבריאל מוסבר שפרעה
קשור באל הורוס, הוא אל הנילוס, ולכן כהונת פרעה קשורה בעבודת
הנילוס. פרעה היה "אל המלכות" ודמה לאל העליון המושל על הכול. פרעה זכה בשל
כך למלכות, אותה הוא קיבל מהאל העליון.
רעיון זה היה קבוע בפה ובלב המצרים - פרעה הוא אלוה
המלכות, בנו של האלוה העליון. פרעה היה בעיניהם, כפי קבלת חרטומי מצרים, העשירי אחרי
תשעת האלים הגדולים של השמים, וראשון לכל אלוהי הארץ. הוא נקרא הבכור לאלי הארץ ובנו
בכורו המיוחד של האל העליון על כל אלוהי ואנשי הארץ. לפיכך פרעה הוא זה שהיה אחראי
על פרנסת העולם יותר משאר האלים השמימיים, כי האלים השמימיים היו קשורים יותר
לעניינים כלליים, כהשפעה כללית מסוימת על תקופה מסוימת וכו'.
מאחר שפרעה היה האל האחראי על פרנסת האנשים, לעבוד אותו היה למעשה לטובת עצמם בעיניהם.
פרעה נחשב לבן האל העליון "שמש" והאלה
"ירח", כצורתם בכתב ההירוגליפים המצרי. הנילוס היה זורם בין זרועותיו של
שמש לבין זרועותיה של ירח, ולפי מחשבתם היו המים נוצרים מזרעו של שמש ומן הירח, שמהם
נולד פרעה.
לא חשוב לדעת את ההסברים אודות עשרת האלים, אבל
חשוב מאד המספר הזה, עשר, כי בו קיים טעם מוסתר בדברי הימים העתיקים לעשר המכות שהביא
ה" ברוך הוא על מצרים (ראו עלה 7, ספר בשורת המלאך גבריאל על עשר המכות נגד עשרת
אלי מצרים).
ידוע שעשר המכות היו חלק ממלחמות ה" נגד האלוהויות
הרבות והעבודות הזרות שעבדו אותן בארץ מצרים, ולכן הן היו עשר מכות עיקריות כנגד עשרת
האלים הגדולים, כשהמכה העשירית נגעה לפרעה בעצמו, כי הוא נחשב לאלוה העשירי.
מכוח אותן המכות זכו ישראל לקבל את עשרת הדברות.
בתחילה הם שמעו את הדיברות מפי הגבורה ואחרי כן היו צריכים לקבל את הלוחות הראשונים
לולא טעו בעגל.
לאיטלקים יש פתגם לפיו כאשר מת אפיפיור אחד, שמים
אחד אחר במקומו. דהיינו: אפילו שהוא ממלא מקומו של כריסטו
בעולם, צריך גם הוא למות. ומה עושים? ממנים אחר.
על דרך זו במצרים (ובכלל בכל הממלכות בהיסטוריה),
אפילו שפרעה היה אלוה בעיניהם, מפני שהוא "אלוהי הארץ", היה לו גם גוף מעורבב
בדברים גשמיים, ולכן שייך אליו המוות הגופני. לפיכך כשמת פרעה אחד, עולה פרעה שני לפי
חוקיהם ולא היו מפסידים זמן בין פרעה לפרעה שלא יחסר האלוה המברך את הארץ ואת הנילוס.
פרעה היה בעיניהם "האל ההולך לפניהם" והמברך את היאור, כי גם הנילוס קשור
לאל "הורוס", אשר נוצר מזיווגם של אוסיריס ואיזיס. מטעם זה היה חייב פרעה
לצאת למימי הנילוס בכל בוקר לקראת השחר.
כל זה חשוב להבנה כי חטא העגל קשור במחשבת הערב-רב
כלפי משה, ומהפסוק מתגלה איך שהחשיבו את משה כפי שהחשיבו את פרעה באומרם: "קום
עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו
מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".
לפי דעתם הפנימית, האל משה, בן האל העליון, הוא
ההולך לפניהם בעולם ומפיק להם טובות. אם הוא מת, צריך לבחור אל אחר במקומו כדי למלא
את המחסור. זה היה עיקרון ראשי במחשבת הערב-רב והוא טעם המהירות שהתרחשה במעשיהם.
ואמנם אהרן הכהן לא הבין את צורת המחשבה המצרית
בהחשבת משה לפרעה בעיניהם, וחשב אהרן שחפצים בכלי להשראת השכינה להניח את דעתם, כשאינם
רואים את משה. על דרך זו סנגר הוא על העם בהשתדלותו להציל אותו מעוון.
מפני שאהרן לא הבין את הנקודה הזאת, שמחשבת הערב-רב
נגרמה מהעבודה הזרה שהיו עובדים את פרעה במצרים, בא הפסוק לספק מפתח ברמז: 'וירא משה
את העם כי פרוע היא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם". דהיינו
בעוד משה ראה שהעם פרוע וראוי לפורענות מצד מידת פרעה, אהרן לא הבין את המחשבה האלילית
שלהם, ובזה פרעה אהרן דווקא לשמצה בקמיהם, דהיינו: אהרן
נתן להם את האפשרות לחזור למחשבת פרעה וליפול בעבודה הזרה.
אנו עוד צריכים לעמוד על העניין ולשאול: מה היה
בדיוק הרע במחשבת הערב-רב על משה? הלא אין העניין שהיו מחשיבים את משה לפרעה, אלא שהייתה
מחשבתם כלפי משה בצורה דומה למחשבת המצריים על פרעה. בכדי להבין זאת יש להקדים הקדמה
כללית הנוגעת לעבודותיהם הזרות של המצרים.
צעד י"א: הקו
המקשר בין כל הדעות המצריות השייכות לסדרי האלהים שלהם,
הוא רעיון האצילות.
בזמנים קודמים, עוד לפני תקופת יציאת מצרים, בין
השיטות התיאולוגיות המסובכות של המצרים ושל חכמי בבל, היה רווח הרעיון שהאל הראשון
העליון בהתחלת פעולתו כלפי היקום "האציל" מעצמו את האלים הגדולים. בכוחם
של האלים הללו, הנאצלים מהאל העליון, לברוא את יתר הדברים, כמו האש, המים ושאר הדברים
על פני האדמה, כולל את האדם (עם זאת, לא היה קיים אז המונח "אצילות", ולכן
לא נאמר בשפותיהם ובמיתולוגיות שלהם שהאל הגבוה "האציל" אלים שלמטה, כי אם
במונחים "ברא", "יצר", "עשה" וכו').
