כתב: פרץ גרין
ערך וביצע הגהות: משה
לוי
חמישה
לוחות הברית
לוח
ראשון - משה רבנו
צעד א':
"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית
עֲבָדִים" (שמות, כ', 2) - היא מצוות האמונה, והרי באמת כל תורת משה וכל קבלת
משה נכללות בדיבר ראשון זה של עשרת
הדברות. כל יתר המצוות הכלליות והפרטיות באות אחרי מצוות האמונה וברור שהאמונה של
הדיבר הראשון היא היסוד העליון והיא היסוד התחתון
לכל
בנין התורה.
30 בדצמבר 1998, י"א בטבת
התשמ"ט, הבושם השמימי, א' ללוח הכוכבי
של
הדג הגדול לוויתן.
צעד ב':
לא נחכה עד הדיבר השני כדי להיכנס למלחמות השם על
טהרת
האמונה, כי מצד כוח האמונה יכולה הייתה המצווה הראשונה הגדולה והכללית לעמוד לבדה כיתד
קבוע
בתוך לבבות כל בני ישראל, תלמידי משה רבנו, עליו
השלום.
כלומר: די בה כדי לבוא אל כל המעשה הרצוי לפני ה", גם מבלי הדיבר השני או יתר הדיברות.
צעד ג':
יסוד זה מפורסם הוא מאד בדברי
חכמינו, זיכרונם לברכה, בקבלה מחבקוק הנביא, שהעמיד את כל
המצוות
על מצוות האמונה בדיבר הראשון, כדברי נבואתו "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ
יִחְיֶה" (חבקוק, ב', 4). חשובה מאד
היא קבלה זו להבנת העליונות המיוחדת של הדיבר
הראשון עצמו. והרי
נולדה ממנה השאלה על מה יחיה הצדיק באמונתו, אם לא ידע את המעשים המסוגלים של כל המצוות הפרטיות של התורה?
שאלה גדולה היא זו, אך קל יותר להתמודד איתה אם מן ההתחלה נעמיד את
תרי"ג המצוות על עשר, הם עשרת הדיברות, שעליהם ניתן לבנות את היתר. כל איסורי
עבודת האלילים תלויים בדיבר
השני, כל דיני איסורי ביטוי הלשון תלויים בדיבר השני, כל דיני השבועות תלויים בדיבר השלישי, כל דיני השבת תלויים בדיבר
הרביעי, כל הדינים של כבוד הבריות והדרך ארץ
תלויים
בדיבר החמישי, כל דיני הנפשות תלויים בדיבר השישי, כל איסורי הביאה תלויים ב"לא תנאף", כל דיני הגנבה ב"לא
תגנוב", כל דיני היושר תלויים באיסור עדות
שקר,
וכל דיני המידות הישרות תלויים ב"לא תחמוד".
צעד ד': אולם איך להעמיד אותם על אחת? אם נפריד מעשרת
הדיברות את חמשת הדיברות האחרונים, הרי ידוע כללו של הלל: דעלך סני לחברך לא תעביד
(בבלי, שבת, ל"א, א') (מה ששנוא עליך
אל
תעשה לחברך). הרי השכל הישר מעיד עליהם את צדקתם לכל בני האדם, ולכן הם באים אחרי
מצוות האמונה, כי אפילו מבלי האמונה יכולים האנשים להבינם, כי היושרה בהם היא טובה
וגלויה לכל אחד. המוני בני אדם בדורות אלה לא
מאמינים
בדיבר הראשון אך "מאמינים" בלא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף, לא תעיד עדות
שקר ולא תחמוד.
צעד ה':
ונמשיך להחסיר: הדיבר החמישי שורשו בדרך ארץ שקדמה מן
התורה,
כי הדרך ארץ הייתה עמוד היושר בהתנהגות בני אדם בינם לבין עצמם גם לפני מתן תורה, כידוע, ולכן באין איתנו מצוות האמונה,
היינו מתנהגים ודאי על פי הדרך ארץ.
את הדיבר הרביעי קשה יותר להחסיר,
כי אין השבת נובעת מן הדרך ארץ. הדיבר גם לא כל
כך
מובן מצד התנהגות ישרה של בני האדם, כל שכן שלא משערים בני העולם לקיים את השבת כפי שישראל מצווה בה. עם זאת,
עונה על זה מעשה המן, אשר ארבעים שנה ירד ביום השישי ולא בשבת. דהיינו אם האדם מקיים
את מצוות האמונה
לעשות את רצון קדוש ישראל, יבין הוא את מצוות השבת מדברי הימים במעשה המן במדבר, שהוא מפלאי נפלאות ה" ברוך הוא.
יציאת מצרים הקדימה את עשרת הדיברות, בכדי שיתמלא ויושלם מעשה היציאה לפני ציווי
האמונה בסיני, ומאחר שלא קיימו בני ישראל את השבת עד שלמדו אותה, עיקר לימודם נלקח
ממעשה המן, להראות להם את דרך קדושת השבת. הרי עצם קיום מעשה המן יוצא מאמונת ההשגחה
הפרטית בכל פעולות יציאת מצרים.
צעד ו':
את הדיבר השלישי "לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא"
(שמות, כ', 6) לומדים מכללי האמונה והדרך ארץ, שאם אסור להתנהג בקלות בנוגע לחברך מצד
הדרך ארץ, על אחת כמה וכמה שאסור לפגוע בשם בורא העולם! והיא קדושה נוספת באזהרתה בדיברות, אך עיקרה מן האמונה עצמה,
ודבר ברור הוא שלא צריכים להשתמש לשווא בשם מי שאמר: "אנכי ה" אלהיך אשר
הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
נשאר הדיבר השני ולא קל להחסיר
אותו, שהנה אף הוא אחד משני הדיברות ששמענו
מפי הגבורה, ולא הקל עלינו ה" עד שהסתיימה אמירת שניהם. הלא מהדיבר
הזה ידענו להבדיל בין האמונה האמיתית באחדות
ה"
ובין כל אמונה שהיא עבודה אחרת וזרה. ואיך היינו נשענים על הדיבר הראשון לחוד, כצדיק
החי באמונתו, אם לא ידענו לפרש את כוונת אחדותו יתברך? בנוסף, שני הדיברות האלה
ביחד מציגים את שלמות מצוות האמונה, לכן
דווקא
הוכרחנו לשמוע את שניהם. איך היינו עומדים, לפיכך, אך ורק על הדיבר הראשון?
צעד ז': ואמנם עניינו הוא שאין הדיבר השני כי אם פירוש המפורש על האמונה, שלא לבוא לידי טעות בה,
מכיוון שאזכור איסורי עבודה זרה בא להזכיר את העונש, ואזכור העונש בא לחזק את
המאמין בשכר.
