הקדמה לספר "מלחמות השם" של הרב יחיא קאפח

פרץ גרין

ההקדמה להלן הינה שכתוב ההקדמה המקורית לספר שנכתבה בשנת 1982.

הסברתי ביתר פירוט במקום אחר את משמעות ההקדמה לספרו של הרב יחיא קאפח, שהיא הראשונה ומהווה את המסמך הכי קדום שיש, החושף את אישיותו האמיתית של הצדיק חיים, ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים. כתבתי אותה, בעודו בחיים, הקראתי אותה באוזניו והצדיק נתן הסכמתו לכל מילה שלה. הדבר מאשר שזהו המסמך היחיד שנכתב בהסכמת אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים החושף מידע אודות הצדיק והמסביר מעט על ל"ו הצדיקים הללו. עובדה זו, יחד עם מידע חשוב שנתקבל בחלומות מהצדיק חיים אחרי מותו, מביאים למסקנתנו ש"מלחמות השם" הוא סימן גאולה המתייחס לגאולה השלמה. בהקשר זה ניתן לומר גם, לאחר השואה הנוראית ועם היווצרותה של מדינת ישראל, כי העם היהודי נמצא בתקופת טהרה וניקיון כפיים, המעיד על הגאולה הסופית.

הצדיק וחכם הרזין, המורי חיים מצנעא, תימן, נולד לרב הראשי של בית הדין בצנעא, המורי משה, עליו השלום, אור ליום ראשון של שבועות.

המורי משה, בראותו שנולד לו בנו בזמן מתן תורה, קרא לו חיים על סמך הכתוב: "עֵץ-חַיִּים הִיא, לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי, ג', 18), שפירושו: התורה מהווה חיים ל"מחזיקים" בה. בתור יחידים, שנבחרו מתוך הצדיקים היותר רוחניים, המורה חיים נולד נימול. הקטן מבין 11 ילדים (היו לו 9 אחים ואחות). הוא נבחר לקבל את סודות התורה וסודות העולם מאביו, הצדיק הקדוש משה.

היה זה בערך לפני 12 שנה (בשנת 1970). המורה חיים, נרו יאיר, שחי אז במילאנו, איטליה, סיפר לראשונה לנו, תלמידיו, שקיים ספר בעל ערך מאוד חשוב, שנכתב ע"י חכם תימני, יחיא אבן שלמה אלקאפח. הספר הוא יחיד במינו בכך שמדבר הוא בגלוי וחושף את האמת בנוגע לאמונות המוטעות הנמצאות בספר הזוהר, המנתב דרכי מאמינים בקבלה ובתנועות חסידיות אחרות. הספר הקרוי "מלחמות השם", הופץ רק בקרב מעגל מצומצם של יהודי תימן, ה"דרדעין", כשלמעשה רק כמה העתקים של הכתב המקורי שייצאו לאור בהוצאה מיוחדת בשנת 1931 היו בנמצא.

רק בחודש ינואר 1981 הגיע עותק מן הספר לידיו של דוד לוי, אחד התלמידים. כששמע יהודי תימני מצנעא שדוד הוא אחד מתלמידיו של צדיק תימני, הוא נתן לו במתנה את העותק בישראל.

המורה שכב אז בבית החולים לאחר ניתוח ארוך כשדוד הביא איתו את הספר מישראל, יחד עם סיפור ההתרחשות, ובו סיפר איך בדרך נס ניתן לו העותק לאחר שאיבד כבר תקווה בחיפושיו אחריו. הספר ניתן לדוד לאחר שפגש נערה תימנייה וסיפר לה את שהוא מחפש. היא הביאה אותו לבית אביה, בו היה עותק יחיד של הספר, וכשדוד הסביר לאביה שהוא תלמיד של המורה חיים, האיש נתן לו את העותק, בצירוף ברכתו: "יהי רצון שספר זה יגיע לידיים ראויות, ושיצליחו לפרסמו ברבים". היהודי התימני, צאצאו של דרדעי, ידע על המחלוקת והסביר על חשיבותו, אך גם על אי יכולתו להפיצו.

לאחר כמה ימים נתן לי המורה רשות לקחתו הביתה וציווה עליי שאקרא אותו בעיון רב. למעשה לא קראתי אותו, אלא ממש בלעתי אותו, עיכלתי אותו והתפלפלתי עם הכתוב. אף בכיתי משמחה שהחומר הכתוב קיים בעולם. התרגשתי מהמחשבה שהצדיק הציל את הטקסט מאבדון. המורה חיים נתן הסכמתו שאתרגם את כל הספר לאנגלית ובנוסף שאחבר הקדמה, בה אחשוף את אישיותו של הצדיק הנסתר, ראש ל"ו הצדיקים. מדובר היה במאורע היסטורי נדיר.

ואכן תרגמתי את הספר וכן טיוטות מאנגלית לאיטלקית, אשר מהם יצר דוד לוי את הטקסט האיטלקי: "Le Sacre Guerre contro la falsa Kabbalah". במשך שנת האבל לזכר הצדיק חיים, סיימנו את הכתיבה בעזרתו של רמו לוי, עליו השלום (אביו של דוד). ההוצאה לאור נעשתה באיטליה על ידי הוצאת הספרים היהודית "ג'יונטינה" (Giuntina) בפירנצה.

לפני מותו של הצדיק, הוא ברך את עבודתנו, בעודו מניח ידו על הספר ועל התרגום שנעשה עד לשלב ההוא ואמר:"הספר הזה יהיה קדוש לכל". הצדיק שמע מפי את הקדמתי לספר ונתן לה, כאמור, את אישורו.

המורה חיים הבטיח לנו שתוכן הספר יפקח את עיני העולם היהודי עד לדרגה כזו שמלחמות הקודש כנגד הקבלה הכוזבת יתעוררו בליבם של יהודים מאמינים ברחבי העולם, המעוניינים בכנות שמירת ירושתנו. בעקבות הדברים אנו בטוחים בצעדנו באשר להפצה חשובה זו. הצדיק חיים אישר מלחמות קדושות אלה, והדבר מביע אישור לכך שתוכנו מקובל לפני ה' ברוך הוא ותוצאותיו, בעיני המחפשים אחר אמת וחכמה, יהיו יקרים ורבי חשיבות.

יהודי תימן חיו בדיוק כמו אבותיהם ואבות אבותיהם בכל דור במשך 27 מאות. הם חיו על פי התורה, העבודה והטבע, דהיינו חיו חיי מסירות לתורה ומסירות לה' דרך עבודתם, אהבתם וחכמתם לטבע וסודותיו. לא היו רופאים בתימן וגם לא היה בהם צורך, כי כל יהודי תימני ידע מאות סודות רפואה ממסורת עתיקה שעברה בעל פה אשר ליעילות צמחים בהרכבים שונים. הדבר בהחלט הצביע על חקר מעמיק הכולל את הכרת הצמחים לסוגיהם, את סגולותיהם ואת אלפי הצירופים האפשריים, כאשר כל אחד מבצע תפקיד מסוים. הידע הכולל כמויות יחסיות וצירופים כמו גם את סוג המרכיבים ואת דרך הכנתם הבדיל את המסורת התימנית מכל השאר.

ישנו עוד סוג של ידע נעלה הידוע רק לציבור מצומצם, שבו החכם או ה"מורי" יודע את יחס סגולות הצמחים והכוכבים מהם הצמחים מושפעים ויכול גם לחשב את זמן ההצלחה המרבית לכל הרכב. כמו הצמחים, ידיעת סגולות אבנים מסוימות מצריכה הוראות סודיות ומדויקות הניתנות בעל פה ואסור שיתפרסמו.

כל אלה הם רק כמה סוגי סודות טבע הידועות ליהודי תימן, שעברו בירושה ישירה מחכמיהם, אשר חיו בירושלים לפני חורבן בית ראשון. בתקופה זו הנביא ירמיה ניבא את החורבן והזהיר שאלה הרוצים ללכת בדרכי ה', יינצלו בכך שיעזבו את העיר והארץ. מרבית הציבור לא שעה ולא האמין לאזהרות הנביא מלבד 80 חכמים יראי ה' אשר קיבצו את משפחותיהם, ארזו את חפציהם ועזבו את ירושלים 20 שנה לפני החורבן. הם נדדו דרומה מעבר לחצי האי ערב עד שהגיעו להר קטן, בו קיבלו סימן דרך הכוכבים (שעליהם ידעו רבות) כי זהו המקום בו חייבים הם להשתקע. השם שניתן להר היה "ג'בל אינג'ם" - הר הכוכבים. מכאן נובע המקור האמיתי ליהדות תימן ועל כך מעיד הצדיק חיים.

הדבר גם מסביר מדוע מסורת תימן נמצאת בדרגה נעלה יותר שלא ניתנת להשוואה ביחס למסורות אחרות, שנכללו ב"רפורמה של עזרא". העובדה שמסורת תימן מתחברת ישירות לתקופה לפני חורבן הבית מאוד משמעותית. זוהי המסורת היחידה שלא עברה שלבי בלבול, ייאוש, רדיפות ופיזור, מצבים הקשורים לחורבן הבית הראשון ומאוחר יותר השני. יהודי תימן זוכרים כיצד אבותיהם ענו בנאמנות חכמה לציווי עזרא באשר לעזיבת תימן ושיבה לארץ הקודש: "לא נטלנו חלק בחורבן הראשון ואין לנו רצון להיות עדים לחורבן השני. נשוב לארץ הקודש אם ירצה ה' בשלב הבית השלישי והסופי שלא ייחרב לעולם".

לפיכך המסורת לא "נשברה" ולא הושפעה מסבל הגלות. זוהי המסורת שבעל פה העתיקה ביותר שקיימת בנמצא.

בין 80 החכמים היה לפחות אדם אחד שנשא מסורת עתיקה ונסתרת מהנביא אליהו, זכרו לברכה. המסורת הועברה מפה לאוזן, מדור לדור בין יחידים, והיא הגיעה גם לצדיק משה מצנעא, תימן, ובהמשך לבנו, חיים. מסורת וברכה אלו היו ייחודיות והתייחסו לראש ל"ו הצדיקים בכל דור. אליהו הנביא עצמו מכונה ראש בני עלייה, שהתלמוד מתייחס אליהם באומרו:"ראיתי בני עליה והן מועטין" (תלמוד בבלי, סוכה, מ"ה, ב'). החכמים, עליהם השלום, גם התייחסו לעובדה שלא פחות מל"ו צדיקים מקבלים את פני השכינה יום יום.

מתוך ל"ו הצדיקים הנסתרים רק אחד מחזיק את המסורת הקרובה ביותר לזו של אליהו הנביא, זכרו לברכה, ולאיש זה בלבד בכל דור ניתן התואר ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים.

