כתב: דוד לוי

לימודים חיים

"לימודים חיים" כי חיים בגימטרייה שווה ל-68 כמו שנות חייו של המורה שלנו, ששמו חיים. הוא נבחר על ידי ה' כדי להדריך את הגאולה השלמה ממלכות השמים.

קיבצתי כאן 68 שיעורים שקיבלתי מן הצדיק חיים בשלוש השנים שזכיתי להיות בקרבתו משנת 1979 עד שנת 1982. יש לקרוא, לעיין ולהעמיק בשעורים אלה כי מקורם מחוכמת התורה, שהמורה התברך בה.

ישנם שיעורים שנלקחו מן הקלטת אותה מסר הצדיק לפרץ גרין, תלמידו הראשון, אשר הוקלטה בשנת 1981.

מכיוון שזהו קובץ מפוזר של דברים שקבלתי מפיו הקדוש של המורה ורשמתי אותם על הכתב באותו היום ששמעתי אותם, יצא שאינם ערוכים לפי סדר כרונולוגי או נושאי, אך אין בכך איבוד מעוצמתם ומעומקם הלימודי.

אני מודה לה' ברוך הוא שנתן לי הזכות להיות קרוב לגואל חיים ולשמוע ישירות מפיו דברי תורה אלה.

מי ייתן שלימודים אלה יוכלו להאיר את הדרך של מי שירצה לקרוא אותם בענווה ובתמימות הלב והשכל כך שיוכלו להיות ברכה עבור כולנו, ילדינו, נכדינו והדורות הבאים, שיאהבו אותם, ילמדו אותם, וינהגו על פיהם.

תודה אל שדי, אל שדי גדול, אל שדי אחד.

לימוד 1 - ה' ברוך הוא

אחדות יתברך אין לו צרוף של דבר.

לא יעלה על הדעת שהנמצאים הם דבר זולתו, שאם היו נחשבים דבר זולתו אזי ה' ברוך הוא היה נחסר מהדבר שהנמצאים זולתו. אבל אין הדבר כן, כי כל הנמצאים שבים אליו מאמיתות מציאותו, וכל הנמצא אפס זולתו.

ה' ברוך הוא הינו האמת הגמורה, שהוא מחויב המציאות בעצמו והוא עצם האמת ואין זולתו, כשמכוח האמת שלו הוא מקיים הכול.

לא ייתן השכל שיהיה שום נברא בשביל עצמו, שאם כן, היה נראה שיש דבר זולת ה' ברוך הוא.

ה' יתברך מקומו של העולם מפני שהוא כולל הכול ואין נמצא יוצא ממנו, ועודף עליהם בלי תכלית ככתוב בתלמוד: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" (בראשית רבה, ס"ח)

ה' יתברך, שחוזה את כל הנמצאים וקיומם ונותן קיום לכל, נקרא בשל כך מקום.

אחרי בריאת העולם, אין העולם עומד בפני עצמו כי הוא, ישתבח שמו לעד, מקיים העולם.

לימוד 2 - הנמצאים

כל הנמצאים, אף על פי שה' ברוך הוא ברא אותם באמת, יש בהם בחינה במסגרתה הם נוטים מחוץ לאמת, שהרי כל הנמצאים אפשריים מצד עצמם ואינם מחויבים (עניין הבחירה החופשית).

כל הדברים שה' ברא וסודרו על ידו, יתברך שמו לעד, שמותיו הקדושים מורים עליהם. דהיינו: שמותיו מצביעים על היחס לכל הנבראים.

הפאר והיופי הוא מצד העניין האלוהי שיש בנבראים.

כל הנבראים בעולם אומרים שירה לה' ברוך הוא, כי השירה כבודו. בכל נמצא יש מכבודו של ה' ברוך הוא והשירה לה' ברוך היא מן הנמצאים.

יש מסך מבדיל בינו לבין בריאותיו והתגלות הכבוד על הר סיני או במקומות נוספים היא הסרת המסך המבדיל.

מה נחשב העולם אם לא נודעה ונתבצעה מציאותו? כל הנבראים קשורים לכבודו, יתברך שמו לעד. כל הנבראים מודים בעיקר זה.

לימוד 3 - האדם

האדם הוא עיקר מציאות העולם. כל אדם שברא ה' ברוך הוא על האדמה. כל אחד משלים את העולם.

האדם נעלה במעלתו על כל העולם, כי עבור האדם נברא הכול.

דעת חכמנו, זיכרונם לברכה, שהם חכמי האמת, היא שהאדם נעלה יותר מהשמים והארץ וכל צבאם. כמו שהשמש היא מלך, כן האדם הוא מלך, שהרי הכול נתון תחתיו, כי הכול נברא לעבוד את האדם ולשמשו.

השמש והאדם הם כמלכים, עליונים בנמצאים בעולם זה, אך האדם נחשב צורה מושלמת ביחס לנמצאים כולם.

כל הנבראים הולכים כפופים ופניהם למטה, אבל האדם הולך בקומה זקופה מפני שהוא מלך הנמצאים. לפיכך, כולם כפופים לפניו כעבדים לפני המלך.

האדם הוא ראש התחתונים, אך הוא מן העליונים גם כן. דרגת האדם היא התחלת העליונים, וכאשר האדם מתגבר על המונע והמכשיל אותו, הוא גדול מן העליונים שאין להם שום מונע.

דרגתו גבוהה מן העליונים אף שאין הוא עצמו הדרגה העליונה, אבל הוא מוכן לקבל וזורע עליו כבוד השם, ואילו העליונים עצמם יש להם דרגה עליונה בעצמם, אבל הם אינם מקבלים את כבוד השם כפי שהאדם דבוק בו כבוד השם. האדם כלי מוכן הוא לקבלת כבוד השם.

הנשמה היא המאירה כי היא הזיו והניצוץ מה' ברוך הוא. מצד הנשמה האדם דומה למלאך. האדם אינו גשמי הן מצד נשמתו האלוהית, נשמה קדושה, והן מצד שנאמר בו "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית, ט', 6).

לימוד 4 - בריאת האדם

על פי הכתוב בתורה הקדושה, אלוהים ברא את העולם בדיבור, והאדם הראשון נברא דרך החומר. ה' יצר את האדם כגולם (חומר דומם) מעפר מן האדמה "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (שם, ב', 7) והעמיד לרשותו את כל הבריאה. כאשר ראה ה' כי אדם היה לבד יצר לו בת זוג, כי "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ (שם, 18). לפיכך אלוהים ברא את האישה שהינה עזר כנגדו. לביטוי הזה יש משמעות כפולה: או של עזרה או של ניגוד. לכן חז"ל כתבו בתלמוד שאם האדם זכה, אשתו תהיה לו לעזר ואם לא זכה, אשתו תהיה כנגדו.

לימוד 5 - בריאת האישה

כאשר המורה היה מסביר על בריאתה של האישה הוא היה מצטט את המדרש, שבו שואלים מדוע ה' ברא את חוה מן הצלע של אדם: "ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: התבונן מהיכן לבראותה. אמר: לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מיקרת ראשה; ולא מן העין, שלא תהא סקרנית; ולא מן האזן, שלא תהא צייתנית; ולא מן הצוואר, שלא תהא גבהנית; ולא מן הפה, שלא תהא פטפטנית; ולא מן הלב, שלא תהא קנאתנית; ולא מן היד, שלא תהא משמשנית; ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית; אלא מן הצלע, ממקום שהוא צנוע באדם, כך שתהא צנועה" (ילקוט שמעוני, ישעיהו, ג', שצ"ח).

לימוד 6 - בעלי חיים

בעלי חיים נבראו לצורך האדם ולכן יש להם חיבור אל האדם, שהוא שלמות הבריאה. יש לדעת כי האדם הינו יותר במעלה מכל התחתונים והוא קרוב למדרגה הרוחנית ביותר מכל שאר הנבראים.

בעלי החיים, לעומת זאת, מקבלים מה' הרגשות וחושים מסוימים (ריח, ראייה, שמיעה) יותר מן האדם.

העופות הן תחת ממשלת האור הקטן (הלבנה). עוף השמים "רוחני" יותר בכך שהוא פורח באוויר ומסוגל להרגשות "רוחניות" יותר משאר בעלי החיים, ככתוב: "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל" (קהלת, י', 20). התרנגול - שינוי הזמן עושה בו רושם.

בין בעלי החיים, לכלב יש כבוד עצמי פחות, לכן הוא אוהב להיות תחת האדם.

החזיר רודף אחרי עניין גופני ותאוותיו ואינו מבקש אלא רק את אכילתו דרך ניאוף וטינוף.

לימוד 7 - גלגול הנשמות

הנשמות באות לעולם בתוך בני אדם, ומספר הגלגולים תלוי בדרגת הטהרה שהנשמה צריכה לעבור. לפעמים הנשמה נשלחת לעולם לזמן קצר כדי לתקן או לכפר חטאים חמורים קודמים. מי שבא לעולם בצורת גמד, למשל, מכפר על חיים קודמים של גאווה ויהירות, בעוד שנשמה החוזרת בתוך בעל חיים, כחזיר למשל, מכפרת על חיים קודמים מופקרים ומלאי זימה.

נושא גלגול הנשמות מאוד רגיש ומורכב ועשוי להטעות אנשים רבים, אז כדאי לזכור, הסביר המורה, שהחשבונות של ה' יתברך הינם נסתרים ולא ניתנים להשגה האנושית. טוב שהאדם אינו מתעסק בעניינים אלה ששייכים אך ורק למשפט ולצדק האלוהי.

המורה הסביר גם שהצדיק הנסתר אינו נתון לעניין הגלגולים. הוא נשלח לעולם פעם אחת בלבד, ובהתחשב בדרגתו הקדושה, אינו עובר שום גלגול.

לימוד 8 - "דז'ה וו"

כשנשאל על ה"דז'ה-וו", התחושה הפתאומית של לחוות מחדש רגע שכבר חווינו בעבר או להימצא לראשונה במקום שמוכר לנו, המורה הסביר כי, באותו רגע, הנשמה "זוכרת" רגעים ממחזור החיים הקודם.