ראו בספר "המלחמה נגד הזוהר" איך שכל סיבוך הקבלה השקרית של ספר הזוהר קשור
ללשון ה"אצילות", וכיצד יצירתו של מונח זה ושימושו ביחס למעשה האל נולדו
עם הזוהר ולא התקיימו כמונח לפני כן. מושג האצילות בספר הזוהר שורש הוא כבכל עבודה
זרה, כי בכל שורש עבודה זרה נמצא הריבוי של אלים אחרים, ואם תדקדקו תראו שהאלוהות הניתנת
לאלים אחרים מאלוה עליון אינה עניין של בריאה או יצירה או עשייה, כי אם שהאלוה העליון
מעניק מאלוהותו, בדרך של אצילות, לאלים אחרים. בדרך זו ניתנת לאלים אלוהות וכוח, כאל
המאציל עצמו, לברוא וליצור ולעשות, לפי דעתם המוטעה.
לאדם, לפי דעותיהם, הייתה צורה ראשונה לנבראים,
צורה הקרובה לאל, והראשון אף לקבל את חמתם. אחר כך נקבע אצל חרטומי מצרים מאון (הליופוליס) שפרעה הוא האלוה העשירי, כאמור, והוא הצורה האחרונה
של האל והצורה הראשונה של בני האדם.
מאחר שפרעה היה בעיניהם האל העשירי מתוך האלים הנאצלים,
גופו קיבל צורה של אדם בעולם, אבל מחוץ לגופו היה הוא אל נאצל, ככל תשעת האלים הגדולים
הנאצלים.
זאת הייתה מחשבת הערב-רב כלפי משה, שהחשיבוהו כנאצל
על-ידי ה", ועיקר שורש החטא עומד על נקודת האצילות. גם עיקר עוון הזוהר עומד על
שיטת האצילות, כששורש חטא המשיחות המזויפת של החב"דים
הוא שהחשיבו את הרבי שלהם ככזה שקיבל את אצילות האלוהות, בר מינן, וחס וחלילה, ויכרית
ה" כל כפרות מעמינו ישראל לעד.
עיקר הטעות של אהרן הכהן, כאמור, היה שלא הבין בכלל
שבני הערב-רב החשיבו את משה, בדעתם, לאלוה נאצל מן האל העליון, וחשבו שכשמשה לא קיים,
הוא חזר כנאצל אל מאצילו. בשל כך פחדו הם מכך שאצילותו של האל לא נמצאת בעולם איתם,
בדיוק כדעתם על פרעה.
זהו התחלת העוון המושרש בדוקטרינות המצריות שהיו
תקועות עוד בלבותיהם של בני הערב-רב. מפני שלימוד זה עמוק ומסובך הוא, באה התורה ברמז:
"כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם", כדי שנבין מכך שצריך
לקשר את חטא העבודה הזרה שבחטא העגל לעבודה הזרה הקשורה בפרעה.
מכל מקום היינו יכולים להסתבך מצד אותו הרמז בלבד
ולא היינו מבינים איזה עניין של עבודה זרה לפרעה הוא שורש הרעה, שהולידה את הטעות וגרמה
לחטאה גדולה ולשמצה בעיני אויבי ישראל לדורות. עתה, עם זאת, אנו מבינים ששורש המחשבה
השקרית היה שדימו את משה כפרעה, הנאצל באצילותו מהאל העליון.
זהו גם הפירוש של "כי זה משה האיש לא ידענו
מה היה לו". השגת המילה "איש" בפיהם של הערב-רב דמתה להתייחסות בתורה
למלאכים (ובפרט למלאך גבריאל), כמו אצל יוסף: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה
תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ"
(בראשית, ל"ז, 15), וידוע שהיה זה המלאך גבריאל שיכול, בעת ירידתו לשליחות בארץ
להתלבש בגוף של העולם הזה, והוא מלאך הנשלח מן האל לשליחות מיוחדת לתכלית מיוחדת. גוף
זה הוא כלי העובר בעת שנשלמה השליחות, כאשר סוג המלאכים הנקראים "איש" הוא
הגבוה ביותר במלאכים של מעלה (ראו: רמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות).
זהו "כי זה משה האיש", אמירה שנאמרת באופן
מבזה, אך אינה מתכוונת לבזות את משה עצמו, כי משה, לדעתם, היה "איש", שבגמר
מלאכתו ותפקידו ושליחותו מסתלק, כפי שמסתלק גוף המלאך בגמר שליחותו, ואיננו. במחשבתם
עלה משה הנאצל האלוהי אל מאצילו.
צעד י"ב: הבנת
העוון האלילי כעבודת פרעה, הקשורה בדבר אמונתם האצילותית
מתבררת יותר בדבר מבנה עשרת האלים הגדולים בארץ מצרים, שהוצב על ידי חרטומי מצרים.
שבירת עשרת הדיברות קשורה באמונתם של המצרים בעשרת
האלים הנאצלים, ולכן תתקשר ההבנה עם טעות שיטת האצילות, עם עצם חטא העגל שהביא לשבירת
הלוחות של עשרת הדברות ועם עניין העבודה הזרה לפרעה הנאצל. יש להשלים את ההבנה ביחס
לסימן הנבואי של עוון קץ, הוא עוון ספר הזוהר עם כל השיטות המוטעות המושרשות בשיטת
האצילות.
עניין זה נוגע עד העצם לכך שמשה שבר את הלוחות של
עשרת הדברות, מפני שדווקא שבירה זו יכלה לתקן את המעוות. חטא הערב-רב הושרש באמונת
עשרת האלים הגדולים הנאצלים של מצרים, ועשרת הדברות עצמן קושרו לניצחון ה" במלחמותיו
נגד עשרת האלים הגדולים של מצרים וכן עשר המכות שבאו בשל כך נגדם.
אנשי הערב-רב, במחשבתם האלילית האצילותית הפנימית המושרשת בהם, כאשר לא ראו את משה וחשבו שכבר
הסתלק מן העולם, פחדו וטעו וחזרו למצב קדום, תוך שהם מגלים את דעתם הפנימית האצילותית ומכשילים את העם, בכך שלא יזכה בקבלת הלוחות הראשונים.