בנוסף, האמונה היא הכלל הגדול
של כל דברי הגאולה שהובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, כאשר בדיבר השני
נכללים כל דברי הימים עד הגאולה השלמה: ארבעת הדורות המוזכרים בה מרמזים על 4000
שנה מאברהם אבינו, אב המון גויים, הנבחר בשל אמונתו באחדות הבורא.
לפיכך, הן מצד פירוש מפורט
לאיסורי עבודה זרה והן מצד השכר מהאמונה הנכונה אין הדיבר השני כי אם פירוש המפורש על מצוות האמונה השלמה של הדיבר הראשון. הנה לא מצאנו שאמר ה" לאברהם אבינו: אל תעבוד
עבודה זרה, כי האמין אברהם בה", ונחשבה לו
לצדקה,
הואיל ואמונתו באחדות הבורא אסרה עליו כל עבודה זרה.
צעד ח': וכך הוא הדיבר הראשון, שמצד האמונה שבו, בקיום הבטחתו
לאברהם על ידי גאולת ישראל, מספיק כדי לעמוד על האמונה. מצד אותה האמונה, גם האבות
וגם משה רבנו לא היו זקוקים לדיבר השני והיה הכול מקוים בידם, מבלי האזהרות על
עבודה זרה. מכל זה משתמע שגם הדיבר
הראשון כולל כל מה שאסור בעבודה זרה, כי כל מה שהוא
חיובי באמונה יהיה היפוכו שלילי, וכל מה שאינו מן
האמונה הוא בעצם נגד האמונה
האמיתית. הנה מה שמוסבר כאן על הדיבר הראשון, שכולל בעצמו את כל מה שהוא נגד האמונה הנכונה, ושעל כן נכלל בו למעשה
גם הדיבר השני, יובן גם בכך שהוא כולל בתוכו את כל מלחמות ה" נגד האלים
האחרים והעבודות הזרות של המצרים. ברור שיש בדיבר הראשון את כל הניסים והנפלאות ועשרת
המכות וכל המלחמות שעשה ה" ברוך הוא
נגד אלי מצרים.
צעד ט':
נוסיף הבנה למה שמוסבר אצלנו שהדיבר הראשון נקרא
קבלת
משה[1]
והדיבר השני נקרא קבלת יהושע בין נון. אצלנו בספר זה קבלת יהושע היא העמוד הרביעי.
כל דיבר מעשרת הדיברות יש לו קבלה מיוחדת, אך אין אנו צריכים לחכות עד הדיבר השני כדי
להיכנס למלחמות ה", כי כל מלחמות ה" נגד אלי מצרים ונגד הדעות
התיאולוגיות של
חרטומי מצרים ונגד כל כישופי וקסמי מצרים, נכללות בדיבר הראשון.
צעד י': הראשון מתוך עשר יכלול תמיד את יתר תשעת הדברים.
ספר הזוהר הוא קבלת משה דה
ליאון מספרד, מוחרם בחטאו עד שכל ישראל ייטהר מעוונו. לפי הדעה המטונפת של משה דה
ליאון, כל מה שנאמר על פעולות
ה" הישירות בעולם כגאולת ישראל ממצרים, כקריעת ים סוף וכמעמד הר סיני, הוא הזעיר
אנפין דאצילות, היורד לעשות את פעולותיו. אצל משה דה ליאון הזעיר אנפין הוא ה' ברוך הוא, חס ושלום, והוא אלוהינו האומר לנו:
אנכי ה" אלהיך בכל מקום.
מי הוא זה המעז לבוא ולקחת את
מקומו של ה'
ברוך הוא?! ומי הוא הנוכל הזה, משה דה ליאון, בזוהרו הפסול?! נשים נגד האלוה המזויף הזה, בריאת משה דה ליאון, את
קבלת משה רבנו, עליו השלום.
צעד י"א: הרי זעיר
אנפין הוא לפי השערתם האנושית האלוה של התורה, שיש לו "כבר" בצורתו
הנאצלת הקוסמית רמ"ח
אברים ושס"ה גידים קוסמיים, אבל האין סוף לא ירד על הר סיני, מפני שהוא נשאר למעלה ואין לו עוד גבולות
והגבלות
בכדי להתגלות כזעיר אנפין.
אתום, מהאלים ה"קדושים"
של מצרים, הוא גדול יותר מהזעיר המוגבל הזה,
שהרי היו אומרים עליו חרטומי מצרים הקדמונים מאון שהוא נולד מעצמו, ואחר כך הוליד
או ברא את יתר האלים. לא כן אנפין זה הקטן, שנולד מאביו ומאמו, מפרצופיהם שלמעלה
ממנו, והוא לפי דעתם האלוה שלנו, אשר אליו עולות תפילותינו.
צעד י"ב:
זוהי כפרות ואלו דעות זרות לגמרי. ה" אלהינו יברך את נשמת יחיא אבן שלמה אלקאפח
מצנעא, תימן, שדיבר אמת תורה בקנאה אמיתית נגד כל שיטת הזעיר אנפין. שנזכה לראות
את שריפת כל דעותיהם הרעות והזרות של שונאיו ואת החרמת כל ספריהם, כי זה העוון
המפריע לעם ישראל בגאולתו השלמה, ואין גאולה אמיתית לישראל, עד שלא נפרדה הסולת
ונשרפה הפסולת.
האין לנו שכל ישר? האם נתבטלה
כל חכמת ישראל?! האם נספור את אלהינו ונחלק אותו לפרצופים נאצלים?! האם נחזור לאלי מצרים איזיס ואוסיריס, אשר הולידו
את הורוס אל הנילוס, אשר פרעה לקח את אלוהותו ממנו?! האם ישראל עוד לא הפסיק לחשוב
על השיבה מצרימה ולהסתבך בקשרי אלוהיהם?! האם ישראל עוד לא נפטר מהערב רב החושק
תמיד באלוהים אחרים?! האם רבני ישראל לא
יבדקו ולא יבחינו
ולא יתעוררו?! ה" אלהינו יתברך שמו לעד הוא נותן התורה והשומר אותנו בכל צעד!
צעד י"ג: כיצד ניתן
לעבוד
אלוה נאצל, שהוא צורה קוסמית נאצלת, ועוד שהוא נאצל הנולד מאביו ומאמו?! הדמינו
לעובדי אלי יוון ולשאר עובדי האלילים?!
