עניין המגדל
ידוע ששני הדיברות
הראשונים כוללים את כל מצוות "עשה" ואת כל מצוות "לא תעשה",
מצוות האמונה ב"עשה" ומצוות שלילת אלהים אחרים ב"לא תעשה". כל
מצווה שאין איתה האמונה אינה מן הציווי ולא נקראת מצווה מן התורה, כי העיקר הוא
האמונה בו, ישתבח שמו לעד, ועל כן האמונה בעשיית המצווה היא האמונה בה' יתברך,
השואף לזכות את האדם במעשה ההוא. אם האדם לא מאמין שה' הוא המזכה במעשה המצווה,
מעשהו נעשה בעלמא, ואין איתו השראת אמונה. אם הוא עושה מצווה במסגרת אמונה זרה,
מעשהו הוא תועבה.
בכל אמונה אחרת, עם
זאת, הרצון של עובד העבודה הזרה הוא לשפר את מצבו של המצווה. לדוגמא, המכשף מקריב
קרבן לשד, מפני שהשד יש לו הנאה מרובה מן הקרבן ההוא, כידוע. המכשף מקבל את בקשתו
בכך שהוא מתרצה לשד, ובעקבות כך השד מסכים לעשות את רצון המכשף. כך הוא דבר
הכישוף, שאין האמונה בה' נוגעת לו אלא לאמונה במורה, המוריש את סוד הכישוף
לתלמידו, וכידוע שלפני קבלתו להיות מכשף יעבוד התלמיד את מורו כעבד שנים רבות, עד
שימסור לו המורה שמות של טומאות ושמות שדים. אחרי שהוא מקבל זאת, הכול תלוי
בידיעתו, בבקיאותו ובכוח גבורתו (כי צריך אומץ לב חזק מאוד לקרוא לשד, כל שכן
לראותו ולדבר אתו, ובימינו מועטים הם המכשפים האמיתיים שמגיעים לדרגה כזו. בעבר,
עם זאת, היו מהם יותר, והם היו גדולים בחכמתם, כמו בלעם הרשע או יתרו שלפני
גיורו לא עזב אף עבודה זרה אלא עבד כל עבודה זרה שהתקיימה. יש גם דרגות של כישופים
פחותים מכך והם מתקיימים גם בזמנינו, ובפרט בהודו ובאפריקה, שמרובים שם הכישופים
מאד, אך גם במקומות אחרים בהם יש מכשפים ומכשפות, בעוונות). למעשה בכל העבודות
הזרות יש כוונה להיטיב עם המצווה, כעובדי הפסלים שמפייסים את פסיליהם בקישוטים וכו'.
כך גם המצב בעוון
הדורות האחרונים שאנו עומדים כאן על פירושו, והוא עוון הזוהר. המאמינים בו נטרפה
אמונתם בדעה הזרה שמעשה המצוות משפר את בניין זעיר אנפין (כמוסבר באריכות בספר
מלחמות השם של החכם, ה"פטיש", יחיא אבן שלמה אלקאפח
מצנעא, תימן), הוא הזעיר אנפין (פנים סגורות), ונקרא אצל כל המקובלים החדשים קודשא בריך הוא, חס ושלום לכל
עוונם.
והנה כל מצוות
"לא תעשה" נכללות באיסור עבודת אלוהים אחרים, כי כל עוון מסתעף ממעשה
השולל את האמונה האמיתית, ומשיצאה מהאמונה, נכנס המאמין לעבודת אלילים של הסטרא אחרא, כמו הגנב ששולל את
השגחת ה' יתברך, ונכנס לאוהלי כסף ואלוהי זהב.
ונוסיף הבנה
לעניין, בכך שנגיד שמעשי עוונות צורות ראשונים נכללים גם כן בדיבר השני של עשרת
הדיברות. ולפי פירושינו עוון אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים לשונאי כולל כל מיני
וסוגי אלוהים אחרים מהעבודה הזרה הכי חומרית עד העבודה הזרה הכי דקה, ורמז הוא גם
כן לשיטת ה"קבלה" החדשה, שנבנית על פי הבניין המרובע של ארבעת העולמות
(ראו הסבר ב"אגרת פתוחה". יש צורך ברמז מדאורייתא בכדי לשלול אלפי רבבות
רמזים הכתובים בעוונות תחת השם "קבלה", כשכולם הם הבל וריק). גם הסיפור
של מעשה מגדל בבל בדור הפלגה יתאים לפירושינו, יכוון לעוון אבות וכו' ונוכל לראות
בו את עוון הזוהר.
והנה ד' הפסוקים
הראשונים של סיפור המגדל המתייחסים למציאות מצבם ומקומם של בני התקופה, לדבריהם
ומעשיהם ולכוונתם: "א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים,
אֲחָדִים. ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ
בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ
אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה;
וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.
ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם,
וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ"
(בראשית, י"א, 1-4).
הנה נאמר "שפה
אחת ודברים אחדים", והוא הקדמה כללית לעוונם של החוטאים. צריך לדרוש את כוונת
התורה, ולכן נשאל מדוע לא הסתפקה היא ב"שפה אחת" והוסיפה "דברים
אחדים"? ואם "שפה אחת" היא לשון הקודש וב"דברים אחדים"
הכוונה היא לדעה אחת מאוחדת, יכולה הייתה התורה לומר "ויהי כל הארץ שפה אחת
ודעה אחת" או "רוח אחת" או "לב אחד", והיה העניין מובן
יותר, כי הביטוי "דברים אחדים" אינו ברור כל כך.
בנוסף אנו רואים
שגם עונשם של החוטאים נגע דווקא ללשונם, כי בלל ה' את כל שפתם. נאמר בעניין זה כי
בני התקופה לפני העונש פירשו את ביטויי השפה באופן שכל ביטוי היה מובן באופן אחיד.
עם זאת אנו עדיין שואלים: במה מוסיף לנו הביטוי "דברים אחדים" הבנה?
ביחס למילים
"ויהי בנסעם מקדם", אמרו רבותינו ז"ל: "מקדמונו של עולם"
(בראשית רבה, ל"ח, ז'). ונקרא ה' ברוך הוא "קדמונו של עולם" שהוא
קדמון לכל המציאות וסיבה ראשונה לכל הסיבות. קדמון ואין ראשית לקדמותו. לכן כפי
שנוסע ממקום למקום מכיר את המקום שיצא ממנו, כך ידעו בני התקופה שמתקיים קדמונו של
עולם, אבל לא רצו לעבוד אותו אלא אובייקטים מוחשיים, שסברו כי הם קרובים יותר
אליהם. טעות זאת דמתה לטעות דור אנוש, בו האנשים עבדו את הכוכבים, הגם שידעו שיש
לכולם בורא אחד, וחשבו כי נאה אם יעבדו את בריאותיו החשובות, הואיל והוא נתן
מכבודו עליהן, בעוד האל הינו נעלה מדי ולא ניתן להגיע אליו.
"אָז
הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה" (שם, ד', 26): הטעות גרמה לכך שהם חיללו את
שם ה'. הם התחילו בטעות וסיימו בעבודה זרה ממש. כלומר בשני הדורות הללו האנשים
הכירו בקיומו של ה' ברוך הוא אבל חיללו את שמו ופעלו באופן שלא נצטוו עליו (בספר
"מלחמות השם" של הרב יחיא אבן שלמה אלקאפח
מוסבר באריכות עוון כל הקבלה החדשה, ששייכה את שמותיו של האל אל הספירות, הפרצופים
וכל חלקי בניין הזעיר אנפין, כספירת החסד שמכנים אותה בשם אל וכו'.
ומוסבר שם בטוב טעם ובהירות העניין שכל המקובלים החדשים לא היו אומרים את ד' הבתים
הראשונים של "יגדל אלהים חי וישתבח", מאחר
שיש בארבעת העיקרים הללו עיקר הקדמוּת, ואין להגיד קדמון על זעיר אנפין. עיינו שם
בכל עניין זה, שמאיר עיניים הוא לאוהבי האמת).