משה רבנו, עליו השלום, ידע את שורש החטא והבין שאל
מחשבתם חזרו עשרת האלים הנאצלים. לכן היה צריך הוא לשבור את עשרת הדברות, כי מספר עשר,
הקשור לעשר המצוות הגדולות הכלליות של התורה, קשור גם לעשרת האלים הגדולים שהרס אותם
ה" ברוך הוא במצרים, ולעשר המכות, שהן מלחמותיו של ה" ברוך הוא נגד עשרת
האלים האלה, כשפרעה הוא האלוה העשירי, והכל מתבטא בו
(הואיל והוא האל המלכותי המקבל עוצמה מתשעת האלים העליונים). זו הייתה דעתם, כאמור,
בצורות האלוהות הנאצלת, והיא שיצרה בהם את הפחד הגדול בחיסרון, לפי דעתם, של האלוה
העשירי.
אך מדוע לא היה יכול משה לדבר איתם, לגעור בהם ולהסביר
להם את טעותם או אף להעניש אותם ולהרוג מהם, מבלי שישבור את הלוחות? עיקר הטעם עומד
בזה שהלוחות עצמם והדיברות בכתיבתם האלוהית היו דבר קדוש, נורא ועצום, כי ה" ברוך
הוא בעצמו, ישתבח שמו לעד, חרט אותם על הלוחות. בשל כך, אחרי התבוננות על גדלות הקדושה
ומעלת הפלא של הלוחות הראשונים, אם לא היה נעקר החטא מהשורש של אמונת אצילות עשרת האלים
המצריים, אותה האמונה הייתה גורמת לכך שיעשו מעשרת הדיברות ומהלוחות עבודה זרה, כאלוה
עשירי, כלומר: יעבדו עבודה זרה את הלוחות עצמם.
לכן היה צריך לשבור את הלוחות ואת עשרת הדברות,
בכדי שידעו ויראו שאין זה אלוה, כי אם דבר שניתן במתנה גדולה מה", על מנת להשתמש
בו לפני ה" לפי האמונה הפשוטה האמיתית, ולא במסגרת מיצרי וסיבוכי מצרים באמונתם
האצילותית המוטעה.
צעד י"ג: לא היה
דבר קרוב יותר מלהיחשב נאצל מהאל כמו אותם הלוחות עם עשרת הדברות, ולכן משה שבר אותם
כדי לעקור כל דעת אצילות האלוהות משרשה (פעולתו נעשתה פעולה קבועה נגד אצילות האלוהות,
ומהקביעות ההיא מובטח שבסוף ייעקר עוון זה מן העולם). מוסבר בספר זה בקבלת יהושע בן
נון על הדיבר השני, ועל כך ששיטת אצילות האלוהות היא עוון אבות המוזכר, כי בעבודה הזרה
ישנן דרגות - עוון האבות, עוון הבנים, עוון השילשים ועוון הרבעים לשונאי ולא יותר,
כי רק עד הדור הרביעי הם נסבלים. בדור הרביעי מושלם החטא, ואז יוצא חרון אף מאל קנא,
המקנא על אמיתות שמו הגדול, ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים. לפיכך שורש דעת האצילות
היא בסוג עוון אבות, שהוא גם העוון הכי עדין ודק ואף הגיוני כפי שמוסבר על דור אנוש
בספר זה.
שיטת אצילות האלוהות מן המאציל העליון שהייתה במנטאליות
של הערב-רב לא הובנה לאהרן באותה עת, והוא טעה בחושבו שהשקפה אחרת תשיג את אותה התכלית
הרצויה, מבלי לחשוב שחרגו מאמונתם. זאת כי סמך אהרן על האמונה שכבר קיבלו מהנסים והנפלאות
שראו במצרים, מקריעת ים סוף וממעמד הר סיני. אהרן הכהן היה פשוט ותמים מאוד מטבעו עם
האלהים, ולא היה מכיר התחכמויות בנוגע לעצם דבר האמונה.
לא כן משה רבנו, שהיה בקיא בכל חכמת מצרים ובכל
דעותיהם, אמונותיהם, כישופיהם וקסמיהם. משה ידע שאם לא ישבור את הלוחות של עשרת הדברות
לפני העם, לא יוכל באופן אחר לעקור מקרבם את צורת עשר הבחינות הנאצלות, ברצות השכל
להבין דבר שאין ביכולתו להבין ולנסות להבינו במונחים אנושיים במקום לחפש את התמימות
עם ה" אלהינו, כי התמימות היא מידה אהובה לפניו, יתברך
שמו לעד.
פעולותיו של משה רבנו, עליו השלום, נמשכות עד סוף
כל הדורות, ככל התורה עצמה, ולכן עוון קץ מנודה ומוחרם מן התורה, והחרם של התורה, הנקרא
אצלנו "החרם מדאורייתא" נבנה מן הפרשיות המדברות על עוון העבודה הזרה או
על העוון בכלל, כמו עוון האכילה מעץ הדעת טוב ורע.
עוון זה הוא הראשון והכללי לכל עבודה זרה, כי במסגרתו
השטן שכנע את חוה אמנו, שבעקבות אכילתה מן העץ ייפקחו עיניה, ותדע את הכל כמו האל. חוה חשקה ברגע ההוא להיות כמו האל, יודעי טוב ורע
(לשון הרבים "יֹדְעֵי" (בראשית, ג', 5) באה מפני שישנו האל היודע, ואם נעשים
עוד אלים, הרי ביחד הם יודעים טוב ורע). צורה זאת של עבודה זרה עצמית של להיעשות
כאל, יודעי טוב ורע, היא שורש הרע שבשיטת הזעיר אנפין דאצילותא
של ספר הזוהר, והיא גם השורש בעבודה הזרה של השילוש הנוצרי, ושל כמעט כל הדתות האסיאתיות,
המבוססות על אמונת אצילות האלוהות, שכוונתן היא להיות ל"אל קטן" היודע את
דעת היקום.
פעולת משה בשבירת הלוחות היא עולמית, בכך שהיא עוקרת
לבסוף את הטעות בעבודה הזרה מן השורש: אלים נאצלים או פרצופים נאצלים או ספירות נאצלות
וכיוצא בהם.
מעשה העגל, בעוונות הרבים, סימן נבואי הוא במחנה
ישראל, וסימן הוא אצלנו בחלום בו נראה הגואל האחרון יורד מן ההר לשרוף את העגל החדש
והאחרון, המפריע להשראת הגאולה השלמה. פעולה זו תשלים את ניתוצם ההיסטורי לנצח נצחים.