סודותיהם לעולם לא נכתבים ולמעשה גם לא ניתן להבינם אם ניתן היה לכתוב אותם. אלה הם עמודי החסד של העולם, שבזכותם ה' לא מחריב את עולמו, כי כאשר קיימת אכזריות עלי אדמות וכל דרכי שטות מהוללים, בעוד שהחכמה והטבע האהוב של העולם מחוללים, מעשיו של היחיד מתווספים ל"כוס הזעם" הכללית אשר ממנה, ה' יצילנו, יורדות הגזירות שמייעדות חורבן בעולם. עם זאת גם כשה' חשף לאברהם גזירות שמימיות שעמדו לחול על חמשת ערי סדום, הוא התייחס לצדיקים אלה שיחיו בכל דור. הצדיקים, דרך הסוד בו הם אוחזים, מסוגלים להעלות את עצמם ל"דרגה כללית" ולהתוודע לגזירות שיכולות ליפול, חס ושלום, על עיר גדולה, על מדינה או על העולם כולו. לפיכך הם עומדים בתפילה לפני האל הרחמן ומקבלים על עצמם את משקל הגזירה הכואב על מנת שלא יחול על ההמונים. באופן זה הם סובלים בשתיקה ומהללים את ה' ברוך הוא בכל נשימה. גדולה היא צדיקותם וצניעותם, ועצום כוח סודם. עם זאת כמעט כל הצדיקים, למרות התעלותם וצדיקותם, לא יכולים להיכנס אל תוך היכל האחריות, שהינה ירושתו של אדם אחד בלבד בכל דור, עליו נאמר: "צדיק יסוד עולם".

רק הצדיקים הנסתרים יודעים את סוד העלייה והם בלבד נושאים בעול ובסבל "העבירות הכלליות" של האנושות. לולא הכוחות הנסתרים של הקדושה שרוכש הצדיק, לא היה מצליח הוא לשאת בסבל העמוק, מכיוון שאף אדם לא יכול לשאת יותר מאת הסבל האישי שלו. גם מסיבה זו, הסודות הנעלים שלא יכולים להיות חסרים בשום מצב, לא יכולים להינתן לאחרים מלבד ל"ו הצדיקים, מאחר שהידע דורש אחריות המתקשרת ל"דרגה הכללית", שבה הם אוחזים. לולא התערבותם, הגזירות היו נופלות על הכלל, חס ושלום, והעולם היה חוזר לתוהו ובוהו, ה' יצילנו.

אשר למטרותינו בהקדמה זו, בה אנו מציגים את המלחמה ההכרחית נגד הקבלה השקרית, נֹאמר כי הצדיק חיים אישר גילוי עובדות אלה תוך הסתמכות על "עת לעשות לה' הפרו תורתך". זהו צורך היסטורי שקול אמיתי וסמכותי של הקבלה האמיתית יוצא אחת ולתמיד נגד הים הגדול של ספרות הקבלה, המבוססת על טעות נפוצה של אמונה מוטעית ולכן גם על תורה שקרית. הצדיק האמיתי מודע לסמכות קולו, ואישוריו נחתמים, כביכול, מיד על ידי בית הדין של מעלה. הצדיק גם יודע שהוא נתון במצב של "הקרבה" טהורה לפני ה' ושכל מילה שלו מתקבלת מיד.

מטרתנו היא להרחיב אודות מלחמות ה' הקדושות נגד הקבלה הכוזבת ולגרום לכך שבני ישראל יתוודעו אליהן. באופן זה הגשמת מאמציו של יחיא אלקאפח נגאלת, ואמת חשיפתו מגיעה אל זמנה.

לפני הוצאת ספר זה, הצדיק חיים הסביר לי שכל בני ישראל נתונים בטעות בנוגע לספר הזוהר, שאמונות אלה רחוקות מהקבלה האמיתית ושהן מובילות למחשבות אליליות.

הצדיק רשף אש כאשר גאל את שמו של התנאי הקדוש, רבי שמעון בן יוחאי, מכל קשר לספר הזוהר, וקילל את משה דה ליאון על המשבר הרוחני שגרם לישראל במהלך ההיסטוריה. לי לא היה אישור לדבר על כך וכאמור עברו כ-10 שנים עד להופעת הספר "מלחמות השם".

באופן כללי המורה לא פירט יתר על המידה בהסבריו אשר לשגיאת הזוהר. זו לא הייתה מטרתו העיקרית שעליה רצה לדון איתי, אך הוא כן פרט בנוגע לחטא הכסף של משה דה לאון ובנוגע לכסף הרב שקיבל בתמורה לכתביו מנשמות עניות של רוכלים עשירים, אשר האמינו כי נכתבו על ידי שמעון בן יוחאי. אשר לפירוט הטעות, הצדיק סמך על כך שבהמשך יופיע הספר "מלחמות השם". הצדיק הסביר שהטעות הבסיסית של ספר הזוהר שוכנת בפירוש מוטעה של מילים בתורה ובנביאים כ"יד ה'" או "ה' ירד להר סיני", המאניש את האל.

בהקשר זה הצדיק היה מרבה לחזור ולומר: "הם לא שעו לאזהרות "הנשר הגדול"". הרמב"ם, עליו השלום, הזהיר את ישראל, במיוחד ב"מורה נבוכים", מהתייחסות למונחים אלה כפשוטם. הקבליסטים, עם זאת, יצרו "שיעור קומה", תוך ניסיון למקם את קומתו ביקום, חס ושלום, ושכחו שלא ניתן להכיל את ה' ברוך הוא בשום צורה, אנושית או קוסמית. המונחים בתורה המתייחסים לכך נועדו, כדברי חז"ל, רק לתת לאוזן לשמוע את מה שהיא יכולה כדי שתשמע דבר. עניין זה נועד לשם כך שהאדם יוכל להתרשם בנוגע לדרך בה ה' ברוך הוא משרה מקדושתו על העולם אך בלי שייכתב.

בשיחות שונות בנוגע לעניין, המורה היה מעיר "מדהים איך העם נמצא עמוק בשנתו. אם כל ספרי הקבלה היו מכילים את סודות התורה וסודות העולמות העליונים, אזי כיצד ייקראו הם סודות אם הם נכתבים לכל קורא?! לפיכך מכילים הם אמונות על טבעיות כוזבות על בסיס הבנה אנושית והבנה שאינה מסוגלת להבין את מה שממעל. בנוסף, סודות פלאיים אמיתיים אלה לא יכולים לבוא לידי הסבר במונחים אנושיים מבלי לבוא לידי טעות. הם לא השפילו ראשם בידיעת "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים, י"ח, 13). התבונה האנושית אינה מסוגלת לקלוט את משמעות בורא השמיים והארץ".

הנושא הזה חזר על עצמו בדבריו של המורה: העם נכשל מאחר שאלה שראו עצמם כנושאי המסורת נהנו ממחשבות התבונה שלהם, עד ששכחו את מחסומי גבולות האנושות. לאחר מכן נמשכו הם בעקבות האור המטעה של חכמת השטן, מה שגרם להם לבלבול עצמי ולהשפעה מבלבלת על כל מי שהיה תחת השפעתם. גם האל השקרי, ממון, נכנס לתמונה כדי לסייע ולהפיץ את ספר הזוהר, המלמד את סודות התורה לכל מי שמשלם סכומים ראויים בעבור כניסה לאמונות נסתרות של "קבלה".

הצדיק לימד אותי לעיתים קרובות כי "כל האנשים האלה המשתמשים ב"שמות" וב"כוונות" המוזכרים בספריהם לא מסוגלים להרים כוס סנטימטר אחד מעל השולחן". זהו לימוד חשוב. אני מקווה להתייחס אליו ביתר פירוט בהקדמה זו.

הרשו לי להזכיר עוד לימוד חשוב של הצדיק חיים בנוגע לזוהר ולתנועות המיסטיות והחסידיות: "הפיתוי המושך שבספריהם משכנע אותם שלימוד מתמשך והתבוננות יוביל אותם לחדרים נסתרים וירווה את צימאון נשמותיהם. כוח המשיכה הרע שנמצא באותם ספרים וממנו הם שואבים, מעלה את ציפיותיהם ואת תאוותיהם באמונה שעוד מעט יגיעו אל היעד המיוחל. עם זאת, אותם אנשים מגיעים רק לרעיון הבא ולשלב התבוננות אחר, כשלמעשה הם צוללים לתוך תהום של תקוות נטולות בסיס ושאיפות מסחררות המובילות לדרך ללא מוצא. כך יום אחר יום, שנה אחר שנה ולאורך כל תוחלת החיים של האדם. ההשפעה הרעה האורבת מאחורי טענת משה דה לאון מסרבת להעניק לקורבן ראיה והבנה שהוא אכן נמצא בנקודת ההתחלה ומובילה לדרכים מוטעות ולאשליות. האדם שלומד דרכים אלו מקבל תדמית שגויה של עצמו והוא מובל אל מחוץ לתחום ההתנהגות הרגילה ולדרך ארץ המקובלת. כל מחשבותיו מתעוותות וכל הבנתו הופכת מוטעית אשר למילים אותן למד לפטפט.

לא קל להבחין בין אור אמיתי אחד ואלפי אורות כוזבים, מכיוון שגם אורות כוזבים מאירים. ההבדל ביניהם הוא שהאור האמיתי לא יכבה כמובן בעוד אלפי האורות הכוזבים לא ימשיכו להתקיים. בינתיים עם זאת מי יוכל להבדיל ביניהם, אלא אם יש למישהו הידע והמידות הנכונות של האור האמיתי. ואכן, רק אחד מבני העלייה הנסתרים יוכל להכריז בשם האמת העליונה מהי הקבלה האמיתית ומהי קבלת השקר.

שלבי המסורת צריכים היו להיות מוסברים על ידי דרך התורה, התלמוד, המשנה וכו' על ידי תלמיד חכם. ההשגחה האלוהית מעוררת רוח של קנאה אמיתית לקבלה האמיתית של חז"ל, המבוססת על התורה ועל המסורת שבעל פה של המשנה והתלמוד. כוח אל קנא קרא לעבודתו, והחכם אלקאפח חפר ומצא, התבונן וידע, ובעקבות כך נלחם במלחמת מצווה גדולה למען העתיד, בו פירות עבודתו יובאו לעם ישראל.

למעשה הצגת העובדות על ידי הרב אלקאפח לא מהווה "שקלא וטריא" (חילופי דעות בין אמוראים במטרה להגיע לבסיס חוק המשנה או ליצור החלטות חדשות). הוא מדבר על טעות חמורה בקרב העולם הרבני הנוגעת בלב היהדות כולה. מאמיני הקבלה בירושלים פחדו כשיצא ספרו לאור ב-1931, ועל כן הכריזו מיד על צום והחרימו את הספר. הם צעדו יחפים לבית הקברות, שמו אפר על מצחם וזעקו בתפילה נגד מסיג הגבול.

ואכן ספר מלחמות השם הוא לא סתם ספר אלא מלחמה - מלחמה קשה ומרה שלא מאפשרת מקום לפשרות. הספר נכתב בכוח נבואה, המגנה נפקנית עלובה, שמצאה את קורבנותיה בעולם הרבני בישראל בימי הדין האחרונים. הספר לא נכתב בצורת נבואה אלא בכוח הנבואה של מילות התורה הקדושות ושל דברי הנביאים ש"אושררו" על ידי כל מסורת ישראל שבעל פה: המשנה, התלמוד, הפוסקים, "משנה תורה" וכו'. אין פלא שהקבליסטים בירושלים פחדו!

המחבר הפך את פחדם לפתטי: ממה הם פחדו? מדוע נקרא הוא כופר? בגלל אי אמונתו בזוהר, כשכל מקורותיו בהסברי עבודת אלילים שבספר לקוחים מהתורה ומהמסורת? הוא הכחיש דרך התורה חומר שהציג כתורה כוזבת תוך שהוא אומר דברי תורה טהורה. את הקבליסטים הירושלמים אפשר היה לשאול: מדוע אתם מפחדים אם לטענתכם התורה תומכת בכם?!