נסיעתם מקדמונו של
עולם הייתה נסיעה ממצב בו כל הארץ הייתה שפה אחת ודברים אחדים, כי היו כולם מדברים
אותו הלשון שדיבר בו ה' ברוך הוא עם האדם הראשון, וידעו גם כן שה' אחד הוא. כל
הדיבורים המרובים שלהם היו מאוחדים, כי שפה אחת חיברה אותם. שפה אחת הייתה יסוד
לבניין דיבוריהם, והלא מ"שפה אחת" הגיעו ל"דברים אחדים", כי
ראו והבינו שדרך שפה אחת יכולים הם לבנות דיבורים רבים, שיהיו מאוחדים בכך ששפה
אחת מחברת אותם. ובטח גם אמרו שלדיבורים הללו יש כוח גדול, ומי שיודע לומר אותם,
יכול גם לשכנע באמצעותם ולמשול על אחרים. הם הסתכלו ולמדו מחוכמת בניין הדיבורים
של "שפה אחת" ופחדו פחד: מה יהיה אם כל אחד ילך לדרכו, ישיג השגות
מאותיותיה של השפה, ימליך את עצמו על אחרים בכוחו, ובסוף יגרום למלחמות ולהפסד
כוחות? לכן סברו הם שראוי שכל הכוחות יהיו במקום אחד, התחילו לדמות על דבר אחד,
שכולם ביחד יכולים להתעניין בבנינו, והקפידו על כך שהדיבורים יישארו מאוחדים
ושתהיה נקודה אחת שתחבר אותם. זוהי צורת המגדל, שכל חלקיו מושלמים בפסגתו, וכאילו
נקודה אחת מחברת את כל הבניין כי משלימה היא את כוונתו.
התחלת טעותם הייתה כאשר נסעו מקדם, מהדבר הקודם
ומן המצב שכלל "שפה אחת" (הוא היסוד האמיתי לכל בניין, שנעלה הוא על כל
לשון ועל כל שפה. בורא עולמות ומחריבם פועל כרצונו, ישתבח שמו לעד ולעולמי עד,
ונותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו). המשכילים שביניהם הגיעו למסקנה שבכוח אותה השפה
שבידם מגבירים הם את כוחם וכבודם, וראו את המלים כאבני הבניין בהצלחת דרכם. מכך
נבע שהם הסתכלו על הדיבורים ככוחות בידם, ושכחו שנותן כל השפות למעלה מצוי מעל
הכוחות ולא יעניק הוא כוח לאדם מסוים, אם לא יהיה ליבו נקי מכל סיג וכוונתו תהיה
טהורה ולשם שמים. זהו "בנסעם מקדם", שעזבו במחשבותיהם את קדמונו של עולם
ודבקו בדברים שיש להם איחוד חלקים, כדי לחבר חלקים לבניין אחד. הם החשיבו את
הבניין הזה לנעלה יותר מנותן כל הכוחות לבנותו, והוא שורש כל עבודה זרה: נוסעים
מקדם של המציאות ונדבקים בנמצאים למטה. זהו המגדל בעצמו, כאשר בדור אנוש היו אלו
הכוכבים, ובדורות האחרונים זהו בניין הזעיר אנפין של ספר הזוהר ועוון כל אנשי
תנועת חב"ד, הדבקה במשיחם היושב על פסגת מגדלם. בספר "מלחמות השם"
של החכם התימני הדרדעי מוסבר שכל הקבלה החדשה החליפה את אחדות הבורא
באחדות הבניין, בעוונות, כשההולכים במסגרתה דבקו בספירות ובפרצופים שלא נצטוו עליהם
ואמרו שדבר הייחוד בבורא הוא עצם איחוד הספירות המתאימות לשמותיו. זה מה שגורם
לאיחוד כוח החלקים, כאשר נבנה הזעיר אנפין דרך פרצופים, ומהאיחוד הזה נעשה הוא
לצורת אדם שלם שיכול להתייחד ולהזדווג עם הנוקבה המקבילה לפרצופו – זיווג הנקרא
"יחוד קודשא בריך הוא
ושכינתה". דומה הוא ל"שפה אחת", המאחדת את כל הדיבורים של אותה
השפה. לפיכך ברגע שהחלו לקרוא לחלק מהבניין המטפיזי הזה בשמו של ה' ברוך הוא, כבר
נסעו מקדם, ובמקום להתאחד במסגרת יחודו האמיתי, התאחדו סביב חלק כלשהו, שהינו חלק
כשאר החלקים ולא קשור כלל לה', ישתבח שמו לעד. כלומר: פעולתם לא הייתה שייכת כלל
לייחוד ה', שנצטווינו באמונתו מן התורה הקדושה והשמורה בקבלה האמתית, במשנה
ובתלמוד. קבלה אמיתית היא האמונה המפורשת ב"מורה נבוכים" של
הרמב"ם, ולאמונה זו מתקשרת קנאת השמים, כפי שמוסבר בספר "מלחמות השם"
(עיינו שם בכל ההסברים על אחדות החלקים, כי זהו מפתח חשוב להבנת טעות כל הקבלה
שיצאה מספר הזוהר).
הנה בכל עניין שיש
לו איחוד חלקים ודרגות אפשר לתאר "משפיע" ו"מקבל", לכנותו על
דרך זכר ונקבה ולומר כי מתקיים בו איחוד לשם זיווג, אך כאשר מורכבים ומתוארים
עניינים אלו על האל אין ספק שתורת בלעם היא ולא תורה מסיני. למעשה, אפילו בלעם
הרשע ידע שאלוהי ישראל שונא זימה. משה דה לאון, הפילוסוף המיוחם בזימת הזיווגים,
הוא שקיבל את עצת בלעם להפיל את עם ישראל במוקש הדורות האחרונים (וזאת עד שיוסר
החלק הרע והשנוא, ולא תיפול קנאת ה' על כל העם), וגרם לכך שכל מזימותיהם יהיו של
הבל וריק, כי זימת מחשבותיהם מבצרה באה, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.
וזהו "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר"
(שם, י"א, 2): כאשר נסעו מקדמונו של עולם והתחילו לתת את כל החשיבות לנמצאים
מטה, באו הם במזימה לזימת המחשבה בכל מיני איחודים וזיווגים ומצאו בקעה בארץ שנער.
הם חיפשו מקום שכזה, ולא חיפשו מישור, כי חשבו בדעתם הנמוכה שיהיה זה מקום שיקלוט
את ההשפעה כרחם האישה בארץ שנער, בתוך מקום שנעור לזונים, ולא רצו לשבת אלא שמה.
הסברנו, כאמור,
ב"אגרת פתוחה" את הרמז ב"עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים
עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי" (שמות, כ', 4) על ארבע צורות
כלליות של התפשטות שיטת הזוהר הפסול. והנה ארבעת הפסוקים בסיפור מגדל בבל
מ"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת" (בראשית, י"א, 1) עד
"פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (שם, 4) הם חמישים מלים כנגד
חמישים מלים של "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמות, כ', 2) עד
"וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי"
(שם: 5). בנוסף, בסיפור המגדל מרומז "עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים
לשונאי" בארבעה פסוקים וגם בארבעה עניינים בשני הפסוקים הראשונים. "שפה
אחת" - אבות, "דברים אחדים" - בנים, "בנסעם מקדם" -
שלשים (שעזבו קדמונו של עולם לדבוק בשיתוף, כשיטת השילוש), "וימצאו בקעה בארץ
שנער" - רבעים לשונאי. "וישבו שם" - הוא חרם השנאה שהוטל עליהם גם
לפני התעוררות שנאת השמים הגלויה (קנאת אל קנא). "וישבו שם" - ולא יכלו
לצאת ממנו, כי דבקים היו בדעתם ולא יכלו להיפרד ממנה. כלומר: חרם השנאה מן השמים
נבע מכך שהם החרימו את עצמם במעשיהם הרעים, ולא הייתה להם דרך לצאת מהרע, כי לרע
הזה הם קראו טוב ואהבו אותו. הרי אם אדם אוהב דבר כלשהו, הוא לא יוכל להיפרד ממנו
בקלות גם אם הוא מחשיב אותו לדבר רע. כל שכן כאשר הוא אוהב את הדבר ההוא ועוד
מחשיב אותו לדבר טוב (ואפילו הוא רע גמור), הוא לא יוכל להיפרד ממנו לעולם. זהו
טעם הרבעים ב"וימצאו בקעה בארץ שנער", כי חשבו שכל כוונתם תתגשם במקום
מרובע מפינותיו ובקוע באמצע כרחם האישה, כי דימו את השמים לזכר ואת הארץ לנקבה
(כמו בזוהר הפסול), והוא גם טעם המגדל, שהינו בניין מרובע בפינות יסודו.
