כתב: פרץ גרין

תרגם: משה לוי

ספר ישועת ישוע

מגונמן 90 של ספר אסתר ("בין הסימנים ההתחלתיים לסימנים השלמים")

(26 במאי 2013): לטקסט זה (שנכתב ב-1990 והושלם ב-1995) יש שתי מטרות עיקריות: 1. לחשוף הסבר חשוב של הפסוק: "נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם" (תהילים, ס"ו, 5), המתייחס לאכילת האנושות את הפרי האסור ומוחל על השליחות המשיחית של ישוע. 2. הסבר סופי של הנבואה האחרונה של מלאכי.

גנומן 90: ספר אסתר מגלה את דרכי הצדק של התוכנית האלוהית של גאולת האנושות.

תפיסה של התוכנית האלוהית בהיסטוריה מעצבת דרך חדשה שבה אדם יכול להתעלות ביראת ה' ולחוש עצמו תחת בחינה ישירה של בית הדין העליון.

ספר ישועת ישוע: הצלת ישוע

"דרכי צדק בתוכנית האלוהית": הדרכים של ה' הן צודקות. גם הטעויות של האנושות מגיעות לבסוף כדי להצדיק את הגאולה ההיסטורית שה' התכוון להביא מן ההתחלה. כפי שהוזכר לעיתים קרובות בספר משנת חיים, חוה ואדם חטאו, אך הם היו חייבים לחטוא, אחרת האנושות לא הייתה נולדת. זהו העיקרון שכמעט אינו ניתן לתרגום: "נורא עלילה על בני אדם".

ואכן אין הבנה עד שהטעות של האדם מתוקנת ונראה היתרון כתוצאה מכך.

חכמה אמיתית שוכנת בהכרת הסתירות שחייבות לנבוע מהגבלות האדם, ובאותו הזמן בהכרת השלמות ואי הסתירה האבסולוטית של פעולת ה'. זאת מאחר שהוא מעל הזמן ומעל כל הגבלה. אך עדיין, בדיבורו עם האנשים ובשיעוריו האישיים וההיסטוריים, שאותם הוא מלמד את האדם ואת האנושות, הוא חייב להפיץ את הטבותיו בהתאם לגבולות האדם, הן בזמן והן ביכולת.

אדם וחוה היו צריכים לאכול את הפרי, מאחר שהם היו צריכים לחטוא. אחרת כל ההטבות של ה' לא היו ניתנות לעולם לאנושות הנגאלת. אדם וחוה צוו לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע כדי להעניק להם את האפשרות לא לציית לציווי. הנחש היה צריך להישלח כדי לוודא שהחטא יתבצע. במתנה האלוהית הגדולה של "הבחירה החופשית" היה צריך להשתמש באופן שגוי כדי שהיא תהיה ידועה, תובן וישתמשו בה כהלכה לבסוף.

בכל שלב בעלילה הסתירות מוצגות. כיצד אפשרי הדבר שאדם וחוה צריכים להיות מצווים לא לאכול מעץ הדעת, כדי שתהיה להם בחירה חופשית לא לחטוא, בעוד באותו הזמן הם חייבים לחטוא כדי שהתוכנית האלוהית של הגאולה ההיסטורית הגדולה של האנושות תתגשם? נורא עלילה על בני אדם!

ניתן לפרק לגורמים את הפרטים ולראות את הטיעון מאחורי כל תוצאה, אך הסתירה כאן בין להיות בעל בחירה חופשית או לא נשארת תהומית. הסתירה לא יכולה להיפתר בהיגיון אנושי.

למעשה הסתירה הופכת לכזו מאחר שאנו מדברים עליה באותה רמה של זמן ומקום. אין המטרה למנוע את הסתירה במונחים אנושיים, מאחר שלא התבקשנו לוותר על ההיגיון האנושי שלנו, או להניח טיעון נעלה שאינו תואם את העולם.

ועדיין שתי הטענות נכונות. אדם וחוה היו בעלי רצון חופשי, בעוד באותו הזמן, מסיבה של טיעון "נעלה", הם לא יכלו להימנע מלחטוא.

היו שניסו לשער מה היה קורא אם הם לא היו חוטאים, אך מסקנותיהם אינן בוגרות כפי שהאנושות הייתה יכולה להיות, אם היא לא הייתה נופלת את חטא הידע של הטוב והרע. האדם היה חייב לדעת, אחרת הוא היה טהור כמלאך, ותמים כתינוק.