היה ברור שתגובת הקבליסטים לא הייתה רק בשל הפגיעה בספר הזוהר אלא היא שיקפה את האופן בו הקבלה הפכה עבורם לתורה עצמה! הם כבר לא היו מסוגלים להבדיל בין השתיים, ובשל בלבול זה נדמה היה להם שהרב אלקאפח קילל את התורה כולה... מוחותיהם כבר היו מנותקים לגמרי ובשל כך לא היו יכולים להבחין בין תורת האמת ובין שקר ה"דוקטרינות", שהם הלכו בדרכן.

הרב אלקאפח, בהסתייגות נגד המלכודת בה נלכדו רבנים ובעקבותיהם גם בני ישראל נוספים, ענה בגועל מבוסס: היכן שכלכם, בני ישראל? אתם מאמינים שהזוהר נקבר מתחת לאדמה במשך 15 מאות בשטח מלך זר. המלך, כך נאמר, חיפש אוצרות ולהפתעתו מצא ספר שלא ידע כיצד לקרוא בו. הוא קרא לחכמיו, שקראו ליהודים, שהסבירו למלך שזהו ספר יהודי אך הם עצמם לא יכלו להבינו. רק רב אחד, רבי משה דה לאון יכול להבינו... אפילו ילד קטן לא יאמין לשטויות כאלה. מה אכל את שכלכם, בני ישראל?

לפני שנכתב הספר, הייתה תחלוּפת מכתבים בין הרב אלקאפח ובין מאמין קבלי בירושלים, ששימשו כהקדמה לספר מלחמות השם. המכתבים התבססו על ידע רחב אשר לרעיונות הקבלה, והמורי אלקאפח שלל אותם אחד לאחד. באותו זמן הוא הוכיח את חוסר ההבנה הבולט של השאלות אותן שאל וגינה את השפה המזלזלת והלא מוצדקת ביחס להתנגדותו המוחלטת לחוקי הדרך ארץ של התורה והמסורת: זוהי הוכחה שהאמונות שאתה מנסה להגן עליהן גרמו לך להתנתק מדרכי התורה, אמר הרב אלקאפח לקבליסט.

אין ספק שהנושא של ספר מלחמות השם אינו קל להבנה למי שזכה לא לדעת דבר אודות האמונות הקבליות של הזוהר עד לחב''ד. הבעיות בהצגת החומר לעולם יהודי רחב, כאשר לפחות 90% לא יודעים ואין להם עניין בשטויות מופשטות אלה, חייבות להיכלל בשיקולינו. הטקסט הכתוב של מלחמות השם נכתב בסגנון רבני גבוה, המוכר רק ליהודים שרגילים ללמוד כתבי תורה. מצד שני, הטיעון הבסיסי הוא אחד: האמונה הטהורה, שלפיה אנו מצווים להתנגד לאמונות זעיר אנפין של הזוהר. המטרה שיש להשיגה אם כך אינה מסובכת אלא פשוטה כ"תמים תהיה עם ה' אלהיך".

גם ללא הבנה בדוקטרינות הפסולות, מספיק לדעת שהן שגויות ומהוות עבודת אלילים במקורן ולהסתמך על האמונה המושרשת של המסורת היהודית. כך ביחס למרבית היהודים, אך מה עם עשרת האחוזים שכשלו? מי שלא כשל יכול להבין ולהסכים לדברים מיד בעוד אלה שכשלו לא יכולים לקחת את ספר מלחמות ה' לידיהם, הואיל והם מנותקים מתמימות האמונה היהודית האמיתית. למי אם כן, מיועד הספר? לאלה המצפים שלא יהיה להם שום קשר לאמונות המזויפות או לאלה שכשלו באמונות אלו ולא יהיו מוכנים להקשיב לדבר מלבדן?

אחת המטרות של שכתוב ההקדמה היא להשלים עם דילמה זו. כשכתבתי לראשונה את ההקדמה, מטרתי הייתה לעורר את מלחמות השם בקרב יהודים לשם טיהור היהדות מן המלכודת הנוראה שלתוכה נפלו רבים ולהזהיר את העם מן הסכנה.

מטרת המחבר בעת הוצאת הספר ב-1931 הייתה שעם ישראל יכין עצמו להבאת קרבן חטאת בשל נפילתו לעבודת אלילים, כאשר החטא נסתר מעיני הקהילה כולה. מטרת הפצתנו הנוכחית הייתה להציג את סמכות הצדיק חיים, ראש ל"ו הצדיקים, לשאת את אימות תכני ספר "מלחמות השם".

הייתה למעשה גם מטרה נוספת והיא קשירת דורות הטעות אל צורתה הסופית בדור הרביעי הסופי, היא תנועת המשיחות השקרית חב"ד, שבה הרעיונות האליליים השנואים מגיעים לשיא. תנועה זו חייבת להיגדע מן היהדות לפני שהעם יוכל להיגאל.

המחבר לא היה במצב לשפוט את החסידות ואת האמונות הקבליות של החסידות, שהן בכל מקרה רק הסתעפויות לדוקטרינות הזוהר ורובן פירושים לוריאנים. הצדיק חיים לעומתו כבר ראה את האמונה המטונפת של חב"ד, שהייתה שגויה בכל צורה, לפני ה' ולפני אחרים, כשרבים מקורבנותיה הם אנשים תמימים שנפלו במלכודתה. החטא העדין של אבות הזוהר הגיעו לשלב של פעילות מופגנת שנואה ואלילית בחב"ד. היה צורך בהזהרת העולם היהודי מפני כוח רע זה ובעמידה מולו.

מן ההשגחה העליונה נקבע שהצדיק יגאל אותי מתנועת חב"ד, אליה התחברתי ובמחיצתה שהיתי במשך 5 שנים. לאחר יציאתי ממנה הוטל עלי לסייע בקישור חטא אבות הזוהר לחטא הדור השנוא הרביעי של חב"ד. ככל שהתפתחה עבודתי בהכנת "מלחמות השם" לחרם מדאורייתא, כך גם גאולתי מחב"ד בידי הצדיק הקדוש חיים הפכה קשורה לעבודת טהרת ישראל מן המכה האחרונה שלא תשוב עוד אחרי היכחדותה.

כוח הנבואה של מילות החכם אלקאפח, עם כל האמת העומדת מאחוריהן, היו חייבות להיקשר כעת לדור הרביעי המנובא. התחלתי לעבוד על ספר "חמישה לוחות הברית". כוונת הספר להסביר את "מלחמות השם" וליצור את הקבלה האמיתית של כל ישראל.

מלחמות השם נגד הקבלה השקרית נעשו למלחמות השם נגד עוון קץ, החטא הגדול האחרון של ימי הדין האחרונים. חטא הזוהר שהתפתח במשך 400 שנים עד למשיחיות הדור הרביעי השנוא היה החטא הנסתר שגרם לעם ישראל ליפול באחרית הימים.

בהתייחסותו הנבואית של הרב אלקאפח לפסוקי התורה ובקשרו אותם לחטאים האליליים של הזוהר, הוא מתמודד עם חטא דור אנוש, חטא מגדל בבל, חטא העגל ובאופן כללי עם הדיבר השני, ונוגע בהשלכות החטא המקורי. ארבע הנקודות הללו מהוות את בסיס החרם מדאורייתא, הקשור לארבעת הלוחות הראשונים של חמישה לוחות הברית.

קישור הרב אלקאפח בין אירועים היסטוריים אלו לאלילות הזוהר מצריך שבית דין אמיתי בישראל יבחין, ישפוט וכו'. כוח הנבואה של אותן הנבואות, כשמתקשרות הן לנבואות הדור הרביעי, נוטל משמעויות סופיות המסבירות את התיקון ההיסטורי הגדול החיוני לקבלת הגאולה השלמה.

כוח זה גם יעניק למי שתר אחר תיקון נשמות ישראל מבנה נפשי חדש, שבעזרתו נסקרת היסטוריית ישראל, במיוחד ב-400 השנים שלפני השואה, במונחי הדור הרביעי. לפיכך כאשר הרב אלקאפח סלל את הדרך לחרם מדאורייתא נגד הדוקטרינות הפסולות הללו בצורה הלכתית, החרם מדאורייתא הפך למחרים ההיסטורי התורתי המרכזי נגד דוקטרינות האצילות, זעיר אנפין, צמצום וכו'.

ארבעת הדורות המוזכרים בדיבר השני הופכים לנבואיים בהקשר לדור הרביעי הסופי. בא הזמן. הדור הרביעי הסופי והייחודי ביחס לכל ההיסטוריה החל. דור יום ה' הגדול והנורא הוא הדור הזה.

העובדה שהצדיק חיים יזם את מלחמות השם נגד הקבלה השקרית בעודו בעולם הזה ונתן הוראות להמשיך בעבודה זו של מלחמות השם למען הטהרה החיונית של האמונה לפני הגאולה השלמה קיבלה ממדים רחבים, וזאת תוך מתן דגש לחשיבות ההיסטורית העצומה של הידיעה ושל ההבחנה בשגיאה הנוראית בקרב העולם היהודי.

הדור הרביעי הוא גם תקופת הטהרה הגדולה של אמונת העולם. לפיכך חיוני שאמונת ישראל, שהיא האמונה הטהורה של אברהם אבינו והאמונה שהתגלתה בתורה הקדושה ובמסורת היהודית, תתברר ותנוקה מכל זיהום הנובע מדוקטרינות חיצוניות שיצרה האנושות ושסוטות מהאמת. רק כאשר אמונת ישראל טהורה, יכולה היא לשמש כאור לתקווה האמיתית של העולם, עולם שרובו טרם ניטהר מצורותיה השונות של עבודת האלילים.

גם הטעות ההיסטורית הטרגית של אהרון, הכהן הגדול, בחטא העגל, מגיעה באופן נבואי לעמידתה הסופית על מנת להראות לבני ישראל שדואגים לתורה ולכבודם של סופרי קבלה קדושים וכו', שאהרון עצמו נכשל ולא הבין את השגיאה הגדולה של הערב-רב. נבואית קרה הדבר שוב. עוון קץ של הדור הרביעי הוא חטא העגל האחרון של ההיסטוריה שבמסגרתו רבנים ומלומדים נפלו במלכודת הפתלתלה כאהרון ולא הבינו את הרעיונות האליליים השוכנים בדוקטרינת האצילות של הזוהר.

הבנה זו חיונית לתיקון חטא ימי הדין האחרונים של ישראל. כפי שאהרון היה חייב להודות בפני משה שלא הבין את הרוע שארב בנטייה האלילית של הערב-רב, כך גם ראשי היהדות הרבנית מוכרחים להרכין ראש בפני הידע של מלחמות השם כנגד הקבלה השקרית ולהבין את טעותם הגדולה. חרטה על אותו חטא מצד ראשי ישראל מייצגת לא פחות מאשר את הכניסה הראשונית של העם היהודי לשלב הגאולה השלמה.

לפיכך ספר מלחמות השם, בצורת החרם מדאורייתא, שנכלל בספר משנת חיים, מייצג את ההבהרה והטהרה של האמונה האמיתית האהובה על ידי אל שדי כהכנה לגאולה הסופית. אנו חייבים להכיר באלוהי ישראל שנתן את התורה הקדושה למשה ולכל ישראל. אנו חייבים לדעת אם אמונתנו נתונה לה' ברוך הוא או לאצילות מצומצמת של בן-אל קוסמי ואדם-אל זעיר אנפין.

שפה זו כואבת לאוזן בייחוד בתרגום, בו אין הסוואה של נועם לחשי השפה הארמית של הזוהר. איזה יהודי מסורתי יהיה מסוגל אי פעם להאמין במבנה מטפיזי כל כך לא דתי? כיצד זה ייתכן? בקרב המאמינים בשילוש מערכת המושגים של ספר הזוהר יכולה להתקבל בהבנה, אך מה באשר ליהודים מלומדים ואדוקים המעבירים את ימיהם בהרהורים אשר לפניני התורה היקרים?! כיצד ייתכן כדבר הזה?!