צעד י"ד: חזר
הרע הזה למחנה ישראל וכולו פסול בריבוי רשויות, שיתוף ואלהים
אחרים על פני. חכמי ישראל לא ידעו להבין אותו מפני שהמונח אצילות לא היה מוכר לפני
המאה ה-12.
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד
הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל" (שם, 6).
ופעלו כבדור אנוש - ההם הטילו את שמותיו של ה"
על הכוכבים (כי אמרו שרחוק האל בעצמו מאיתנו ולא עזב אותנו אלא נתן אותנו ביד השרים
שלו, הם הכוכבים המושלים עלינו), ואלה שמו את שמות הקודש על ספירות נאצלות, כי אליהן
יש לנו שייכות, ולא אל מה שלמעלה ממנו.
ובנו להם בניין כבניין המגדל בדור הפלגה, בנין שנוא
של ארבע עולמות, שאינם מתקיימים אלא בדמיונותיהם, וראשו מגיע השמימה בעולם האצילות.
הרבנים שנפלו בעניין הזה לא חקרו אלא סמכו על השקר
ושמחו על הזיוף, למרות חכמתם המרובה בתורה וכל דקדוקיהם בהלכה ובמעשה המצוות. נתקלו
ולא ידעו והתירו את האסור אשר אין בו היתר.
צעד ט"ו: עתה
עוד הדברים בלתי ידועים לעם ישראל מפני שהחכמים ולומדי התורה לא חקרו את שורשי
הדוקטרינה הזו. הדבר דומה לדבר השורש עצמו של עבודת האלילים של הערב רב אשר נעלם מאהרן
הכהן, שחשב עד הסוף בטעות על אפשרות להשתמש בעגל לשרת את ה" והכריז "חג לה"
מחר".
צעד ט"ז: הנה
החרם הזה הוא מדאורייתא, דהיינו שכבר נחזה בלב התורה, שבאחרית הימים תצטרך התורה להגיע
בכל כוחה מתוך עצמה לקלל, להשבית, להכריע ולהחרים את החטא הגדול של עבודת האלילים ו"אלהים אחרים על פני" אשר יהיה רווח אז.
ולדאבון צריך שהעוון יצא לפועל עד שיושלם כל צרכו:
"וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ
לַעֲשׂוֹת". (שם, י"א, 6). ראשית מחשבה באחרית מעשה, ונתון שעד הדור הרביעי
אותו העוון יושלם. תנועת חב"ד היא התגשמות עוון הזוהר אחרי שלושה דורות (שבדרך
כלל הם תקופת ספרד, תקופת צפת, תקופת פולין ורוסיה בהתפשטות החסידות, וחב"ד היא
הדור הרביעי להם (ראו ספר "המלחמה נגד הזוהר" על עוון קבלת הזוהר ביד רודפי
י' אשלג בבית ספר הקבלה בירושלים ותלמידיהם בבני ברק, בעניין סיום כפילות הרבעים, ועל
כך שחב"ד היא סוף השתלשלות העוון ההיסטורי, שמוכפל בתנועת אשלג. כל זאת בכדי שתתגלה
העיר, וייראה מגדלם, ויראה כל העולם את משיחות השקר של חב"ד ואת הרעות הנפוצות
מבית אשלג, המוכר את ספרי הזוהר בכל העולם עתה דרך האינטרנט.
צעד י"ז:
"וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר;
וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן" (שמות, ל"ב,
1): הפשט הנבואי הוא שבאחרית הימים, ארבע מאות שנה לפני השואה בערך, אזלה אצל הרבנים
של הימים ההם הסבלנות לחכות לגאולה, וחשבו להחיש את הקץ. מחוסר הסבלנות של הערב-רב
בזמנו, אשר פחדו שלא יהיה להם האמצעי-האלוהי בין העולם שלמעלה ובין עם ישראל, חיפשו
הם דבר שיהיה במקום משה. כן החכמים של אז ביקשו למצוא דברי אלהים
חיים בסודות ונסתרות לפי דעתם המוטעית, אשר ילכו לפניהם להביא אותם אל הגאולה האחרונה
השלמה הסופית, כפי שמשה גאל אותם אז. החשק המעוות הזה להחיש את הקץ המשיך עד פעולתו
הסופית בסוף הדור הרביעי של עוון קץ בחב"ד, בעת בה בחוצפה, בטיפשות ובשיגעון,
מסתובבים ברחובות חסידי התנועה וצועקים בקול: "אנחנו רוצים משיח עכשיו".
כוונתם היא למשיח השקר הזה, הנמשח משמן סודות ספר הזוהר הפסול דרך המסננת של מקובלי
צפת ובית ספר המגיד ודרך ספר התניא וכל שיטת חב"ד.
הרבה רמזים קיימים ב"בושש" ("בֹשֵׁשׁ"),
אך תפקידנו הוא לקשר את הנבואות הנאמרות והמכוסות בתורה אל זמן ההווה, הוא זמן התגלות
הסימנים השלמים של הגאולה השלמה בזכות הגואל האחרון, חיים, ולכן נפרש להלן את המונח
בקשר לכך.
והוא שכל חטא העגל מתקשר, בעוונות הרבים, אל החטא
הגדול והקשה של אחרית הימים, חטא אצילות האלוהות.
צעד י"ח: משה
שהה על ההר מ' ימים ומ' לילות, כשהעלייה הראשונה כללה את
הכול, דהיינו שאם לא חטאו לא היה צריך משה לבצע עלייה אחרת ולא היה חסר כלום.
מפני שמשה קיבל את השם "אהיה אשר אהיה",
הוא השם הקדוש המראה על הגאולה המכילה שלוש גאולות: גאולת מצרים, גאולת פורים והגאולה
השלמה, מובן שמשה, ראש כל הנביאים, למד מפי הגבורה אודות דברים עתידיים ואודות הגאולה
השלמה, וכידוע ניתן לו להביט על ההיסטוריה מראשיתה ועד סוף כל הדורות.
אין זה סותר את העובדה שכל עיקר ההתגלות למשה ולישראל
בגאולה הראשונה, ובנוסף נתינת התורה, היו קשורים בשם "אהיה" הראשון מתוך
השם המשולש. חשוב לציין כי השם "אהיה" הראשון קשור לגאולה הראשונה, השם
"אשר" לגאולת מרדכי ואסתר והשם "אהיה" אחרון הוא השם המתגלה מאת
ה" לגאול את ישראל ואת העולם בגאולה האחרונה הסופית. למשה, כאמור, ניתן להסתכל
עד סוף כל הדורות.