מדובר בצורה החדשה של עבודת
האלילים מכוח הסטרא אחרא של אחרית הימים. אין זה הזעיר
אנפין
ולא אבא שלו ולא אימא שלו ולא אשתו ולא כתרו האריך אנפין, אשר בראו את השמים והארץ!
הם גם לא גאלו אותנו מארץ מצרים מבית עבדים, כי הם בית העבדים והארץ המצרית המסובכת
בסיבוכי העבודה הזרה שיצאנו ממנה!
זעיר אנפין יש לו עיניים ויש
לו צורה ויש לו תמונה, ואנחנו לא נקבל אל בעל עיניים וגוף, אפילו אם יטענו כי הוא אל קוסמי
נאצל לפני היקום!
צעד י"ד:
האם מלפני בריאת העולם תמדדו
את "בחינותיו" של עושה מעשה בראשית?! האם תנסו להכיר בקטגוריות שלו, לפני שהוציא את היש מן האין?!
אם כן, אזי אין נשמותיכם
קשורות באלוהי אברהם, יצחק ויעקב או
באלוהי סיני, כי אין לאלוהינו, הבוחר במשה עבדו לגואל, בחינות, פרצופים וספירות
בתוכו, והוא אינו אלוהות נגלית מושפלת בדרגה ביחס לחלק האין סופי שלו. כל אלה הם מונחים
זרים, מוטעים ובלתי רצויים לפני ה" אלהינו.
נכתב: "בְּרֵאשִׁית,
בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית, א', 1), והיא
קבלת משה רבנו, עליו השלום. ב'-ראשית: היא הראשית השייכת לשמים והראשית השייכת
לארץ, ואסור לנו לחשוב אפילו במחשבה הכי מופשטת על שמים נאצלים לפני הבריאה ועל ארץ
נאצלת לפני הבריאה, כי זו כפרות המנוגדת למסורת, וכל מונח בהקשר זה יהיה תואר המגביל
את ה" ומפריד אותו לבחינות ולקטגוריות
משונות. אין זו מידת
עם ישראל, מאמינים בני מאמינים.
צעד ט"ו:
לא לחינם יצא משה באזהרות כפולות
ורבות
בספר דברים נגד מחשבת כל תמונה בה" אלהינו, ברוך הוא. ריבוי האיסורים התייחס
לכל דרגה במחשבת העבודה הזרה, כי דעה מוטעה יכולה לגרום לתמונה אסורה בעין השכל, ולהוביל
לטעויות דקות במחשבה, טעויות המחליפות את האל האמיתי באופנים מחוכמים מתוך אור
מזויף ותמונות דקות ומתוחכמות.
המונח
בדיבר
השני "וכל תמונה" כבר כולל בעצמו את כח הריבוי, לרבות תמונות המחשבה
האסורות, שהן הדעות המוטעות והדוקטרינות הבלתי אמיתיות, המולידות תמונות זרות
ואסורות במחשבה וב"שכליות".
מצאתי שש אזהרות בספר דברים, על
מנת שלא נחשוב שהריבויים הללו באים אך ורק ביחס לתקופות מסוימות על מנת לאסור עבודה
זרה! כי לא אסרה התורה רק על הדור הרביעי לעבוד עבודה רעה וזרה, או רק על האבות, הבנים או השלישים. על אף שהעונש מגיע בדור הרביעי, כי
אז נשלם "עוון אבות", כל העבודות
הזרות בכל התקופות אסורות, מתחילת
העוון ועד סופו, ואדרבא, שורש הדברים, שהינו דק יותר בדעה מוטעה, הוא הגורם נזק גדול יותר, מפני שהוא פנימי יותר ברמת
המחשבה והרגשת הנפש.
צעד ט"ז:
אם אתם מלמדים שלמעלה מהעולמות
ישנו האלוה זעיר אנפין, אתם נותנים למוח תמונה וצורה, אפילו שהם רמ"ח אברים "קוסמיים", ה"
יצילנו מכל המחשבות האסורות על מי שאמר "והיה העולם".
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד,
לְנַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה
אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים, ד', 15).
והלא כבר כתוב "וַיֵּרֶד
יְהוָה עַל הַר סִינַי" (שמות, י"ט, 20) ו"וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי
יִשְׂרָאֵל" (שם, כ"ד, 10), ישאלו המאמינים בקבלה המזויפת: למה אי אפשר
לטעון כי זהו חלקו הצורתי בזעיר אנפין? הרי האור אין סוף אינו יורד או עולה, אלא
נמצא בשווה בכל מקום, לפיכך מה שמתגלה הוא חלקו הנאצל אחרי צמצומים רבים, האלוה
הקטן המצומצם הנאצל, זעיר אנפין...
על דברים אלו נאמר "וְנִשְׁמַרְתֶּם
מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים, ד', 15), כי גם באותו היום שדיבר ה" איתנו
מתוך האש, ושמענו את קולו בקרבה נפלאה, לא ראינו שום תמונה! אם בהתקרבות עצומה
כזאת אשר בה ה" מדבר עם כל העם, והעם שומע אותו, לא ראו האנשים כל תמונה, כל
שכן בהיותו, כביכול, שלא בהתגלות, כי אין לו כל תמונה!
ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כי
הטעות בזה גורמת נזק, בר מינן, לנפש שיש באדם, לרוח ולנשמה, מכף רגל ועד ראש. אם הכנסתם
למחשבתכם שלכם תמונה, בדברים תחתונים כמו גם בעליונים (כי כבר נאמר: "אֲשֶׁר
בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת
לָאָרֶץ" (שם, כ', 3)), אזי גרמתם
נזק לנפשותיכם!
אתם שעמדתם וראיתם את כל מעמד
הר סיני, את כל ההתגלות הנוראה, את האש ואת קול השופר השמימי, ושמעתם את קול ה"
מקרוב, אתם צריכים שמירה מיוחדת וכפולה שלא ליפול לטעות! כי אם תתחילו להתחכם במסגרת
החכמה שקיבלתם מה" בהתגלותו על הר סיני, ותתחילו להשתדל "לתאר" את מה
שראיתם לפי "תמונות המחשבה" שלכם, אז תיפלו לעוון
של
עבודה זרה ותעברו על "כל תמונה"!
צעד י"ז: ואם אלה
שעמדו על הר סיני וראו וידעו את כל זאת צריכים אזהרה חזקה כל כך ועוד אזהרות מרובות, על אחת כמה וכמה שייכות ההוראות הללו לבאים
אחריהם. זאת על מנת שהבנים שישמעו ויקראו
כי
האבות ראו את אלהי ישראל בהתגלותו, לא יטעו ויתעו אחרי תמונתו "פֶּן-תַּשְׁחִתוּן--וַעֲשִׂיתֶם
לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל: תַּבְנִית זָכָר, אוֹ נְקֵבָה" (דברים,
ד', 16).