הוא אף פעם לא היה יודע אודות היתרון של האור בניגוד לחושך. הוא לא היה יכול להעריך אור חיצוני ותמידי או את הניגוד לו. הוא לא היה יכול לומר: "זה רע" או "זה טוב". לא הייתה נוצרת התורה אם חוה לא הייתה אוכלת מן הפרי האסור. נורא עלילה על בני אדם.

האם אנו מצדיקים את החטא? האם אנו אומרים שבגלל נורא עלילה על בני אדם אותו אדם אינו אחראי למעשיו? גם זה ההפך מן האמת ומן התפיסה האמיתית של הבחירה החופשית.

הבה נגיע לאירוע שבו העיקרון "נורא עלילה על בני אדם" חייב להילמד ולהיות מיושם: ההיסטוריה המדהימה והטרגית של המנדט המשיחי הראשון, זה של ישוע מנצרת. ישוע אכל גם הוא מן הפרי האסור של רצונו החופשי, בעוד באותו הזמן הוא לא היה יכול לפעול אחרת. הסיפור הנורא והמדהים של אותו חטא הכרחי, הוא המהות האמיתית של ספר ישועת ישוע.

האם לישוע הייתה בחירה חופשית לא לקבל את השליחות? כן, אבל האם הוא יכול היה לא לקבלה? לא! ברגע שהוא קיבל אותה והתחיל לפעול במסגרתה, האם היא יכולה הייתה להצליח? כן, אך רק בתיאוריה. לעומת זאת בסיטואציה כפי שהתרחשה, התשובה היא לא. אם ישוע לא היה עוזב לעולם את קהילת האיסיים, האם הנצרות הייתה נולדת? לא. האם הנצרות הייתה חייבת להתקיים? כן, אחרת לא הייתה הצלה לבני הצאן הנאבד של בית ישראל מסיבה זו. בנוסף לכך יש גם סיבות נוספות.

האם ישוע היה יכול לשכנע אי פעם את הפרושים והרבנים של אותה עת באמת שליחותו? לא. האם מישהו ניסה לשכנע אותם בשליחות? כן, ככתוב: "וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי, ג', 24). השליחות הזו הייתה צריכה להתקיים, מוצלחת או לא, בדרך אחת או אחרת.

אם ישוע, לאחר עזיבתו את בית הספר האיסיי, לא היה משתמש בסודות הקבלה המעשית שאותם הוא קיבל בו, האם מישהו היה מאמין לו? קרוב לוודאי שלא. האם היה זה חטא לפעול כך? כן, וישוע הפר את שבועתו העצמית באופן זה. אך כאשר ישוע השתמש בסודות אלו בציבור, האם הוא יכול היה להימנע מיחס שקרי ומוגזם כלפיו? לא. האם הוא יכול היה שלא להשתמש בסודות? כפי שנאמר לעיל, אם הוא לא היה משתמש בהם, אף אחד לא היה מאמין לו. לפיכך השימוש שלו היה שם נרדף לניסיונו להגשים את השליחות. היה הכרחי שלפחות מישהו יאמין וילך אחריו. הוא היה חייב לחטוא. הייתה לו בחירה חופשית לא לחטוא, אך אם הוא לא היה חוטא, הוא לא היה יכול להגשים את שליחותו.

ברגע שמלומדי התורה סירבו להכיר בשליחות ישוע, האם השליחות הנוצרית שהתפתחה והתקדמה לאחר מכן הייתה יכולה להיות חסרת טעויות ביחס לאמונה? לא. היה זה בלתי אפשרי, אחרת הנצרות הייתה מחליפה את המסורת היהודית. בנקודה זו הנבואות ביחס לעם היהודי לא היו יכולות להתגשם, מה שהינו בלתי אפשרי. אך שוב, האם הגילוי הנוצרי היה צריך להתוודע לעולם? כן. זהו חלק מן התוכנית ההיסטורית האלוהית. למען תיקון העיוותים הרוחניים של פאולוס, היינו צריכים להתעמק באיגרת אל הרומים כדי ללקט את המקומות המעטים בהם רוחו של פאולוס גילתה אמת מעניינת, אמת שהוכחה על-ידי הסימנים השלמים. "וְכֵן כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשֵׁעַ כַּכָּתוּב וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל" (האיגרת אל הרומים, י"א, 26).