לימוד 9 - אין הפקר בעולם

אין חוסר צדק בעולם מצד האל. כל פעולה נרשמת בספר החיים של כל אחד. מה שנשמט מן הצדק האנושי לא נשמט מן הצדק האלוהי. המורה הסביר שכל מה שאנחנו עושים נרשם, ועל כל אחד מאתנו יש דין יומי, כאשר הנשמה עולה למעלה, דין שנתי בראש השנה ודין סופי לאחר המוות. בבית הדין של מעלה שמים את המצוות והמעשים הטובים על כף אחת של המאזניים ואת העברות והחטאים על הכף השנייה. אם אדם רוצה לצאת זכאי במשפט של מעלה כדאי שיפעל נמרצות בחיים כדי למלא את רצון ה' יתברך, יעשה את הטוב וינהג בדרך ארץ, ביושר ובהגינות. עלינו לפעול כדי לקדש את עצמנו ואת החיים שקיבלנו בהתאם לצו האלוהי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, 2).

לימוד 10 - העלאת אוב

כאשר דיברנו על מותו הטרגי של מכר שלנו (שנלכד חי בין להבות המפעל שלו), הוזכר שאותו איש היה נוהג בחייו להשתתף בסיאנסים. המורה, שהתבקש על ידי אחד התלמידים להביע את דעתו, דיבר, בקצרה, על הספיריטיזם. הצדיק חיים הסביר שכל מי שמעלה וקורא לרוחות או לנשמות של המתים, דרך טקסים מוכרים מימי קדם, מסכן את חייו. המתקשר לעולם המתים ומעלה אותם לעולם החיים לא רק מטריד אותם באשר הם נמצאים, אלא גם נקרא על ידם. לכן אסור בהחלט ליזום או להשתתף בסיאנסים. כאשר, בעצם, מעלים את רוחו של הנפטר שטרם הגיע למנוחתו, הרוח יכולה לנקום ולקרוא לעולם המתים את מי שהעלה אותה. מי שעוסק בהעלאת אוב, הזהיר המורה, לא מת אף פעם מוות טבעי.

לימוד 11 - מלאך המוות

המורה הסביר כי כאשר מלאך המוות מגיע בפני הנידון למוות, הוא מחזיק בחרב שלופה ובחומר בעל שלוש תכונות: ממית את האדם, גורם לו להצהיב ולהדיף ריח רע. לכן נכתב כי כבודו של האדם הוא בקבורתו, כלומר, אסור לנו לעכב לקבור את הגופה, לאחר שרחצו אותה והלבישו אותה בתכריכים.

אני רוצה להזכיר כאן דימוי מן התלמוד שהיה שגור בפיה של גב' מזל, אשתו של המורה, מנוחתה עדן, האומר שכשהתינוק יוצא לעולם, צורח וקופץ את אגרופיו הוא כאילו רוצה להכריז: "הנה, אני כאן, והעולם הוא שלי", וכאשר אותו אדם עוזב את העולם בזקנתו הוא פותח את ידיו באומרו: "הנה, אני משאיר את הכול כאן..."

לימוד 12 - המעשר

מצוות המעשר ידועה בתורה. זוהי תרומה שהיהודים היו מביאים לבית המקדש וכללה את "וְכָל-מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ, מִפְּרִי הָעֵץ לַיהוָה ... וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן" (שם, כ"ז, 30-32), שניתנו ללוי, לעני, לגר, ליתום ולאלמנה (דברים י"ד, 27-29 ושם כ"ו, 12-14).

הצדיק חיים הקדיש שעורים רבים לעניין המעשר.

קודם כל המעשר קשור למספר עשר. השורש ע.ש.ר הוא בסיס המילה "עשיר", כי קיים קשר בין תרומת המעשר לנזקקים לבין הרווחה הכלכלית. אם אדם מתרגל באופן קבוע לתת מעשר מהכנסותיו לנזקקים הוא יהיה מבורך על ידי ה' ברוך הוא בפרנסתו.

לדבר הזה יש יסוד מוצק בתורה כי ה' יתברך אמר דרך הנביא מלאכי (ג', 10): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

אבל היזהרו! המצווה חייבת להיות בלב חפץ ולשם שמים מאהבת ה' בלבד ולא מטעמים אינטרסנטים. המצווה האמיתית, אמר הצדיק חיים, הינה לעשות את הטוב מבלי לצפות לתמורה, אז אם האל הטוב מתגמל אותנו בברכה, אנו נשמח ונרוויח, אך לא רעיון הרווח הכלכלי צריך לדחוף אותנו לקיים את המצווה!

לימוד 13 - העושר האמיתי

"מי הוא עשיר? השמח בחלקו" (פרקי אבות).

והמורה היה מוסיף (לפי ראשי תיבות) ע-ש-י-ר הוא מי שיש לו עיניים בריאות, שיניים, ידיים ורגליים. במילים אחרות, בריאות גופנית היא העושר הגדול ביותר שלנו, ועל זה אני חושב שיש קונצנזוס אוניברסאלי.

בהקשר זה המורה היה מסביר שבתפילתו אל האל, יעקב אבינו (בראשית כ"ח, 20), אשר הלך חרנה כדי להימלט מזעמו של עשיו אחיו, ביקש "לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". למעשה, הסביר הצדיק חיים, אם לאדם יש תיאבון לאכול ובגד ללבוש כדי לצאת החוצה סימן שהוא בריא. מי שחולה אין לו חשק לאכול או רצון ואפשרות לצאת מן הבית. יעקב אבינו הסתפק בתפילה מינימליסטית שהינה, למעשה, המקסימום עבור כל אדם, כלומר הבריאות.

לימוד 14 - כללי השולחן

"בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים - שולחנו של אדם מכפר עליו" (תלמוד בבלי, מנחות, צ"ז, ע"א). על כך עלינו לקדש את ה' ברוך הוא בהתחלה, במהלך ובסוף הארוחה. בהתחלה, עם נטילת ידיים. במהלך, בדברי תורה, ובסוף בברכת המזון.

ליד השולחן צריכים להיות רגועים ונינוחים ולהיזהר מדברים חסרי טעם, או גרוע מכך, מלדבר גסויות. יש לזכור כי השולחן הוא כמו מקדש קטן.

כאשר אוכלים, צריכים ללעוס בנחת ולהתענג מטעמו של האוכל. המורה נהג לצטט את עיקרי האכילה של הרמב"ם, אשר ניתן לסכם בכמה נקודות מפתח: לא להתיישב ליד השולחן אם אתה לא רעב. להיות מתונים באכילה ולעזוב את השולחן עם עוד קצת תיאבון (זה מסייע לעיכול ומקל על הלב). לאחר הארוחה, שליש של הקיבה צריך להיות מלא במזון מוצק, שליש בנוזלים ושליש חייב להיות ריק. אסור לאכול בעמידה. צריכים לשבת בנחת, ללא חיפזון, ללא דאגות, והכי חשוב, ללא כעס. היום, אנו יכולים להוסיף שאסור לאכול ובו בזמן להקשיב לרדיו, לקרוא עיתון או לצפות בטלוויזיה. אסור לשתות משקאות קרים מדי במהלך ואחרי הארוחה. לאחר האכילה, רצוי לשבת בנחת עוד כמה דקות. כשאוכלים דגים אסור לדבר כי, היה אומר המורה, "זוהי עת מלחמה". כמו שבמלחמה נזהרים מכל תנועה של האויב, כך כשאוכלים דגים, חייבים להיזהר מכל עצם הדג ולהתרכז היטב במהלך הלעיסה.

לימוד 15 - "כל עכבה לטובה"

פתגם זה, שידוע במחשבת ישראל מאז ימי התלמוד, היה שגור בפיהם של הצדיק חיים ושל אשתו מזל, ונאמר לתלמידים כאשר הם ספרו להם משהו שלא התבצע לפי התוכנית הרצויה. למעשה, כאשר חל עיכוב, תקלה או מכשול בדבר שהיינו רוצים לראותו מסתיים בהצלחה ולא כך הדבר, אין במה להצטער או להתרגז אלא לראות את הכול בהקשר כללי שסופו יהיה מוצלח.

לימוד 16 - "גם זו לטובה"

רעיון דומה לקודם מבוטא בביטוי הזה. אירוע כלשהו שקורה לנו, גם אם הוא לא נעים, יש להתייחס אליו לטובה. ה' ברוך הוא תמיד רוצה את טובתנו, וגם אם אנחנו צריכים להתגבר על ניסוי קשה או כואב לכאורה, עלינו להבין שזה תמיד למען מטרה טובה.

לימוד 17 - ברוך השם

כששואלים אותנו "מה שלומך?" טוב לענות "ברוך השם" או "תודה לאל". בדרך זו, אנו מקדשים את ה' יתברך שנותן לנו חיים. לא מדובר באוטומטיזם מילולי, אלא בביטוי ממשי של קידוש השם. המשפט חייב להיאמר בכוונה, כמו שמודים למישהו שעשה לנו טובה.

המורה לימד אותנו כי הפסוק בתהילים "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים, ק"נ, 6) יכול להיקרא גם כ"כל הנשימה תהלל יה, הללויה".

לימוד 18 - הכישוף

הכישוף הינו מנהג עתיק המבוסס, בעיקר, על העלאת השדים ועל שימוש בפעולות, מחוות, טקסים ומנהגים נסתרים, שהועברו באופן מסורתי ומסתורי מן המכשף לשוליה שלו. התורה אוסרת באיסור מוחלט לעסוק בכישוף, בניחוש, בהעלאת אוב ובשיטות דומות אחרות (דברים י"ח, 10). אסור גם כן להקריב בעלי חיים ולהשתמש בדמם כדי להשיג הטבות מצד השדים, כי, כידוע מן המקורות, הדם הוא המאכל האהוב ביותר של השדים.