עם זאת, גם על כך הם עברו
ועשו תמונות זכרים ונקבות בעליונים, בר מינן, וישנו איתם והזדווגו איתן במחשבות
לבטלה כל היום וכל הלילה, יצילנו אל שדי מכל הלכלוך
והטומאה
שהופצו בכל תפוצות ישראל.
גם הזעיר אנפין בצורתו
המשיחית ירד לעולם לטמא את הטיפשים, את המסכנים,
את הבורים, את החכמים בעיניהם להרע, את המתגאים על כל ישראל, את המושחתים במידות, את
עובדי העבודה הזרה בכל קיומם המושפל לסטרא אחרא ואת העושים מתמונות המשיח המשוח
מזעיר אנפין שלהם פולחנים
אסורים ומפיצים את תמונותיו ואת מחשבותיהם הזרות בכל העולם, הם חסידי תנועת חב"ד
המוחרמים בחרם מדאורייתא, גם אחרי מותו של מנחם מנדל שניאורסון, כי יצא עוון אבות
של שיטת הזוהר על הדור הרביעי שלו במחנה חב"ד, ומוחרמים
הם
ונפרדים מכל בית ישראל, עד כי יתחרטו מהיותם חב"דים ויעזבו את כל כסילותם ה"חסידית".
הם העזו ומעזים לומר על משיחם
זה, שהוא משה רבנו של הדור הזה
ושהוא בדרגת משה רבנו, עליו השלום. רשעים בחושך ידמו. הם מחוץ לכל התורה ונסגרו בחרם מדאורייתא.
צעד י"ח: המוחרם המאפשר למאמיניו לומר עליו שהוא משה של
הדור הזה לא יוכל לעמוד בדין ישראל! הם לא יודעים לאיזו אש הם זרקו את עצמם מרוב שנאת השמים לכל תמונות שניאורסון, מלך פרצופי
משה דה ליאון.
הם רוצים לכשף את מוחות
בני ישראל במוקשי המשיחות השקרית, שירדה
מעוון
המשיחות האצילותית, הנובעת מזעיר אנפין למי שעובד אותו יותר מן השאר, ולמי שמפתה את הרבים אליו יותר מהשאר. "הִשָּׁמְרוּ
לָכֶם, פֶּן-תִּשְׁכְּחוּ אֶת-בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר כָּרַת,
עִמָּכֶם; וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה
אֱלֹהֶיךָ" (שם, 23).
התרחקו מהם ומפרצופיהם ועל
פניהם אל תסתכלו, פן טומאתם תכשף אתכם באחיזת עיניים, ותטעו, ותחשבו שאחד מהם הוא איש
כשר! כולם טמאים בדוקטרינות פסולות
ובאמונת משיחות שקרית ומסוכנת, מטונפים הם בתמונות אסורות, וכל נפשם טמאה במחשבה, בדיבור ובמעשה!
צעד י"ט: היזהרו
על
הבנים והבנות, שלא יפלו
לפח, כי אם הגדולים
לא ידעו להבחין בין תורה אמיתית לבין תורת זעיר אנפין, מה יבינו הצעירים והצעירות? "כִּי תוֹלִיד בָּנִים
וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל
תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסו"
(שם, 25).
צעד כ': אין לפרש את התורה על פי עשר ספירות, כי אין
התורה תלויה בהן.
והוא אחד מהטעמים שמשה רבנו, עליו
השלום, שבר את הלוחות שעליהם נכתבו עשרת הדיברות, על מנת שלא יעשו מעשרת הדברות
עשר ספירות נאצלות, דהיינו עשר סוגים של אלים נאצלים.
ידוע מכתבי החרטומים שחרטומי
און הרכיבו את אליהם העיקריים על אחד ותשעה, ועל תשעה ואחד:
אחד ותשעה: האחד הוא למעלה מכולם,
אתום הנולד מעצמו ש"האציל" את יתר תשעת האלים. ולא אמרו עשרה, כי האחד
איננו מן החשבון, שהוא למעלה, ואין לעבוד אותו, בדיוק כפי שהקבלה השקרית של הזוהר
מכריזה שאין העבודה לאור אין סוף, כי אם לזעיר אנפין. עניין זה מוסבר באריכות בספר
מלחמות ה" של הרב אלקאפח. לפי דעתם
המוטעית,
העבודה שהאדם עושה כלפי ה" אינה עולה עד האין סוף, כי אין לו שום אחיזה בגבולות,
כמו שיש לאלוה הנאצל, זעיר אנפין, שלו רמ"ח אברים ושס"ה גידים ב"סוד" האצילות. הוחזר "סוד"
אצילות האלוהות המצרית, ושבו מצרימה...
תשעה
ואחד:
אחרי אצילות תשעת האלים, איזיס ואוסיריס מזדווגים ביאור ואיזיס מולידה את הורוס (שהוא גם אל הנילוס, וכנראה המילה יאור
קשורה בשם הורוס), הוא הדמות האלוהית המתלבשת בפרעה מלך מצרים. לפיכך פרעה היה "מתקדש"
כל יום בנילוס, בכדי לקבל את אצילותו
של הורוס ולברך את מימי הנילוס. רק בתקופה מאוחרת יותר נקשרה העבודה של פרעה לאלוה
רע-אמון, אם כי גם בתקופת התורה היה נודע האל "רע-אמון", או "רע"
לחוד, ולכן כשהמטה נעשה לנחש בא כנגד זה גם כן, כי האל "רע" הייתה צורתו
נחש.
צעד כ"א: ובזה הגענו לטעמי מכת הדם, שהיא המכה הראשונה. חשוב
מאד להבין שהייתה מכת הדם על מימי היאור וכל נחליו מכה כללית נגד דעותיהם האליליות
של המצרים, כשפיהם, עבודת השדים שלהם וקסמיהם לכוכבים. וכפי שהדיבר הראשון הוא,
כאמור, הכללי ביותר הכולל את כולם, כך גם בעשרת המכות, שיש הקבלה בין אלו לאלו, כי
מכת הדם במימי היאור היא המכה הכללית לכולן.