לא היה אפוא מוזר אם בסוף תקופת ארבעים הימים ניתן
למשה רבנו, עליו השלום, לראות ולהתבונן "בשש", ששת הסימנים השלמים של הגאולה
השלמה. הרמז הוא חזק וכמוס מאוד בתורה באוצרותיו ישתבח שמו לעד, כמו התכסות
הרמז בשש הנקודות מעל למילה "וַיִּשָּׁקֵהוּ" (בראשית,
ל"ג, 4), שהינה מסורת מהר סיני. הסימנים השלמים הם סוד קדוש כמוס באוצרותיו, יתברך
שמו לעד. הם נוסדו מאז ומקדם, עד שיתמלא ייעודם ויזכה ישראל לגואל האחרון.
יש לשער שחיזיון העתיד היה בסוף העלייה, מכיוון
שענייניו מכוונים לדברים עתידיים, ומשה היה ראשית כל מחוקק עליון לישראל, שתפקידו היה
להביא את התורה לעם, את החוקים ואת המשפטים אשר ילכו בהם ואת המעשה אשר יעשו. עם זאת,
אחרי שמשה קיבל את התורה מפי הגבורה, הראה ה" לו את הגאולות העתידות לבוא.
ומרומז הדבר "בשש": בשש שעות "נוספות",
אלה השעות הסופיות שבהן ה" הראה למשה את סודות העתיד העומדים בשש: ב' פעמים ששת
הסימנים הגדולים של הגאולה השלמה, הן 12 שנים, שש שנים בסימני יוסף ושש שנים
בסימני דוד וברוך שמו לעד המגלה עמוקות בתורה.
צעד י"ט:
"וירא העם כי בשש משה": מהו "וירא העם"? אם ראו שמשה לא בא, מדוע
לנו המילה "בשש" אם לא לשם רמזים? מה ראה הערב-רב בדבר שיכול להשתייך לגאולה
העתידית?
יש צורך בהקדמה על הקרבה המיוחדת של הערב-רב למשה
ועוד יותר בין משה לערב-רב, לפיה קורא להם ה" בפנייתו למשה "עמך", כידוע.
בני הערב-רב רצו מרצונם ללכת אחרי העברים ולהפוך
לחלק מהעם, ורצון זה נחשב להם לזכות. הם דבקו במשה והאמינו בשליחותו. גם משה רבנו קיבל
אותם בשמחה גדולה ובחפץ לב, ולא ביקש רשות על כך מה" ברוך הוא, מפני שהיה בטוח
בליבו שדבר זה טוב בעיני ה". הרי מדוע הראה ה" את גבורותיו בעשר מכות, אם
לא כדי שיפחדו מאלוהי העברים, ושאולי הטובים שבהם יתעוררו ברצון ללכת אחרי האמת? בזה
היה יחס מיוחד בין הערב-רב ובין משה, ומכיוון שזכות בני יעקב לא הייתה בהם, זכות משה,
מושיעם, הייתה זכותם היחידה.
בני הערב-רב ראו במחשבותיהם שמשה כבר עלה
למקורו וכבר היה באור של הגאולה השלמה. הם הרגישו בשש השעות שבהן לא ירד משה משהו
מתפארת השלום האוניברסאלי שתבוא בסוף, ובאמת משה לא איחר אלא בשל ההתבוננות ההיא,
כאמור. ואמנם השטן בא והראה לבני הערב-רב דמות של ארון משה בשמים, אשר גרמה להם
להתבלבל ולומר: מי עכשיו יהיה האלוה כמשה? בעקבות כך הם חזרו למחשבתם על הפרעה
האלוהי. לא ידענו מה היה למשה האיש, כי הוא היה צריך לבוא במהירות. לפיכך מצד חוסר
הסבלנות יכול היה השטן להיכנס ולהכשיל אותם.
צעד כ': ובעקבות
ראייתם את הדמות של משה ירדו לחושך של אי החשבתו כבן אדם, כי אם כאיש. דהיינו: האהבה
למשה הפכה מפנימית ואמיתית לכזו שתלויה בדבר לטובת עצמם, וברגע שלא ראו את התועלת לעצמם,
היה הוא כאיש בעיניהם, שיחסם אליו הוא קריר ולא אישי, ומה בינם לבינו.
וירדו דחי אל הערפל, למיסטיקה הנסתרת של חרטומי
מצרים וחשקו בשור, כי אמרו שיוסף היה שליט על כל מצרים במזל שור, ולכן השור סימן מזל
הוא לשלטון ישראל והצלחתו. אז קם חור, בעלה של מרים, והשתדל להשתיקם, אך היו מתוך הערב-רב
שקמו נגדו, הכוהו והרגוהו.
בעקבות כך פחד אהרן מפשעם, ועל מנת שלא יגרמו נזק
לכל העם, חשב לתת להם דברים להתעסק בהם כדי להעביר זמן. עם זאת, מעשה השטן גרם להם
שלא חיכו, וכולם, אנשים, נשים וטף, פרקו את כל דברי הזהב שלהם, אספו אותם ונתנו לאהרן.
שאל אותם אהרן: ומה אני אעשה בהם? ולא ידעו. באותו הרגע גרם להם השטן לראות את מיכה
(מפרק י"ז בספר שופטים), שנכח עם משה בהעלאת עצמות יוסף, ולו היה טס (מגש), ששרח, בת אשר, מסרה למשה בכדי להעלות את עצמות יוסף מהנילוס. על
הטס היה כתוב: "עלה שור עלה שור".
לקח אהרן את הזהב, שם אותו בכור, השליך פנימה את
השלט של מיכה, ויצא העגל הזה, רמז הוא שלא יצא עוון קץ מידי הערב-רב, כי אם מידי אהרן
הכהן, רבנים וחכמים ואף תמימי דרך, שלא הבינו את מחשבת הערב-רב, דהיינו: שיטת האצילות
של הזוהר.
הייתה אז ערבוביה שלמה והחלפת ה" באלהים אחרים. האנשים קמו לרקוד, לשחק ולהקטיר לעגל הזהב העומד
וגם הולך כעגל חי על המזבח שבנה אהרן. בתוך כל זה, בצעקה בטלה ובתקווה חסידית שאין
בה ממש, הזדרז אהרן באמונתו וקרא בקול רם: "חג לה" מחר".