בתורה מוזכרים מאורעות שבהם היו מעורבים מכשפים: בלעם, שהוזמן על ידי בלק, מלך מואב, כדי לקלל את בני ישראל או חרטומי מצרים, שהצליחו בלטיהם ליצור את שתי המכות הראשונות (דם וצפרדעים). הצדיק חיים היה מסביר כי במצרים העתיקה הכישוף היה נפוץ ביותר והידע היה בידי הכוהנים, שחיו בחצרו של פרעה, אשר נחשב אלוהות בפני עצמה והיה ראש כל החרטומים המכיר את סודות המגיה ואמנויות נסתרות אחרות. באופן לא מפתיע, ה' ברוך הוא בחר במצרים כדי לשחרר את בני ישראל מן העבדות וממ"ט שערי הטומאה, שהיו שקועים בהם, כך שכל העולם דאז ראה כי ה' צבאות הוא עליון על כל אלי מצרים.

הכישוף, היה מסביר הצדיק חיים, הוא כוח שהושג דרך הטומאה, אשר, כידוע, היא הניגוד הגמור של הקדושה. המכשף, לפני ביצוע פעולתו, חייב להתלכלך ולהשתמש בדברים טמאים (דם הוסת, דם של בעלי חיים, זרע זכרי, שתן, צואה, עצמות של מתים, עצמות של בעלי חיים מתים וכדומה). הוא מתפלל לשדים, צם או מעלה את רוח המת (עבור זאת הוא מבקר בלילות בבתי קברות). רוחות המתים והשדים יכולים לגלות לו את אירועי העתיד ולתת לו כוחות המסוגלים לבצע דברים מדהימים. המכשפים האמיתיים מוקפים בדרך כלל באנשים טמאים ולא מוסריים, שהוללים בטקסים בעלי אופי מיני פרברטי, היות והפכו להיות עבדים של עולמות הטומאה. גם כאן יש להדגיש כי מי שעוסק בכישוף לא מת מוות טבעי.

התלמוד מדבר על ה"מגוסים" שבתרבויות המזרח סגדו לשמש לירח ולכוכבים והיו בקיאים באסטרולוגיה ובהגדת עתידות.

חשוב להדגיש כאן כי המורה היה בקי בכל מיני כישופים. הצדיק היה חייב לדעת אותם כדי להיות מסוגל לנטרל אותם במידת הצורך (ואם יש רשות לעשות זאת).

לימוד 19 - המקבילות הימיות לבעלי החיים היבשתיים

מה שנמצא על כדור הארץ קיים גם מתחת למים. לכל בעל חיים על היבשה יש בעל חיים דומה מתחת למים. באוקיינוסים יש צורות חיים שעדיין לא מוכרות לנו.

לימוד 20 - שלוש דרגות של מצוות

הצדיק חיים נהג לומר שישנן שלוש רמות של מצוות:

א. מצוות של כסף: המעשה הטוב ידוע לכל, והעושה אותו זוכה לשבחי הציבור.

ב. מצוות של זהב: המצווה ידועה רק לשני אנשים: זה שעושה אותה וזה שמקבלה.

ג. מצוות של יהלום: כאן עושה המצווה מיטיב עם הנזקק, שאינו יודע מי היטיב עמו. אם מדובר על כסף, הרי זהו "מתן בסתר".

לימוד 21- "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כ"ג, 24).

כבד וקיים את מה שהבטחת. ברור מן המצווה הזאת שעל האדם להיות מאוד זהיר במה שהוא אומר ומבטיח לעשות, כי כל אי קיום נחשב כחטא. תפיסה זו מלמדת אותנו להיות רציניים ולא קלי דעת ושטחיים.

לימוד 22 - "לְכָל-תִּכְלָה, רָאִיתִי קֵץ; רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" (תהילים, קי"ט, 96)

זהו פסוק שהמורה היה אומר לעתים קרובות כשרצה להדגיש את הניגוד בין שבריריות האנושית והיכולת האינסופית של ה' יתברך. "מהו אדם שמתגאה כל כך?", היה אומר הצדיק חיים, "הרי מספיקה בועת אוויר קטנה במוחו והוא נעלם לנצח".

לימוד 23 - "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם" (משלי, ט"ו, 21)

המורה לימד אותנו לומר "בעזרת השם" כשמדברים על הדברים שעתידים לעשות.

לימוד 24 - "שלוחי מצווה אינן ניזוקין" (פסחים, ח', ע"א).

למלאכי החבלה אין רשות להזיק למי שעושה מצווה, כלומר פעולה שעושים לשם שמים, מאהבת ה' יתברך ומבלי לצפות לתמורה.

לימוד 25 - "המתחיל במצווה אומרים לו גמור"

אם התחלת במצווה כדאי שתסיים אותה, כי אם תשאיר אותה באמצע, מי שיסיים אותה יזכה לרשום אותה על שמו.

לימוד 26 - "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם אל יתייאש מן הרחמים" (מסכת ברכות, י')

אנחנו צריכים להיות בעלי אמונה עיוורת בה' ברוך הוא וברחמיו, תמיד ובכל הנסיבות, גם כאשר הכול, לכאורה, נראה אבוד.

לימוד 27 - "החריצות מובילה לטהרה והטהרה לקדושה" (הצדיק חיים)

במילים אחרות, צריך תמיד להיות עסוקים, חרוצים, לחפש את המצוות ולא להיגרר לעצלות שהיא מקור כל המידות הרעות. כאשר האדם חרוץ, הוא מגיע גם לרמה סבירה של טהרה כי אין הוא מתבטל בחטאים. הטהרה מובילה לקדושה, כאשר האדם מקדיש את מרצו ואת זמנו לעבודת ה' יתברך.

לימוד 28 - "בית שבו אין כבוד להורים נוטה לאבדון" (הצדיק חיים)

כיבוד אב ואם אשר מבוסס על הדיבר הרביעי "כבד את אביך ואת אמך" הוזכר על ידי המורה לעתים קרובות עד כדי כך, שכשהתחלתי להיות לו לתלמיד התרגלתי לקום כאשר אבי, מנוחתו עדן, היה נכנס לסלון או קם מהשולחן לאחר האוכל. זה הפך לדבר טבעי, כפי שנהגו בעבר, כאשר הייתה לבנים יראת קודש להוריהם עד כדי כך שהיו מדברים אליהם בגוף שלישי. הזמנים השתנו והיום אפשר לראות ילדים שקוראים להוריהם בשמם הפרטי! בין השיעורים הרבים בנושא זה, המורה היה מזהיר אותנו שלא להרים את הקול על אבא ואמא ולא להשתמש בביטויים כמו "אתה לא מבין כלום!" או "אל תדבר שטויות!", כי לכך ישנם דינים קשים בבית דין של מעלה.

לימוד 29 - "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות, כ', 11)

מה פרוש "למען יאריכון ימיך?". הצדיק חיים הסביר כי הפסוק מתייחס לשלמותם של הימים, כלומר, אם תכבד את ההורים, ימי חייך יהיו כפי שה' ברוך הוא קבע בעת לידתך ולא יתקצרו במיתות משונות לפני הזמן.

לימוד 30 - "אמר ר' אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה ... ואף על פי ששערי התפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו" (ברכות, ל"ב, ב')

המורה הסביר לנו כי התפילה המלווה בבכי כנה של לב מתייסר ומלא חרטה מתקבלת תמיד אצל ה' ברוך הוא.

לימוד 31 - ברכת שלום

ברכת "שלום" נאמרת במקום נקי וכאשר לבושים בצורה הולמת (ולא חצי ערומים, כמו בשפת הים). שלום הוא אחד השמות של ה' ברוך הוא ולכן חייבים להגיד אותו במלא יראת כבוד.

לימוד 32 - "מודה אני"

בבוקר, כאשר מתעוררים, עלינו להודות לה' ברוך הוא בתפילה "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמנותך". יש להיזהר שלא לגעת בעיניים עם הידיים, כי על קצות האצבעות יש טומאת לילה, אותה יש להסיר בנטילת ידיים. כאשר אנחנו ישנים, הנשמה עולה לבורא והגוף הופך טמא.

לימוד 33 - הכעס

כאשר המאמין שקוע ועסוק בלימוד התורה יש עליו רוח טהרה, אבל אם הוא מתרגז רוח זו מסתלקת. הצדיק חיים הסביר כי כאשר האדם מאבד את עשתונותיו וכועס, ניתנת רשות למזיקים להשתלט עליו ולפגוע בו. ידוע לכל שברגעי הכעס אדם יכול לעשות דברים שאין עליהם שליטה כמו לקלל, לפגוע פיזית ואפילו להרוג, מעשים שלאחר מכן הוא יכול להביא חרטה בגלל חומרתם הרבה. מכאן, טוב ללמד את הילדים, כבר מהגיל הרך, למשול על הכעס ולשלוט בעצמם. בתורה מותר רק סוג אחד של כעס – זה המכוון לרשעים שמחללים שם שמיים בפרהסיה.

לימוד 34 - השפעת הכוכבים, גורל והבחירה החופשית

המורה היה מסביר שבעת הלידה, שלושה דברים נקבעים על ידי המזל של הילוד: שנות חייו, מספר הילדים שיהיו לו ופרנסתו. במילים אחרות, המזל קובע שלוש קטגוריות חשובות בחיי האדם אך עם זאת אינו משפיע כלל על בחירתו החופשית, שהינה תחת שיפוטו של האל יתברך. אם, למשל, המזל של האדם מיטיב עמו ומייעד לו כספים רבים, הרי שהבחירה החופשית של אותו אדם תקבע כיצד להשתמש בהונו ועל פי החלטותיו הוא יישפט למעלה.

הרעיון להיוולד תחת המזל היה נפוץ כבר מימי קדם ועדות לכך ישנה בהתפתחותה של אסטרולוגיה בין הכשדים, האשורים, הבבלים, המצרים והיוונים, כולם בעלי ידע משמעותי במערכות הכוכבים. האסטרולוגים העתיקים יכלו, למשל, לייעץ אודות העיתים המתאימים למלחמות.