מה שהיה לפני מכת הדם נקרא
הקדמה כללית למכות: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ
כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי
פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין" (שמות, ז', 10). רמז בתנין: תפנות, נות, איזיס, נפתיס: האלות המפורסמות בתקופה ההיא אצל
המוני מצרים, ומי שאליהן עבדו המצרים יותר מכל בבתיהם: תפנות הייתה אלת האוויר
היבש; נות הייתה אלה בשמים למעלה מן האוויר; איזיס הייתה האם המלכה, שומרת כסא
המלך, ונפתי הייתה אלת הבית. הארבע היו שכיחות ביותר אצל המוני המצרים ובמחשבותיהם של ההמונים. דהיינו אלה היו
האוויר שלהם, השמים שלהם,
הבית שלהם והאם שלהם.
בתנין הנעשה מהמטה ראה פרעה
ארבעה ראשים הקשורים בעבודה לארבע האלות. הסימן כללי היה לכל
העבודות
הזרות המצריות, ופרעה פחד מהתנין, כי ראה בו ארבע אלות כלליות שנעשו מהמטה שהשליך
אהרן. לכן תכף ומיד: "וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים,
וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם,
בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן" (שם, 11).
צעד כ"ב: מוזכרים כאן חכמים, מכשפים וחרטומים, וב"ויעשו
גם הם" הם הצליחו לשחזר את אות התנין בחכמת קסמיהם, בכישופיהם ובחכמת הלחשים,
כי החכמים עשו את התנינים על ידי השדים, והחרטומים עשו זאת על פי חכמת ההיסטוריה
או האלכימיה במובנה הרחב. החרטומים היו בקיאים גם הם בחכמת הכוכבים, בחכמת הקסמים
ובחכמת הכישופים דרך פעולות השדים, בעוד החרטומים היו הכוהנים הממונים על כל
העבודות הזרות של מצרים והשולטים על כל העם.
כל זה מראה איך שאות התנין הייתה
ההקדמה הכללית לעבודות המצריות בחכמת
הקסמים וכו', כי כל עבודות האלילים של המצרים היו מאורגנות באלפי קשרים האחת עם השנייה. "וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ
לְתַנִּינִם" (שם, 12): גם הם עשו תנינים בחכמותיהם, והשליכו מטות שהיו
לתנינים, כי בכוחותיהם כבר משולבות אותן העבודות המוזכרות הנרמזות במלת "תנין":
תפנות, נות, איזיס ונפתי,
שהיו רגילים בעבודתן, כי היו מקשרים את שמותיהן בשמות כוכבים ידועים להם ומולידים כוחות מהכוכבים, והיו גם מקשרים את
השדים בפעולות הקשורות בשמות אלה.
"וַיִּבְלַע
מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם" (שם): לא את תניניהם
כי אם את מטותם, והפלא בכך גדול יותר, שהרי אם התנין או הנחש של אהרון המראה תנועת
חיות בולע את התנינים שלהם, הרי מצא מין את מינו וגבר עליו, אבל המטה של עץ דומם
הוא. לפיכך המטה של אהרון בלע את המטות שלהם העשויים מכוחות גדולים של הכוכבים ומפעולות
השדים וכו', כדי להראות שהם אינם כלום ביחס לכוח העליון
של השולח אותם וכאין ממש אשר לא היו.
"יג וַיֶּחֱזַק
לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה
אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם. טו
לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ
לִקְרָאתוֹ, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר; וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, תִּקַּח
בְּיָדֶךָ" (שם, 13-15).
מכת דם ביאור היא הראשונה והכללית
שבמכות, ולכן היא דורשת מאיתנו
התעמקות בעניינה: אם התנין בא כאמור נגד תפנות, נות, איזיס ונפתי, מכת הדם קשורה בפרט באיזיס וגם בהורוס, הקשור ליאור
עצמו וגם לפרעה, האל העשירי בדמות
הורוס.
צריך לדעת שמי היאור היו
נחשבים אצל המצרים לאלוה, והמים עצמם
נחשבו למקור השכליים, מלבד היותם מקור החיים הגשמיים.
לפיכך יובן שמכת הדם, בכך
שהמים הפכו לדם, הייתה מכה נגד מקור השכליים,
הם המים הטמאים בדעות אליליות הנולדות מהשכל האנושי, הן הדעות השמורות אצל חרטומי מצרים בפרט. יש תמיד הבדל גדול בין
הדוקטרינות השמורות אצל כוהני הדת ובין הדעות הפופולאריות, כשהפולחנים של המוני
העם בבתיהם שונים מהשגותיהם של הכוהנים השולטים. המכה נגעה להמונים בשתייה ממש
ונלאו למצוא מים, כלומר: לכל המצרים שחייהם
תלויים במימי הנילוס. היאור אצלם היה אל, פרעה היה אל, והמים של היאור היו המים של
איזיס שמהם נולד הורוס. בכך שיהפכו המים
של
איזיס לדם, במקום לתת חיים היא תעניק דם נדה! איזיס הייתה האם הגדולה של היאור ושל
פרעה, ולכן האם של כל מצרים. אצל החרטומים היא הייתה האם הנאצלת לשם שליטתה על כל
בניה ובנותיה, הם המצרים והמצריות, ולפי השגותיהם היא נוצרה מאתום, כי אתום בעיניהם היה האל הנולד
מעצמו אשר "האציל" ליתר האלים הגדולים. בעיקרה דומה איזיס לאימא הנאצלת
של ספר הזוהר, ועבודה אליה בין המוני העם הייתה כמו עבודתם הזרה של הקתולים למרים
שלהם, האם הקוסמית הנותנת להם חיים. בזוהר היא האם הקוסמית, המולידה את זעיר אנפין,
שהוא לפי דעתם של חרטומי הזוהר ה' ברוך הוא, חלילה וחס על טעות נוראה היסטורית
סופית זו, הנוגעת בעצם דם האמונה בעם ישראל, ובנצרות השילוש הוא בין האב, בן האל ורוח
הקודש, כשרוח הקודש היא האם המשרה את רוחה על בניה. בעיני המצרים היה פרעה הזעיר
אנפין הנאצל של האלים הגדולים של מעלה, איזיס ואוסיריס, ולידתו הגיעה ממימי היאור.
בבודהיזם בודהא מקביל לזעיר אנפין, שהוא האצילות החשובה בין כל אצילויות האין סוף,
ויש לו צורת אדם עם הרבה זרועות. דווקא הוא, לפי דעתם, הינו האל הנאצל, הנותן חיים
לבריות שלמטה (ואותו עובדים, ולא את המקור העליון ממנו, בדומה ל"אין סוף"
של הזוהר). לכן נמצא שהבודהיסטים אינם אומרים שהם עובדים את "האל", כי
אם את הנאצל מהמקור האינסופי, הוא הבודהא, שלפי השגתם מאציל עליהם רוח חיים, כדי
להעלותם אל מחוץ לנמיכות העולם הגשמי). שיטת זעיר אנפין זהה, אך הבודהיסטים לפחות
לא קוראים לבודהא "אל".
