נגד תועבת דעת
האצילות של ספר הזוהר ושל כל הקבלה המזויפת שנוצרה בעקבותיה
צום גדליה תשע"ד,
באר שבע
בבית הכנסת הופתעתי
לרעה כשהרב, איש טוב, למדן ומתעמק בהלכה ובתלמוד, הביע בכוונות לפני תקיעות שופר
ביום הראשון של ראש השנה את המילים "וככל הכוונות של משה רבנו, וככל הכוונות
של רשב"י".
עד היכן הגעתם עם
הטעות הזו, בני ישראל?! אתם משבשים את כל התורה ולא יודעים. ואף על פי שנסלח לכל
העם בשגגה בדבר שנעלם מעיני העדה, הדבר כואב ומכאיב מאוד. עד כדי כך נפלתם שמשווים
אתם את כוונות משה בתורת הנגלה לרשב"י בתורת הנסתר של ספר הזוהר ושל כל הקבלה
שבאה אחריה, ה" יצילנו?! אי אפשר לסבול את הדבר הזה, ואין לי אלא לחזור על
האמת כדי להרוות את הצימאון.
חס וחלילה ושלום,
רבי שמעון בן יוחאי לא כתב ולא ראה ולא חלם על דבר מן הספר הפסול הזה ששמו ספר הזוהר.
הספר ההוא נכתב לפני כ-750 שנה על ידי משה דה לאון בספרד, אשר בדה את יחוסו לרשב"י.
אליכם אני מדבר,
בני ישראל שעוד יש לכם שכל חופשי ומשוחרר מכל הטעות הזאת הנוראה, שעוד לא נתקלתם
בעוון קץ אחרית הימים הזה. יש עדות לכל מה שאני אומר בדבר הזה. נקו את שכלכם מהסיבוך
והשכילו שהתורה לא בשמים היא ולא מעבר לים היא. רבי שמעון בן יוחאי לא עלה השמימה
להוריד תורת נסתר. הנגלות לנו ולבנינו והנסתרות לה" אלהינו. דעו כי הסודות האמיתיים
הנמצאים ביד הצדיקים הנסתרים האמיתיים לא בספרים הם כתובים, שהרי אסור לכתוב אותם,
וכל כתיבה שלהם רק מבלבלת את המוחות וגורמת לטעויות גרועות ולעבודה זרה.
ראו מה שקרה: כתוב
בספר, שהם מיחסים אותו לאברהם אבינו וקוראים לו "ספר היצירה" (אין ייחוס
זה לאברהם נכון)[1],
"עשר ספירות בלי מה". פרשנים מסבירים "בלי מה" - "בלי
מהות" וגם "בלום פיך מלדבר בהם". שימו לב כי המושג אינו "עשר
ספירות נאצלות", כי מושג זה נובע מתורתו של משה דה לאון מן המאה
הי"ג, במסגרתה בדה הוא ממוחו את שיטת האצילות, חיבר את כל ספר הזוהר על פי
ההמצאה האלילית הזו ובלבל את מוחות דורות אחרית הימים. אמנם מתקיים עניין של עשר
ספירות בלי מה, אך העניין שלהם ידוע ליחידי סגולה, ואסור לדבר בהם או להשתדל "לפתוח"
אותם, כי הם בלי שום מהות שיכולים לדבר בהם. לפיכך בלום פיך, זהו דבר עשר הספירות
ותו לא. ואם מדובר על עשרה "עולמות" מיוחדים ונסתרים, איך שיהיה הם בגדר
נבראים ולא נאצלים מהאין סוף, חלילה וחס.
המונח הזה "אין
סוף" לא מן התורה הקדושה הוא ולא מהמשנה או מהתלמוד או מהפוסקים. אין זו לשון
נכונה שיכולים להשתמש בה, כי עצם משמעותה הוא שלילי. אין לו סוף אז מה נעשה בו?