הרב קאפח עונה על כך ואומר: אם בלתי אפשרי היה שראשי ישראל ישגו בטעות הנוגעת לחטא אלילי, מדוע יש התייחסות בתורה לכך שבמקרה של עבודת אלילים המוסתרת מעיניהם של ראשי הקהילה, יש צורך בהבאת כפרה? התורה אומרת שחטא עבודה זרה יכול להתבצע אפילו על ידי כלל ישראל בלי שיכירו בכך.

ברור כי אלה הדוגלים בזוהר לא משתחווים לפסלים פיזיים, אך במקום זאת הם משתחווים לפסלים מתוחכמים מבלי מודעות לכך שזוהי עבודה זרה. חטא האבות הוא תמיד עדין, אחרת אף אחד לא היה נופל בו. זוהי הערכה מוטעית שיש לה סיבה מאחוריה, סיבה העומדת בפני עצמה אך אינה קשורה לאמת הנעלה של האמונה.

חטא דור אנוש ממחיש את הדקוּת שבחטא האבות. הם ידעו על קיומו של הבורא היחיד אך סברו ששליחיו, הכוכבים, נועדו על מנת שניתן יהיה לפנות אליהם, סיבה לכך שהם נראים לעין. רצון הבורא לדעתם היה שאנשים יחלקו כבוד לשליחים דגולים ונבחרים אלה. טעות ראשונית זו הובילה לטעות הבאה והגסה יותר. מכיוון שהכוכבים היו כל כך חשובים ומשפיעים, היה ראוי שיחלקו אליהם את כבוד בוראם, ולכן החלו להוסיף את התוספת "אל" לשם כל כוכב. עניין זה מוזכר בפסוק: "אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה" (בראשית, ד', 26), שנכתב בהקשר לדור אנוש.

החכם קאפח הסביר נבואית, תוך דיוק ועוצמה, ששיוך שמות ה' לעשרת הספירות הנאצלות אליהם יש לפנות, מאחר שהן חולקות את אלוהותו, התבצע על מנת לאפשר לאדם להיות קרוב אל האל, וזאת לעומת האינסוף. לפי השקפה זו, האל האינסופי ממעל נמצא מעבר לתפיסת כל חי, וזהו בדיוק החטא של דור אנוש.

המכתבים המקדימים של הרב קאפח מכוונים כולם על מנת לשאול את הקבליסט הירושלמי כיצד תפיסה כה גשמית נתפסת כתיאולוגיה אמיתית של האמונה היהודית? קיום המצוות ותפילותינו לה' ברוך הוא לא צריכות להיות מכוונות לאור האינסופי העליון אלא לזעיר אנפין של האצילות (האל-אדם הקוסמי המצומצם של עולם האצילות). מדוע משה רבנו לא סיפר לנו על כך, הקשה הרב, או מדוע נביאי ישראל לא הסבירו לנו את העניין, על מנת לתקן את טעותנו? מדוע נתנו לנו לבזבז את כוחנו וזמננו בתפילה לאל הנעלה האינסופי, אל שלא מעוניין בתפילותינו?

כאשר הרב שיסף את צוואר האמונות המרעילות והדגים כיצד מדובר בהפך הגמור לאמונה המקובלת של מסורת ישראל, הקבליסט סירב לענות לשאלות הרב. הוא סירב להכיר בכך שמאמיני הקבלה מתייחסים לזעיר אנפין כראש אל נפרד, מכיוון שאין דבר בדרגת האצילות שנפרד באמת מה' אך אלוהי לחלוטין. רק על מנת ליצור עולמות תחתונים היה זה הכרחי שהאור האינסופי יתכווץ בכיווצים רבים ובהסתר עצמי וירד עד להגעה לדרגת אצילות במסגרתה אפשר לדבר על חמישה פרצופים ועשר ספירות נאצלות. עם זאת כל אלו אינם דברים הנמצאים מחוץ לאל עצמו.

החכם קאפח חוזר על טענה קבלית לפיה על כל עבודתנו ותפילותינו להיות מכוונים לזעיר אנפין ולא לאינסוף. אם לא מפרידים בין ראשי-אל, כיצד ניתן לומר אימרה כזו? ואם זעיר אנפין של האצילות הוא מטרת פולחננו, מה קורה לאור האינסוף? האם הוא לא נשאר ממעל, בעוד שהמעשים על הארץ מכוונים לזעיר אנפין, פרצוף הבן הנבחר של אבא ואמא?

הקבליסט נדהם מאמירות קשות אלה של הרב הנוגעות לעבודה זרה ומשליך פסולת לעבר הבנתו הירודה, לטענתו, של המילים והמונחים הקבליים שהינם פנינים טהורות ונעלות. כל הדברים אליהם הרב התייחס הם בגדר אורות מרוממים שהועלו בדרגה, בעוד שאדם שלא נכנס לחדרי האמת, אין לו זכות להטיל ספק באמיתות המילים ולדבר עליהם באופן משפיל. אדם כזה הוא כופר, מכחיש ואשם.

החכם קאפח ענה כי מי שנלחם למען טיהור אמונת המסורת אינו כופר. מי שמדבר על פי התורה, המשנה, התלמוד, הגאונים, הפוסקים, "משנה תורה" ו"שולחן ערוך" אינו כופר, וכאשר אותו אדם מזהה טעות הנוגדת את המסורת, זוהי מצווה לעמוד מולה, להתנגד אליה ולהחרים את עבודת האלילים הזנותית שחדרה לקרבנו וגורמת לישראל לסטות מדרך אבותינו.

(אני משכתב כמה רעיונות שהביע החכם קאפח): "אתה קורא לי כופר ומבטא חשדנות בנוגע לכוונותי? הדבר מעיד על כך שליבך לא נקי לפני ה' ושאתה מוכן להחזיק בחשדות מוטעות כנגד אדם חף מפשע אשר שאל שאלה ראויה: מה הקשר שלנו לזעיר אנפין ומיהו זעיר אנפין זה, שמשה רבנו, כמו גם נביאי ישראל וחכמיה לא סיפרו לנו עליו? האם אדם המבלה את ימיו ולילותיו בלימוד התורה, המשנה והתלמוד ומקיים מצוות ייחשב כופר מכיוון שמסרב הוא להכיר בספר הזוהר?!"

"ובנוגע להפיכת המושגים והביטויים של אנשי הקבלה לגשמיים, הגיע הזמן שתפסיק לכסות עיני אנשים! אין כל הבדל. המאמינים בקבלה טוענים בעצמם שכל שלב של ירידה בדרגות הרוחניות הוא הגשמה ביחס לדרגה הקודמת לה, ולא משנה אם מדובר בדרגה מזוקקת של אורות רוחניים או של חומר".

מאמין הקבלה, שכמובן לא מסוגל לענות לשאלות הרב, מנסה להבהיר שהוא סבלן ונדיב ועל כן מנסה הוא להסביר חלק מבסיס האמונה הקבלית הנוגעת לאחדות עשר ספירות עולם האצילות. המאמין בקבלה לא מקבל לחלוטין, לדבריו, את האמירה שעל כל התפילות וכו' להיות מכוונות לזעיר אנפין. מאחר שהרב ציטט מתוך הספר הקרוי "מצרף אמונה", אחת היצירות הקבליות, ציין הקבליסט שישנם קבליסטים שלא מקבלים ספר זה וכדי להביע את התנגדותם, הם מכנים את הספר "משרף אמונה".

הרב קאפח לוקח עניין זה לליבו. מדוע תובע התנגדות כזו כלפי מחבר הספר "מצרף אמונה" כשכל כתביו הרי מקושרים לאמונות הנפוצות של מאמיני הקבלה? ברור גם שהמאמינים עצמם די מבולבלים בין מה שנחשב "קבלה אמיתית" לבין מה שנחשב "משרף אמונה".

אני מעריך שקורא שלא בקי בנושא עדיין לא מבין מה מתרחש כאן, מהי קבלת הזוהר, מהן אמונות הקבלה וכיצד כל זה אפשרי?

לפני שנים אחדות בחודש מאי 1996, מאוריציו פיחה, יהודי ספרדי יליד אלכסנדריה, מצרים (חבר שלנו שהצדיק חיים הכיר), שלא היה מודע לעבודותינו ב-13 השנים שעברו, התקשר ודיבר עם פאולו. בפניי היה מונח על השולחן הספר "LE SACRE GUERRE CONTRO LA FALSA KABBALAH" (תרגום "מלחמות ה'" של הרב אלקאפח לאיטלקית). מר פיחה אמר: "יש לי הודעה חשובה מאוד עבור פרץ. אמור לו שהוא חייב להיות סבלני ולהתחיל מההתחלה. ספר זה חשוב מאוד לעם ישראל כולו, אך הוא מיועד למומחים ולא לאנשים הפשוטים. אמור לפרץ שעליו להסביר את העניין בצורה שיוכלו כולם להבינה. הזכר לו שהוא זה אשר קיבל את המסורת מהצדיק חיים ורק הוא יכול להפיצה לאחרים. אמור לו להיות חזק ולהתחיל בעבודה. אסור להמעיט בחשיבות הסבר העובדות לכל אחד!

השיחה התרחשה בשלב בו התחלתי לשכתב הקדמה זו, שנכתבה בשנת 1982. לאחר הקדמה זו יצרתי גרסה מקוצרת שכללה הערות שוליים נוספות של הספר "מלחמות ה'", שתרגמתי קודם לכן לאנגלית, אך מאחר שגם בהקדמה הראשונה ניסיתי לסכם חלק מהמושגים הקבליים הבסיסיים, אציג להלן את ניסיוני המקורי. תוספות יובאו בהערות שוליים.

הקבליסטים ראו באין סוף ואת זעיר אנפין שני ראשי אל נפרדים, כאשר האחרון הינו מהות נאצלת בצורת אדם-אל קוסמי, שליט ומלך על כל העולמות. כפי שאנשים בעבר היו צריכים להתחנן למלך ולהעניק לו את אשר חפץ, מכיוון שבכוחו של המלך לתת, כך התפילות צריכות להיות מכוונות למלך העולם הזה ולא לסיבה הראשונה של כל קיום.

עולם האצילות הוא לכאורה עולם נאצל מה' והינו רוחני יותר מעולם הבריאה אשר ירד זה מכבר והפך ממשי. עם זאת גם עולם הבריאה הוא בעצמו עולם רוחני שנמצא מעל היצירה, הכולל את המלאכים ואת מקור כל הצורות של מטה. עולם היצירה נעלה על עולם העשייה שאינו גשמי אלא מהווה "צורה רוחנית" של עולמנו הפיזי.

אלה הם ארבעת העולמות שעליהם מדברים כל הקבליסטים. הם מייצגים 4 קטגוריות כלליות שיכולות להיקשר לאדם בפעולה, בדיבור, ברגש ובשכל.

לכל אחד מארבעת העולמות ישנן 10 ספירות נאצלות[1]. בעולם האצילות יהיו אלה ספירות האצילות: כתר אצילות, חכמת אצילות, בינת אצילות, חסד אצילות, גבורת אצילות, תפארת אצילות, נצח אצילות, הוד אצילות, יסוד האצילות ומלכות האצילות. 10 ספירות אלה מייצגות את כוחות הנפש בכל עולם של המאציל, הבורא, היוצר והעושה[2].