לא משנה באיזו דרך או מאיזה צד אתם מביטים, חוה אכלה מן הפרי האסור בחטא, אך היא הייתה חייבת לעשות זאת, מאחר שהכוונה האלוהית דרשה זאת. וכך גם ישוע, המשיח היהודי הראשון, היה צריך לחטוא ולנהל את שליחותו, תוך שהוא אוכל מן הפרי האסור. אם הוא לא היה עושה כך, התוכנית הגאולית של ה' בזמן ימי הדין האחרונים לא הייתה יכולה להתגשם. נורא עלילה על בני אדם.

גנומן 94: איחוד המסורת החדשה של כוכב בית לחם והמסורת היהודית.

(נכתב ביוסטון, טקסס, 1991): אנו לחלוטין לא מדברים על "סינקרטיזם" (שילוב אמונות) דתי, ואין כל "פשרה" בברית החדשה השלמה. כשמדברים על ה"איחוד" בין הנצרות ליהדות, חייבים לשים לב שהנצרות שאנו מזכירים כאן יש לה מעט מאוד או "כלום" במשותף עם הנצרות המסורתית. כל התיאולוגיה הנוצרית היא שקרית, ולכן כל תפיסה בנצרות פורש באופן שגוי. כפי שהוסבר בכתבי תיקון הנצרות, הבסיס של השקר הנוצרי הוא זה שהסימנים המשיחיים ההתחלתיים פורשו כאילו הם הסימנים השלמים. ברור שהדבר סילף כל דבר אחר.

אם כך, היכן האיחוד? שימו לב שהטקסט כאן מבחין בין מסורת כוכב בית לחם[1] והמסורת היהודית. הכוונה היא שהמסורת המשיחית שהייתה עד כה בידי ה"נצרות" דרך הברית החדשה, מתאחדת או מתחברת יחד.

ושוב אני שומע את קולות הרבנים והמלומדים היהודים צווחים עלי: האם אין זו כפירה לומר שהמסורת המשיחית הייתה בידי נוצרים? האם לא התפללנו למשיח בן דוד במשך אלפי שנים?

אמת, אכן התפללנו להגעת המשיח במשך אלפי שנים, אך לא ידענו למעשה דבר אודות ה"מסורת המשיחית" שהתגלתה בידי כוכב בית לחם, ובמיוחד אודות המשיחיות האוניברסלית של כוכב כריסטו. מה יכולנו להבין אודות דמעות רחל, מבלי לדעת לאילו עדרים שוטט הצאן הנאבד של בית ישראל? כמו כן לא היינו מודעים לישועת ישוע שניבא: "לֹא שֻׁלַּחְתִּי בִּלְתִּי אֶל הַצֹּאן הָאֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (מתי, ט"ו, 24).

עם המפתחות לגילוי של הנצרות המקורית בבית הספר האיסיי, אנו בהחלט מאשרים שהיהדות המסורתית החמיצה את הסירה המשיחית לפני 2000 שנים.

העובדה שהיהודים לא הצליחו לעלות עליה היא אמיתית. כל מה שאנו מסבירים כאן ביחס לעיקרון "נורא עלילה על בני אדם", כדי להבין את שליחות ישוע, מתאים לצד הנגדי של היהדות המסורתית באותה עת. ליהודים הייתה בחירה חופשית כדי לתור אחר שליחות ישוע ולגלות מה היא ומה הוא אומר, אך המצב של היהודים והיהדות אז לא אפשר אפילו להתחיל חקירה כזו. באותו אופן שישוע לא יכול היה לבצע את שליחותו ללא ביצוע חטאים, כאמור, כך גם הרבנים לא היו יכולים לשמור על איזון היהדות המסורתית, אם הם לא היו לכאורה "חוטאים" בפני הגילוי החדש שאותו לימד ישוע.

לא הייתה זכות מיוחדת בארץ באותו הזמן כדי שהדברים יקרו אחרת, אך הפרטים הייחודיים, הזכויות, החסרונות, הטיעונים והיכולות, היו כולם משניים לחשבון של מבצע ומניע הגאולה ההיסטורית. כל מה שקרה אז בציון אלפיים שנים של מסלול כוכב אברהם, היה הכנה חיונית לזמן הגאולה השלמה, כאשר אותו הכוכב ישלים את מסלולו הגדול בן 4000 השנים.