האסטרולוגים האמינו שקיים קשר בין העולמות העליונים והתחתונים. בימי קדם השמש, הירח והכוכבים נחשבו משכנם של האלים או אלים בפני עצמם, ועל כן עמים רבים היו סוגדים להם ועובדים אותם עבודה זרה ממש.

בהתייחס להשפעת המזל על החיים על פני הארץ (הכוללים בני אדם, בעלי חיים וצמחים), המורה הסביר כי במקרים מסוימים ה' ברוך הוא יכול לשנות מה שכבר נקבע על ידי המזל, ככתוב "משנה עתים ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו" (תפילת ערבית). דוגמה לכך הוא אברהם אבינו, ששמו שונה מאברם לאברהם, ותוספת ה"הא" שינתה את מזלו. אברהם ידע עוד באור כשדים כי על פי איצטגננותו לא יהיו לו בנים, אך ה' ברוך הוא בהחליפו את השם שינה לו את המזל.

דוגמה נוספת נמצאת בסיפור של יציאת מצרים. לאחר שמונה מכות, פרעה התעקש שלא לשחרר את בני ישראל וכדי לשכנע את משה אמר לו: "רְאוּ, כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם" (שמות, י', 10). "רעה" היה בעצם שמו של כוכב בעל השפעה רעה, המבשר על שפיכות דמים. ה' אשר שינה את מסלולו של הכוכב גרם לכך ששפיכות הדמים, שארעה כאשר לאחר יציאת מצרים משה צווה למול כל ערל בעם, הייתה למעשה שפיכות דמים של ברית מילה ולא של מוות.

היום, כמורשת העבר, ישנם אסטרולוגים המככבים בטלוויזיה או בעיתונים ומשרטטים הורוסקופים אישיים ומפות לפי הזודיאק (שיש בו בסיס של אמת בשל קיום השפעות מערכות כוכביות על קבוצות אנשים שנולדו בזמן מסוים). המורה היה מחייך כאשר נשאל מה דעתו על "מומחים" אלה וענה שהם חכמים, כי הם מרוויחים הרבה כסף מטיפשותם ובורותם של האנשים.

לימוד 35 - הרב עקיבא אמר: "הכול צפוי והרשות נתונה" (פרקי אבות, ג', ט"ו)

משפט זה העסיק דורות רבים של רבנים, פילוסופים וחוקרים. גם אנחנו שאלנו את המורה כיצד הוא מסביר את הסתירה לכאורה: אם הכול צפוי על ידי ה', כיצד יכול אדם להשתמש בבחירה החופשית שניתנה לו?

הצדיק חיים, כדי לענות על השאלה, היה מצטט את "הנשר הגדול", הרמב"ם, עליו השלום, שהסביר כי דבר אחד הוא הצפייה מראש של האל, ודבר אחר הוא ידיעת הכול של האל (גם באשר להחלטות בחירתו החופשית של האדם).

כאשר אנו מדברים על ה', אנחנו משתמשים בשכל, שהינו מוגבל למציאות האנושית. השכל לא מאפשר לנו להיכנס למימד שהוא מעבר להבנתנו המוגבלת. האל יתברך יודע מראש כיצד האדם יתנהג אבל אינו מגביל אותו בבחירותיו בין טוב לרע (דהיינו: הבחירה החופשית שניתנת לאדם אינה סותרת את ידיעתו של ה' באשר לעצם בחירתו של האדם).

לימוד 36 - "הַנִּסְתָּרֹת--לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים, כ"ט, 28)

בהמשך ללימוד הקודם, אמירה ברורה זו של התורה מזהירה אותנו שלא לעסוק בעניינים שמעל לשכלנו. מי אנחנו, יצורים שנבראו, המעזים לדון בשאלה מי הוא אלוהים, איך הוא פועל או כיצד הוא שופט? תכלית השכל והבינה אשר ה' יתברך נתן לנו היא היכולת לחקור ולהבין רק את המציאות הגלויה, הטבעית, הפיזית של העולם הזה. לפיכך כל המיסטיקה והקבלה שמתיימרות להסביר את נסתרות ה' עוברות על הציווי האלוהי ושוות לקליפת השום!

לימוד 37 - "אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה" (מסכת אבות, א', ט"ו)

מי שמדבר מעט ועושה הרבה טוב הוא ואהוב על אלוהים ועל בני אדם.

לימוד 38 - "דרך ארץ קדמה לתורה"

זהו אחד מן היסודות העיקריים של המורה. אין שום ערך ללימוד התורה ולשמירה הקפדנית של המצוות ללא דרך ארץ, ההתנהגות הראויה, הכבוד והתחשבות בזולת.

מי שזכה להיות בקרבת הצדיק חיים יכול היה לחוות מקרוב מהי דרך ארץ אמיתית. המורה היה מקבל כל אחד בסבר פנים מחייכות, עם יחס פשוט וצנוע שנתן לאדם להרגיש בנוח, עם תקשורת לא מילולית שהייתה משרה במקום אווירה טובה ונינוחה.

דרך ארץ קדמה לתורה שניתנה לעם ישראל בהר סיני. במילים אחרות, עלינו להתחשב בכך שעמים ואנשים אחרים חיו לפני מתן התורה, ולכן הגישה האתנוצנטרית של העם היהודי אינה במקום. ישראל הוא עם קדוש כי זכה לקבל ולשמור את התורה, אבל זה לא מצדיק בשום אופן את הרגשת העליונות על עמים אחרים. עם ישראל יהיה אור לגויים כאשר ינהג בדרך ארץ הנכונה ויבין כי בחירתו תתקבל רק כאשר היהודים כולם יאהבו ויחקו את הדרך ארץ של המורה, אשר נבחר להיות גואל ומורה לעמים וללמד את כולם כי "כולנו בשר אחד".

לימוד 39 - "הבא להורגך השכם להורגו"

מדובר ברעיון של הגנה עצמית. אל תפחד לתקוף ולפגוע במי שעומד לפגוע בך.

כדוגמה, המורה היה מזכיר את מלחמת ששת הימים (1967), כאשר נשיא מצרים נאצר ובעלי בריתו (הסורים, הירדנים והעיראקים) ריכזו את צבאותיהם לאורך גבולות ישראל, סגרו את מעברי ים סוף בפני כלי השיט הישראלי והכינו מתקפה. ישראל הגיבה ותקפה אותם עם חיל האוויר ותוך שישה ימים השמידה את כל מטוסי האויב והביסה את הצבא המצרי (כיבוש חצי האי סיני), הסורי (כיבוש רמת הגולן) והעיראקי-ירדני (כיבוש ירושלים והגדה המערבית).

לימוד 40 - המלאכים

המלאכים הם כוחות של מעלה. הם משכילים בשכלם בפועל, אך אין להם הבחירה החופשית. שמות המלאכים מסתיימים ב"אל", כמו גבריאל, מיכאל, רפאל, אוריאל וכו', מפני שהם אחראים ליישם את רצונו של אלוהים.

המלאך פועל פעולתו מאחר שאין בו הכבדות החומרית וכאילו יש לו כנפי רוח. לפיכך מתייחסים למלאך כבעל כנפיים. המלאך מציאותו כל ימי עולם אך הוא אינו נצחי. אין למלאכים מעלת עולם הבא, כי הם נשארים כפי שהם בפועל והם אינם קונים דרגה נעלה יותר. ההתהוות היא הדבר השלם, לכן לא יתהווה דבר אצל המלאכים, ולא קשורה בם הוויה אחרת.

לימוד 41 - המלאכים השרים

לכל אומה בעולם יש מלאך-שר המייצג אותה בבית דין של מעלה. המלאך של ישראל מסנגר עליו ללא הרף מפני האשמות של המקטרגים מבין שבעים אומות העולם. כאשר בני ישראל, ברובם המכריע, עושים הרע בעיני ה' ומזלזלים בתורה, הם נותנים לטענות ולתביעות של המקטרגים לגבור, ונענשים על כך. המלאך-שר של ישראל יכול להשתיק את המקטרגים, רק כשמצוות העם עולות על החטאים. לכן חשוב שכל יהודי ירבה במעשים טובים ובזכויות.

לימוד 42 - "טרם מכה ציץ רפואה פרח" (רבי יהודה הלוי)

המורה הסביר שכאשר ה' מוכרח להעניש את עמו, הוא, כביכול, מצר על כך, כמו אב רחמן המרחם על בנו, ולכן לפני שמנחית הוא את המכה, הוא מכין גם את דרך הרפואה. זה נכון לגבי הפרט ולגבי הקהילה כולה.

דוגמה היסטורית בת ימינו היא הקמתה של מדינת ישראל שארעה לאחר השואה באירופה.

לימוד 43 - קמצנות

הקמצנות, היה נוהג לומר הצדיק חיים, הינה מידה רעה ששנואה בשמים ובקרב בני אדם, ובהקשר זה, סיפר לנו את המדרש הבא:

היה פעם מוהל עשיר מופלג אך גם קמצן שמעולם לא נתן צדקה לעניים או תרם לנזקקים, ובכל זאת, הייתה לו מידה ראויה לשבח: הוא היה מל את התינוקות חינם והיה מסרב לקבל תמורה כלשהי עבור המצווה החשובה זו. אם היו קוראים לו, הוא לא היה מהסס להתייצב ולקיים את מצוותו אפילו בכפרים נידחים ותמיד על חשבונו וללא תמורה.