לאחר המבול עברו
המערכות שידוד לפי זמני סדריהם הבאים והסתדרו כי "עֹד, כָּל-יְמֵי
הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא
יִשְׁבֹּתוּ" (שם, ח', 22), וגם נתמעטו שנות חיי האדם במידה מרובה. עם זאת,
גם לאחר דור הפלגה, שעוונו היה גדול וכללי כי בגללו נחלש כל העולם, השינוי היה
גדול: קודם לכן היו מדברים שפה אחת, וכעת מצאו את עצמם מדברים בשבעים לשונות
ומפוזרים בעולם. כל זאת היה גם כן שינוי בסדרי המערכות.
רמז הוא בחמישים
המילים לכך שעוון המגדל ושבירתו שווה לחטא העגל ושבירתו. כי לפי מחשבותיהם הרעות
של בוני המגדל, הם חשבו שישיגו תועלת מן הדברים, שאותם הם ייצרו. מחשבת רשע היא
לחשוב שניתן לעשות דבר, שהשימוש בו כאמצעי יגרום לאל לפעול למענו, והוא שולל בזה
את היותו של ה' ברוך הוא, ישתבח שמו, חופשי לעשות ולבחור כרצונו. כך גם קרה בחטא
העגל, בו רצו הנוכחים ליצור דבר אשר ישמש אמצעי להשפעה במקום משה. זהו ההפך מרצון
ה' ולא ציוויו. טעות זו תמיד גוררת אחריה עבודת אלוהים אחרים, עבודה זרה ממש.
גם הנביאים הזהירו את
בני זמנם שלא להחשיב את אמצעי הקרבנות כתועלת שלעצמה, בלי כוונת הלב לשם שמים,
מאחר שאין הקדושה מצטרפת אלא ברצון ה' החופשי, ישתבח שמו לעד. "אִם יְהוָה
לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ"
(תהילים, קכ"ז, 1), ובעוונות הרבים נחרב בית מקדשינו פעמים. בתקופת בית ראשון
פרחה עבודת האלילים בכל מיני ערבוביות, כאשר רבים היו עובדים עבודה זרה בחוץ אך
באים למקדש להביא קרבן גם לה'. גלות בבל היא סמל לגלות, בה התבלבלו בני העם
בערבוביות.
מהעוונות של תקופת
בית המקדש השני עברו כאלפיים שנה, גלות והתגברות הנצרות על היהדות. האחראים על העם
בתקופת הבית השני לא קיימו את הפסוקים "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
(ויקרא, י"ט, 18) ו"תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ"
(דברים, י"ח, 13), שהינם שני כללים גדולים שה' ברוך הוא אוהב למצוא בבני אדם
(ושונא את מה שהוא ההפך מהם), ועל כן הם היו שנואים בשמים ושנואים בפני הבריות, כי
אם אחד מדמה שהוא מכבד את השמים אך שונא את הבריות, הוא טועה ומכחיש את מעשה
הבורא. מן הידוע הוא ששנאת חינם רווחה, בעוונות, בתקופות האחרונות של ימי בית שני.
כנגד שנאה זו יצא
ישוע, כשרוב תוכחותיו עמדו על שתי נקודות: שימת הטפל לעיקר והעיקר לטפל, ושנאה
במקום אהבת לב דורש טוב ומרחם.
צריך להבין את
הנקודות האלו היטב, כי יש לדברים האלה משקל גדול, כמו שיש משקל גדול לעובדה שבית
המקדש, הוא בית ה', נחרב בעוונות. ה' ברוך הוא לא נתן לנו את תורתו הקדושה להתגאות
בה, חס ושלום, ולשנוא את כל מי שלא זכה בה. מידת משה רבנו, עליו השלום, הייתה אהבת
הגרים וכיבוד כל הבריות.
בני דור הפלגה בנו בניין נגד רצון השמים, כשגם
בחטא העגל נעשה "בניין" העגל בלא ציווי. עוון דור הפלגה הוא כללי לדורות
ולאומות, ועוון העגל כללי הוא לישראל, ואף כי נתכפר ממנו, וישנה טהרה יתירה ממנו
במשך הדורות, על העם להתנקות עדיין מכל שמץ של עבודה זרה ואף מכל תמונות המחשבה על
דברים אשר בשמים ממעל. מאחר שכל סוגי העבודה הזרה נמצאים בעגל, כך עם ישראל צריך
להתנקות מכל הסוגים הללו במהלך הדורות. על כך מרומז בפסוק: "וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ
וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל" (שמות, ל"ב, 20). רמז הוא לכך שחטא העגל בא בצורתו הסופית
לאחר ארבעים הימים, בסוף ארבעים דורות. בסוף זמן הגלות הארוכה והמרה צריך לצאת
העגל הזה בצורה המתאימה לאותה התקופה, כי הוא העוון המונע את הגאולה. אין הגאולה
באה עד שמתגלה העוון הזה בפרהסיה, ועד שמתנקה העם ממנו.
העוון הסופי הזה יש
בו מעוון המגדל, ויש בו מכל סוגי העבודה הזרה שבחטא העגל, ורק שבירתו ושריפתו
יביאו לטהרה. בדורות האחרונים שלפני ביאת הגואל כבר נפל חלק מהעם בעוון גדול, בר
מינן, שחונק את רוח העם. רוב העם מצוי, בעוונות, במצב בו כאילו אין לו רוח או
התעוררות הלב על מעשי ה' הנפלאים. קיבלנו רשות מהצדיק, ראש לבני עלייה, המורה
חיים, לגלות מה הוא העוון הזה וכיצד הוא מעכב את הגאולה.
העוון האלילי הוא
העוון המתחיל מספר הזוהר, שיצא מספרד והתפשט החל מהמאה ה-16, התחזק בצפת ופרח
בהמשך בין כל חברות החסידים ובפרט בתנועת חב"ד, שבנתה על בסיסו שיטה מיוחדת
הנקראת שיטת חב"ד, הכתירה את תנועתה בשם "חכמה בינה ודעת", וחסידיה
מאמינים שבידם המפתח להביא את הגאולה ואת המשיח על ידי שיטה זו. בסוף התפשטות
העוון הזה נעשתה כל תנועת חב"ד לחברת תועבות בגאווה ובכל המידות הרעות.