למעשה האיחוד של שתי המסורות קשור לאיזון המושלם בין כוכב אברהם וכוכב מלכיצדק. כוכב אברהם מייצג את המסלול ההיסטורי הגדול של המסורת היהודית. כוכב מלכיצדק מייצג את המעגל ה"מלווה" של המשיחיות האוניברסאלית. שני הגילויים המשיחיים הבסיסיים הם משיחיות אוניברסאלית ומשיחיות יהודית. בסימנים שני אלו מיוצגים על-ידי כוכב כריסטו בסימן הראשון ועל-ידי סימן החמור, משיח בן דוד, האוכל את לחם בית לחם, בסימן הרביעי, אך כוכב בית לחם אינו יכול להיות ללא אותם סימנים אוניברסאליים עבור הגאולה השלמה. הדבר נכון במיוחד בשל העובדה שהצאן הנאבד של בית ישראל נשמר ויינצל, לבסוף, על-ידי המשיחיות האוניברסאלית. אם הם לא ינצלו, לא תתרחש גאולה.

ברכת מלכיצדק לא הפחיתה דבר מרמתו של אברהם, אך השלימה את רמת אברהם למען תושבי הארץ, כדי שגם הגילוי המשיחי לא מגיע כדי להפחית את ברכת המסורת היהודית, אלא להרחיבה לעולם. אין זו פשרה, אלא חתונה, שבה שני הצדדים משלימים האחד את השני, כל אחד דרך המידה של טבעו השונה, המעניק מעצמו כדי ליצור אחדות, שבצורה אחרת לא היה ניתן להגיע אליה.

מסיבה זו ישוע השווה את עצמו במספר הזדמנויות לחתן. הוא ידע היטב שהוא מייצג באותו רגע את הנישואים בין היהדות המסורתית לגילוי המשיחי. מקרה נטילת הידיים הוא סמל לשתי המסורות, שבאותה עת לא יכלו למצוא שפה משותפת כדי ליצור נישואים.

התלמידים, בהתלהבותם הרגעית בשל היותם קרובים לישוע ובשל תאבונם ללימודיו, שכחו לבצע נטילת ידיים טקסית לפני אכילת הלחם. גם ישוע לא הוכיח אותם על כך או הזכיר להם את הפרטים בנוגע לנטילה. היה זה רגע משיחי. אור הכוכב המשיחי קידש את ידיהם ואת הלחם והמזון.

מלומדי התורה לא היו באור זה, והם לא יכלו לראות אף סיבה מדוע לא לבצע את המנהג. הם מיד השתמשו במקרה זה כדי להוכיח שישוע לא מלמד את המסורת היהודית.

לישוע הלא מובן, אשר אכל את לחם סימני האיסיים, לא הייתה ברירה אלא להכעיס את מלומדי התורה אף יותר, בתשובה שהם לא יכלו לקבל בוודאות עד להגעת מלכות השמים: "אֲשֶׁר לוֹ הַכַּלָּה הוּא הֶחָתָן וְרֵעַ הֶחָתָן הָעֹמֵד וְשֹׁמֵעַ אֹתוֹ שָׂמוֹחַ יִשְׂמַח לְקוֹל הֶחָתָן הִנֵּה שִׂמְחָתִי זֹאת עַתָּה שְׁלֵמָה" (יוחנן, ג', 29).

ישוע, עם זאת, לא לימד נגד המסורת. תשובותיו חייבות להיות מובנות, מאחר שדבריו נשקלו היטב. במקום אחר הוא אמר: "לָכֵן כֹּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לָכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוֹּ רַק הִשָׁמְרוּ מֵעֲשׂוֹת כְמַעֲשֵׂיהֶם כִּי אֹמְרִים הֵם וְאֵינָם עֹשִׂים" (מתי, כ"ג, 23). יש הוכחה ברורה במילים אלה לכך שישוע לא לימד דבר נגד השיעורים שבעל פה של הרבנים.

אך ה"חתונה" בין המסורת הקלאסית למסורת המשיחית של כוכב הלחם מכילה שמחה שמימית שלא מוגבלת על-ידי פרטים פעוטים באותו רגע היסטורי. ועל אף שאותה שמחה הייתה בשל מה שיכול היה לנבוע ממנה בסוף בגאולה השלמה, באותו רגע הייתה זו חתונה שלפני נישואים למען האיחוד האמיתי שיתרחש. היה זה גם סימן של התעברות אמו של ישוע לפני הנישואים. הוא היה ה"חתן" לפני הנישואים האמיתיים של הגאולה השלמה.