כלום. ומה שייכותו איתנו? אין, כדת אריסטו! מונח זה מביא לכיפרות, בדיוק כפי שהיה
בדור אנוש, בו אמרו שהאל שברא ועשה את הכול הוא למעלה מכל עניין, ואי אפשר לראותו,
ולכן מה קשור הוא לבני אדם ואיך יפנו אליו? הם בעלי גוף גשמי הצריכים לראות דבר
בכדי לעבוד אותו. כן חכמיה של אותה התקופה שהיו בעלי ידע רחב מאוד בדברי הכוכבים
הגיעו לנימוקי היגיון שדווקא בגלל שהבורא עצמו נמצא למעלה, ברא הוא בשבילנו את
הכוכבים, שהינם שריו המושלים בעולם. מאחר שניתן לראותם ולהכיר בסוגי הפולחן
השייכים להם, יש לעבוד אותם. על כן התחילו אז להוסיף את השם "אל" לכוכבים:
"אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה" (בראשית, ד', 26).
המחשבה כי ה" מצוי
למעלה מכל עניין באופן שאי אפשר לעבוד אותו הוא שורש עבודה זרה. מחפשים אז "סיבות"
ממנו, שהם למטה מעצמותו, בכדי למצוא מה לעבוד. שורש זה התחזק גם בדור הפלגה, כפי
שפירשו חז"ל בקבלה העתיקה שבעל פה את המילים "בְּנׇסְעָ֣ם
מִקֶּ֑דֶם" (שם, י"א, 2): נסעו מקדמונו של עולם. כלומר: התרחקו
מעצם הבורא על מנת לדבוק בנבראים יותר נמוכים.
גם עצם טעות שיטת
האצילות של ספר הזוהר קשור לעוון אבות זה, במסגרתו קראו לה' אין סוף, כשלאין סוף
אין שייכות בשום אופן לנבראים. אמרו באופן שקרי שהוא, האין סוף, צמצם את עצמו, בכדי
לעשות מקום לעולמות שלמטה ממנו, בצמצומים רבים עד אין מספר, בצימצום אחרי צימצום
עד שמכוח הצמצומים האציל אצילויות עד אין מספר. כולן אצילויות ממנו, אך מאחר שהם עוד
לא בדרגת נבראים, מדובר באצילויות אלוהיות, שכולן בדרגת אלוהות ומיוחדות עם האין
סוף. זאת היא שיטת יצרא דעבודה זרה באחרית הימים, שהצליחה, בעוונות הרבים, לשכנע
את הרבנים ולומדי התורה שכן הוא, והאמינו בטפשות שאין מילים לתאר דרגתה, שכל זה
יצא מפי רבי שמעון בן יוחאי, חס ושלום.
הסתכלו בפשטות וראו
שאין זה בכלל מאמונתנו. אנו בני ישראל לא מאמינים באצילות האלוהות ובפרצופים של
אדם קדמון, אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקביה, שלפי דעתם כולם אלוהויות
נאצלות. אין זו תורת משה רבנו שאמר "קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ
וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים, ל', 14). "לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא"
(שם, 12) תורתנו ולא מעבר לים. מדובר בחוקים ומשפטים, חכמה ובינת דברים, מוסר ופחד
מהעוונות. ה" ציווה "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (שם,
י"ח, 13), והמשנה אמרה "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא
לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור" (משנה חגיגה, ב', א'). והם
עשו את ההפך מכל זה. לבודהיסטים יש אצילויות של הבודהא אבל אנחנו בני ישראל, לא
בודהיסטים!
מי ומי בשכל ישר
יגיד על הבורא ישתבח שהוא צמצם את עצמו?! מי יעז להגיד דבר שכזה?! על מי מדברים
ועל מה מדברים?! וכי השכל האנושי יכול להשיג מה הבורא עשה או לא עשה בבריאתו את
בריאותיו?! איזה בן אדם ישר יכול לטעון שה" צמצם את עצמו?! האם השכל האנושי
יכול להשיג משהו ממי שברא מיליארדי כוכבים ולכולם שמות קרא וברואים עד אין מספר והוא
מכיר את כולם? איזה שכל של טפשות וכסילות ואווילות יחשוב לומר שהוא צמצם את עצמו?!