הפיכת המים לדם הייתה, לפיכך,
הפיכה כללית להכחיש את כל היחס למי היאור, מים "עליונים" ומים ארציים,
ונכללו במכת הדם עשרת האלים הגדולים של המצרים: איזיס, נפתי, אתום (לא בצורתו
העליונה, כי אם באצילות אחרת), גב, אוסיריס, שו, נו, תפנות, סת והורוס (פרעה). בהתהפכות
מימי הלידה של איזיס לדם נידה, הוכו כל אליהם,
מאיזיס ועד פרעה, מלך מצרים, על מנת להשפיל ולבלבל לגמרי את דעותיהם.
צעד כ"ג:
בספר בשורת המלאך גבריאל נאמר ששורש הטעות בעבודתם
מרומזת
במילה "יאור" (במובן שלילי). אשתדל להבהיר את הכוונה, לפיה חיפשו את ה"יוד"
כדי לשחות באורה,
במקום לחפש את האור הבא מן היוד.
ה"יוד" היא חכמה
סתומה, שאינה גלויה, שאינה דבר מובן מעצמו,
כי אם מקובלת. אם הדבר הוא בעניין נגלה כמו ההלכה, אז יבוא הדבר כפקודה או אמירה מכריזה את הדין והיא מכריעה. לדוגמא:
הלכה למשה מסיני היא כ"יוד" - חכמה
מקובלת
שאין להרהר אחריה, ואין איתה דבר בטל. כל
התורה
היא מהחכמה האלוהית שהביא משה רבנו, עליו השלום, ראש כל החכמים, אל בני ישראל, וכל
מסורת ישראל מיוסדת על החכמה המקובלת. עם זאת, אחרי החכמה המקובלת יש מקום להשתדל ולהבין את הדברים, ובהבנת הדברים ישנם צדדים
והיבטים והשקפות שונות בגישה אל הדברים. לכן יש מקום לכל הויכוחים והסברות השונות
בין חכמי ישראל, כי כל זה שייך להבנת
הדברים, ואין חריגה מכללי החכמה. המחלוקות באות משום שיש שבעים פנים לתורה, שאינם חורגים מכללי החכמה המקובלת.
ניתן לפיכך לראות את המונח
"יאור" גם במובן חיובי, אם נתייחס ל"יוד" כחכמה המקובלת ול"אור"
כהבנה, ולא נראה ב"יאור" זה כגרעון או כחסרון, כי הלא החכמה המקובלת ישנה,
ורצוננו לשחות בים ההבנות. מהו אם כך עוון היאור שקובל עליו המלאך גבריאל?
שימו לב כי אין הוא אורי, כי
אם יאור, זאת מאחר שהחיפוש הוא אחר ה"יוד" כדי למצוא את האור,
ולא חיפוש האור בכדי למצוא את ה"יוד"!
צער הדורות האחרונים הוא שלא
חיפשו את האור היוצא מן התורה (כפי שראוי להיות. דהיינו: השגת/קבלת הבנה על
מנת להשיג את האור) אלא את הנסתרות (דברים שאין לחתור לגילויין), ושכחו תמיד
שהנסתרות לה" אלהינו ולא נגלות הן. לא
דבר
קל ופשוט הוא, וצריכים להאריך בו קצת, כי תורת משה רבנו, עליו השלום, היא, והלא
משה רבנו היה בקיא בנסתרות! כי "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם
כִּי תִפְקְדֶנּוּ; וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים" (תהילים, ח', 5-6). משה
היה איש האלוהים, ואמרו חז"ל שבעת עומדו על הר סיני בעלייתו אל ה" חציו ולמעלה אלהים, חציו ולמטה איש
(דברים רבה, י"א, ד'). איש הוא מלאך, שבמעמד העלייה גופו אינו כבר גוף כשאר בני אדם, שהרי אם היה גופו כשאר הגופים,
היו עוד צרכי הגוף דורשים את
תפקידם, ולא היה כך, מפני שעמד משה שלוש פעמים על ההר ארבעים יום וארבעים לילה,
לחם לא אכל ומים לא שתה, כי
לא היו לו כלל ועיקר צרכי גוף. העמידה עצמה הייתה בלתי אפשרית על פי טבע גוף האדם,
ולכן "איש" קשור במלאך, כגון "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ" (בראשית,
ל"ז, 15) בהתייחס למלאך גבריאל. ומה שנאמר כאן על משה הוא התלבשות המלאך בו לשם
קיום הגוף, כי בעלייתו לשמים ובדברו עם ה", לא היה יודע כלום על המתרחש עם
גופו, וצריך היה מלאך להסמיך ולהעמיד את גופו לקיומו.
משה היה עניו מכל אדם אשר על
פני האדמה ולא חיפש את הנסתרות. הוא אף לא רצה ללכת בשליחות המקום מרוב ענוותו.
משה נבחר בגלל ענוותו לעלות ולקבל את התורה מפי ה".
גורלו לא היה כגורלו של אהרן
ששהה בין בני לוי בארץ גושן עד זמן המכות. משה גדל בבית פרעה, וכבן לפרעה היה. כבר
מגיל צעיר היה משה מלומד בכל דברי העבודות האליליות של המצריים ולמד עם חרטומי
מצרים, כשזכות כזו ניתנה רק למלכים, נסיכים, אצילים ובני בית פרעה המצטיינים.
הסביר לנו הצדיק הנסתר, המורה
חיים, שבכל כיתה שהיו שמים את משה, הוא היה
עולה על מורהו, מפני שמטבעו היה חכם מאד בכל דבר. בשל ענוותו
של
משה, על כל מה שראה מחכמתו ועל כל מה שהיה מצליח בהבנת כל דבר ועניין, לא היה
מתגאה ולא היה מתרומם ולא
היה חושב את עצמו למשהו, אלא אדרבא, ככל שידיעתו גדלה, כך היה משפיל את עצמו יותר ומחשיב
את עצמו לכלום. כך הסביר לי הצדיק חיים, כי העיקר
הראשון
בכל שיעוריו והכלל הגדול בכל לימודיו היה ענוותו של משה רבנו.
משה היה יודע ולומד ועולה על
מוריו גם בדברי הכוכבים, בסודות הקסם, בסודות השדים ובסודות הכישופים, והכיר בסודותיו
של כתב ההירוגליפים, התיאולוגיות והדעות של חרטומי מצרים.