ניתן להקביל זאת לרבים מעמנו הקוראים לספר הזוהר
"קדוש", והוא קדוש כעגל הזהב בזמנו החייב שרפה. כל מי שנפגע ממוקשיו המצריים,
צריך תשובה והבנה חדשה וטהורה מן העבר, כי עבודה זרה היא ואין בה ממש.
צעד כ"א: כשיבין
הקורא היקר איך שנקשרים הקשרים, יראה שעבודת הערב-רב הייתה בעצם עבודת פרעה, כי פרעה
אהרן, ועבודת פרעה קשורה בעבודת עשר האלוהיות הגדולות של המצרים, וכשחשבו הערב-רב שמשה
לא יחזור אליהם, פחדו ונתבלבלו, ונעשה משה כפרעה בעיניהם, כי זה משה האיש לא ידענו
מה היה לו, וחפשו כלי אחר להשראת האצילות.
משה רבנו, שהכיר את המנטאליות שלהם וגם את כל פרטי
עבודותיהם הזרות ויסודות טעויותיהם ידע שבכדי לשבור את שורש העבודה הזרה שלהם במחשבת
אצילות האלוהות, הוא היה צריך לשבור את לוחות עשרת הדברות.
בדור הזה עוד לא הזדככו ההלכות הברורות על דברי
האמונות והדעות אשר נבנו על פי יסוד עשר הספירות הנאצלות, ולא ידעו ראשי העם להבחין
בין ה" האמיתי נותן התורה ובין האל המצומצם, זעיר אנפין,
בן שני האלים הקודמים לו אבא ואימא! הסתבכו בפילוסופיות ובנו ארמון גדול על יסוד ריק,
הלכו במסורת בדויה ונפרדו מבלי דעת מאמונת שבטי יה.
לכן, בעוונות, לא זכו הרבנים (חוץ ממעטים כר' יחיא
אבן שלמה אלקאפח, יהודה ארי ממודנה
ואחרים שצעקו ולא נשמעו) לדעת את האיסורים כלפי אמונת האצילות. בשל כך, למרות חכמתם
המרובה, מוכרחים הם לשמוע להלכה אמיתית מחמורו הראשון של הגואל.
הנאמר בפסוק: "וַיָּאצֶל
מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו" (במדבר, י"א, 25) הוא עניין אצילות הרוח שהייתה
על משה וירדה לשבעים הזקנים. אין לו שום שייכות כלל ועיקר לאצילות של ספריהם, וכל שכן
שום שייכות לעולם האצילות שלהם.
"עולם האצילות" מונח בדוי הוא, מוטעה
ומטעה, ואסור לחשוב על מושגים, היוצאים ממונח זה, וכל שכן לדבר בו או לכתוב עליהם.
זאת מאחר שמושג היוצא מעולם האצילות עומד על יסוד שקר המנוגד לאמונת התורה.
התורה הקדושה מיוסדת על בריאת השמים והארץ יש מאין.
לעומת זאת, הטענה שלפני בריאת השמים יש מאין האציל המאציל עולם של אצילות, אינה דבר
של תורה או תורה שבעל פה אלא טענה בדויה, המבוססת על יסוד שקר.
המקשה ופונה אל מה שנאמר בתלמוד, לפיו ענה הקדוש
ברוך הוא לחכמים בפתקה מן השמים, שלפני בריאת השמים והארץ האלה היה בורא עולמות ומחריבם,
אינו אלא מקשה על עצמו. הנאמר בתלמוד תשובה היא לכופרים, שאם ירצו להתעסק בעולמות לפני
הבריאה ניתן יהיה לומר להם שכבר כל העולמות ההם נבנו ונחרבו ואינם עוד. מענה זה בא
להשתיק דיבורים ולא לפתוח בקבלות בדויות!
צעד כ"ב: כל
דברי המבולבלים במחשבה על האצילות יצאו מן המידה הישרה שהאדם מוכרח לעמוד בה, שהיא:
"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". זו היא
הקבלה האמיתית ממשה רבנו, עליו השלום, ואין לנו עסק באצילות האלוהות של "למעלה"
ו"לפני" מעשה בראשית, כי "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ
עַד עוֹלָם" (דברים, כ"ט, 28) ו"תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (שם, י"ח, 13). זו ידיעה לצדיקים ואזהרה
לחכמים, אבל הטיפשים המדמים את חכמת האצילות לנסתרות עוברים על הפסוק הזה, וגם נסתרות
אין להם. כל מי שחושב מחשבות על האצילות של האל לפני בריאת השמים נעתק הוא מהמאמר הראשון
של ה" ברוך הוא: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת
הארץ".
צעד כ"ג: איך
יכול האדם להבין בשכלו האנושי את עניין בריאת השמים והארץ יש מאין, וקל וחומר כיצד
הוא מסוגל להסיק מסקנות ביחס למה שהוא לפני האין הזה?!
כל הלימוד הזה הנקרא "חכמת האצילות",
הבנוי מסביב לדברי תורה, הוא הוא הסטרא
אחרא או הצד האחר של התורה. המבולבלים ש"קיבלו"
את המונח הזה "סטרא אחרא"
ורצו להסביר אותו, נפלו בו וחשבו בגאווה פנימית ונפסדת שעשר ספירות דקדושה כנגד עשר ספירותיה של הסטרא
אחרא ילמדו וילמדו את עץ הדעת טוב ורע. הם אמרו שאלה השורשים
של הדברים הטובים ושל הדברים הרעים בעולם אך שכחו להסביר מהו הטוב ומהו הרע!
הם אמרו: כל מה דתורה
סטרא דקדושה וכל מה דברה מן התורה
מסטרא אחרא הוא, ומכיוון שעסקו
בתורה ובמצוות חשבו שבזה הם פטורים מהסטרא אחרא. עם זאת, הם לא ידעו ולא הבינו שהסטרא
אחרא הוא דווקא הצד האחר של התורה, המפרש את התורה
באופן אחר מן המסורת או מפרשנות אחד משבעים פנים אשר יכולים לפרש את התורה בהן.
דוגמה מפורשת נוספת לפעולת הסטרא
אחרא היא פירושי השילוש של הנוצרים על דברי התורה. הנוצרים
מפרשים את כל התנ"ך על פי השילוש, ועל כל דבר יוצאים להם פירושים מתוחכמים ומושגים
מעוררי מחשבה, אך הכול בשיטת השילוש הוא ועל פי אמונתם בבן האל.