אומרים מילים ולא שומעים מה אומרים! כל ספר הזוהר הוא כזה וכל הקבלה המזויפת שיצאה
ממנו. אומרים מילים ומתפעלים על ההבל ועל הריק אך למעשה לא מבינים מה שאומרים ומקבלים
את מה שקיבלו מאחרים שכבר נפלו לפח, ושוב אין הבחנה. האמונה שקיבלנו מאברהם אבינו
וממשה רבנו בתורה ומהנביאים ומהחכמים אין לה שום דבר מכל הדברים האלה, וכל הספרים
ההם חייבים שריפה, כי מלאים הם בשקר ובעבודה זרה! זוהי שגגה נוראה שנפלו בה עיני
העדה באחרית הימים וצריכים להיטהר מהעוון הזה לפני שתוכל הגאולה השלמה לשכון
בעולם.
מכל מקום ה"
ברוך הוא הינו סלחן, כי בשגגה נעשתה הטעות הנוראה הזאת ובתמימות חשבו רבנים גדולים
שדרכיהם בקודש, כרב חיים ויטל, או כגאון מווילנא או כגדולי תורה רבים בארבע מאות השנים
האחרונות, כי דברי ספר הזוהר הגיעו מהתנא הקדוש רבי שמעון בן יוחאי. הם לא הבחינו
בכל מה שקשור באמת ונפלו לעוון עץ הדעת טוב ורע מרוב הטעם והיופי והשכל שלו, ואכלו
את הרע בחושבם שהוא טוב. הם נפלו בעוון דור אנוש לחשוב שהיות האין סוף למעלה מכל
דבר צמצם את עצמו והאציל מעצמו פרצופים על פניו, ומבלי דעת שמו פרצופים על פני מי שהזהיר:
"לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי" (שמות, כ', 2). מדוע
נאמרו המילים "על פני"? הרי היה מספיק לומר "לא יהיה לך אלהים
אחרים". אך הדיבר השני מוכרח להגיע אל העבודה זרה הכי מתוחכמת שיכולה
להתקיים, אלו הפרצופים הנאצלים של דוקטרינת האצילות של ספר הזוהר!
וכן נסעו מקדם ולא
רצו לעבוד את ה" בעצמו, אלא דברים קרובים יותר להם, לפי דעתם המעוקמת בענייני
הפרצופים הנאצלים ועשר הספירות הנאצלות, ובחושבם שהם השורשים של הדברים הנבראים
שלמטה. הם שכחו שהשכל האנושי לא משיג ממש את הבריאה יש מאין, ושיש להאמין רק
באמונה פשוטה! מה ישיג השכל האנושי מדברים שלפי דעתם עליונים על דרגת הבריאה יש
מאין?! טעות גדולה היא כי אסור לנסות לעלות על עניין הבריאה יש מאין ולהמציא דברים
שלא היו ולא נבראו. ירחם ה" על עמו ישראל, שמרוב שכלו הגדול נפל בעוון הכי
גדול בשכל הכי פסול ומעוקם והמציא את חכמת האצילות שאינה חוכמה כי אם תהפוכות.
תקופת אחרית הימים
לישראל היא בת ארבע מאות שנה והשואה היא סוף אחרית הימים לישראל, ובארבע מאות השנים
האחרונות ספר הזוהר וכל הקבלה המזויפת נכנסו למחנות עם ישראל. הם עשו חיל בירושלים
והוסיפו עוז וכוח במקובלי צפת ואחר כך נכנסו לכל מחנות החסידים, שנאחזו בסבך מבלי
להבחין בסיבוכו. ספר הזוהר נתקבל בטעות כספר קדוש וגרם למחשבה שכאילו התורה מגלה
את החלק הנגלה, בעוד שהוא מגלה את החלק הנסתר של התורה. עם זאת כולו שקר וכזב וכל
שיטת האצילות מנוגדת לעצם אמונת התורה ולכל המסורת. רק הרב "הפטיש" יחיא
אבן שלמה אלקאפח מצנעא, תימן, בספרו "מלחמות השם" הסביר בטוב טעם מכל צד
ובכל נימוק מן התורה, התלמוד והפוסקים את האיסור על דוקטרינת האצילות. למרבה הצער,
לא שמעו לו אז ומקובלי ירושלים החרימו ב-1931 את ספרו שלא התפרסם ברבים.