יום אחד השד אשמדאי, במסווה של יהודי חרדי, קרא לו לביתו עבור ברית המילה של בנו. לאחר הטקס, השד רצה לתגמל את המוהל והכניס אותו לחדר מלא אבנים יקרות, על מנת שייטול את מבוקשו. המוהל סירב ואמר כי התגמול הטוב ביותר היה המצווה שהוא עשה לפני כן. השד לא הסתפק בתשובה והכניס אותו לחדר אחר, מלא בחפצי זהב. הסצנה חזרה על עצמה והמוהל סירב בכל תוקף ליטול מן הזהב שהוצג בפניו. לבסוף, אשמדאי הכניס את המוהל לחדר שלישי, שהיה מלא במפתחות. כאשר נכנס, המוהל החוויר כי זיהה, בין כל המפתחות, את המפתח של הכספת שלו. כשהוא מופתע, ביקש הסבר. השד הסביר לו כי בחדר ההוא היו שמורים כל מפתחות הכספות של קמצני המדינה. "הקמצנים", הסביר אשמדאי, "אינם יכולים ליהנות מן הנכסים שהם צוברים כל הזמן כי הם שומרים אותם סגורים בכספותיהם. לכן השדים מחזיקים בידיהם את מפתחותיהם. הכסף שצברתם אינו מבורך והוא תמיד נמצא על ראש מחשבותיכם ודאגותיכם, ככתוב: "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת, ה', 12).

המדרש, הסביר המורה, בא ללמד כי המצוות שהמוהל עשה לשם שמים ומבלי לצפות לתגמול הצילו אותו מן האבדון ואפשרו לו להבין מה מהות חטאו, כדי שיוכל לתקנו ולהיגאל. הקמצן, סיכם המורה, הוא איש עשיר שחי כעני.

לימוד 44 - "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ', 19)

המורה הסביר שהפסוק מלמד שיש דמיון רב בין האדם והעץ. שניהם נבראים מזרע, שניהם זקופים וגדלים כלפי מעלה ושניהם חיים הודות לארבעה יסודות: אדמה, מים, אוויר, אש/שמש. עם זאת, שורשי העץ שקועים מטה, באדמה, ואילו האדם שורשיו למעלה כי הנשמה היא השורש שלו והיא באה מן השמים.

האדם דומה לגזע העץ כשילדיו הם הענפים, אשר לפי תורם מולידים צאצאים/ענפים נוספים, ואין זה מקרה שרשימות אבותינו מיוצגות בידי עץ (אילן יוחסין).

לימוד 45 - החלום

החלום, הסביר המורה, הוא מה שלנשמה מותר לראות ולדעת כשהיא עולה למעלה. ה' ברוך הוא יכול להשתמש בחלומות כדי לגלות לבני האדם את מאורעות העתיד (כמו חלומותיו של יעקב, של יוסף, של שרי פרעה: שר המשקים ושר האופים ושל פרעה עצמו). לפעמים החלום מופיע כחזון המכיל מסר מאת ה' יתברך (כמו החזיונות של הנביאים). בתורה, החלום נחשב כגילוי דבר ה', אך יש גם אזהרה מפורשת שלא להאמין בחלומות של נביאי שקר.

באשר לפיתרון החלומות, בתורה כתוב, בפיו של יוסף, כי "הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים" (בראשית, מ', 8) וגם "אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (שם, מ"א, 16). במילים אחרות, כדי לפתור חלום חייבים להיות אנשי אלוהים, חכמים ושרויים בקדושה. כשתלמידיו של הצדיק חיים היו מספרים לו את חלומותיהם, היו הם זוכים לפתרון מידי.

לחלום טוב, היה אומר המורה, יש דרגה עליונה יותר מאשר לחלום רע.

לימוד 46 - חינוך הילדים וחיי אישות של הזוג הנשוי

במידת הצורך, המורה היה עונה לשאלות התלמידים (שהיו כמעט כולם נשואים) הקשורות לחיי אישות.

קודם כל, המורה לימד שבעל ואישה צריכים לאהוב ולכבד האחד את השני, הם חייבים להיות מאוחדים וחד משמעיים בחינוך הילדים. ההורים צריכים לגלות כלפי ילדיהם יחס חם ואוהב אך תקף ועקבי, וכאשר הם קטנים, על מנת למנוע מהם להתרגל לקפריזות, על ההורים לאמץ גישה נוקשה ולא מתירנית.

באינטימיות, בעל ואישה צריכים ליהנות מהמגע הפיזי אבל עליהם לשמור על כמה כללים בסיסיים (המאפשרים להביא לעולם ילדים בריאים): צריך להימנע מכל מגע בתקופת הווסת ובימים שאחריה (וזה שונה מאישה לאישה ויכול לנוע בין 5 עד 7 ימים). הבעל חייב לשפוך את הזרע לתוך איבר המין של אשתו ואסור לו להחזיק את פליטת הזרע, כי הדבר יגרום לנזקים לערמונית. אין זה חטא אם במהלך המשחק המקדים "בורח" זרע הבעל ומתפזר החוצה. לפני ובמהלך המגע, בני הזוג חייבים לנהוג בצניעות ולהימנע מכל גילוי זימה או גסות רוח. הבעל צריך להיות מעל אשתו וחייב להימנע מלנשק את המין שלה. לאישה, במשחק המקדים, מותר לנשק או ללקק את אבר המין של בעלה. האקט המיני חייב להיעשות על פי הטבע, כך שלבעל אסור לבצע מין אנאלי.

כאשר המורה נתבקש על ידי אחד התלמידים להסביר אם הבעל או האישה יכולים להשתמש באמצעי מניעה (קונדום, דיאפרגמה, גלולות) הצדיק חיים אמר כי מותר להשתמש בהם רק אם לזוג יש כבר שני ילדים (רצוי זכר ונקבה, כדי ליישם את הציווי האלוהי פרו ורבו) והם אינם רוצים עוד ילדים כי מצבם הכלכלי רעוע או כי לאישה יש בעיות בריאות והיא לא יכולה לשאת הריונות נוספים.

לימוד 47 - "ויבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמו" (שם, א' , 26)

מה פרוש "בצלם אלוהים"? הרמב"ם, השיב המורה, היה מסביר כי צלם אלוהים הוא ההבנה המופשטת של האדם, בכך שהוא מבין ומהרהר במציאות העולם. כלומר: אלוהים ברא את האדם והשרה בו את השכל המסוגל להגות, ליצור, להבחין ולבחור בין טוב לרע.

התבוננו היטב, היה אומר הצדיק חיים, שבתורה כתוב "האדם בצלמו" ולא היהודי או המוסלמי או הנוצרי בצלמו. הפסוק בא ללמדנו כי הצלם האלוהי מתעלם מדת, גזע, מין או כל גורם אחר. זה נראה מובן מאליו, אך לא כך הדבר, כי אנשים רגילים לחשוב לפי השגות קבועות ולפי דעות קדומות.

הצלם האלוהי הוא הדרגה העליונה ביותר, כי היא ביטוי ישיר של האל, ועל כן התורה אוסרת כבר בראשית דבריה על הרצח ואומרת בפירוש (שם, ט', 6): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם".

רבי עקיבא, בפרקי אבות, אומר כי "אהוב האדם שנברא בצלם", ומכאן התבססה התפיסה של "כבוד האדם", דהיינו שיש לכבד כל יצור, וכל בריאה בכל מקום בעולם, שכן היא נבראה בצלמו של אלוהים.

לימוד 48 - השיעור הנוגע לחמש האותיות הראשונות

המורה היה מסביר בחיוך, כי מחמש האותיות העבריות הראשונות ניתן ללמוד שיעור משמעותי על החיים.

ה"אלף", היא האמונה באל, אשר מהווה את היסוד של חיינו, של דרך החשיבה שלנו ושל התנהגותנו. בעל האמונה זוכה לברכה מאת ה' יתברך.

ה"בית", הברכה, מבטיחה לאדם את הצלחתו בחיים.

מי שהתברך בזכות ה"בית" עלול ליפול ב"גימל", הגאווה, הגאות, תחושת העליונות המאפיינת את התנהגותם של אלה שהתעשרו וחושבים שהדבר קרה רק בזכות כישרונם ופועלם.

ה"גימל" מובילה ל"דלת", הדלות, העוני. ה' משפיל לעיתים את מי שהתגאה מהונו ומעשרו והופך אותו לדל ומסכן חסר כל.

לבסוף, מי שנגע בתחתית, הושפל דיו ומכיר שחטא בגאווה, חוזר אל ה' יתברך.

לימוד 49 - "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר" (משלי, כ"ב, 22).

בתורה יש אזכורים רבים ומפורשים שלא לצער ולדכא את העניים, האלמנות, היתומים והגרים כי הם לרוב חסרי כל, חסרי הגנה ותלויים בחסדיהם של החזקים. ה' יתברך יריב את ריבם.

המורה היה מפרש כך את הציווי הנ"ל: "מה כבר אפשר לגזול ממישהו דל, שיש לו מעט או שאין לו כלום? עם זאת, אם עשיר עוזר ותומך בעני שיושב ליד שערו, רצוי מאוד שימשיך לסייע לו ויתמיד במצותו, כי אם לא, כאילו גוזל הוא את כספו". כבר הוסבר (לימוד 8) שה' ברוך הוא מברך את מי שמסייע לעניים.

לימוד 50 - עין הרע

עין רעה, הסביר המורה, נובעת, בעיקר, מן הקנאה והשנאה. במסורת היהודית, יש אזכורים רבים לעין הרע, שהידוע בהם מצוי בסיפור יוסף ואחיו. כאשר עשרת בני ישראל ירדו מצרימה כדי להצטייד במזון בתקופת הרעב, יעקב אביהם ביקש מהם שלא להיכנס כולם דרך אותו שער כדי "שלא תשלוט בכם עין הרע" (מדרש רבה בראשית, צ"א), שכן כולם היו גברים יפי תואר.

בתלמוד נכתב כי "תשעים ותשעה (חלאים) בעין רעה ואחד בדרך ארץ" (בבא מציעא, ק"ז). המשפט מופיע גם בספרי הרפואה של הרמב"ם.

הצדיק חיים היה מייעץ לתלמידים להימנע ממחמאות או מלנעוץ מבט בחפצים של אחרים.