לאדם-אל הקוסמי של עולם האצילות, זעיר אנפין, יש גוף קוסמי הנקרא גופא דמלכא, האוצר בתוכו 248 איברים קוסמיים ו365 עורקים וורידים קוסמיים[3].

עולם האצילות מסווג לחמישה פרצופים: כתר, אבא, אמא, זעיר אנפין (הבן של אבא ואמא) ומלכותא או נוקבא[4].

פרצוף הכתר מייצג את המלך העליון המוכתר ש"הנאתו" שוכנת בסודות העליונים הידועים רק לו, כאשר המלך התחתון מיוצג על ידי מלכות, ו"הנאתו" שוכנת בציוויים לעבדיו ובמימוש רצונותיו. הפרצוף ששלט בבריאה היה אבא, האב החכם, בעוד שפרצוף אמא, האם המבינה, הוציא לפועל את רצונותיו של אבא חוץ מבריאת האדם, אותו אמא יצרה בניגוד לייעוצו של אבא[5].

פרצוף זעיר אנפין הוא הבן שנוצר מאבא ואמא, לב האצילות שמוזן מכוחות התבונה שמעליו ונקרא "אדם". חמשת הפרצופים יחד מכונים גם "אדם עליון", בעוד שזעיר אנפין מרכיב פרצוף מושלם במסגרת תכונותיו המוגבלות. לפיכך סבורים הקבליסטים כי חמשת הפרצופים יחד מייצגים "אריך אנפין", בעוד שזעיר אנפין המוגבל יותר מייצג את מעניק הטוב ומעניש הרע.

כשזעיר אנפין מקיים מערכת יחסים[6] עם מלכות, היא מקבלת "השפעה" טובה, ומהאיחוד[7] ביניהם נוצרת אלוהות גלויה יותר[8]. עם זאת, כאשר זעיר אנפין ונוקבא נפרדים זה מזו, ההשפעה הנוצרת בעולם דרך המלכות נמסרת "בחוסר רצון" כך שניסים הופכים נסתרים והטבע מציג את צידו הנוקשה.

באופן כללי, עולם האצילות נחשב כהתגשמות האחרונה של האלוקות, אם כי האצילות לא נפרדת ממנו. ההאצלה האחרונה בעולם האצילות היא של זעיר אנפין, אשר חייב להתאחד עם מלכות, המקבלת את השפעתו ומהווה עזר נקבי כנגדו על מנת שישמש כאדון העולם[9].

קיום המצוות הוא "הדרך הנסתרת" הנובעת וקשורה לגופי ולאיברי זעיר אנפין ונוקבא, ולכן כשבני ישראל מקיימים מצוות, מעשיהם גורמים לגופים העליוניים ולאיבריהם להתאחד וכוונותיהם גורמות לרוחות הפרצופים לאהוב בהרמוניה. בשל סיבה זו, כל המצוות והתפילות חייבות להיות מכוונות לאלוהות המתגלה באדם הקוסמי הנאצל, כשהוא (זעיר אנפין) נמצא באהבה הרמונית עם מלכות, שנקראת כעת שכינתא, השכינה האלוהית. זוהי הסיבה לכך שהקבליסטים אומרים לפני כל קיום מצווה: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתא"[10].

אנו טוענים שאל לנו לאחד שני אלים, חמישה אלים או עשרה אלים או לקשר עצמנו לאיחודים אלוהיים מעין אלה. מסיבה זו חל איסור לדבר על דרגות אצילות אלוהיות ועל בחינות. כל הדרגות והבחינות הופכים לריבוי רשויות ולחלוקות של האל, חס ושלום. משה רבנו לימד אותנו: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים, י"ח, 13) וכמו כן: "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (שם, כ"ט, 28).

כל זאת אינו תורה, לא נביאים ולא מסורת. איך נפלו מלומדי התורה לתיאולוגיה אלילית גסה כל כך?

לא אנסה לענות על שאלה זו, אך אולי אגע בה כחוט השערה. פיתוי הזוהר היה כפרי תאווה יפה ושכלי שחוה לא יכלה לחיות בלעדיו עד שהכירה בחטאה. החטא העדין והעיוור של קישור שמות האל לעשר הספירות הנאצלות של הזוהר היה חטא האבות של דור אנוש. הרצון ליצור בניין רוחני המקשר בין האל שבשמיים לעולם שמתחת ויביא לגאולה השלמה, כפי שקרה בהקשר לקבליסטים במשך 400 השנים האחרונות, הביא ליצירת בניין שנוא ולא רצוי כמגדל בבל, כשכוונותיו האמיתיות מתבססות על גאווה טיפשית "להביא" את הגאולה הסופית במקום לחכות לסימנים מאת ה' אשר בוחר את הגואל הסופי ומחליט על זמן גילוי הגאולה. חטא האלהת עשר הספירות האצילות נובע מחטא הערב רב, אשר בשל תפיסות אליליות שהשתמרו מן התיאולוגיה המצרית, היה יכול אף לגרום להאלהת עשרת הדיברות ולהפוך אותם לעשר ספירות נאצלות אלוהיות, לולא השליך אותם משה ושיבר אותם לחתיכות, וזאת כדי לעקור את החטא מן השורש. חטא רבני הדורות האחרונים, שהונו על ידי נחש הזוהר הערמומי, עיניהם כוסו והם לא הבינו את טעויות העבודה הזרה המעורבות, הוא חטא אהרון, אשר לא שגה במתכוון אלא לא הבין את שורשי העבודה הזרה העומדים מאחורי רצון ערב רב ליצור עגל זהב. חטא זה חזר לטיהורו הסופי כעת על מנת לפנות את הדרך לגאולה הסופית.

בשל כל הסיבות הללו, נביאי ישראל ניבאו שעם ישראל ייפול אל עוון הקץ, חטא ימי הדין האחרונים, בעוד שטהרת ישראל מחטא זה מסמלת את שיבת ישראל לאלוהיו האמיתי בזמן הגאולה השלמה. חטא זה הוא החטא האחרון הנורא של ישראל. העובדה שהוא היה צריך לצאת נובעת מצורך העם להיטהר לפני שהאמונה האמיתית תשלוט בעולם. שוב נדגיש עד כמה חשוב היה שהצדיק עצמו יזם ואישר את מלחמות ה' נגד הדוקטרינות השקריות שטימאו את היהדות במשך 400 שנה האחרונות וחנקו את רוחה מלקבל את הרוח האמיתית של אלוהי ישראל.

ספר מלחמות ה' מספק את כל האמצעים להבנת העקרונות הבסיסיים, עליהם מתבססת הקבלה השקרית. המחבר הפיץ בחכמה את ספרו עם ציטוטים של הקבליסטים ומקורותיהם, ומאידך גיסא הביא ציטוטים מן התורה, מחכמי המשנה והתלמוד, מן הגאונים, מן הראשונים ועוד. התוצאה המעמיקה הייתה שהקורא יקבל תמונה ברורה יותר של טבע המערכת הקבלית ומתוכה יוכל להבחין בבירור בין צורת הקבלה האמיתית של החוק הכתוב והחוק שבעל פה לבין אמונות הקבלה השקרית של הקבליסטים. אם בתחילה יקבל הקורא בתדהמה את הפיצול, הוא יתוודע תוך זמן קצר לשנינות של המורי אלקאפח, שבעזרתה התייחס הוא לעקרונות בסיסיים של המערכת הקבלית וסתר אותם באופן ישיר אל מול המסורת האמיתית של אמונת ישראל.

בהקדמה המקורית, גם בגלל שלא ידעתי אם אקבל אישור לכתוב אודות הצדיק חיים, הזכרתי בהסברים קצרים חלק מהנושאים האמיתיים של הקבלה האמיתית. רוב האנשים, לומדי התורה וגם אלה שלא, מאוד מבולבלים בנוגע לדברים נסתרים. אנשים מבולבלים בנוגע לשאלות כגון קיום רוחות רעות, כוחות כישוף, כוחות כוכבים, אסטרולוגיה באופן כללי, גלגול נשמות, סודות הטבע, סודות התורה, הקבלה המעשית והידע הנעלה יותר בנוגע לצדיקים. הכוונות שהיו לי בדיבורי על נושאים אלה היו להמחיש שמלחמות השם, למרות יציאתן נגד טעויות האמונה בזוהר ונגד טעויות הקבליסטים, הטוענים שהכוחות הנ"ל נובעים מכתביהם, אינן מתכחשות בשום אופן לסוד הקבלה האמיתית של המסורת היהודית.

הרס המיסטיקה היהודית של 400 השנים האחרונות אין לו קשר כלל לאמת קיום מסורות התורה הנסתרות והאמיתית או מסורות נסתרות שקדמו לזמן התורה. ישנם כמובן כמה סוגים של סודות, כמו שישנם כמה סוגי ניסים הידועים ממסורת התורה. לכל סוג מסורת נסתרת העומדת מאחוריו. בהקדמה זו ברצוני רק להאיר על הקיום האמיתי של חלק מהנושאים העיקריים הגורמים לבלבול.

לא באתי לדבר על המסורת הנסתרת של הצדיקים או על סוד עלייתם אלא על מגוון נושאים בנוגע לסודות הקיימים, שהועברו מדור לדור, מאב לבן או ממורה לתלמיד, בעל פה. לדוגמא: סודות הקבלה המעשית, שהביאו איתם חכמי תימן מן המסורת העתיקה, כמוסבר. ישנן כמובן דרגות רבות לקבלה המעשית עצמה.

דוגמאות לקבלה המעשית ידועות במסורת בהקשר לבני יעקב, שלפעמים יצרו בעזרתם כבשה (או חיה אחרת) ואכלו אותה בעודה בחיים (אבר מן החי). לפעמים הם גם יצרו נשים יפות, בעזרתן יכלו להרחיק תאוות טבעיות, כשלאחר מכן הן נעלמו. ידוע במסורת שיוסף התלונן בפני יעקב אביו, שאחיו הגדולים הפרו את רצון האל בכך שאכלו דם בעלי חיים בעודם בחיים ובכך ששכבו עם נשים באקראי. הצדיק חיים הסביר שכמו בדוגמאות אחרות להעדפתו של אבינו יעקב את יוסף, העדפה שעליה העבירו חז"ל ביקורת רבה, גם כאן יעקב אבינו אפשר ליוסף להרגיש שהוא צודק במקום להסביר לו שאחיו הגדולים קיבלו ממנו סוד של הקבלה המעשית ועל כן הם ידעו מה הם מבצעים.

דוגמא זו ממחישה את קדמוניות הסודות שהיו ידועים לאבות ושהועברו הלאה לבני ישראל, ולפיכך מסורתנו היא מסורת של כוחות נסתרים שהיו ידועים לנבחרי ישראל. יהושע עצר את השמש במקום למשך 24 שעות בעזרתם, בעוד שאליהו הנביא, זכרו לברכה, ואלישע ביצעו בעזרתם ניסים. קיומם ידוע ומבורך. הם נסתרים מכיוון שרק יחידים קיבלו אותם, ואלה שקיבלו אותם לא גילו או יגלו אותם. הצדיק חיים סיפר לי שיהודי תימן היו מושמדים על ידי הערבים בתקופות שונות בהיסטוריה לולא הייתה הקבלה המעשית בידיהם ולולא הם השתמשו בה לישועה מאויביהם.