לשליחות המשיחית שלפני החתונה הייתה מטרה חיונית בתוכנית הכללית של הגאולה ההיסטורית. הגאולה ההיסטורית הסופית לא הייתה יכולה להתקיים לולא ההכנות ההיסטוריות שקודמו על-ידי הניסיון שלא התגשם לאחד את כוכב אברהם עם הכוכב המשיחי.

הסימנים של החתונה המשיחית נקראים לכן נוצריים, מאחר שהם נשארים במחנה הנוצרי, ללא אפשרות להתקשר רוחנית באופן כלשהו לעולם או לצאצאי עשו או לעשרת השבטים האבודים של בית אפרים. היהדות נשארה ללא אישה, והנצרות נשארה ללא בעל. כוכב אברהם לקח את אנשיו אל הגלות. סימן כוכב בית לחם נכנע לכוכב כריסטו, שהתחיל אז את שליחותו הארוכה לקבץ אומות רבות. הוא ניסה לקרוא לאמת בעצמו, אך כאישה ללא בעל היה הניסיון לא שלם. לפיכך הוא נפל אל דוקטרינות פולחן אליליות. לא היה לו בעל לחזק את בסיסו. כעשב בר הוא התרבה ויצר גרים. הוא היה משיחי לגמרי, אך הוא לא יכול היה להחזיק באמונה הטהורה של אברהם אבינו.

ליהדות יש אמיתות דוקטרינליות וחוקי תורה קדושים, אך אין לה מזל. ללא "כוכב המזל של המשיחיות האוניברסאלית" היא לא תוכל להביא את אמיתותיה אל העמים, ולא תוכל להפוך את עצמה לאהובה בקרב האנשים בעולם. בעיני העולם הייתה זו צביעות אומללה, שאינה מסוגלת להכיר את תפארת החתן, אלא רק מוכנה ליצור רעש גדול בנוגע לנטילת ידיים. נורא עלילה על בני אדם.

האיחוד אינו רק מיזוג או פשרה, אלא איחוד של שני מינים באור ובאמת, אשר מחזקים האחד את השני. לכל אחד יש מידותיו, וכל אחד חסר במשהו. חיסרון זה יכול להתבטל רק על-ידי מידת האחר. זהו הערך של הנישואים האמיתיים.

ועדיין, עד כה, העם היהודי לא יכול לחפש את אשת המזל הטוב שלו, מאחר שאין לו דרך להכיר את אמת הסימנים המשיחיים של הגילוי הנוצרי. המטרה העיקרית של ספר אסתר היא לספק את הידע שעד כה היה חסר, ולעורר את יהודי העולם אל היסטוריה אמיתית של ישועת ישוע, המנדט הטראגי של כוכב כריסטו בשלבו ההתחלתי. נורא עלילה על בני אדם.

בדיבור על דת המונח "סינקרטיזם" אינו מונח חיובי. אדם חושב, לדוגמא, על התאמות של תבניות שונות של עבודת אלילים המשולבות בפולחן הקדושים הנוצרי.

גם המונח "פשרה" אינו רצוי בנוגע לסוגיות האמונה. האמונה האמיתית מבוססת על שני הדיברות הראשונים. פשרה אינה יכולה להתקיים ללא סטייה מן האמת.

אנו דוחים לפיכך את המונח "מיזוג" ("סינתזה") בהתייחס לאיחוד של מזבח מלכיצדק והמסורת היהודית בבית התפילה של הגאולה השלמה, גם אם יש הגעה משולבת של כוחות בנישואים החדשים של שתי המסורות.

"מיזוג" יכול ליצור טשטוש של היהדות המסורתית במובן מה. יהיה זה מטעה, וירחיק בוודאי את היהודים המסורתיים הקשורים להלכה. במקום זאת יש להביט על הסוגיה במונחים של איחוד מזבחות בבית הגאולה השלמה. האיחוד הוא הכרחי לשלמות בית התפילה, בית תפילה המיועד לצרכים הרוחניים וההוראתיים של כל בני האדם.