חסידיה עובדים את המשיח שלהם כאלוה, כאשר בחייו הוא לא מחה על כך בפניהם. הם
מציפים את תמונותיו בכל רחבי הארץ ואומרים על התמונה כי היא מביאה ברכה. למרבה
הצער, מרבית האנשים המסכנים אינם יודעים שכל התמונות האלו הינן טמאות בטומאת
אלילות. הרב שלהם שמח והסכים לכך שתמונותיו יופצו בכל העולם, כי רצה לעשות לעצמו
שם. חב"ד היא תנועה משיחית מסוכנת מאד ומוקש גדול לעם, וחסידיה עושים עבודה זרה
ממש, כשהרוח הטמאה האוחזת בהם לא נותנת להם להבין מה הם עושים באמת. כולם אחוזים
ברוח השקרית הזאת, לא יכולים לצאת מהעיר ליובביטש ולא
יכולים לחדול מלבנות את מגדלם או לשוב מכל דרכיהם ומידותיהם הרעות. הם שנואים מאוד
מלפני ה' ברוך הוא, כי כל פסולת עוונות הדורות נמצאת בהם. ועתה לא יבצר מהם כל אשר
יזמו לעשות. הם רצו לבנות מגדל גדול כדי שיעלו השמימה על ידי חכמתם, בינתם ודעתם
ויבינו באלוהות, אך סוף דעתם לעשות לעצמם שם, והוא המתגלה בסוף עוד יותר. המידות
הרעות וגאוותם, בר מינן, מתגלות לפני שאר העם ולפני האומות, כי אין להם דרך ארץ,
סגורים הם בעולם מזויף ומאוסים בכל התנהגותם, באופן הילוכם ובכל דבריהם. היסוד לכל
הרע הזה הוא השיטה השקרית והמלוכלכת של עבודת פרצופים באמונה זרה לתורתנו הקדושה,
המקטינה את ה' לתוך סגירה דאצילות של ספר הזוהר. הם
קוראים לו ה' ברוך הוא ואומרים כי הוא בצורת אדם, לפי מדרגת העולם ההוא ברמ"ח
איברים ושס"ה גידים. בכדי להבין את כל הכיפרות
והשיתוף בספר הזוהר צריך ללמוד וללמד את ספר "מלחמות השם" של החכם אלקאפח, כי עתה בעזרת ה' עלינו ובזכות הצדיק הקדוש, המורה
חיים, ברשותו ובהסכמתו הקדושה, עלינו לגלות את האמת, לבער את הרע מקרבינו ולהחזיר
את כתר האמונה הטהורה והפשוטה בה' אחד למקומה.
עוון זה הוא של
אלוהים אחרים. מצד אחד הוא לא נראה לעין בקלות, ומצד שני פעולתו, היוצאת בסוף
המעשה, מלוכלכת בכל התועבות שמקדם היו מצוירות במחשבה. העבודה הזרה בישראל בתקופת
בית המקדש הראשון הייתה גלויה, העבודה הזרה בבית המקדש השני הייתה שימת הטפל לעיקר
וכו', אך העבודה הזרה של הדורות האחרונים מתחילה בסוגים הכי דקים של עבודת אלילים,
והוא עוון הבניין השנוא של ספר הזוהר, שיש בו מעוון המגדל ומחטא העגל. על דקוּת
העוון רמז הפסוק: "וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר
עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ,
וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר
עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל" (שם), כי בסוף צריך ישראל להיטהר מהדק שבסוגי אלהים אחרים.
ידוע גם שהעגל היה
דומה לשור שראו בני ישראל למעלה, כאשר נפתח הרקיע, וחשבו שיקבלו השפעה ממנו. אין
הגאולה באה עד שיטהר ישראל מהלכלוך שנדבק בו מחטא העגל בעבודת פרצופים עליונים
ובבניין שהם חושבים אותו להיכל ה', אך אינו אלא עגל הזהב וכולו מיועד לשריפה.
"וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל-יִחַר אַף
אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא" (שם, 22): פה מתגלה
קטנותו של אהרון ביחס למשה כי קרא לו "אדוני", אף כי גדול היה ממנו
בשנים, כי רק משה רבנו, עליו השלום, לקח על עצמו את תפקיד תיקון חטא העגל.
"וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר" (שם, 19):
רק משה יכול היה לתקן את החטא, כי נאמן היה בכל ביתו ועניו מכל האדם אשר על פני
האדמה. משה היה זה ששבר את הלוחות, שרף את העגל, ביקש סליחה ורחמים על העם, ולמעשה
שם את חייו בכפיו למען העם כשאמר: "וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא
חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ
אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם, 32). לעומתו, אהרון לא יכול היה לשאת את כל האשמה על
עצמו, ולכן שיתף איתו גם את משה ואת העם, כשאמר למשה: "אַתָּה יָדַעְתָּ
אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא" (שם, 22), דהיינו: אתה ידעת על כך קודם לכן. עם
זאת, אם הייתה כאן תוכחה כלשהי כלפי משה, הרי שהיא לא הייתה תוכחה אמיתית, כי
כוונת אהרון הייתה להקל מכובד העוון שעליו, מאחר שלא היה לו כח לשאת חטאה גדולה כל
כך לכפרת כל העם.
"וַיֹּאמְרוּ
אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה
הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ"
(שם, 1): כך קרה גם במשך הדורות, כאשר תמיד בני העם, כשלא ראו את משה חיפשו משהו
שיהיה במקום משה. רובה של הטעות התחילה אז.
התורה הקדושה העידה
על גודל מעלת משה, איש האלהים, אשר היה עניו מכל אדם ונאמן בכל ביתו, ויאמינו בה'
ובמשה עבדו, ולא יחסה התורה אמונה בבן אדם חוץ מאשר במשה, אשר זכותו עומדת ותעמוד
תמיד לטובת העם. רמז הוא לעוון השנוא הנקרא בכלליות "עוון הזוהר",
המתחיל בעגל הזהב המחשבתי ומסתיים בעגל הזהב בפועל, בבן אדם אחד הקשור לרוח הזוהר
הפסול. על עגל זה אומרים הערב-רב שהוא "משה רבנו" של הדור, בר מינן מכל כיפרותם, טיפשותם וגאוותם. הם לא פחדו לשקר בנוגע לכל
הייחוסים, כי המורה שלהם, משה דה לאון, כבר זייף את יחוס ספר כזביו כששייך אותו
לתנא הקדוש, רבי שמעון בן יוחאי, שם בפיו את כל שקריו וערבב את כל הייחוסים בין
האלהים לבין בריותיו, רחמנא ליצלן.
"וָאֹמַר
לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי" (שם, 24): התחכמות אהרון
לא עלתה בידו, כי אל מול חכמתו ניצבה עורמת השטן. "וָאַשְׁלִכֵהוּ
בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל
הַזֶּה" (שם): והנה כמעט כל הרבנים עוד בדורות הקודמים, כאשר התחילו הנכשלים
להפיץ את ספר הזוהר, אחריו את יתר ספרי הקבלה החדשה ובהמשך את ספרי החסידות ואת
ספרי חב"ד, לא קמו לקנא את קנאת השמים ואת קנאת התורה הקדושה לאמונתנו, ירושת
אבותינו הקדושים, ולכן "ויצא העגל הזה". רבים נפלו גם מפני שבמקום לבקש
את תמימות אמונת האבות, הם ביקשו להתחכם ברוח האישה המרושעת הזו ולהשתעשע ברמזי
עיניה הלוכדות כל מתקרב. הם שכחו ש"הַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת
הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים" (בראשית, ג', 1). חוה נפלה
לנעימות קולו וחכמתו, במקום לעמוד באמונת ציווי ה', והרבנים נפלו לנעימות קול חכמת
הזוהר השקרית, במקום לעמוד באמונת ציווי ה', שצווה בתורתו הקדושה: "תמים תהיה
עם ה' אלהיך". ערמומיות הנחש מתחילה מהתחלת דבריו:
"וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" (שם), כי
התחיל להתייחס בהתחכמות אל אמירת האל ולהטיל ספק באמונתו. כל חכמת הקבלה החדשה היא
ברוח ההתחכמות הזו, כאשר הכוונה הרעה מכוסה במליצת המלים ובערבוביית פסוקים ודברי
חז"ל.
"וַיֹּאמְרוּ
אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה;
וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (שם,
י"א, 3): זוהי אחדות לשם הכנת האמצעים לתכלית הרעה של החוטאים, ובולטים בפסוק
המילים "איש אל רעהו", שלא נכתבו בפסוק שאחרי כן. זאת משום שהאחדות
החזקה ביותר לתכלית רעה היא בהכנת האמצעים לאותה התכלית, וכל זמן שעוד לא הגיעו
אליה, האחדות חזקה מאד, אבל כשנדמה היה להם שהגיעו אליה, התחילה החבילה להתפרק, כי
אז חשב כל אחד רק על עצמו. לכן נאמר בהתחלה "ותהי להם" ולא "תהי
לנו", כי בעת האחדות חושבים לטובת אחרים, אבל בהמשך נאמר:
"נִבְנֶה-לָּנוּ" (שם, 4) ו"נַעֲשֶׂה-לָּנוּ" (שם):
"וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם,
וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (שם), כי
עיקר כוונתם הייתה, כאמור, לעשות לעצמם שם.