צעד כ"ד: דבר
גרוע הוא מאד הכוח הגדול של הצד האחר של התורה, מפני שגם הוא נובע מהתורה הקדושה (ככתוב:
"גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה, עָשָׂה הָאֱלֹהִים"
(קהלת ז', 14)), ובר מינן, הוא דומה לזרע קדוש הנשפך לבטלה או מושם בזיווג של עריות.
כאשר בני התורה שומעים איך שהנוצרים מפרשים את התנ"ך,
בשימם את השילוש על כל פסוק, הדבר מרגיז אותם מאד כי שומעים בו את ביזיון התורה, חלילה
וחס, אבל כששומעים איך שהבודהיסטים משבחים את אצילות הבודהא שלהם, אין זה מרגיז כל
כך, מפני שרחוקים הם מאד מהמקורות ולא מקבלים ולא יודעים את יסודות התורה, לכן אין
בטענותיהם בזיון לתורה אלא דברים בזויים הם לכשעצמם.
לפיכך היודע והמבין שכל דוקטרינת האצילות של ספר
הזוהר וכל דברי ימיו פסולים, והם כיפרות נגד אמונתנו ונחלתנו
האמיתית של התורה נגד תורת משה רבנו, עליו השלום, ונגד מסורת החכמים, זיכרונם לברכה,
יראה ויבין וידע עד כמה כל דבריהם מכעיסים באמת ושאין בזיון גדול מזה, בר מינן, לתורה.
דווקא בני ישראל הלומדים תורה והמשתדלים לעשות כמצוותיה עברו את גבול האמונה בשל העדר
ידיעתם את הלכות האמונה לאמיתותן. בושה שאין כמוה היא, הנוגעת ללב ישראל ולאמונה שקיבלנו
בירושה מאברהם אבינו, עליו השלום.
האם ישנן בושה וחרפה גדולות מלדבר על פרצופים נאצלים
לפני מעשה בראשית, בצמצום אחרי צמצום ועד לאצילות האל בצורת הזעיר אנפין, שהוא אלהינו, לפי דעתם? "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה
אהרן לשמצה בקמיהם".
כאהרן בזמנו, לא קמו החכמים ולא ידעו שצריכים לקום
והסתבכו הם בעצמם בענייניהם השקריים, ויש שהוסיפו לקח רע משלהם, כי פרעה אהרן לשמצה
בקמיהם. זאת כי אהרן, בכך שהתיר להם להמשיך, העניק להם הזדמנות
להיות פרועים במחשבותיהם כמו שהיו מקודם בעבודת פרעה.
בכך שהרבנים התירו להיכנס ללימוד האצילות, הם פרעו
את העם ונתנו להם הזדמנות להיות פרועים לגמרי באמונה, שהיא עבודה זרה ממש כעבודת פרעה,
האלוה העשירי של מצרים. לולא אהרן אפשר להם להיות פרועים, לא היה העם חוזר להיות פרוע,
והיה בא משה עם הלוחות ומסביר להם את ההתנהגות הנכונה ואת האמונה הנכונה, עד שהיו משתנים
גם בפנימיותם. אהרן הכהן היה האחראי ברגע ההוא ולא הצליח למנוע את פעולותיהם, תוך שאינו
מבין את כל מערכת מחשבת הערב-רב, המזוהמת בצורות הקשרים של אלוהי מצרים. רגע גדול של
חולשה נפל על אהרן ולא עמד הוא בניסיון כי לא הבין.
צעד כ"ה: אין
ספק כי גדול הוא אהרן הכהן בעיני ה" והגון במידותיו הישרות והטובות עד מאד, אך
דווקא בשל גדלותו ומעלתו חומרת החטא היא גדולה יותר, ועוד כשפוגע הדבר במעלת כל הכלל,
כאשר הראש טועה בדבר הנוגע לכלל.
ראוי לציין גם כי אהרן ושאר ישראל, ואף חלק מבני
הערב-רב התחרטו תכף ומיד כאשר ירד משה, וכאשר ראו שמשה שבר את הלוחות בגלל התועבה שנעשתה.
נפל ישראל, בעוונות, במוקש הגדול של אחרית הימים,
הוא המוקש של עוון קץ, העוון הנורא, העצוב, הפסול והאלילי, הוא עוון ספר הזוהר, שיצא
כולו מהסטרא אחרא, הוא הצד האחר
והבלתי אמיתי של התורה הקדושה, כאשר מפרשים אותה על פי יסוד של שקר ומזייפים דרך הסבריהם
את כל התורה, בר מינן, ואין דבר יותר גרוע מזה. כמו אז, גם עתה נדרש החטא להמשיך בדורות
לשמצה בקמיהם, כשזה האחרון גדול מן הראשון מכמה פנים, וייוודע
הדבר, בעוונות, בעתיד בכל העולם. כי בבוא העת תקום מחלוקת גדולה בתוך מחנה ישראל, ויהיה
רעש גדול מאד מסביב לעניין הזה, וייוודעו הדברים בכל העולם, כי כך הוא בימנו. אנו כאן
קובעים את העניינים לדורות, כי כך צריך להיות.
התיקון הגדול הזה קשור, כמוסבר, בשבירת הלוחות של
עשרת הדברות, ואותו התיקון חוזר בגאולה האחרונה, בזכות הגואל האחרון, בכדי לעקור, מן
הכוח של משה באותה השבירה, את שורש הרע, הן עשר הספירות הנאצלות מהאין סוף אל עולם
האצילות שלפני עולם הבריאה, לפי דעתם המשובשת מדברי הבל, אשר אין בהם שום טעם אמיתי.
שורשם נטוע בזעם ה", שה" ישמרנו ממנו. כל העם יהיה אז בבדיקה בנוגע לאמונתו,
וה" בוחן כליות ולב.
צעד כ"ו: מן
התיקון הגדול והטהרה בכל תפוצות עם ישראל ייגרם גם תיקון כללי בעולם הנוצרי ואף באומות
העולם הרחוקות, כי דווקא מהמחלוקת הזאת במחנה ישראל ילמדו בני העולם רבות אודות ההבנה
וההבחנה בדבר אחדות ה" המוחלטת. מכך יבינו את שורש הטעות בנצרות או בדתות הרחוקות
מהנצרות.