הברית החדשה השלמה לא נכנסת להלכה. ההלכה היא הדרך של בית הכנסת המסורתי, בעוד החוק החדש המתייחס למזבחות יהודה ואפרים הוא בשום אופן לא "מפושר" על-ידי החוק האוניברסאלי של מזבח מלכיצדק. הרפורמה הגדולה ביהדות שניתנה על-ידי הסימנים השלמים עבור מזבחות יהודה ואפרים אוהבת את אוניברסאליות מזבח מלכיצדק והיא מכירה בכך שהיא לא תושלם בלעדיו. גם השליחות של האיל שהועלה קורבן מוזכרת על כל המזבחות, אך זוהי סוגיה של אמת נבואית בתורה. אין זו דרך של פשרה בשום מובן.

ואכן הכוח הגדול של הברית החדשה של ירמיהו, הכוח המקשר בין ההרמוניה של מזבחות בית הגאולה השלמה, הוא החוק החדש. חוק חדש זה ניתן מאותו האל שגילה את התורה בהר סיני. דרך הליכה בדרך החוק החדש, הובטח על-ידי אהיה אשר אהיה שהיהודי יגשים את כל מה שעליו הוא צווה בתורה.

מתחים נבואיים עדיין יכולים להיות מורגשים גם בנבואת הברית החדשה. ראו את הצו ואת החוקים של הברית החדשה ככתוב: "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם" (ירמיהו, ל"א, 32), "אִם-יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, מִלְּפָנַי--נְאֻם-יְהוָה; גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ, מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי--כָּל-הַיָּמִים" (שם, 35).

יש ברית חדשה המגיעה במקום הברית הישנה, שאליה עם ישראל לא ציית. הברית החדשה, עם זאת, תישמר ותהיה אהובה, מאחר שהיא תיכנס לקרבם ותיכתב על ליבם. ה' מבטיח כי החוקים לא ימושו מפניו, כפי שעם ישראל לא יפסיק לעולם להתקיים.

ה"חוקים" מתייחסים לחוקי התורה, אנו יכולים לחוש כאן במתח בין הברית החדשה הנושאת איתה את החוק החדש ובין החוק של התורה. המתח גם יכול להיות בין הברית החדשה עם חוקה החדש ובין קיום העם היהודי.

הסתירה לכאורה בין הברית החדשה, ברית שאינה הברית הישנה, ובין הברית הישנה, הפכה לסתירה מוחשית מאוד בנצרות. לדברי ישוע "אַל תְּדַמּוּ כִּי בָאתִי לְהָפֵר אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים לֹא בָאתִי לְהָפֵר כִּי אִם לְמַלּאת; כִּי אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם עַד כִּי יַעַבְרוּ הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ לֹא תַּעֲבֹר יוֹד אַחַת אוֹ קוֹץ אֶחָד מִן הַתּוֹרָה עַד אֲשֶׁר יְקֻיַּם הַכֹּל" (מתי, ה', 17-18) אין שום משמעות בכל הנצרות המסורתית. לפיכך מדובר רק ב"סתירה לכאורה" של כל היחסים האמיתיים שיש להבין.

אך המתח הנבואי של הסתירה לכאורה נמצא שם. אם החוק הישן נשאר כפי שהוא ושום דבר לא משתנה, אז מדוע צריך ברית חדשה? ואם לא מצייתים לברית הישנה, בעוד הברית החדשה תקבל אהבה, תובן על-ידי כולם ותיכנס אל הלב של כל אדם, ניתן להבין מכך שהברית הישנה תיכנע לחוק החדש, ושיתרחש שינוי גדול באופן קבלתה, אך עדיין החוקים שניתנו בעבר בברית הישנה לא יתנתקו לעולם מלפניו. ואכן, הנצרות לא הייתה מסוגלת להתמודד עם ה"סתירה", אך במקביל גם לא יכלה להתנתק לגמרי מדברי ישוע, והמשיכה לשמור על התנ"ך ועל הברית החדשה הנוצרית.

אנו גם, כמובן, לולא הסימנים השלמים, לא היינו יכולים להבין את המהות החידתית של הנבואה הזו, או את שאר הנבואות הגאוליות והמשיחיות שלא מובנות עד להתגלותן.

נבואה זו של הברית החדשה מדברת על הגילוי יוצא הדופן ביותר. אין זה נושא פעוט שהברית החדשה תהיה בתוך האדם ותיכתב על ליבו, ואף יותר מכך, הידע של אל חי יהיה כה גלוי עד שלא יהיה צורך ללמדו. הנביא ירמיהו קיבל כאן הבטחה אלוהית של גילוי נפלא, דברים שהעולם טרם ידעם, גילוי הלב החדש של הגאולה השלמה.