ארבעה פסוקים אלה
מציגים בהדרגה את עוון החוטאים, מתחילת מצבם ומחשבתם, עד שנסעו מקדמונו של עולם
ובנו לעצמם בניין לגמור בו את עבודתם הזרה, הוא בניין שנוא לפני השמים מראשיתו ועד
אחריתו. רמז לכך ניתן, כאמור, גם בפסוק "עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים,
לְשֹׂנְאָי" (שמות, כ', 4), כי ישנו בניין מטפיזי המתחלק לארבעה סוגים
כלליים, ועל הבניין הזה בנו המקובלים החדשים את כל בניינם. בכל ספריהם התייחסו הם
לארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, במקביל לפרצופי אבא, אימא, זעיר אנפין
ונוקבה של ספר הזוהר. ובא הספר "מלחמות השם" להסביר את כל הטעמים על פי
תורתנו הקדושה שהבניין הזה שנוא הוא כבניין של עבודה זרה ממש. גם כאן כב"עוון
אבות" מרומזת בארבעת הפסוקים השנאה לבניין המרובע של אצילות, בריאה, יצירה
ועשייה של הקבלה החדשה. פסוק א': "שָׂפָה אֶחָת" ו"דְבָרִים,
אֲחָדִים" כנגד האצילות, שלפי דעתם הוא עולם האחדות. פסוק ב': "וַיְהִי,
בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם", כי עולם הבריאה שלהם כבר נסע מהעולם הקודם לו והיה
למציאות מבוקעת כצורת נקבה. פסוק ג' מקביל ליצירת עולם היצירה שעיקרו בניית
הבניין: "נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה". פסוק ד'
מתייחס לעולם העשייה שלהם, פועל היוצא אחרי ההכנות הקודמות. כל זאת הוא בקיצור
נמרץ ואין רצוננו להיכנס לפרטי ההקבלות אלא להראות איך הבניין השנוא של המגדל
מקביל לבניין השנוא, המרומז ב"עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי"
- בניין ספר הזוהר של אבא, אימא, זעיר אנפין ונוקבה, ובניין ארבעת העולמות:
אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, המקבילים לפי הסברם לארבע אותיות השם. אצלנו הוא
ברמז "אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה" (בראשית, ד', 26): התחילו
בטעות להרכיב את השגותיהם על דבר הבניין המרובע וחשבו להסביר בזה את סוד ארבע
אותיות השם. בכך חשבו שתרד ההשגה האלוהית למטה, והם שיקבלוה ויינצלו. זהו עוון
הזוהר שדרך ה"אור" המדומה יצאו מאמיניו מצניעות המחשבה ומהציווי
"תמים תהיה עם ה' אלהיך" ואמרו: "הָבָה
נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ,
שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ".
סימן לתכלית שנואה
הוא שה' לא הפריע להם לבנות את הבניין, על אף ששנואים היו ולא הייתה להם זכות
להינצל, ולכן "לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת"
(בראשית, י"א, 6): הם הקימו את העיר ואת המגדל, ועל היסוד של שנאת השמים
המתגלה בסוף התקיימה מידה כנגד מידה. עונשם הגיע בשל כוונתם הרעה לעשות לעצמם שם
ולהתאחד בעבודה הזרה.
כפי שמובא בספר
הקדוש, "ספר הישר", שגדולים ערכו וקדושתו: "ויהי הם בונים וימרדו
בה' אלהי השמים ויחשבו בלבבם להלחם בו ולעלות השמימה.
ויתחלקו כל האנשים האלה וכל המשפחות לשלשה חלקים. ותאמר האחת נעלה השמימה ונלחם
בו. והשנית אמרה נעלה השמים ונעמיד שם את אלהינו ונעבדם. והשלישית אמרה נעלה השמים
ונכה אותו בקשתות ורמחים" (ספר הישר, פרשת נח). כוונתם הרעה כללה גם טיפשות
גמורה, כי חשבו הטיפשים לכבוש את השמים, ועליהם נאמר: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם
יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ" (תהילים, ב', 4): לעג ה' לדור הפלגה.
"ויהי עת בונים ויזרקו החצים אל השמים ויפלו כל החצים עליהם מלאים דם. ויהי
כראותם ויאמרו איש אל רעהו אך הנה הרגנו את כל אשר בשמים. כי מאת ה' היה זה למען
התעם ולמען הכחידם מעל פני האדמה" (ספר הישר, פרשת נח).
כל אחדותם בבניית
הבניין הייתה, כאמור, כדי להגיע למגמת חפצם הפרטי. אהבת האדם שלהם הייתה כוזבת
כולה, כי אהבה מזויפת היא, כמובא במדרשים ובלשון ספר הישר: "ויהיו אלה עולים
ואלה יורדים כל היום. ויהי כאשר תפול לבנה מידם ותשבר
ויבכו כולם עליה וכאשר ייפול אדם וימת אין מביט אליו מהם" (שם). והוא סימן
לשנאת השמים עוד לפני שמתגלה היא בפועל.
בתחילה, כשהבניין
עוד לא נבנה, הייתה אחדות ומעט אהבה, וידברו איש אל רעהו באחדות, אך מפני שכוונתם
לא הייתה לשם שמים אלא לשם הבניין ולתועלתו, כאשר התקדמה בניית הבניין, כל מה שהיה
קשור אליו גרם לשמחה אלילית, בעוד שלאנשים עצמם כבר לא היה אכפת האחד מהשני.
כך הוא גם המצב
בדורות האחרונים בחברות החסידים שיצאו מהתפשטות בניין ספר הזוהר - השנאה, הקנאה
והגאווה התגברו בהן, ובפרט בחברת החב"דים,
המאמינים שדרך לימוד ספרי חסידותם הם מובילים לסוף בניין לימוד ספר הזוהר בצורתו
המעובדת, כדי להביא את המשיח. הם לומדים בספרי החסידות הללו בכל יום, כדי להבין
בבניין המפואר הזה של אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, שמחים בו מאוד, מכבדים את
הספרים אך מבזים את כבוד בני האדם ושונאים האחד את השני. כל אחד רוצה להתגאות
בנוגע לידע שלו, ואין ביניהם שום דרך ארץ ונימוסים. אספר לכם שפעם שאלתי חבד"י אחד מדוע אף חסיד לא נותן כבוד לשני, ואין שום דרך
ארץ ביניהם כלל. תשובתו מוכיחה כיצד הם שמים חושך לאור ואור לחושך:
"השורש לכך הוא מפני שלא צריך לכבד אחרים, אלא רק הרבי ראוי לכבוד".
גישה זו הורסת את היסוד "דרך ארץ קדמה לתורה". החסידים שוכחים כי ללא
דרך ארץ, התנהגות מנומסת, דיבור מנומס בין אדם לחברו וכיבוד כל הבריות, כראוי לבני
אדם, אין התורה מתקיימת.