סודות התורה. הדוקטרינות המיסטיות של הזוהר טוענות להיות סודות התורה, אך האמת היא שהן עיוות מוחלט של מילות התורה. אמנם ישנו בהן חומר רב שנגנב ממקורות בתלמוד ובמדרשים, אך משמעותו שונתה בעדינות על מנת שיותאם למתכונת האצילותית של הדברים. בהמשך הועברו הדברים כ"סודות" וכ"משמעויות נסתרות" של התורה, אך למעשה הם זהים לפירוש הנוצרי לפיו שלושת המלאכים שביקרו את אברהם הם רמז לשילוש בתורה. אבן עזרא, עליו השלום, העיר שהנוצרים שכחו שאותם מלאכים הופרדו לאחר מכן: המודיע של יצחק עלה לשמים בעוד שהשניים האחרים המשיכו לסדום.

כך גם כל הסבר של הזוהר: אחרי הימצאות כביכול באחדות הספירות, נוצרים ראשי אל נפרדים שאליהם מתייחסים בנפרד תוך הותרת הסבריהם בסטרא אחרא (הצד האחר) של התורה, הצד שמעניק לשטן את חלקו, כאשר הוא מצידו שואב את החיים האמיתיים של מהות התורה.

הדוגמא הנוספת שממנה קורא יהודי יכול להבין את מושג הסטרא אחרא היא ההשוואה לנצרות. הנצרות המסורתית הייתה מימיה הראשונים מוצצת-דם אדירה של חיי האמת של מהות התורה. היא שאבה חיים מתוך הקודש ומן המילים האמיתיות של התורה אך במקביל השתמשה בהם לתיאולוגיה אלילית ולהאלהה מתועבת. זו הכוונה במונח סטרא אחרא לתורה. הנוצרים לא השתמשו אף פעם בקוראן כדי למצוא בו את חלקם הרוחני, מאחר שהקוראן לא עונה לנבואות המשיחיות. הם גם לא שאבו מכתבי הדת של ההינדו או הבודהיזם. לסטרא אחרא יש גם קירבה וגם מרחק קוטבי מן האמת, והוא התחבר למקור האמת אך רק למטרותיו.

באופן זה גם הזוהר והקבליסטים שאבו את מקורות המסורת רק כדי להכניסם למבנה של ספירות נאצלות על מנת לאחד בין זעיר אנפין ונוקבא. השימוש במילות המסורת ואיחודם בצורה זו, בהתאם ל"כוונות" הספירות, מכונים על ידם "סודות התורה". קול נחירות החזירים קרוב יותר לאמת מאשר פרשנויותיהם לתורה. התורה חוללה למעשה על ידי פרשנויותיהם. מן הסיבות העליונות ועד לתחתונות אשר לקרות החטא, התוצאה היא אותה תוצאה: חטא הימים האחרונים מצא דרכו לעולם היהודי על מנת שייחשף לבסוף ויושמד לעד. זוהי האמת.

גם אהרון, כשראה איך רקדו סביב עגל הזהב וסגדו אותו, הבין שהאנשים נפלו לעבודה זרה. זה היה מיד לפני שמשה ירד מההר. אהרון בשלב זה כבר לא יכול היה לעשות דבר, כי היה מאוחר מדי. קולו לא היה נשמע, במיוחד לאחר שהוא בעצמו ביקש מהעם לפרוק את זהבם כדי לבנות מזבח והודיע: "חַג לַיהוָה מָחָר" (שמות, ל"ב, 5). בלקיחת הזהב אהרון לא הבין, בבניית המזבח אהרון לא הבין והוא לא הבין גם כאשר הכריז: "חג לה' מחר". רק כאשר ראה את מעשי העבודה הזרה מול עגל הזהב, הוא הבין שהעם חוטא אך כאמור כבר לא יכול היה לעשות דבר.

ההתגשמות הרביעית של החטא האלילי מתקשרת לדור הרביעי השנוא. עבודה אלילית גסה נובעת ממנה, חטאי שלושת הדורות אשר הגיעו לתוצאתם הסופית. במקרה של 400 שנות חטא הזוהר וארבעת הדורות (ספרד, צפת, רוסיה-פולין, ארצות הברית), תמצית מעשי האלילות, היהירות הפנימית, הדרכים הגועליות ביחס לאחרים, הפולחן המחליא שמבוצע לרב שלהם, אפילו אחרי מותו, העיוות המוחלט של כל דבר גאולי או משיחי, חוסר הכנות, לימוד השנאה לכל מי שאינו כמותם וכו' - כל אלה יצאו לאור בתנועת חב"ד, בייחוד כשהתפתחה בארצות הברית.

הכול מוטעה: אמונות אליליות מובילות לבסוף להתנהגות קיצונית, לשנאה, למידות גועליות ולמעשי עבודה זרה. כפי שחטא הזוהר היה צריך לצאת על מנת שנכיר בו וכדי שהשמדתו תהיה נצחית, כך גם חב"ד ותנועת משיחות השקר שלה הייתה צריכה לצאת לאור ולהיות מוכרת כאלילית ושקרית כדי שמשיחי שקר לעולם לא ירימו ראש בעולם היהודי.

הצדיק חיים, עם זאת, ידע כשחי בעולם את כל סודות הכוכבים שהיו ידועים בתקופות עתיקות לבבלים ולמצרים. באופן כללי אין אדם אחד בעולם, לפחות לא ב-20 המאות האחרונות, שהגיע לדרגת ידיעה נסתרת ביחס לכוכבים כצדיק חיים.

היו מספר דברים שאמר לי הצדיק חיים ישירות ושלאחריהם הוסיף: "תצטרך לדעת עובדה זו מאוחר יותר". לדוגמא: הסבר מפורט לכך שנולד כשהוא כבר נימול.

גם סוגית הדרגה האדירה והעוצמתית של המורה חיים בידע הנסתר של הכוכבים נכללה בין דברים אלו. הצדיק בעצמו אמר לי, בסוד, שאף אחד לא הגיע לדרגת הידע בכוכבים ובהבנתם כמוהו.

הידע הנסתר של הכוכבים לא נכלל בקטגורית סודות התורה אלא בקטגוריית סודות העולם. בין סודות העולם כלולים לדוגמא סודות הקשורים לשדים, כפי שהם מכונים באופן כללי בציבור. גם ידע הרוחות, המחולק לקטגוריות רבות, הוא סוד העולם. ידע הנשמות, לעומת זאת, אינו חלק מסודות התורה או מסודות העולם אלא הינו חלק מסודות נעלים הידועים רק לצדיקים הנסתרים.

סודות התורה וסודות העולם הם שני סיווגים כוללניים. באופן כללי, צדיק אמיתי יודע מה נמצא למעלה, מה נמצא מתחת ומה נמצא בעולם. לצדיקים אין רשות לדבר על דרגות גבוהות. הצדיקים הנסתרים אוחזים ב:

ידע בנוגע לנשמות הכולל ידע של מספר הפעמים בו נשמה הייתה בעולם בעבר: היכן, מתי, מה עשתה בגלגולים אחרים, כיצד נשפטה וכו'.

ידע הרוחות הכולל את היכולת לראותן ולתקשר עמן ואת ידע גירושן מגוף האדם אם הן נכנסו בו.

ידע שדים, יושבי העולמות התחתונים, דהיינו: שבע אדמות מתחת לעולמנו, כשכל אדמה כוללת סוג אחר של שדים. הידע כולל סודות בנוגע לזימונם, לשיחה עימם, לציווי עליהם בעת הצורך וליכולת ההבנה מאיזו אדמה הם הגיעו.

סודות התורה וסודות העולם נפגשים בקטגוריות כסודות הבריאה, סודות המרכבה העליונה וסודות המלאכים המשרתים. הצדיקים האמיתיים לא יכולים לדבר על דרגות אלה או לכתוב עליהם, מכיוון שהם מחוץ לטבע העולם, כשרק הניסיון לדבר עליהם או לתאר אותם בשפה האנושית יחלל אותם. כל ניסיון לתארם יבלבל אנשים לגמרי ויפתה אותם לנסות ולהגיע למשהו שלא ניתן להגיע אליו דרך שום התבוננות או התנהגות אדוקה.

המורה חיים זיכה אותנו במספר הזדמנויות לשמוע את דבריו הקדושים בנוגע לנושאים אלה. בנוסף, זכינו מספר פעמים להיות נוכחים בשעה שגירש רוחות או שדים ממקום כלשהו. הוא סיפר לנו שכשחי בקהיר[11] הייתה ילדה יהודיה שנכנסה בה רוח של מת. ההורים הנואשים, לאחר שהתייעצו עם טובי הרופאים והוציאו סכומי כסף גדולים לשווא, שאלו קבליסטים ידועים כיצד ניתן לרפא אותה מרוח זו. שלושת הקבליסטים שהגיעו לביקור היו יהודים אדוקים, מלומדים בתלמוד אך גם מסורים לספר הזוהר, ל"עץ חיים" ועוד. כשבאו לבית הילדה המסכנה הם החלו להגות שמות כמו גם שילובי שמות ותפילות מיוחדות מספריהם. הרוח הרעה, ברגע שהחלו לגרשה, התחילה לצעוק עליהם ולבסוף הכתה בהם. אחד האנשים קיבל פצע בפניו לפני שהספיק לברוח מהחדר עם האחרים.

אחד מקרובי משפחת הילדה הכיר את המורה חיים (שבאותו זמן עבד בקהילה היהודית בקהיר והיה מקורב לחכם והרב הידוע נחום) ובא לבקש שיתערב, כי הילדה גרמה צער רב להוריה המיואשים, והמצב החמיר מיום ליום. המורה חיים הסכים לבקר את הילדה למחרת. כשהגיע, הוא מצא קבוצה קטנה של בני משפחה, קרובים וחברים וביניהם גם את שלושת הקבליסטים יושבים ומחכים.

כשהמורה נכנס לחדר בו ישבה הילדה, היא מיד עמדה על רגליה כשראשה מוטה בשתיקה. הצדיק קרא אז לרוח. מבע פניה של הילדה השתנה לחלוטין ועיניה בלטו. "מה שמך, רשע?" שאל הצדיק תוך מבט כוחני. בקולה של הילדה נשמע קול גברי שענה לשאלה ולשאלות נוספות ששאל המורה חיים לאחר מכן כזמן פטירתו, זמן קבורתו, סיבת היענשו וטעות הילדה - הסיבה לפיה הורשה להיכנס אליה. הרוח החלה בשלב מסוים לבכות והתחננה בפני הצדיק שלא יסלקה. המורה ענה שהילדה נענשה די והותר וציווה על הרוח לעזבה ולהעניק לכולם סימן שיראו כי עזבה. ואכן, כשהרוח עזבה את גופה של הילדה, החלה רוח חזקה להשתולל בחדר, עד שהמורה חיים אמר: "די!", והיא עזבה. הרוח פסקה והכול דמם. הילדה חזרה מיד לטבעה, כאילו הקיצה מחלום, ולא הבינה מדוע היא שם ולמה ניצבים סביבה כל האנשים. היא גם לא ידעה מה קרה או כמה זמן עבר.

שלושת הקבליסטים ביקשו מחילה מהמורה חיים, שנזף בהם: טוב יהיה אם תנטשו טיפשות זו, אסור ומסוכן לנסות לגרש רוח, אלא אם כן ישנה ידיעה בנושא. ידע זה לא נמצא בספרים. בנוסף, לא ממני צריכה לבוא המחילה אלא מהקדוש ברוך הוא, מכיוון ששיניתם את ציוויו מהתורה לשמור על נפשותיכם. כמו כן השתמשתם בשמות המוזכרים בספרים, שימוש שאסור אפילו במחשבה, ובזבזתם זמן יקר.