"וכדי להתגונן מפני עין הרע?" שאלנו. המורה אמר לנו להגיד "אל שדי", אחד משמותיו של ה' ברוך הוא, החוסם את השפעתם הזדונית של מבטי אנשים רעים או קנאים. הגברת מזל, זיכרונה לברכה, נהגה לומר "בן פורת יוסף", מונח המהווה חלק מן הברכה שיעקב ברך את בנו יוסף, "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן" (בראשית, מ"ט, 22) כלומר: יוסף הוא עץ פורה ליד מקור מים, כאשר את המונח "עלי עין" ניתן לפרש גם כמעל העין, כלומר חסין מפני עין הרע.

לימוד 51 - לשון הרע

לשון הרע היא אחד החטאים הנפוצים ביותר. לפעמים היא מתבטאת ברכילות בתוך המשפחה על שכנים או מכרים, אך לעתים היא משתווה לשפיכת דמים ממש, כאשר היא הופכת להיות הרסנית ופוגעת במכוון. למעשה, גם לשון הרע נגרמת מקנאה ומשנאה כלפי מי שנחשב יריב (באהבה, בעסקים, במקצוע וכד'). בתורה, איסור לשון הרע הוא קטגורי: בספר ויקרא כתוב (י"ט, 14): "לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" ולאחר מכן (שם, 16): "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". מי שמדבר לשון צפוי להיענש, בין השאר במחלות עור קשות, כצרעת (המכה את 'מוצא רע'). המורה הזכיר את המקרה של מרים, אחותו הגדולה של משה, שלקתה בצרעת וגם את האזהרה המפורשת בספר דברים (כ"ד, 8-9) "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת ... זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם". המקרה ארע כאשר אלדד ומידד התחילו להתנבא במחנה ויהושע, משרתו של משה, ביקש ממנו לכלא את שניהם: (במדבר, י"א, 29). "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם". באותה עת מרים אמרה לאחיה אהרון: "אם כולם היו נביאים, מסכנות היו בנות ישראל שבעליהן היו פורשים מהן", ורמזה על כך שמשה, בדרגתו העליונה של אדם המדבר עם האל "פה אל פה" פרש מחיי אישות עם אשתו. התורה הסתירה את העניין, הסביר המורה, ושייכה את עונשה של מרים לכך שדיברה אודות האישה הכושית של אחיה. בכל אופן, דבריה לא מצאו חן בעיני ה', שהעניש אותה בצרעת, ורק בזכות תפילתו הקצרה של משה היא נתרפאה, לאחר שהייתה שבוע בבידוד מחוץ למחנה.

לימוד 52 - ההרגל נהיה לטבע

משפט זה שהיה שגור בפיו של המורה מכיל חוכמה רחבה וניתן להיווכח שהוא חל על כל תחומי החיים, הן בטוב והן ברע. הרגל ההימורים, למשל, הופך להרגל רע, התמכרות כפייתית המשפיעה על חייו של הפרט ויכולה להוביל אותו לקריסה כלכלית ולהרס עצמי. מאידך גיסא, אפשר להתרגל גם לפעולות חיוביות שנהיות טבעיות ואוטומטיות, כמו התפילה, הקדשת הזמן ללימוד, עבודה התנדבותית וכד'.

רק כוח הרצון יכול לגבור על הרגל רע או על התמכרות כפייתית.

לימוד 53 - אין סומכין על הנס (תלמוד)

משפט זה של חכמינו זיכרונם לברכה מבוסס על מצוות התורה (דברים, ו', 16): "לֹא תְנַסּוּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". מדובר באזהרה ובקשה להשתמש בשכל הישר ולא לסכן את החיים תוך אמונה או תקווה שהאל יציל אותנו בכל מקרה. הצדיק חיים הסביר שהאדם חייב להקפיד על שמירת חייו ובריאותו, על פי הכתוב (שם, ד', 15): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", כי החיים הם ערך עליון, פיקדון בידנו מאת ה' יתברך.

אם אדם רוכב על אופנוע, "טס" על הכביש במהירות של 200 קמ"ש ואומר שדבר לא יקרה לו כי הוא מסתמך על האל, הוא אינו מוכיח כי הוא אדם מאמין אלא טיפש גמור! מקרה שונה הוא חייל שיוצא למשימה אשר עלולה לסכן את חייו, ומתפלל לאל שישמור עליו - מצב זה אליו הוא נקלע אינו תלוי בו.

הניסים והנפלאות שייכים לה' ברוך הוא, ועלינו רק להודות ולשבח את ה' יתברך כאשר הם מתרחשים ואנחנו עדים להם.

לימוד 54 - אברהם

עיקר הבריאה הוא אברהם. כל הדורות עד אברהם אבינו היו תחת הטבע ולא היו נבדלים מן הטבע, עד שבא אברהם אבינו, ובחר בו ה' ברוך הוא להשיאו מן הטבע. כל הדורות מנח עד אברהם לא נבראו אלא כדי להוציא את אברהם שהוא עיקר בניין העולם. כל הדורות עד אברהם היו תוהו וחושך, ואברהם היה אור של מציאות. יש באברהם דבר שלא תמצא בכל אדם בכך שאברהם "אינו קשור" לאביו תרח, בדומה לכך שאין ייחוס ואין קשר בין האור ובין החושך. אברהם הוא "התחלת המין האנושי" ובשל כך הוסיף ה' לשמו של אברהם "הא" וכינה אותו "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית, י"ז, 5). למעשה, ה' ברוך הוא פרש את שמו וחסותו עליו כעל אומה שלמה.

אברהם היה כולו שכל, ולא היה מי שהייתה לו מעלת שכל כזו של אברהם, כך שהוא היה הראשון שהכיר את האמת. לפניו היו טועים אחרי הדמיון, בעוד שהחל מתקופתו של אברהם החלו בני האדם להכיר את בוראם.

מידתו של אברהם היא מידת החסד. מידת יצחק היא מידת הדין, ומידת יעקב היא מידת הרחמים.

לימוד 55 - הכנסת האורחים של אברהם אבינו

ידוע ממסורת חכמינו זיכרונם לברכה, שאברהם אבינו התברך על ידי אל שדי בעדרים ובנכסים, גם בזכות מצוות המעשר. המורה הסביר כי אברהם היה ידוע בקרב העמים בזכות הניסים שליוו את עשרת הניסיונות שנתנסה ועמד בכולם. אברהם אבינו הפיץ לראשונה את האמונה באל אחד, בורא שמים וארץ. אנשים רבים שוכנעו מדברי אברהם ונטשו את עבודת האלילים. אברהם היה אהוב על ה', כי הוא היה נדיב, מכניס אורחים וצנוע. בפרקי אבות (ה', י"ט) כתוב "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ ... עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ". וכתוב בתורה שכאשר התיישב אברהם בארץ כנען, הוא נטע אשל, ראשי התיבות של אכילה, שתייה ולינה. במילים אחרות, אברהם הקים אכסניה שאירחה בחינם עוברי אורח, ועד כמה שהיה ידידותי ונדיב לאורחיו אנו יכולים לראות בספר בראשית (י"ח) בקבלת פנים שאברהם ערך לשלושת המלאכים שהגיעו אל אוהלו כעוברי אורח. אברהם הזמין אותם לשתות, לשטוף את רגליהם ולנוח בצל העץ, ציווה על אשתו שרה להכין עוגות ורץ אל הבקר, בחר בן בקר רך וטוב ומסר אותו אל משרתו כדי שיכין אותו לארוחת צהריים.

הצדיק חיים סיפר לנו מדרש משמעותי שקשור להכנסת האורחים של אברהם אבינו. לאחר הסעודה, אברהם היה נוהג לברך את ברכת המזון יחד עם אורחיו. פעם אחת, אחד הסועדים סרב להצטרף לדברי ההודיה לאלוהי אברהם והודה לאליל שנשא עימו. כשראה זאת, אברהם התרעם וגרש את האורח. אז, ממשיך המדרש, ה' גער באברהם ואמר לו: "אברהם, אברהם, מדוע גירשת אותו? צא, קרא לו ובקש ממנו סליחה. אין זה עניינך אם הוא עובד אלילים אלא ענייני בלבד!". מן המדרש, הוסיף המורה, אנו למדים שאסור לנו להפלות אנשים על בסיס אמונתם. כולם שווים לפני ה' יתברך.

לימוד 56 - יעקב ושלושת האבות

ליעקב אבינו הייתה מידת האמצעי השלם בין אברהם ויצחק, והוא גם קיבל את הברכות אותן קיבלו אבותיו, כך שנקרא "הקדוש באבות". למעשה, יעקב היה הבריח התיכון שחיזק הכול. אברהם היה ההתחלה ויעקב היה העיקר, כבמשל האילן: יש לו התחלה, ומשורשו מתפשט כל האילן - כך אברהם היה התחלת העולם, בעוד יעקב דמה אל גוף האילן אשר ממנו התפשטו הענפים, שהם חלקי האילן מכל צד. יעקב היה במדרגת צלם אלוהים אשר צורתו חקוקה בכסא הכבוד ולכן בחלומו של יעקב בבית אל, המלאכים עלו וירדו בסולם שהגיע אל השמים, כי הם רצו לראות את פניו. הקדושה היא מידת יעקב, שהייתה לו מעלה עליונה פנימית נסתרת.

האבות מסמלים למעשה את התחלת העולם וגם את עיקר העולם בכלל. אף על פי שהאבות ידעו את שמו של ה' ברוך הוא, יתברך שמו לעד, הם לא ידעו את סוד ה' ואף לא ביקשו לדעתו, כי הם התהלכו בתמימות והיו נאמנים לה' ברוך הוא.

לימוד 57 - משה רבנו

משה רבנו הוא עיקר מציאות העולם. דרגת משה רבנו, עליו השלום, הייתה נבדלת מדרגת כלל ישראל. משה היה אדם כללי ולא אדם פרטי ושקול היה לכל ישראל. כל עניין שהיה במשה לא ראוי שיהיה מקרי, כי אם היה מקרי, אזי גם הגאולה הייתה מקרית. משה נבדל מטבע החומר, וכאשר תתבוננו בעניינו תמצאו שלא היה אדם רגיל. משה היה איש האלוהים – הוא היה מן התחתונים, אך גם היה מתעלה מעלה מעלה עד שנאמר עליו "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים" (תהילים, ח', 6). וכן "עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד" (משלי, ל', 4). לא בכדי נאמר על משה: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהוָה" (דברים, ה', 5).