בחברת החב"דים הבחנתי שבנוגע לאנשים מחוץ לחברתם רק לאנשים
עשירים הם היו עושים כבוד, משנים את פניהם לגמרי ומתחנפים אליהם, בעוד שמאנשים
אחרים לא היה להם אכפת כלל, אלא אם כן ראו הם אפשרות ללכוד מישהו בכדי להכניסו
לחברתם או בכדי שיבצע פעולה שתאדיר את משיחם, ואז הראו לו אהבת רעים. אותו אדם
שנלכד ברשתם לא הבין שאהבה זו אינה אלא לשם הכנסתו לחברתם ובכדי שיעזור להגדיל את
הבניין ולהוסיף עוד על כבוד משיחם. לאחר נפילתו למוקש וההילכדות ברוחם הטמאה, היו
החסידים מפסיקים להקדיש לאותו אדם תשומת לב, כי הסתיימה עבודתם אתו. זאת מאחר שאין
לחסידים מידת אהבה אמיתית כפי שאנו מצווים עליה בתורה הקדושה, ואהבת לרעך כמוך,
וכפי שירשנו מאבותינו הראשונים: אברהם, יצחק ויעקב. זאת מאחר שאותו חסיד חב"ד
אוהב את הבניין ושונא את הבריות. זהו סימן מובהק שאין לבניין קיום, שנוא הוא, סופו
להרס וכל בוניו להיענש. חכמי תימן אומרים על מי שאוהב את ההלכה ושונא את הבריות
ולא חס על כבודם שהוא פועל כבוני המגדל, שעל לבנה אחת נופלת הם התאבלו, אך אם אדם
נפל ומת, הם לא יחסו לכך שום חשיבות. אופן התנהגות זה פסול ושנוא מאד לפני ה'.
אנשי הכת הראשונה
שזרקו חצים ורמחים לעבר השמיים התכוונו לכבוש כל מה שקיים בשמים. אנשי הכת השנייה
התכוונו להילחם ישירות נגד ה', הכירו בקיומו אך החליטו למרוד בו. טיפשותם הייתה
בכך שחשבו שהמלחמה הזאת תצלח להם אם יעלו לפסגת המגדל. הם חשבו שהבניין הגדול
שנבנה יהיה כוח עצום שיספק בטחון בפסגה, שיערו שלפי ארבע פינות המגדל תגדל עוצמתם
וחשבו שהפסגה תהיה נקודה מרכזית המקבלת את כל השפעת העליונים, כך שמי שיזכה לשבת
שם יהיה מלך העולם שלמטה. זהו השורש לאמונת בן האל ולאמונת זעיר אנפין. אנשי הכת
השלישית התכוונו להעמיד את עבודתם הזרה על פסגת המגדל ולעבוד אותה שם, וזהו השורש
לחטא העגל, בו חשבו כי העגל יקבל את השפעת האל וישפיע עליהם.
מעשה המגדל הוא
כאמור כללי לעולם, ושורש הוא לכל סוגי כיפרות. מעשה
העגל כללי הוא לישראל, ושורש הוא לכל סוגי עבודה זרה בעמנו במשך הדורות. לפי כל
פירושינו ניתן להבין מעוון בניין המגדל ומחטא העגל את הבניין השנוא המרומז
ב"עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי", היוצא לפועל בעוון
הדורות האחרונים, הוא עוון ספר הזוהר המתפשט עד לאמונה במשיח המזויף של חב"ד.
העוון אמנם מעכב את הגאולה, אך העגל יישרף כולו לבסוף.
ספר הישר מסיים את סיפור מגדל בבל כך: "אשר
אמרו נעלה השמים ונעבוד את אלהינו שם היו לקופים ושנהבים. ואשר אמרו נכה השמים
בחצים המיתם ה' איש ביד רעהו. והשלישית אשר אמרה נעלה השמים ונלחם בו הפיצם ה' בכל
הארץ. והנשארים בהם כאשר ידעו והבינו את הרעה אשר באה עליהם ויעזבו את הבניין
ויפוצו גם הם על פני כל הארץ. ויחדלו לבנות את העיר ואת המגדל. על כן קרא למקום
ההוא בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ הנה מקדם שנער. והמגדל ההוא אשר בנו בני האדם
פתחה הארץ את פיה ותבלע את שלישיתו. ותרד גם אש מן
השמים ותשרוף את השלישית האחרת. והשלישית ממנו נשאר עד היום הזה ויהי ממנו אשר
תלוי ברוח השמים ויהי מהלך צלו שלשה ימים. וימותו רבים מבני האדם במגדל ההוא בשנה
ההיא עם אשר אין להם מספר" (ספר הישר, פרשת נח).
בדורות האחרונים
בנו הרבנים מגדל גדול ולקחו לפסגת מגדלם את ספר הזוהר ואת כל פרצופיו המלוכלכים
בדם זבחי אלהים אחרים. כקופים ושנהבים (פילים), הם התחילו לדון בסוגיות כמי הוא
הבורא, איך ברא את עולמו, וכיצד הוא צמצם את עצמו בכדי לברוא את העולמות. הם חיברו
ספרים רבים להוסיף על היסוד בניינים, המספרים על זעיר אנפין המתייחד עם אשתו על
פסגת המגדל, ונפלו בחורים וזקנים, מלומדים וחכמים נכשלו, ובקלות הדעת ראו כי טוב
העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, וחשבו שסוף סוף יוכלו להבין
מיהו האל. מדובר בטיפשים, משוגעים וכופרים כבוני המגדל, והם כקופים בכל התנהגותם
ומתנפחים כשנהבים מהלימוד הפסול הזה. מי הם שיסיקו את הדבר הזה? הרי הם לא יכולים
אפילו להסתכל על עין השמש, שהיא עבד מעבדיו של ה' ברוך הוא. ועל מה יסתכלו ועל מי
ידברו? כל דבריהם ואלפי רבבות מלים שהם מוציאים על המתרחש בתוך הצמצום הזה פסולים
ומאוסים לפני השמים, וכחיצים הם נגד השמים, וה' בשמים צוחק ולועג להם. הוא נותן
להם לחשוב שהם מצליחים וכי עוד מעט ויבינו מי הוא הבורא, ויעלה משיחם על כסא המלך,
הנמצא על פסגת המגדל, וירד זעיר אנפין למשוח שמן על ראשו, ותהיה חגיגה גדולה בשמים
ובארץ, וכל סוגי הזעיר אנפין יזדווגו ביסוד נוקביהם,
וירדו כל ההשגות העליונות למטה, ותמלא כל הארץ תמונת שנערסון.
אך למעשה, ירד ה' לראות את העיר ליובביטש ואת מגדל שנערסון אשר בנו בני האדם, כי כל הבניין לא מה' הוא, כי אם
מאת בני האדם.
כמו בדור הפלגה, גם
בדורות הללו ההסכמה היא על דעה אחת מושחתת ומוטעה, "שפה אחת", היא לשון
ספר הזוהר הפסול, שהמונים נכשלו אחריו, וזה החלם לעשות. הרי כל הבניין השנוא הזה
התחיל מעוון הרשע המחוכם והפילוסוף הפתייני, שתרעלת הנחש בעטו, משה דה לאון,
שישרפו עצמותיו בתוך קברו. רשע זה יחס את חיבורו בשקר לתנא הקדוש רבי שמעון בן
יוחאי, שלא ידע מהספר הזה, לא ראה אותו ולא חלם עליו אפילו. דווקא רבי שמעון בן
יוחאי שנא את כל המחשבות הכופרות הללו ואמר שכל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן
העולם (בבלי, סנהדרין, ס"ג, א').
ועתה לא יבצר מהם
כל אשר יזמו לעשות - אתם רציתם לבנות מזבח לזעיר אנפין ולהמליך את מלככם בתווך
שבין האל העליון והארץ, ולכן אני אתן לכם את כל הזמן הנדרש להקים את בניינכם
ולהמליך את מלככם, כי ידוע וגלוי אצלי שכהתחלת מחשבותיכם לתאר ולעבוד פרצופים
אחרים על פני, כך וביתר שאת סופכם לעשות עבודה זרה ממש לבן אדם בעל צואה ושתן,
ולעבוד אותו כאל ממש. אעניק לכם ארבעה דורות להשלים את כל מחשבותיכם בפועל, ולא
תדעו ולא תבינו את כל שנאתי לבניין הזה, עד שיתגלה בסוף לעין-כל עד כמה שנאת השמים
גדולה למגדלכם.