צעד כ"ד:
ונגאל משה מכל דעותיהם ומכל מוקשי המח שלהם, כי ברוך היה
מהבטן
ושמור מאלוהיו. משה היה חכם מאד ועל כל צד היה מודד את מעשהו ואת דיבורו לפני שיפעל או ידבר. בחכמתו עלה על כל חרטומי מצרים,
אך לא התפעל משדים, מרוחות, מקסמים או מדעות בהתייחס לאליהם ולפעולותיהם. עם זאת
הוא ראה את הכל ולמד
את הכל והבין בכל, ואחרי ידיעתו בכל עניין, הייתה חכמתו פוסלת את חכמתם ומחריבה אותה עד היסוד. לפיכך על שאלותיו לא היו מוריו יודעים
לענות, ובזה הוא עלה עליהם בחכמה.
בכל זאת לא היה משה מבקש את
הנסתרות, ולא היה חפץ בכלום, אלא במזלו היו
חכמתו ונשמתו עולות מן החושך אל האור המתקרב אל שורשו.
משה רבנו היה בקיא, כאמור,
בהשגות העולמות הרוחניים של
חרטומי מצרים, וידע איך להשיג
כוחות מהכוכבים ולעשות פעולות על ידי חכמת הקסם, ואיך להתנבא במסגרתה, ולהתקשר עם הרוחות
של הצורות הקשורות להשפעת הכוכבים (צורות הן דמויות גשמיות, שנוצרו על-ידי חרטומי
מצרים). עם זאת, לא בחר בהם משה אלא חפץ רק באמת הגמורה, ובה הגה יומם ולילה.
למרות כל מה שלמד וידע, היה הוא,
כאמור, שפל רוח בעצמו מאוד, כיבד כל איש ואישה, וליבו היה מלא רחמים על בני אדם ועל
כל בעלי החיים אף על הצומח ועל
הדומם. הוא היה מכבד כל אחד, אבל לא יותר מהכבוד הראוי לו.
צעד כ"ה:
לא היה משה מרים את ראשו לפני כל אחד, כי אם משפיל את
עצמו
ומרכין את ראשו. הוא היה נאמן בדיבורו, ליבו חפץ בטובת האחר, והיה הוא מפחד מאד מלעשות
רע לבני אדם או לפגוע בהם, כי משה רבנו, עליו השלום, כיבד את כל מה שיש בחיים, וכל
שכן בני אדם, בחירי העולם. עניו וחכם היה משה ולא חיפש את הנסתרות.
חשוב גם לזכור כי לא הייתה
גאולת ישראל ממצרים קשורה לידיעת נסתרות, אלא "ויאמר ה" אל משה" הכה או נטה, ומשה היה מקיים את רצון
ה". "הַנִּסְתָּרֹת--לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ
וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם" (דברים, כ"ט, 28).
גם הנביאים לא חיפשו נסתרות,
כי אם הכינו את עצמם (על פי רוב)
בקדושה ובפרישות ברשות מוריהם, כאליהו הנביא, זכרו לברכה, שהיה המורה של חוג הנביאים
בימיו. אחריו אלישע היה לראש עליהם, ולא נכנסו הם לנסתרות (כל שכן שלא נכנסו לדברי הבל וריק כאצילות האלוהות או לכל דבר
דומה לזה), אלא רק הכינו את עצמם בקדושה ובגבורות להקדיש את עצמם לעבודת ה"
עד שהסתגלו ויכלו לקבל חזיונות נבואיים (על
פי
רוב דרך חלומות, ולעיתים גם בחזיונות בהקיץ). כל אחד הלך על פי הדרכים שקיבל ממורו,
כשבדרכים ההן יש גם דברים סודיים וקשורים להשראת הרוח, אבל אין הסודות ההם נקראים
נסתרות, כי אם ירושה בקרב יחידי סגולה כתורה שבעל פה, שנמסרה רק בעל פה ואינה כתובה.
צעד כ"ו: עם זאת, כל מה שידובר לפני "בראשית ברא
אלהים את השמים
ואת הארץ", וכל מה שמדבר על אצילות כללית לפני בריאת העולם, בטענה שישנם
דרגות ובחינות פרצופים וכל
מונח בקשר לבחינות ההן, טעות הוא, שיצאה מאחר שלא
שמרו
על הפסוק מן התורה הקדושה: "הנסתרות לה" אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד
עולם". דהיינו: כל מה שהוא למעלה או לפני בריאת העולם יש מאין הוא בסוג של
נסתרות. הנסתרות לה", ולא לנו ולא לאף אחד, כי אם לאלוהינו לבדו, ישתבח שמו לעד,
ולולא רחמיו הבלתי מוגבלים
עלינו תמיד, מי היה יכול להצטדק לפניו?
מכל מקום מעבודתנו היא להצטדק
לפניו יתברך ולהצדיק את מעשינו לפניו במחשבות חיוביות באמונה פשוטה ואמיתית
ומורגשת בלב. ואיך נוכל להצדיק את עצמנו לפניו יתברך, אם אנחנו מעזים לדבר על ה"מבנה"
הקוסמי שלו לפי צמצומיו והשתלשלויותיו ואצילות פרצופיו לפני בריאת השמים והארץ?!
אין בושה גדולה מזו לנשמה לפני
ה' ברוך הוא, ולא תוכלנה אותן הנשמות
להצטדק לפניו, כי נכנסו לתחום שחתום עליו "הנסתרות לה" אלהינו". אז יראו בני ישראל כמה נפסלו הם בכל עבודתם ויחפשו
את הטעמים שהוסתרו עד עתה מעיניהם, כדי לדעת ולהבין
איך
אנשי תורה ורבנים גדולים נפלו לדרגה נמוכה, מכוערת ומטונפת בעבודת אלילים כזו, והכול בהסתר הדעת.
צעד כ"ז:
אז יחפרו במקורות, כפי שעשה הר' יחיא אבן שלמה אלקאפח, וילמדו לקח גם מכתבי ספר
שושנת משנת חיים, שחותם עליהם הצדיק הנסתר, חיים בן משה מצנעא, תימן, ויבינו את עוון
אבות של ספר הזוהר הפסול בחטא האצילות. תהיה אז מכת דם נגד כל הפרעונים בכל
מימיהם, כשכל ה"מים", תורותיהם הנסתרות, יהפכו לדם, וייראה לכל שכל מימיהם דם, ושאסור ואי אפשר לשתות מהם, כי דם
טמא הוא ממימי חכמת המצרים, ויתגלה כל העוון האלילי הזה ממקורה של איזיס ועד פרעה
בדמות הורוס, הנולד בעוון יאור של
ספר הזוהר. אז יקומו רבני עם ישראל ויחרימו אותם, ויבינו את החרם מדאורייתא הזה בספר
"חמישה לוחות הברית", בהסברו מתוך הקבלות האמיתיות של בני ישראל. כי כל
מילה ומילה שאמרו בדבר האצילות הפוך הוא ומנוגד לקבלת התורה האמיתית ולקבלת משה רבנו,
עליו השלום, גם בכתב וגם בעל פה.