לימוד 58 - אהרון ומרדכי

גם אהרון סימל את החיבור של ה' ברוך הוא לעם ישראל. אהרון הכהן היה כולו קדוש והסתלק מן החומריות כמנחה טהורה, ככתוב "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן" (ויקרא, ו', 13) - אהרון היה מיוחד במידות כסולת נקייה. הוא היה אהוב על העם, וכל דרכיו היו שלום.

איש יהודי היה בשושן הבירה ונקרא מרדכי. כפי שמשה נקרא "איש", כך גם מרדכי, שסימל את שלמות ישראל. כאשר ה' ברוך הוא הסתיר פניו מישראל, חשוב היה כי הגואל מרדכי ואסתר יהיו קיימים, הואיל וסימלו ישועה נסתרת.

לימוד 59 - עם ישראל

עם ישראל נקרא ראשית, כיוון שהוא ראשית המחשבה של ה' - כפי שהזורע באדמה תבואה ראשית מחשבתו היא התבואה ולא הקש. אומה זאת, אשר בחר בה ה' ברוך הוא, היא עיקר המציאות בעולם. בעם ישראל יש מציאות אלוהית שאין בכל הנמצאים, ועל כן כל הנמצאים ביחס לישראל הם כאברי הגוף ביחס ללב, שהוא העיקר. אף על פי שה' הוא האל על כל בריותיו, ה' הוא בראשונה אלוהי ישראל, ואחר כך אלוהי כל הנמצאים.

בני ישראל הם מיוחדים אצל ה' ברוך הוא, כי נבראו בחיוב רב יותר מכל הנמצאים וצוו במצוות רבות יותר מהם. מדוע בני ישראל הם בעלי שלמות? כי יש להם השבת המורה על השלמות.

לימוד 60 - צום כיפור

ביום הכיפורים, חג משמעותי מדאורייתא בשנה העברית, ה' ברוך הוא מאפשר לבני עמו לצום יום שלם כדי לכפר על עוונותיהם ולהיטהר.

בגמרא כתוב כי כפרה צריכה לבוא יחד עם תשובה. ישנם שלושה סוגי כפרה ("הלכות תשובה" לרמב"ם): 1. "עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלים לו": כאן התשובה מועילה תועלת מיידית - המלך הרחמן מקבל את החרטה ומכפר ומטהר את בעל התשובה, כנאשם על ספסל הנאשמים שזז ממנו רק כאשר נמחל. 2. "עבר על לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר" כאן התשובה תולה ודוחה את העונש ויום הכיפורים מבטל אותו (כמו בבית דין של מטה, כאשר הנאשם מזוכה על תנאי), ככתוב: "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה, תִּטְהָרוּ" (ויקרא, ט"ז, 30). 3. "עבר על כריתות ומיתות בית הדין ועשה תשובה, יום הכיפורים תולין וייסורים ממרקים": במצב זה יום הכיפורים אמנם יכול לדחות את העונש, אך הייסורים ימרקו אותו ככתוב: "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" (תהילים, פ"ט, 33). כלומר: כאשר החוטא, שביצע פשעים אשר העונש עליהם הוא מוות ו/או כרת בידי בית דין של מעלה, התחרט ועשה תשובה, מכפרים על בעל התשובה דרך ייסורים ממרקים.

הרמב"ם, עליו השלום, כותב ב"הלכות תשובה" (פרק א' ,הלכה ד') כי "אף על פי שהתשובה מכפרת על הכול ועיצומו של יום הכיפורים מכפר, ישנן עברות שאינן מתכפרות אלא לאחר זמן". וגם: "הייסורים הבאים עליו גומרים לו הכפרה" ו"לעולם לא מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו ייסורים ובאלה נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם", וככל שהייסורים קשים יותר הכפרה מטהרת יותר.

הגמרא מוסיפה גם ביחס למי שביצע עבירה קשה ולא בחר בעשיית תשובה את המשפט הבא: "מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת" (בבלי, יומא, פ"ו, 1).

הרמב"ם מוסיף כי צום כיפור יכול לכפר על עבירות בין אדם למקום אך אין הוא מכפר על עבירות שבין אדם לחברו אלא אם כן ביקש את מחילת חברו (הלכות תשובה, פרק ב', הלכה ט').

ביום הכיפורים ה' "ממתיק" כביכול את הדינים שנכתבו עשרה ימים לפני כן בראש השנה. בהמתקת הדין מידת החסד נוטלת את מקומה של מידת הגבורה, ונהפך דינא קשיא לדינא רפיא, ככתוב בגמרא. דרך הכפרה והסליחה, ה' ברוך הוא רוצה לטהר את ישראל מן הטומאות שגרמו לחטאים. החטא, למעשה, "מזהם" את הנפש ומייצר מום ברוח האדם. ככל שמתרבים החטאים, כך גדל הניתוק בין נשמתו של האדם לאביו שבשמים.

המחילה, השלב הראשון של הכפרה, אינה פודה עדיין את האדם מן הטומאה שנדבקה בו בגוף ובנפש. מאחר שמטרת התשובה היא לגאול את האדם מן הטומאה ולשקם ולחדש את רוחו כדי שיהיה טהור, אזי הסליחה, השלב השני של הכפרה, היא המחדשת את רוח האדם ואת הקשר בין האדם ובוראו. ביום כיפור מידת החסד מאפשרת את המחילה ואת הטהרה. ליום כיפור יש סגולה והיא התחדשות הרוח וטהרתו המלאה. זה נכון לא רק עבור הפרט אלא גם עבור העם כולו. בשל כך ביום הכיפורים הכהן הגדול היה צריך להקריב שני שעירים: הראשון כיפר עליו ועל הכוהנים, והשני, אשר עליו הועמסו חטאי הציבור ונשלח לעזאזל (שם אחר של השטן), כיפר על חטאי בני ישראל.

השטן אינו יכול לבוא ולהפריע לבני ישראל כאשר הם שקועים בקדושת יום הכיפורים ונמשלים למלאכים (שכן הם אינם אוכלים, אינם שותים ואינם מזדווגים). בהקשר זה הצדיק חיים ציין כי בגימטרייה השטן שווה ל-364, כלומר 365 ימות השנה פחות 1. במילים אחרות, השטן יכול להפריע או לנסות את בני ישראל לאורך כל השנה, אך לא ביום הכיפורים. לשטן אין רשות לקטרג נגד בני ישראל שיכולים להגיד את הוידוי ללא חשש.

לימוד 61 - המספרים 11-1

המספר 1 אין בו שלמות כלל לפי שהוא חסר התפשטות לגמרא.

המספר 2 אינו מספר שלם כי יש לו כפילות והפרדה.

למספר 3 יש הכנה לקבלת השלמות מפני שזהו מספר שלם. במספר 3 יש שתי הקצבות והממוצע בין שניהם. מספר 3 מורה על החיבור ועל הקישור.

המספר 4 מתנגד לכוח היחיד. הוא מספר מחולק לפי שהוא כנגד 4 צדדים אשר הם מחולקים כל אחד לעצמו ולכן יאמר הכתוב על החילוק והפירוד כמו "ד' רוחות השמים פרשתי אתכם".

המספר 5 הוא האיגוד המקשר ומחבר את ד' המחולקים ולכך החמש נקרא אגודה.

המספר 6 הוא שלמות הדבר. לא תמצאו דבר שלם כי אם על ידי ה-6. הגשמי הוא שלם ב-6 כי לו התפשטות הצדדים - מעלה, מטה, מזרח, מערב, צפון, דרום ואין יותר התפשטות יותר מ-6 קצוות אלו. לכן דבר שהוא בעל ו' צדדים הינו שלם. מספר 6 ראוי לישראל. בני ישראל מאוחדים במספר 6.

הדרגות והמעלות כשהן יחד הן 7, ומספר 7 מצביע גם על כל חילוקי המעלות, וכן על הדרגה העליונה. כל דבר שהוא בריבוי הוא 7. לא תמצאו מספר שמורה על חילוק ופרוד כמו 7, כי בכל מקום שרוצים להזכיר חילוק וריבוי הוא ב-7 כמו "בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ" (דברים, כ"ח, 7).

המספר 9 הוא מספר מגביל בכך שכל מספר של יחידים לא יעלה על 9 שהוא השלמת מספר היחידים (10 הוא כבר מספר דו ספרתי).

מספר 10 יש לו בחינה וחילוק בפני עצמו. אחרי 10, המספרים חוזרים כראשונה. המספר 10 הוא מיוחד כדרגה קדושה עד שמגיע הוא לדרגת העולם הנבדל מן העולם הטבעי. המספר 10 מראה כי יש בעולם מעלה אלוהית עליונה, אך גם שלא ניתן לעלות מעליה, כפי שאמרו חז"ל בתלמוד "מעולם לא ... עלו משה ואליהו למעלה מעשרה טפחים" (בבלי, סוכה, א').

המספר 11 נבדל מן העולם הזה ועל ידי מספר זה יוצאים מעולם הטבע ודבקים בה' יתברך שמו לעד.

לימוד 62 - המספרים 100 – 13

המספר 13 הוא כח השלמות. 13 מידות הן מידות הטוב והרחמים של ה' ברוך הוא.

המספר 40 מיוחד לעולם הבא השכלי, כי התורה השכלית ניתנה ב-40 יום וכן האדם נוצר ב-40 יום והנשמה ניתנה באדם ב-40 הימים הללו.

המספר 60 הוא מספר שלם כללי. תמצאו מספר זה בכל מקום אשר מזכיר מספר כללי. כל דבר שאינו עיקר הוא על דרך 60, כגון "חלום אחד משישים בנבואה" (בבלי, ברכות, נ"ז, ב').

המספר 70 הוא ריבוי מתאחד, כמו "70 אומות העולם" או "70 פנים לתורה". במעמד הר סיני, כל דיבר ודיבר שיצא מפי הגבורה נחלק ל-70 לשונות.