רק בדורות הבאים יובן
בבהירות ממשית את כל מה שמוסבר כאן, כשכל מי שיתעמק בדברים יבין את עובי העבודה
הזרה הנמצאת בדבר האצילות, ואיך שעוון זה מזייף, משבש והופך לגמרי את אמונת התורה,
לפיה תמים תהיה עם ה" אלהיך.
יש עוד טעם בעוון
קץ אחרית הימים, והוא עניין גדול בתורה שלא יכולה הייתה להיות הבנתו מושלמת עד שלא
יצא עוון קץ: שדעת האצילות הייתה בהשגתם של הערב-רב וגרמה לעגל הזהב. גם כאן העוון
בעבודה הזרה דק ומתוחכם מאוד, כשאהרון לא הבין אותו לאשורו, ועד הסוף נדמה היה לו
שהיה אפשר לכלול את עגל הזהב שיצא בעבודת ה", באומרו "חַג לַיהוָה מָחָר"
(שם, ל"ב, 5). במקום אחר הסברנו מה הייתה מחשבת האצילות של הערב-רב גם כלפי
משה שהחשיבוהו לנאצל אלוהי, וכשלא חזר חשבו שנלקח ועלה למאצילו וכו'. ועוד הסברנו
את טעמו של משה בשבירת הלוחות. בקיצור נמרץ אומר שלולא ניתץ את הלוחות שהיו כתובים
באצבע אלהים, היו כאלו שמחשיבים את הלוחות ואת הכתב בהם לאצילות האלוהות. לפיכך משה
רבנו שיבר אותם בכדי לשלול את שורש העוון הזה לדורות הבאים. והוסבר גם שמחשבת
הערב-רב מקורה במצרים, בה היו רגילים במחשבת תשעה אלילים כשפרעה היה האל העשירי. הם
לא החשיבו את "אתום", אשר לפי התיאולוגיה שלהם היה האל הראשון שיצר או
האציל את שאר האלים, ולכן גם לא נספר במניין האלים ונחשב למעלה מכל עבודה.
העניין העיקרי בכך
הוא שמשה רבנו, עליו השלום, היה מודע לדעתם האצילותית מפני שלמד בבית ספר חרטומי
מצרים, בעוד אהרון, הכוהן הגדול, לא הבין את דעותיהם מאחר שחי תמיד בארץ גושן. מכל
מקום אף על פי שאהרון גרם לחטאה גדולה, הוא בעצמו בתמימותו חשב שישנה דרך, ושהעגל
ייחשב לדבר שיכול להיות חלק בעבודת ה", ולכן הכריז "חג לה" מחר"
ופעל בעקבות כך. חשוב הדבר הזה באחרית הימים, כי כן היא הטעות הנוראה שנפלו בה
הרבנים שבתמימות ליבם קידשו את ספר הזוהר וחשבו אותו לתורת הנסתר של היהדות, חס
וחלילה ושלום. הם לא כיוונו לעבודה זרה. הרי אם אהרון היה עובד עבודה זרה באופן
מכוון כלפי העגל, הוא היה מפסיד את זכותו להיות כוהן גדול לאחר מכן. לפיכך אין ספק
שפעל בשגגה ובתמימות כשחשב את מה שחשב. זהו גם עוון הרבנים בארבע מאות שנות אחרית
הימים שנמשכו עד לימינו אלו. לבסוף עם ישראל יצטרך להבין את כל הטעות הזאת, להיטהר
ממנה ולהסיר את כל אלוהי הניכר מקרבו. באופן זה יוכל הוא להגיע לבית אל, אמן וכן
יהי רצון. אז גם תתברר כוונת משה רבנו בשבירת הלוחות, ויחזור כל עם ישראל לאמונה
הפשוטה של "תמים תהיה עם ה" אלהיך". אמן וכן יהי רצון.
[1] ספר היצירה שקיבל
אברהם אבינו הוא באמת ספר הקבלה המעשית, והוא נמסר בסתר ליצחק וליעקב, כפי שמצאנו
את כוח הקבלה המעשית ביד יעקב אבינו וכו'. ומובן שחכמת הקבלה המעשית לא נמצאת בשום
ספר שמוכרים אותו להמוני העם.