הצדיק חיים לימד אותנו שאפילו "סודות" הכישוף האמיתי, להבדיל, אסורות בהחלט על פי התורה וכי לא ניתן ללמוד אותם מספרים. אף אם אדם קורא ספרות נרחבת בנוגע לכשפים, הוא לא יהיה קרוב יותר לאותם סודות מאשר היה בהתחלה. להבדיל אלפי הבדלות, מי שמתרגל כישוף אמיתי עושה זאת מן המסורת שבעל פה, ובדרך כלל מעביר את ידעו לתלמיד אחד אחרי שלמד שנים ממורה.

כישוף אמיתי תמיד מעורר "שמות טומאה", בעזרתם שדים מועלים ומצווים לבצע את דברי המכשף . על מנת לעשות זאת, המכשף חייב להיות מאוד מדויק ובעל אומץ, מכיוון שמראה השד הוא מחוץ לגדר העולם הטבעי. המכשף יראה לדוגמא שהקיר שלפניו נפתח והשד נכנס, או שהשד מופיע מולו בגודל בניין גדול. הצדיק חיים גם הסביר שבימינו כמעט לכל המכשפים האמיתיים (ישנם גם הרבה מכשפים מזויפים ושרלטנים) אין הכוח לראות את השד אלא רק לדבר איתו. השד מגיע בלי להראות עצמו, מאחר שהוא יודע כי אם יראה את עצמו, המכשף ימות מפחד או יאבד דעתו והשד לא רוצה לאבד את התלות של המכשף בו ואת התמורה שהמכשף מעניק לו עבור שירותיו.

הסיבות לכך שהתורה אסרה כישוף הן בעיקר שתיים: הסיבה הראשונה היא שהמכשף חייב להחזיר לשד כל תמורה שירצה. לרוב מדובר בדם חתול, ארנב וכד' המועלה כקורבן בשם השד. זוהי עבודה זרה בגלל שהמכשף חייב לשרת את השד ולציית לו. (יצוין: הדם מהווה מעדן לשדים, סיבה לכך שכל הפולחנים הפגאניים וטקסי הכישוף דורשים דם חיה או אדם. ה"כוהנים" של הפולחנים הללו היו למעשה מכשפים שביצעו "ניסים" דרך העסקת שדים, אשר בתמורה לפעולתם דרשו מה"כוהן" קורבן כלשהו. כך גם ה"כוהן" ששירת את השד התחזק מפעולותיו. בעזרת ידע זה, הקורא יכול להבין את הסיבה השורשית שבגללה בכל ההיסטוריה העתיקה המכשפים היו כה דומיננטיים וכוח העבודה הזרה היה כה עצמתי. האנשים גם נהנו מפעולות השדים ומן הקורבנות שהעלו, אך זאת רק אם המכשף הסכים לכך. המכשף הסכים רק בתנאי שיקבל תמורה לשירותיו ויצייתו לדבריו. יצוין כאן שבין כל הסיבות הרבות המסבירות את איסור אכילת הדם נמצאת הסיבה לפיה הדם הוא מזון השדים.

הסיבה השנייה היא "שמות הטומאה". מכיוון שהם טמאים, לא ניתן לאמרם בטהרה, ולפיכך על המכשף להיות טמא וזאת נעשה דרך שתן, צואה, זרע או דם וסתי. לפיכך אסרה התורה על כל מעשי כשפים טמאים המנוגדים לטהרה ולקדושה בה מצווה כל יהודי.

לולא שתי הסיבות הללו, קריאה לשדים לא הייתה אסורה. אנחנו מוצאים בתלמוד שהחכמים קראו לפעמים לשד מסוים כדי שיציית להם בעת הצורך. גם לצדיק מותר לקרוא לשד אם רצונו בכך ולצוות עליו. עם זאת, במקרה זה השד משועבד לגמרי לרצון הצדיק ולא להיפך.

חיוני גם שהצדיק יידע את סודות הכישוף, מאחר שלעיתים מתעוררים מקרים בהם יש לבטל כישוף על מנת להציל אדם שעליו הוא הוטל. ישנם אלפי סוגי כישופים וראש הצדיקים הנסתרים[12] מכיר את כולם לפרטיהם. פעמים רבות, ברוך השם, הייתה לנו הזכות להיות עדים למקרים בהם לאנשים שהיו קורבנות כישוף לא נמצא פיתרון לולא התערב בעניין המורה חיים. עבור הצדיק חיים היה מספיק להסתכל על אדם ומיד הוא היה יודע באיזה כישוף מדובר ומהי דרגתו וכן מי היה המכשף.

הנה דוגמא למקרה כזה: המורה חיים סיפר לי על נערה יפה וחכמה ממשפחה אמידה (ככל הנראה מקהיר), אשר התאהב בה קשות צעיר ערבי ממשפחה אמידה וידועה. הערבי הצעיר זימן מכשף צעיר ומוכר על מנת שיגרום לכך שהנערה תתאהב בו. המכשף הסכים לבקשתו בעד סכום כסף גדול תוך הסברים שבקשה זו דורשת כישוף חזק מאוד, המצריך הכנות רבות ומדויקות. לאחר פחות משבוע, הנערה, שהגיעה ממשפחה בעלת רקע יהודי מסורתי, החליטה לעזוב פתאום את האוניברסיטה בה למדה והתחילה להקדיש את כל זמנה לבילויים בחברת אותו חבר ערבי.

למזלה של משפחה זו, חבר טוב של אבי הילדה הכיר את המורה חיים, אשר הסכים להתערב בתנאי שהעניין יישמר בסוד. הצדיק הגיע לבקר את הילדה והבחין מיד שהיא נמצאת תחת השפעת כישוף מסובך בו נכתב "שם טמא" מסוים בדם נידה על עורו של חתול ואשר הונח מתחת לראש אדם מת שכבר נקבר. הצדיק ניגש ישר למכשף ואיים עליו בהרס כוחותיו לחלוטין אם לא יסיר את הכישוף. המורה חיים אמר לו: "אם ארצה, אוכל להרוס את כישופך בדקה אחת אבל אני רוצה שתתעייף בביטול הכישוף כפי שהשקעת בעשייתו". המכשף הלך והתיר את הכישוף, ומיד לאחר מכן חזרה הילדה לשגרת חייה הקודמת, עזבה את הצעיר הערבי ושבה ללימודיה באוניברסיטה.

ברור הוא שבנוסף ובנפרד לידע, דרושים במקרים כאלה גם אומץ וכוח על מנת להיכנס למצבים הללו.

גם עובדי הכוכבים והמזלות (שידועים גם כקוסמים) רכשו סודות שהועברו להם בעל פה ממורה לתלמיד. המורה חיים הסביר, שאם הקוסם לא היה מומחה בידע קבלת השפעתו של כוכב, הוא מסכן עצמו מאוד. הקוסם היה צריך לדעת מהו הרגע המדויק ומהו המקום בו היו צריכים להיאמר מילים וזאת תוך לבוש מסוים בעל צבע מסוים וכו'. הקוסם היה צריך לדעת את כל התנאים בהם השפעת הכוכב יכולה הייתה להתקבל, כאשר התנאים הם שונים עבור כל כוכב. עם זאת, בל ניתן למדע הישן של עובדי הכוכבים והמזלות כמאגים וכחכמי הכשדים, הבבלים והמצרים להאיר את עיני הקורא המודרני. סודות אלה היו מאוד מדויקים וכללו נוסחאות מסובכות וידע מקובל בנוגע למאפייני כוכבים מסוימים. הקוסם הפך למשרת הכוכב על מנת לקבל את השפעתו, וסודו היה לדעת במדויק איזו פעולה התייחסה לאותו כוכב מסוים - הוא היה צריך גם להשתחוות לכוכב ולהלל אותו, ומסיבה זו התורה אסרה פעולות אלה. רק הבורא, ישתבח שמו, ראוי לכל עבודה ושבח.

עם זאת, מותר להתוודע להשפעות, לכוחות ולפעולות כוכבים מסוימים, רק שידע כזה הוא בגדר סוד מוחלט (ומתקבל מהצדיק באופן שונה לחלוטין ביחס לעובדי הכוכבים הקדומים), אשר לא יכול להינתן לאדם שאינו נתון בהגנת הקדושה. הצדיק, דרך כוחו וידעו הנסתר, יכול לדעת ולשלוט בהשפעות השמימיות הללו, אך חוץ מאשר במקרים נדירים ומסוימים, אין הוא משתמש בכוח זה כלל. אחת הסיבות לכך היא, שההשפעה המגיעה מהכוכבים נמצאת בקשר ישיר עם טבע העולם, ועל כן הצדיק לא יתערב אלא אם כן ישנה סיבה מיוחדת לכך.

באופן כללי, התלמוד לא כלל סוגיות הנוגעות לכוכבים במידה נרחבת. ישנו ביטוי תמציתי, שהמורה חיים השתמש בו לרוב בשל הגדוּלה שנכללת בו: "חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא"[13] (דהיינו: כל דבר הנוגע לילדים, לחיים ולפרנסה תלוי בכוכב) (בבלי, מועד קטן, כ"ח, א'). השאלות בנוגע לנישואיו של אדם ולילדיו (מספרם ומינם) כמו גם לאורך חייו, לבריאותו הכללית ולאורח חייו הן שלוש קטגוריות רחבות בחייו של כל אדם שאין להמעיט בהן כמובן. כלומר: ההשפעה אותה מקבל כל אדם ישירות מן הכוכב, שמתחתיו הוא נולד, כבר נכתבו בשלוש הקטגוריות הללו כמו גם כל הנוגע להם.

המורה חיים הסביר לנו שהשפעת כוכבו של אדם יכולה לפעמים להיות מופרעת בעקבות פעולות שליליות שביצע האדם ואפילו על ידי מאפיינים שליליים "נרכשים" (האופי הטבעי של האדם, לעומת זאת, תלוי ישירות בכוכב שמתחתיו הוא נולד). יש גם כן שההפרעה נובעת מצד השם עצמו שמעכב.

לדוגמא: יכול להיות שכתוב לאדם בכוכבו, ששכרו בשנה מסוימת יהיה 30 אלף דולר. עם זאת לא כתוב בכוכב באיזו צורה יבזבז הוא את כספו (במיוחד הכסף שנותר לאחר הוצאות חיוניות). האדם חופשי למשל לזכות אחרים או להשתמש בכסף לעצמו או לבזבז אותו ללא מטרה או להשתמש בו למטרה רעה וכו'. זוהי, כאמור, כבר אינה השפעה ישירה של הכוכב שמחליט. גם אם יעזוב האדם את עבודתו מסיבה מטופשת מדובר יהיה בהחלטת האדם שיכולה לפגוע בהשפעת הכוכב, והוא יכול יהיה למצוא את עצמו בסוף אותה שנה עם סכום נמוך ממה שנקבע לו מלכתחילה. המורה חיים השווה את העניין למי גשמים הלכודים על גג בגלל מעצור, שלא מאפשר להם לרדת. דהיינו: ההשפעה יכולה להתקיים אך היא מנועה בשל פעולות שליליות והחלטות לא ראויות של האדם.

ידע האסטרולוגים תמיד יהיה ביחס לשלוש הקטגוריות לעיל: ילדים, שנים ופרנסה. ידע זה שמפיקים הם מ-12 המזלות של הזודיאק הוא בעל השפעה כללית, כאשר כל מזל מכסה חודש מסוים, ועל כן המידע הוא לרוב כללי ומעורפל ולא כולל דברים מדויקים כדוגמת את מי יפגוש האדם בעוד חמישה ימים.