המספר 100 מתייחס אל העולם העליון שהוא העולם השלישי.

המספר האחיד (1,2,3,4,5,6,7,8,9) הוא דרגה ראשונה.

העשרות (10, 20, וכו') הן דרגה שנייה. מספר 100 הוא דרגה שלישית.

ונזכיר שוב שהאדם רשאי להגיע עד המספר 10, ולכן אמרו כי מעולם לא עלו משה ואליהו יותר מעשרה טפחים.

המספר 100 הוא מספר בפני עצמו, הנבדל לגמרי מן העשרות ולכן שייך אל השמיים.

לימוד 63 - היין

כאשר הצדיק חיים כיבד אותנו בנוכחותו בסעודות בביתי התלמידים ליד השולחן לא היה חסר יין. המורה היה משבח את היין, שביהדות יש לו תפקיד חשוב היות ומקדש הוא את ארוחות השבת והחגים (בפסח שותים 4 כוסות ובפורים שותים עד שמתבלבלים בין המן ומרדכי), את טקס הנישואים ואת ברית המילה. המורה לימד אותנו שאין שמחה אלא באכילת בשר ובשתיית היין (בבלי, פסחים, ק"ט, א'), וכי "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהילים ק"ד, 15).

אני זוכר ערב שמח עם המורה, בו סיפר לנו את המדרש התלמודי על מקורו של היין. לפני המבול, נח לקח בתיבה גפנים, זרעי תאנה ושמן. אחרי המבול, כאשר התחיל נח לנטוע את הכרם הראשון, בא השטן, עמד לפניו ושאל: "מה אתה נוטע?". ענה לו נח: "כרם". "מה טיבו?", שאל השטן. "פירותיו מתוקים, בין לחים בין יבשים, ועושים מהם יין המשמח לבבות", ענה נח. אמר לו השטן: "רצונך שניטע יחד אני ואתה?". השיב לו נח בחיוב. מה עשה השטן? הביא רחלה ושחטה על הגפן. לאחר מכן הביא אריה ושחטו עליה. אחר כך הביא קוף ושחטו עליה. בהמשך הביא חזיר ושחטו עליה והטיף דמיהם והשקה בהם אותו הכרם. רמז לכך שכאשר האדם שותה כוס אחת – הרי הוא כרחלה, עניו ושפל רוח. כאשר הוא שותה שתי כוסות – מיד נעשה גיבור כאריה ומתחיל לדבר גדולות ואומר מי כמוני? כאשר הוא שותה שלוש כוסות, נעשה הוא כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומנבל פיו לפני הכול ואינו יודע מה יעשה. וכאשר שותה הוא ארבע כוסות ויותר - משתכר הוא כחזיר, מתלכלך בטיט ומטיל עצמו באשפה. וכל זה ארע לנח הצדיק (מתוך תנחוחמא, נח).

בשל כך, הסביר המורה, על הכהן הגדול נאסר לשתות יין או משקה משכר אחר בעת עבודתו בקודש, והנזירים שהוקדשו לכהונה היו נודרים נדר האוסר עליהם שתיית שכר.

ידוע גם שבגימטרייה "יין" שווה 70 כמו "סוד", ולכן כתוב "נכנס יין יצא סוד" (בבלי, עירובין, ס"ה, א') - כאשר שותים יתר על המידה מתחילים לומר דברים שלא היו נאמרים כמפוכחים. גם בלטינית קיים הפתגם: "in vino veritas" האמת מתגלה ביין.

בכל אופן, המורה אמר שכוס יין בארוחה "עושה דם" ומחזקת את הלב, ובין דבריו המוקלטים אמר גם שהיין אינו כשאר המשקים כי הוא מחדד את השכל.

לימוד 64 - "דאגת הלב תישכח כאשר מספרים אותה לחבר" (הצדיק חיים)

אם למישהו יש דאגות או בעיות שמעיקות רצוי שיגלה אותן לאדם חכם ואמין. חכם - שיודע לתת לו הצעה טובה, ואמין - ששומר בדיסקרטיות מה ששמע. למרבה הצער, לפעמים אנו סומכים על אנשים שלא רק שאינם עוזרים אלא גם מרכלים.

לימוד 65 - השותפים

המורה היה אומר שלאדם רגיל יש שלושה שותפים שמלווים אותו במהלך חייו: השותף הראשון הוא המשפחה: אבא, אימא, אחים, אחיות, בעל, אישה, ילדים, המלווים אותו במשך השנים. השותף השני הוא הכסף, שעבורו האדם עובד ונותן לו חשיבות רבה, כי מנסה הוא לצבור כמה שיותר למען ביטחונו. השותף השלישי הוא המעשים הטובים, המצוות, שאדם מן השורה עושה מעת לעת.

כאשר מגיעה השעה להיפרד מן העולם הזה, כיצד מתנהגים שלושת השותפים?

השותפים הראשונים, בני המשפחה, רשאים ללוות את האדם אל קברו, שם הם נפרדים ממנו.

השותף השני, הכסף, נשאר בעולם, ואותו אדם נפרד ממנו לעד.

השותף השלישי, המצוות, מלווה את האדם עד לבית המשפט של מעלה ומסנגר לזכותו.

מוסר השכל: בחיים רצוי מאוד להשקיע בשותף השלישי, שלא יאכזב אותנו ויתמוך בנו עד לספסלי בית הדין של מעלה.

לימוד 66 - החייזרים

באחד הערבים של חודש ינואר 1982, המורה אמר לי שאולי (ואני מדגיש, אולי) כשאהיה זקן אני אספיק לראות מלחמה בין החייזרים לבני האדם. הצדיק חיים הסביר שיש חיים בעולמות אחרים, אך מי שמאכלס אותם אינו מעוניין להתעמת עם בני האדם. החייזרים ייאלצו לעשות זאת כאשר הם יהיו מוטרדים מן המספר הרב של גופים שנשלחים מכדור הארץ לחלל.

לימוד 67 - הצעות בתחום הבריאות

במהלך פגישותינו, המורה היה נותן לנו עצות על בריאות טובה. אסכם כמה מהן:

עבור זרימת דם טובה: בארוחת בוקר יש לאכול פרוסת לחם מחיטה מלאה מרוחה בשמן זית ואורגנו.

בצל אדום ושום מסייעים במניעת שפעת.

ארטישוק, שעועית, חציל וכבד מייצרים ברזל ומומלצים לנשים הרות ולאנמיים.

נגד כאבי בטן תחתונה: לבלוע כפית כמון בכוס מים.

נגד כאב הגרון: להרתיח כף כמון בכוס מים, להוסיף כפית סוכר ולשתות.

נגד עצירות: לבשל חתיכת דלעת במים ולאכול אותה, כשהיא מתובלת בקינמון ודבש גולמי.

הפריחה שנגרמת מאלרגיה למאכל מסוים (שומשום, תותים, בוטנים וכד') נעלמת כששותים מיץ סחוט של 5-6 לימונים.

נגד נפיחות הבטן: לשתות מים רתוחים עם ג'ינג'ר.

נגד כאבים באזור הכליות: להרתיח מים עם רוזמרין. לעשות קומפרסים חמים על האזור הכאוב. להשאיר את הקומפרס על הכליה לפחות 5 דקות. לחזור על הפעולה 6 פעמים ביום.

טיפול לניקוי הדם: במשך שבוע שלם לצום, לאכול רק תמרים ולשתות חלב.

סלרי חי הוא טוב ללב ולחולי סכרת והוא גם מחזק את הזיכרון.

נגד הצטננות טוב לאכול פרוסת בצל עם טיפת מלח ולשתות כוסית משקה חריף כקוניאק או ויסקי.

אגוזים מועילים למוח.

הבליטה הקטנה בתוך הבוטן מועילה לראייה.

טיפול לטחורים חיצוניים: לפני השינה ואחרי ריקון המעיים, יש לשים על הטחור כדור צמר גפן טבול בשמן זית כתית מעולה, למשך שבועיים. כמו כן יש לאכול כל יום סלרי חי ועלי פטרוזיליה.

כדי להמיס ציסטה חלבית גדולה שהייתה לי על הקרקפת, המורה הציע לי לשים עליה כל יום כמה טיפות מהשתן שלי. לאחר כחודש, הציסטה "התפוצצה", יצא ממנה נוזל מוגלתי והיא נעלמה.

כדי להעלים גבשושית שהייתה לבת אחותי מאחורי הברך, המורה יעץ למרוח על המקום, בכל יום, משחה עשויה משלוש כפות קמח, ביצה אחת, חצי כוס שמן זית ולחבוש עם תחבושת. לאחר כשלושה שבועות, הגבשושית נעלמה.

חכמי התלמוד אמרו כי לשום סגולות רבות: "משביע ומשחין (מחמם את הגוף) ומצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כינה שבבני מעיים" (מסכת בבא קמא, פ"ב, א'(.

למי הגשמים היורדים בין פסח לשבועות יש סגולה חשובה: הם משמרים את הזיכרון (יש להרטיב איתם את המצח).

טיפול מועיל לכבד: מרתיחים במים כמה ארטישוקים. עם השלמת הרתיחה, משמרים את המים ושותים אותם כל בוקר על קיבה ריקה במשך מספר ימים.

בשר חזיר, בשר סוס ופירות ים "מחממים" את הגוף ומטמאים בזימה את המחשבות.

טל הבוקר מועיל למחלות עור, כמו אקזמה.

לימוד 68 - המצווה החשובה ביותר

באחת מפגישותינו עם המורה (20.1.1982), אחד התלמידים, ג'ינו, שאל אותו מה היא המצווה החשובה ביותר בתורה. הצדיק חיים השיב: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא, י"ט, 18). מי שאוהב באמת את הנבראים של ה' ברוך הוא מקיים את התורה כולה, כי בהתנהגותו הוא לא פוגע ולא מזיק לאף אחד.

25/05/2016, י"ז אייר תשע"ו.