הרי לכם דוגמא כיצד ה"מקובלים"
חושבים שמדובר במים אך למעשה הם דם, ושכל יהודי הבקיא במסורת ישראל, אם יסתכל בישירות
לפי התורה, יראה שזהו דם טמא
ומשוקץ ולא מים. אצטט כאן מספר קטן: "קבלה - תורת הנסתר", שנכתב על-ידי
גלעד שדמון, על בסיס הרצאותיו של מיכאל לייטמן (עריכה: י. ליאור. לייטמן הוא "מקובל"
מקבוצת "בני ברוך", הנמצאת בבני ברק, על שם ברוך אשלג, בנו וממשיך דרכו של
אביו, יהודה אשלג בעל
ה"סולם" על הזוהר):
"ב-2000 השנים הקודמות
הם היו צריכים תורה במידה מסוימת. לכן כתב מקובל, שנקרא "משה רבנו", את
מה שהשיג וקרא לזה "תורה", ספר החומש
שלנו.
הוא כתב אותו בלשון מיוחדת. התורה מדברת רק על עולמות רוחניים ומה שקורה בהם"
(עמ' 43).
ספר זה, "קבלה - תורת
הנסתר" מוחרם בחרם מדאורייתא זה. כל קבוצת "בני ברוך" מבני ברק
מוחרמת בחרם מדאורייתא זה, וכל כתבי ר' ברוך
אשלג
וכתבי יהודה אשלג מוחרמים מוחרמים מוחרמים בחרם מדאורייתא זה.
צעד כ"ח: זהו עוון היאור: הרצון לעבוד את ה" על מנת
"להשיג" את ה"יוד" של שמו הגדול, ולתת לעצמם את האור של היוד
הזה.
הרי כאשר הם מדמים בעצמם
שרצונם להיכנס ל"יוד" של שמו, ה"יוד" נותנת להם תכף ומיד לטעות, ומראה: "הנני ה"יוד"
ומספרי עשר", והם נופלים במוקש היאור ואומרים שמה שהוא למעלה אין סוף לא יגיע
לנילוס שלהם, כי הם חפצים באצילותו המחולקת
לעשר
בחינות. רק כך הם יידעו את שמה של כל בחינה, יקבלו ממנה השפעה פרטית וייכנסו
לנסתרות האלוהות. דק מאוד הוא פח היאור, עד שמתגלה בו צבעו האמיתי. במכת דם, כל
חכמתם ובינתם ודעתם ייראו כדם נידה בפניהם, ולא ניתן יהיה לשתות גם מכל הנחלים הקשורים
ליאור, הם כל הזרמים והתנועות והחברות והשיטות שיצאו משיטת הזוהר, כולם מאותו שורש
פסול, הדורש את האל על פי עשר בחינות האלוהות בשורשו מה"יוד", לפי דעתם המוטעה
הכופרת והמשוגעת.
צעד כ"ט:
מפני עוון יאור בשורשו באו וטעו במספר עשר וחשבו על עשר ספירות נאצלות בתוך עצמו,
כביכול, וחזרו לעוון היאור וליתר העוונות האליליים המצריים בצורתם הניתנת מהסטרא
אחרא, שהוא הצד האחר המזויף והשקרי, היוצא מן התורה הקדושה כאשר מפרשים אותה על פי
יסוד כוזב, בדומה לכל פירוש ביחס לשילוש הנוצרי. כל יאוריהם ואגמיהם מהכוח של הסטרא
אחרא הם, וכוח גדול הוא בדור הרביעי, עד אשר בסוף תקופה זו תתרחש שריפת התיאולוגיה
שלהם ותתבטל לחלוטין
מעל פני היהדות.
כל כך גדול הוא העוון הזה במספר
עשר, אף על פי שמספר עשר חשוב הוא מאוד באמת ומצריך אות מיוחדת היסטורית לכל דברי
הימים עד אחרית הימים והלאה לעדות נצחית - דבר גדול ועצום, מפליא ונורא ומדהים את המחשבה,
שיתקן את החטא הגדול הקשור במספר עשר. והוא הערך העצום עד אין שיעור של פעולת משה
רבנו, עליו השלום, בשברו את
הלוחות אשר בהם עשרת הדיברות. זאת עשה משה בירידתו מן ההר, כי יש צורך באותו
הסימן שנעשה
בכדי לנתץ את כל הלוחות המזויפים, שהם יזמו לעשות מתוך שיטת עשר הספירות הנאצלות של האצילות.
צעד ל':
כל העוון והבלבול הגדול הזה לא היו באים לעם ישראל, אם היה הוא הולך באמונה
האמיתית והפשוטה ולא אל הבלי
נסתרות, כי נאמר לכל העם במעמד הר סיני: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר
הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות, כ', 2). דהיינו:
אנכי ה", שעשיתי את כל הפעולות האלו לעיניכם בעדות
לדורות,
הוא זה שאתם צריכים להאמין בו. ולא ביקשתי מכם נסתרות, כי הם אינם בתחום שלכם, אלא
רק אמונה בנפלאותיי ובאותותיי ובמופתיי ובניסיי, היא האמונה העליונה והפשוטה
והתמימה שנמצאת בתחום שלכם. לפיכך, אם תצאו מהתחום הזה ותשתדלו לעלות למים עליונים
של נסתרות, אתם תיפלו בעוון מצרים, המתחיל בעוון יאור, וכל מימיכם לדם יהיו, כי תסתבכו
בקשרי אלי מצרים. אם תלכו, לעומת זאת, בפשטות האמונה ובאהבה לה" אחד בכל מעשה,
תהיו ממקבלי ייעודיו והשכר הצפון לאוהביו וליראי שמו כי: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד,
לַאֲלָפִים--לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי"
(שם, 5). אמן וכן יהי רצון.
נכתב לראשונה בחנוכה תשמ"ד.
[1]
כל
החומש קבלת משה רבנו
הוא,
אך דרגת קבלת הדיבר הראשון היא דרגת משה באמונתו העליונה, ודרגת קבלת
הדיבר
השני היא דרגת יהושע בן נון, שהיא תוספת הסברי הדברים הנדרשת להבנת כל העם.