בעבר הרחוק, לעומת זאת, היה קיים מדע נסתר, שהיה ידוע רק לאסטרולוגים בדרגה גבוהה ולמאגים. ידע זה גם נרכש על ידי מספר מצומצם של חכמים לפני חורבן בית ראשון. זהו הידע הנסתר בנוגע לכוכב המיוחד, שמתחתיו האדם נולד ואשר עוקב ומשגיח על האדם מרגע לידתו ועד לנשימתו האחרונה. לכל אדם כוכב שונה ביחס למקום ולזמן המדויק בהם נולד. מסורת נסתרת זו נשתמרה רק בקרב הצדיקים הנסתרים בני תימן והיא הגיעה לצדיק חיים, אשר יכול היה לדעת מכוכב מסוים הכול אודות האדם: עבר, הווה ועתיד, אם רק חפץ בכך.

מסורת האסטרולוגיה ביהדות החלה כבר מימי אברהם, אשר היה ידוע כמומחה גדול במדע הכוכבים. דרך ידע זה יכול היה הוא לדעת כי הוא ושרה לא יכלו להביא ילדים לעולם. ה' ברוך הוא אמר בתחילה לאברהם לעזוב את חרן וללכת למקום שיראה לו, מאחר ששינוי במקום הוא שינוי במזל, ובהמשך ביקש ממנו לעזוב את החישובים האסטרולוגיים שמהם הסיק כי שרה לא תוכל ללדת, מאחר שלמרות נכונותו של החישוב, ה' ברוך הוא הינו "משדד המערכות". ה' שינה את שמו של אבינו מאברם לאברהם ואת שמה של שרי לשרה, ודרך שינוי שם זה הוסר העיכוב מהשפעת הכוכב.

כוונתנו בהקדמה מקוצרת זו הייתה להציג בפני הקורא מספר נקודות: סודות הצדיקים האמיתיים נמסרים בסוד, כאשר צורת מסירתם וקבלתם הוא חלק מסוד זה. סודות אלו לעולם לא נכתבים. הסודות האמיתיים דורשים אחריות המתקשרת לדרגת הסוד. בשל כך, כל הסודות שנכתבו בספר הזוהר, בתיקונים ובכל כתבי הקבליסטים והחסידים הם פרי דמיונם ואין הם קשורים כלל לידע הנעלה של הצדיקים האמיתיים, שבזכותם העולם עומד. הצדיקים הנסתרים הם בני עלייה הנבחרים, שסובלים מאוד עבור אחרים ואשר סבלם מפוצה רק דרך ידעם העצום והסודי שנמצא ברשותם. אלה הם עבדיו האמיתיים של ה', שמהלכים בענווה לפני כל האנשים, בזים לכבוד ומואסים בכסף. אלו הם מבצעי רצון ה' הנסתרים, שאישיותם נשמרת בסוד מוחלט.

---

[1] ראו ב"חרם מדאורייתא" את החלום שבו מזכיר המדינה האמריקני בתקופת הנשיא בוש האב, ג'יימס בייקר, ציין:"לא נוכל לומר שעשר הספירות אינן קיימות, אך כן נוכל לומר שהעניין שונה מאוד מהצורה בה הקבליסטים מציגים זאת". סימן זה הוא חלק מהקבלה החדשה האמיתית ואין להכחישו. אני יכול גם להעיד שהצדיק חיים הזכיר את קיומן של עשר הספירות (אבל לא ספירות נאצלות, שהרי הבלבול העצום נולד מאמונת עולמות נאצלים מהאינסוף, ובזה כל השקר ועבודת "אלוהים אחרים על פני", בר מינן). הטעות קרתה גם בגלל שהאיסור האמיתי לכתוב, להגדיר או לתאר את עשר הספירות הללו הוא איסור שאינו משתנה עם הזמן. לדבר על הספירות ולנסות לתאר אותן מחלל אותן. רק הצדיקים האמיתיים "הולכים" בדרך הספירות ומכירים אותן. כל השאר, אשר סברו כי הם נמצאים בדרגה זו של ספירות וחשבו כי הם מבשרים את סוד התורה אשר יביא לגאולה הסופית, קיבלו אור חיצוני ומעוות, כשכל מה שהם "חשפו" הוא שקרי וחסר תועלת. לו התוודעו לאור האמיתי, הם לא היו מדברים או כותבים עליו.

[2] הקורא לא חייב להבין מושגים אלה על מנת להבין את הנושא בכללותו, אלא רק את הרעיון המושגי הכללי ואת הדוקטרינות הקשורות אליו. הכי חשוב לזכור כי האמונות האליליות אליהן אנו מתייחסים מגיעות מהמושג אצילות. הכרחי למלחמות השם להבין שאל לאדם לדבר על דרגות או על סיווגים בקשר לאל לפני או אחרי הבריאה. עובדה זו תסייע לקורא לא להתבלבל. אין לנו עניין במה שאומרים הקבליסטים בנוגע לעולמות הבריאה, היצירה והעשייה שלהם, אך חשוב להבין כי על ידי יצירת סיווגים או דרגות מעל דרגת הבריאה נוצרות דוקטרינות אליליות, דוקטרינות שהינן קרובות יותר לאלוהיות הנאצלות של דת ההינדו יותר מאשר לאמונה המונותיאיסטית של היהדות. בהתייחס לנצרות, ברגע שאנו יודעים שאמונת יוחנן בלוגוס מייצגת תיאולוגיה שקרית ההופכת את כריסטו לכלי יצירתו של האל, אין לנו עניין בשאר התיאולוגיה של יוחנן המתייחס לישוע.

עובדה זו יכולה להיות מקור לחלק מהבלבול בקרב תלמידים רציניים, אך ראשית חובה לזכור שהדברים שנכתבו לעיל הם עדותו של הצדיק, ראש ל"ו הצדיקים, חיים, שהתהלך באופן תמידי בדרגת קדושה עליונה. הוא זה שהעיד שאף על פי שקיים סוד אמיתי של עשר ספירות, כל מה שנכתב עליהן הינו שקרי וחסר תועלת, ומפחית את אמונת ישראל האמיתית. אנסה להקל על הבלבול בכך שאדגיש שהאיסור לא חל רק על ההכרה בקיום עשר ספירות נאצלות של עולם האצילות, אלא גם על אמונה בהן וכן על כתיבה ועל דיבור אודותיהן. ספירות נאצלות אלו לא קיימות וכל מילה המקושרת אליהן הופכת לאלילית. כל הדוקטרינות שנכתבו בנוגע לעשר הספירות מתבססות על עשר הספירות הנאצלות של הזוהר ולפיכך הינן שקריות, ולא משנה מהי רמת הסברן.

[3] "זעיר אנפין" הוא אל בצורתו האצילית המצומצמת. זוהי צורה "גלויה" של חשיפה של האין סוף, במסגרתה האל "מנמיך" את עצמו לדרגה של אדם קוסמי והופך למקור קוסמי לאנושות. לפיכך מתרחשת האצלה של האל מתוך מצבו האינסופי למצב אנושי, בו הוא מתגלה והופך למקור אלוהי לאנושות בעולם. זוהי המשמעות של אדם-אל קוסמי בדוקטרינת האצילות. ניתן בהחלט להבין מדוע התיאולוגים הנוצריים כה אהבו את הזוהר!

[4] בדרך כלל כשנמנים הפרצופים כתר נכלל בהם וכשהספירות נמנות נמנית בהן דעת. פרצוף אבא מתקשר לספירת חכמה, פרצוף אמא לספירת בינה, פרצוף זעיר אנפין לשש הספירות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד) ופרצוף נוקבא מתקשר לספירת מלכות. שוב, הקורא אינו זקוק לדעת שום דבר אודות מושגים אלו אלא רק להבין את רעיון ה"שיטה" שהעסיקה גם בזמן וגם במעשים את הקבליסטים מאז הזוהר.

[5] הרב קאפח שלח אש וגופרית נגד ההקשרים האליליים בחלוקת ראשי האל הנאצלים, הקרובה לפנתיאון היווני יותר מאשר לדיבר השני.

[6] מערכת יחסי אהבה זו, לדעת הקבליסטים, היא תוצאת מעשי ישראל, תפילותיהם, קיום מצוותיהם וכו'. כל ציווי התורה, על פיהם, הן למען איחוד זעיר אנפין ומלכות. זוהי כיפרות מוחלטת ציין המורי קאפח, העוברת על איסור "ריבוי רשויות" שחז"ל התריעו מפניו.

[7] מתוך כך צומחת "השפה המינית" של כל הקבליסטים המתארים את איחוד זעיר אנפין עם נוקבא, שפה שכנגדה זועק המחבר בפחד לגורל ישראל, כאשר הוא גוער ברבנים המתירים מערכת מונחים לא מוסרית בדברם על ה' ברוך הוא. דבר אחד הוא לדבר על איחוד סמלי של האל ועם ישראל המופיע בשיר השירים, ודבר אחר לגמרי הוא ליצור אמונה שלימה של תיאולוגית אצילות אלוהית בעלת מרכיבים זכריים ונקביים בחיפוש הנאה רוחנית מאיחודם דרך מעשי ישראל.

[8] הנצרות שגשגה במשך 2000 שנה בהתבסס על תפיסה זו. הזוהר הלביש את אותה תפיסה במתכונת אצילותית והעלה את העבודה הזרה לדרגה מטפיזית המשגשגת במשך 400 השנים האחרונות. לבסוף, עם זאת, עם הסרת הלוגוס של יוחנן ודוקטרינת האצילות של דה לאון, העולם יטוהר מדוקטרינות אליליות.

[9] אם יש לכם חשק להקיא, סימן שאתם מתחילים להבין את הנושא. אם ברצונכם לבכות, זה טוב גם כן, אך טוב יותר לבריאות אם תקיאו קודם. אם בטנכם ריקה, לכו לבית הכנסת הקרוב אליכם, עמדו, הכו על התיבה ודרשו הסבר, כשארון הקודש פתוח!

[10] מאות מהדורות של סידורים שונים טומאו בנוסחת עבודה זרה זו.

[11] אף על פי שהצדיק היה נסתר באיטליה, היו יהודים מקהיר שהכירו את המורה חיים מן הזמן שעבד בקהילה היהודית והיה מקורב לרב המוכר חיים נחום. הם גם ידעו שהוא היה ראש השוחטים ומורה ל-70 שוחטים בקהיר. הם כמובן לא ידעו את זהותו האמיתית, אך ידעו שהוא נכלל בקרב המסורת התימנית הנעלה וחלק אף ידעו שברשותו סודות וסגולות רבות (כידע סגולות הצמחים, האבנים וכו') של אותה מסורת. המורה חיים סיפר לי שהיה מסלק שדים והציל אנשים רבים בקהיר. חלק מיהודים אלו מקהיר שהשתקעו במילאנו ידעו לפנות בעת צרה. לרוב הצדיק לא סירב אך נזהר לשמור את המפגשים הללו בסוד והתמודד עם הקושי לפיו אנשים מתקשים לשמור על פיותיהם סגורים.

[12] כל ל"ו הצדיקים הנסתרים יכולים להרוס כל צורה של כישוף בכוח הקדושה הנחה עליהם, אבל לצדיק חיים היה הידע המוחלט והמדויק של היווצרות סוגי הכישוף.

[13] הצדיק גם הרבה לצטט את הביטוי התלמודי הידוע "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" (בבלי, ברכות, ל"ג, ב').