צעד כ"ז: אסור
לחשוב, וכל שכן לדבר או לכתוב, שמתקיימים חמישה פרצופים בצורתם הנאצלת לפני בריאת העולם,
כי אם תטענו בנוגע לאיזו בחינה מן הבחינות או לסוג מן הסוגים או להיבט מן ההיבטים או
לספירה מן הספירות או לפנים מן הפנים או לפרצוף מן הפרצופים, שהם מתקיימים לפני הבריאה,
אז כל דיבור או מונח מהדיבורים או מהמונחים ההם נעשה שם לאלוה אחר, מאפשר ריבוי רשויות,
גורם שיתוף ומגלה מחשבה שקרית שהינה מחשבת של עבודה זרה.
צעד כ"ח: הרי
התורה הקדושה ציינה: "תמים תהיה עם ה" אלהיך",
מאחר שאנו, בני ישראל, מאמינים בני מאמינים, ואין מן הטבע של תמימים מאמינים בני מאמינים
להעליל עלילות על מעשה בראשית, חלילה וחס, ולהעז לדבר על בניינים בקודשא בריך הוא למעלה מהבריאה יש מאין,
ועל קשרי וייחודי ספירות נאצלות ועל קוים ואור ישר ואור סובב כל עלמין וצימצומים מאור אין סוף! מי הוא תמים באמונתו עם ה" אשר ירצה
או יחפוץ או יעז לדבר או לחשוב על דברים כאלה?
הגואל חיים מלמד אותנו להיות תמימים עם ה''
אלוהינו ולא להיכנס לשיטות מיסטיות, אם כי מותר ללמוד אודות כוכבי הגאולה והמזלות
של הדג הגדול לווייתן, כי עניינים אלו באו לאחר בריאת העולם.
אסור להאמין בצמצומים של האין סוף, עד שהוא האציל
את צמצומו החביב לו, הוא הזעיר אנפין דאצילות, שהוא האל
בצורתו הנאצלת הנקרא אדם עליון דאצילות. אסור להאמין שיש
אדם עליון דאצילות ושהוא האל בצורתו האצילותית עם רמ"ח אברים ושס"ה גידים במדרגת האצילות!
מי הוא התמים באמונתו שיכול לחשוב דברים כאלה על ה" ברוך הוא?!
ה" ברוך הוא וברוך שמו לעד הוא אחד באחדות
מוחלטת. כפי שאסור לדבר על ריבוי שהתרחש עד בריאת השמים והארץ, כך אסור בהחלט לדבר
על ריבוי כחמשה פרצופים או כעשר ספירות נאצלות לפני בריאת העולם!
למרות כל זאת, אהרן הכהן לא ראה עבודה זרה בדבריהם
ובכוונותיהם של הערב-רב, הקדיש מזבח וקרא בקול רם: "חג לה" מחר". אמירתו
זו של אהרן היא אמירה קשה, אבל אם לא הייתה נאמרת, לא היינו מבינים עד כמה כוונת
אהרן הייתה לשם שמים. האמירה קשה בשל עירוב שם ה" בחטא, ולא שמענו שהערב-רב
דחו את דבריו אלא רק שהשכימו ממחרת, העלו עולות, הגישו שלמים, ישבו לאכול, שתו וקמו
לצחק.
טעות זו בשם ה" נגעה בדורות. היא הופיעה בעוון
קץ, הוא עוון אמונת ספר הזוהר, והמשיכה בספרי המבולבלים ובמיוחד בספרות תנועות החסידות
וחב"ד בראשן, המלאה בצירופים גדושים בפרצופים נאצלים, יצילנו ה" מכל מיצרי
מצרים, המצרים את מוחות עם ישראל באחרית הימים.
צעד כ"ט: ראשית
כל צריך לקחת לימוד גדול מאוד ממעשה אהרן הכהן בחטא עגל הזהב, והוא לדעת שלא לחינם
באה התורה להודיע לנו את הדברים הקשים האלה אלא לשם הבנה להמשך הדורות, ובפרט לתקופת
אחרית הימים ועוון קץ.
הלימוד הגדול הוא שאהרן הינו אהוב ה" וקדוש
בכל עבודתו, הוא שנפל והוא שלא הבין עד הסוף מהי הכוונה האלילית המצרית בכל אותה המחשבה.
מהו הלימוד הגדול? שלא תגידו ש"צדיקים",
"גדולים", "קדושים", "חכמים", "יראי שמים בתכלית"
ו"בעלי מצות" כרב משה קורדברו, כרב יצחק לוריא,
כמגיד ממזריטש ואף כגאון מווילנה או כגאון מלבי"ם לא יכולים לטעות. הרי אם אהרן טעה, קל וחומר אותם
רבנים שלא מגיעים לדרגתו של אהרן הקדוש יכולים היו לטעות.
זהו פסק הדין להורות: הרבנים שחיו במשך ארבע מאות
השנים האחרונות, ששתקו ביחס לספר הזוהר או שקיבלו דעת אחרים והסתמכו עליה, הם אהרן
הנופל של אחרית הימים. רבים נפלו בחטא העגל האחרון הזה, ולא היה בהם הכוח לחקור, לדעת,
למנוע או אף להבין.
צעד ל': למרות
כל זאת, העם בסוף יהיה טהור, ולא יתקיימו עוד בין היהודים ספרי הזוהר וכל ספרי הקבלה
השקרית, ספרי החסידות וכו', וינשום כל ישראל אוויר צח ונקי
בלב טהור וירגיש אהבה הדדית בתוכו הנובעת מאהבתם את ה".
כל בני ישראל יהיו תמימים עם ה" אלוהיהם, יאהבו
את ה", ילכו בדרכיו, יבינו נפלאות מעולמו אשר ברא, לא יחפשו "נסתרות",
שאין השכל האנושי עומד בהן, יעלו מדרגה לדרגה, כל אחד לפי כוחו, ישמחו בחלקם, לא יבקשו
את הגדולות מהם, יכירו במשקל כל דיבור ויבחינו בין תמים לחצוף בעבודת ה". לא תהיה
בהם גאוותנות והתנשאות ביחס לאחרים, כי הם יהיו ענווים, כל אחד ירגיש את עצמו קטן יותר
מחברו, וכולם ינהגו בדרך ארץ לקדושה. אז יסלח ה" לעמו ישראל על חטא העגל הראשון
והאחרון, וישכיל ישראל. אמן כן יהי רצון.
נשלם בכתב: ג' בכסלו התשנ"ד,
17 בנובמבר 1993.
הועתק למחשב: י"ח במרחשוון התשנ"ה, 23 באוקטובר 1994.
שוכתב: י' בכסלו התש"ס,
19 בנובמבר 1999, עמק מרקורי 17.