נפלא וניסי הוא הדבר שהברית החדשה השלמה עצמה, כאשר היא מגיעה, פותרת את ה"סתירות" לכאורה. לברית החדשה השלמה יש הכוח הניסי לחדש את החוק הישן, תוך שמירה על הברית הישנה באותו הזמן. יש לה הכוח ליצור חוק חדש ולעצב מנהג חדש, וזאת בתוך גבולות התורה והמסורת היהודית כולה.

אנו יודעים ממסורת התורה הקדושה שלוחות החוק שנכתבו בעשרת הדיברות ניתנו בדרך ניסית ושמכל כיוון שמביטים בהם ניתן לקרוא את אותם הדברים.

כך גם החוק החדש של הברית החדשה השלמה הוא ניסי, והוא מחדש את הברית הישנה ושומר עליה באותה עת, כאמור.

הברית החדשה של הגאולה השלמה נוצרה למעלה. מי יכול להעז ולקחת על עצמו את האחריות ולהצהיר כי במקום "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד" המסורתי, היהודי יוכל למלא את אותה מחויבות תוך הצהרה על אחדות ה' עם הביטוי: "תודה לאל שדי, אל שדי גדול, אל שדי אחד"?.

אין המנהג האלטרנטיבי מנותק מאותם יהודים שנוהגים לפי המנהג המסורתי ומעדיפים לפעול לפיו, וכמו כן אין בית התפילה מגיע כדי להחליף את בית הכנסת. בית הגאולה השלמה מגיע עבור מי שמעדיף להשתמש במנהג החדש ולהתפלל במסגרתו, וחש בו נוח יותר. בית התפילה משלים את המשימות הגאוליות המגוונות והרבות שבית הכנסת המסורתי לא יכול למלא.

כך גם כל המנהגים ונוסחי התפילה, כמו גם החוקים בכל היבט של החיים (רבים מהם עדיין צריכים להתקבל, בעזרת השם) מתגלים לנו בחלומות ודרך סימנים, שאנו יכולים להבינם ולאמתם. אנו החמורים הראשונים האוכלים את הלחם ממלכות השמים.

מדובר בהבטחה שמגיעה מאל שדי. לא המצאנו זאת ממוחנו. סוד הברית החדשה של פרק ל"א בספר ירמיהו נמצא בחוק החדש של מזבח יהודה. מאחר שהצורה היא חדשה וחוקי התורה ושל המסורת שבעל פה מסוננים דרך הברית החדשה השלמה, אנו סמוכים ובטוחים על-ידי אותו האל שגילה את התורה למשה ולעם ישראל בהר סיני, שבקיום החוק של הברית החדשה השלמה, יהודי ימלא את כל חובותיו כיהודי.

אין סיבה להטיל ספק בעיקרון, מאחר שהוא יכול להיות מושג בבירור דרך הבנת דברי הנביא. קיבלנו זאת בזכות הגואל חיים. אנו יכולים להבין מתוך דברי ירמיהו שרק חוק חדש כזה חייב להגיע:

"ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה--בְּרִית חֲדָשָׁה. לא לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם--נְאֻם-יְהוָה. לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה--כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. לד כֹּה אָמַר יְהוָה, נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, לְאוֹר לָיְלָה; רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. לה אִם-יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, מִלְּפָנַי--נְאֻם-יְהוָה; גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ, מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי--כָּל-הַיָּמִים" (ירמיהו, ל"א, 30-35).

אף אחד לא אומר שהנבואה היא פשוטה להבנה, מאחר שנראה כי היא סותרת את עצמה. לפיכך יש ללמדה.

אל תבלבלו בינינו לבין תנועת הרפורמה ביהדות. איננו קובעים חוקים חדשים מסיבותינו שלנו (וגם אם לעיתים אנו מנמקים כיצד חוק צריך להיות, אנו מבססים את טיעונינו על סימנים שכבר התקבלו, ואז אנו מחכים לאישור מלמעלה). ויותר חשוב הוא שאיננו מנתקים עצמנו מן היהדות המסורתית. אנו נמצאים מתחתיה, אך עצמאיים ממנה, כדי שנוכל להשלים את המשימות הגאוליות השונות שבית הכנסת המסורתי לא יכול למלא, כאמור.