ובכדי שלא תגידו
שלא שלחתי אות להזהיר אתכם נגד הטומאה הזאת, דעו כי שלחתי זמן קצר לאחר הפצת הזוהר
איש אחד ושמו שבתאי צבי להיות המשיח הראשון של ספר הזוהר. הוא מוכר בהיותו בעל רוח
הזוהר, וכל כוח רוחו יצא מהספר הזה, כי הוא בעצמו העיד על כך. רבים מן העם האמינו
בו, שמחו שמחה גדולה, רקדו ריקודים, לכלכו את מחשבותיהם בחזיונות שווא ומכרו את
בתיהם כדי לעלות לארץ ישראל. רק בסוף הבינו ששבתאי נעשה למוסלמי וכל חזיונותיהם
התאדו באוויר.
מכל מקום הם לא שבו
מטעותם כדי לחקור ולדעת מאין הגיע שורש הרע. הם תלו את כל התועבה בשבתאי צבי ולא
הבינו שכל רוחו של צבי הגיעה מספר הזוהר, רוח שדבקה במוחו וגרמה לו חזיונות שווא
עד אין מספר. הנזק הגרוע הזה יצא בעם מתוך ספר הזוהר הטמא הזה, אך הרוב המוחלט לא
הכיר בשורש הרע ולא ניקה את היהדות מכל האלילות, מכל השיתוף ומכל הבניין השנוא
הזה.
לדאבוננו, לא
הסבירו רבני התקופה באופן ברור והלכתי את האמונה הטהורה ואת העובדה שאסור לשתף
במחשבה את הבורא בפרצופי עליונים מדומים, וחסרון גדול הוא שרפו ידיהם מלהתיר את
הסיבוך.
חשוב לציין כי לפני
שנכתב ספר הזוהר במאה השלוש עשרה, היה חי בעולם, במאה האחת עשרה, האור הגדול והחכם
הנפלא, שראה את כל הנולד, הוא הצדיק הקדוש, ראש לבני עלייה בדורו, שכל דיבוריו הם
מן הקבלה האמיתית, התורה שבעל פה. "הנשר הגדול", הרמב"ם, עליו
השלום, ידע בחכמתו את כל הסיבוכים שייצאו במשך הדורות בעיני האמונה, ובעת לעשות
לה' חיבר את הספר הקדוש "מורה נבוכים" כדי ליישר את כל הצרכים ולשלול את
כל התארים. זוהי קבלה אמיתית וקדושה, שאותה הרמב"ם, עליו השלום, רק התאים
לסגנון פילוסופי לפי צרכי וענייני הדור ההוא, ומפני שהרמב"ם חיבר את
"היד החזקה", שבה כלולות גם הלכות יסודות התורה, היה צריך הדבר להספיק
לכל הרבנים הבאים אחריו להכיר כאות נגלית כי כל הכתוב בספר "מורה
נבוכים" אמת הוא, ועל יסודות התורה הקדושה נכתב, ואין לערער עליו או לפקפק בו
כבדעות פילוסופיות, מאחר שהסגנון הפילוסופי שבו רק מכסה על קדושת הדברים על מנת
להתאימם ללשון הדור.
כל הספר מייסד
בהסבר את היסוד שאמונת התורה עומדת עליו, כי עבודתנו ותפילותינו מיועדות אך ורק
לה' אחד, הוא הסיבה הראשונה לכל המציאות, ישתבח שמו לעד, ולא לנקודה אמצעית,
המחברת עליונים ותחתונים כפסגת המגדל וכעגל הזהב וככל שיטת הזעיר אנפין עד סוף
התפשטותה בעוון המשיחות של בן שנער.
כל העוון יצא בהמשך מפני שלא הבינו רוב הרבנים
שביחס לכל הדעות הלא ברורות הכין להם כבר ה' ברוך הוא מורה נאמן, המורה את דרך
האמת לכל הנבוכים. "מורה נבוכים" הוא מפתח לתיקון דבר האמונה, והיא
הרפואה שהעלה ה' ברוך הוא קודם למכה, על מנת שתהיה הרפואה מוכנה לכל החפץ להירפא
דרך סגולתה. זאת מאחר שהצדיק הקדוש כבר התנגד לכל המונחים השגויים, שלל את כל
התארים והיה בסוד עם ה' אלוהיו.
אבקש מן הקוראים לזכור שכל האמור כאן, כמו בכל כתבינו, הוא קבלה ישירה
מהמורה הקדוש, המורה חיים. הכול נכתב ברשותו ובהסכמתו, והנני הצעיר כמזכיר המעלה
אל הכתב את שיעוריו הקדושים ומתאימם לעניין הנדרש לפי הסימנים הנפלאים והבשורות
הטובות, ששלח לנו ה' ברוך הוא, בזכות המורה הקדוש.
כל הטעות שגרמה לעוון הזוהר נוצרה מפני שהופרה האמונה הטהורה, בעוד התורה
הקדושה הדגישה: "תמים תהיה עם ה' אלהיך". אין
זה מדרך התמימות לחקור את מהות האל. על האדם רק לחיות ביראתו ולהתפלא על מעשיו של
ה' בתמימות אמונת לבו. הביטו בנאמר בפרשת ניצבים: "כה וַיֵּלְכוּ, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לָהֶם: אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם, וְלֹא חָלַק לָהֶם.
כו וַיִּחַר-אַף
יְהוָה, בָּאָרֶץ הַהִוא, לְהָבִיא עָלֶיהָ
אֶת-כָּל-הַקְּלָלָה, הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. כז וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם, בְּאַף
וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל; וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ
אַחֶרֶת, כַּיּוֹם הַזֶּה. כח הַנִּסְתָּרֹת—לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ;
וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ,
עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה
הַזֹּאת" (דברים, כ"ט, 25-28). ומה שייך עניין הנסתרות לה' אלהינו לקללה הכתובה בספר הזה, הבאה על עבודת אלהים אחרים?
תשובתנו היא כי הסוג הגרוע ביותר בעבודת אלוהים אחרים הוא הסוג היוצא
מחקירה בנסתרות שהן לה' אלהינו ולא לנו.
שימו לב גם לכתוב בתורה: "לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה
אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ,
מִמֶּנּוּ--לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (שם,
ד', 2). "אשר אנכי מצוה" מוזכר פעמיים, כי
הדבר אשר אנכי מצווה בדיבר הראשון "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ,
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית
עֲבָדִים" (שמות, כ', 2) הוא דבר האמונה ואסור להוסיף עליה, ואילו הציווי השני,
"ולא תגרעו", מתייחס לדיבר השני ולאיסור לעבוד אלוהים אחרים, ככתוב
"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא" (שם,
4). בפסוק הנ"ל מובהר כי הוספה בדבר האמונה היא שגורמת בסוף לגרעון ולירידה
אל עבודת אלוהים אחרים.
ספר הזוהר ויתר הספרים שהסבירו את שיטת הקבלה החדשה הם שהוסיפו על דבר
האמונה, כאשר קראו לספירות בשמות שהתורה הקדושה מייחסת לה' ברוך הוא, מה שמוכרח
היה להיגמר בשיתוף ובריבוי רשויות. לפיכך כל הבניין והמגדל במדרגות העשייה,
היצירה, הבריאה והאצילות, וכל אלפי רבבות ההסברים לכל ענייניהם הוספה רבה היא לדבר
האמונה.
אין ההוספה באמונה כחיזוק באמונה, במסגרתה האדם צריך תמיד לזכור ולחזק את
אמונתו, כי החיזוק בא מזיכרון ה' וכל נפלאותיו, כפלאיו וכוח גבורותיו שהראה לנו
ביציאת מצרים. כל זיכרון כזה מחזק את האמונה בה', אבל כאשר האדם חושב על עולמות
ופרצופים, ספירות ושמות שהאל צמצם את עצמו בהם כדי להוציא את פעולותיו, הוא מוסיף
על עצם אמונתנו בצוּר כל העולמים, הסיבה הראשונה לכל הנבראים. ובכל מה שהוא מוסיף,
הוא גורע, כי במחשבתו מצמצם הוא את ה' ברוך הוא לתוך סוג, מקום וצורה מיוחדת
בעניינה, ובונה לו תמונה מחשבתית. התורה אמרה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי
לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה
אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים, ד',
15), וכמו שלא ראיתם, לא תיצרו תמונות שכליות, כי כולן בלתי רצויות לפני ה' וכולן
גורמות נזקים גרועים מאד לנפשותיכם.
הבניין המפואר באמת הוא תורתנו הקדושה, הבניין הבנוי על ייסוד היסודות
הנאמרים בדיבר הראשון, המכריז מה היא אמונתנו. האמונה האמיתית והטהורה המגנה עלינו
והמונעת מאיתנו מליפול מטה היא האמונה בה' אחד הכול יכול, ורק לו המלוכה בכל עולמו
אשר ברא. אין לחקור את העניין כי יחודו של ה' נפלא מכל רעיון, ולכן לא נאמר הדיבר
בדרך ציווי אלא בדרך הכרזה כי למעלה היא מחקירה. הרי אחרי שראיתם את כל מופתיי, אותותיי ונפלאותיי אשר עשיתי ביציאת מצרים וראייתכם
הינה למעלה מהבנה, האמינו שאנכי ה' אלוהיכם הוא השומר עליכם והגואל אתכם, כפי שעשיתי
ביציאת מצרים, והאמינו בכל כוחי הגדול ושאנכי הוא הכול יכול. אין לחקור את מהות
האל, כי אף מוח לא יכול להשיגו. הרי אם היה האדם משיג אף אפס קצהו של הבנה בעניין
זה, היה מוחו מתפוצץ, ואותו אדם היה מת. מי הוא שיעז לחקור את מי שברא מיליוני
מיליונים עד אין מספר של עולמות וכוכבים? חקירה כוללת עניינים שניתן לחלקם ולבחנם,
אך אין זה אפשרי בנוגע לאל, כי אחד הוא באופן נפלא. רק באמונה בנסיו, בנפלאותיו
ובכל מעשיו נתפסת השראת האמונה, וכל אדם בעולמו יכול לקבל סימנים על פעולתו, כאשר
האמונה נתפסת בלב נקי ובתמימות הנפש המכירה את מקומה. אותו אדם שפועל כך רואה את
פעולות ה' ואהוב הוא לפני ה'. תמים תהיה עם ה' אלהיך.
קוראיי היקרים, לפני כשנתיים (יוני 1982) נפטר כאן במילאנו, איטליה,
הצדיק הקדוש, המורה חיים, ראש הצדיקים הנסתרים שמספרם ידוע, אך הם אינם מוכרים,
ואסור להם בסוד קדושים להזדהות. הם הסובלים למען הכלל, והם הצדיקים האמיתיים
הנבחרים לסבול על תיקון עולם. מספר הצדיקים הנסתרים הללו לא יחסר בכל דור, כי כאשר
יעלה אחד יהיה השני מוכן במקומו. והפירוש האמיתי של ראש לבני עלייה הוא שבין מספר
הצדיקים הנסתרים ישנו ראש שהוא אחראי על כולם, אף כי כולם קדושים עד מאד וכל
מילותיהם גחלי אש ממש[1].
הצדיק הקדוש, המורה חיים, הוא גואל הדור, ראש לבני עלייה, ובזכותו ובזכות
סבלו יצאו לעולם כל הסימנים של תקופת הרבעים המתקרבת ותקופת הגאולה. לפני פטירתו
הקדושה נתן המורה רשות לגלות בפעם הראשונה מקצת מן השיעורים הנעלים בדברים המבררים
את עניין הצדיקים האמיתיים, שקבלה אמיתית בידם, והמודיעים באופן סופי על שנאת
השמים למגדל הקבלה החדשה ולעגל הזהב היוצא בסוף התפשטותה. על כל אדם בעל נפש וירא
שמים להקשיב למלים הללו, כי הזדמנות גדולה היא לנו, בזכות הצדיק הקדוש, לדעת מהי
דעת הקדושים בני עלייה שמועטים הם. ואין קבלתם קשורה לקבלת ספר הזוהר ולכל
מפרשיו, לא מיניה ולא מקצתיה, כי הם קדושים ועולים
בקדושה ממש, ואין עלייתם קשורה בשום דבר ועניין לכל דברי הזוהר, שהינם הבל, ריק וכיפרות בעיניהם.
הצדיקים האמיתיים לא אומרים את מה שהם יודעים, ועבודתם נעשית בשקט
ובצניעות. לכן בדורות האחרונים, הגם שהיו יודעים שכל בניין המגדל הגדול הזה
(שבציבור הרחב מכנים אותו בשם "קבלה" אך אין בו ממש, ומסכן האדם שנכנס
לכך ומדמה שהוא עולה על סולם האלוהות) לא היו אומרים דבר בעניין. זאת מאחר
שהצדיקים הנסתרים יש להם עבודות מיוחדות, הן כל אחד בעצמו והן ביחד, ולא נכנסים
לעבודת הדרכת הרבים בפועל, כי נסתרים המה. אם ידריכו את העם בפועל, הם יתפרסמו
ויהפכו למכובדים, וזאת בניגוד לתפיסתם המתרחקת מפרסום והשונאת כל כבוד שניתן להם.
יש גם להבין שעבודתם הינה עבודה נעלה, והגם שכולם כמובן מעם ישראל, עבודתם שייכת
לסוגים אחרים לגמרי של עבודות כלליות לתיקון עולם. בסבלם הם מונעים גזרות, בר
מינן, מלהתקיים בפועל ומבטלים אותן, כשהגזרות הן לא רק כלפי יהודים, בר מינן, אלא
גם כלפי אומות העולם. עם זאת, כמעט תמיד הם נסתרים, אם כי במקומות שיש בהם יהודים
רבים. לפיכך אין מתפקידם לצאת נגד ספר הזוהר בפומבי, ורק בפעם הזאת מפני "עת
לעשות לה' הפרו תורתך" הרשה לנו הצדיק האחראי על הצדיקים הנסתרים והקדושים
לפרסם את העניין.
לפיכך דעו שהעוון השנוא של קבלת השקר עומד בגזרת "ועתה לא יבצר מהם
כל אשר יזמו לעשות". השמים יגלו את כל עוונם בסוף התפשטות בניין מגדלם, וכאשר
תתגלה לעם שנאת השמים הרבה לכל תנועתם, ייפול כל בניין הקבלה המזויפת, ממשה דה
לאון עד בן שנער, ובערת הרע מקרבך. עמנו יתנקה אז מכל הלכלוך של כיפרות הפרצופים ואלפי רבבות פירושי הבל ופילוסופיה בלתי
מועילה, הבנויה על יסוד יחוד זעיר אנפין ונוקביה,
ההורס, בר מינן, את יסודות התורה ומצמצם את האמונה הטהורה העליונה הפשוטה לתוך
גופא דמלכא בכל אבריו ובכל גידיו ובכל ידיו, עד שפוך
חמתו של ה' על ראש שנער וכל מגדלו. למפרע ילמד ישראל את האמונה הטהורה בתמימותה,
ויידע העם כי כל הלכלוך הזה הוא שחנק אותו והפריע לגאולתו. כאשר תישרף הטומאה הזאת
מן העם, יגלה הוא את הגואל האמיתי, כי אז תהיה לו רשות להתגלות ולהדריך את שארית
הפליטה בבניין בית מקדשינו השלישי שיתקיים לנצח, אמן וכן יהי רצון.
משיעורי המורה חיים, הגואל האחרון.
נשלם: ו' בתמוז התשמ"ד (6.7.1984).
[1] הערה (משה לוי, 17.8.21): סימנים מן השנים שעברו הראו שמבנה
הצדיקים הנסתרים משתנה והופך ל"נר" (250) צדיקים נסתרים. במסגרת זו
הצדיקים הנסתרים לא מתפקדים עוד כצדיקים נסתרים סובלים, אלא כצדיקים נסתרים החיים
באמונתם.