גם עניין ברית הנשים הכוהנות של בית הגאולה השלמה לא הייתה מאמץ מצידנו לחדש את המסורת או לרצות את התנועות הפמיניסטיות. הוא התגלה לנו בסימנים ברורים ואומת פעמים רבות. הוא יורד מלמעלה ורצוי על-ידי ה'.

מבנה מזבחות התפילה הוא עצמו האינדיקציה החשובה ביותר של נפלאות הברית החדשה השלמה. לא המצאנו את בית התפילה של הגאולה השלמה. מבנהו מייצג את ה"סודות" ממלכות השמים היורדים כאשר הברית החדשה השלמה מתגלה. אנו עוקבים אחרי הגילוי חלק אחר חלק, ומרכיבים אותו בסימנים.

אנו עדיין בשלב גילויו, מאחר שיש לו התפתחות שחייבים לעקוב אחריה באופן הדוק, במיוחד ב-12 השנים הראשונות. אני כותב כאן בשנה השמינית, ולפיכך עדיין איני יכול לדבר על צורה סופית. ראינו התפתחות מדהימה של בית התפילה דרך סימנים, ומי שהיה קרוב לראות את השינויים ראה דברים חדשים שלא היו קיימים בעבר. לא קל לספר על ההתפתחות הזו. חייבים לעקוב אחרי ולהכין דיווחים יותר מפורטים של חלומות וסימנים של 7 השנים האחרונות.

כדי להסביר, עם זאת, את ההתפתחות הזו, עלינו לדבר על שינוי מאוד מהותי שקרה בין השנה השישית לשביעית. לאחר 4 השנים הראשונות, ידענו כי בבית התפילה (שעד סוף השנה השישית, כלומר עד השינוי שעליו אנו מדברים, נקרא על ידינו בית התפילה לכל העמים) היו 5 מזבחות שנקראו: מזבח בית הכנסת האוניברסאלי, מזבח הכנסייה האוניברסאלית, מזבח מלכיצדק, מזבח הכוהן המשוח ומזבח הנביא.

מבלי להיכנס לפרטים, בין השנה השישית לשביעית קיבלנו את הסימנים של "המשקל המת", שאותו נשאנו, אך היה צורך להשליכו, ואז את סימני ה"גירושין" מן הכנסייה האוניברסאלית.

בסוף שש השנים התיקון הושלם למעשה, כלומר כל התפיסות הבסיסיות שהיו צריכות להיות מתוקנות נכתבו, וכל הסימנים הרבים שהיה צריך לבצעם נעשו. מיקום בית הכנסת האוניברסאלי והכנסייה האוניברסאלית יצג במשך 6 שנים את הנשיקה הנבואית בין יעקב ועשו. שליחות ישוע באותו תפקיד משיחי טראגי ראשוני הובן על-ידי יהודים ונוצרים כאחד בבית התפילה לכל העמים.

עם זאת, לאחר התיקון של כריסטו השקרי של כל הנצרות המסורתית, ישות הכנסייה האוניברסאלית בבית התפילה הפכה למיושנת. היא הייתה "משקל מת" שיש להסירו. בית התפילה לא היה כנסייה אוניברסאלית או גילוי נוצרי. בית התפילה היה בית התפילה המנובא על-ידי ישעיהו, בית התפילה של הגאולה השלמה.

באותם 6 שנים קיבלנו גם את כל הסימנים ההכרחיים של ישועת הצאן הנאבד של עשרת שבטי ישראל. ה"סוד" של ישועת ישוע, המשיח הראשון של בית יוסף, היה זה של נשמות עשרת השבטים האבודים שהיו ברובן במחנה הנוצרי.

הן "ניצלו" במהלך הדורות על-ידי הגילוי הנוצרי. רוחנית הן נשמרו חיים על-ידי התקווה הנוצרית. אלו הם הנוצרים אוהבי ישראל, אף על פי שהם אינם יודעים עדיין שהם עצמם היו יהודים. אלו הנוצרים אוהבי ה' בליבם ובפעולותיהם על אף התיאולוגיה השקרית שבלשונם. רבים מתוכם הם צאצאי יעקב מבית אפרים. הם נשמרו בציפייה לישועתם, כשישועה זו מגיעה עם הגעתו השנייה של כוכב כריסטו דרך בית התפילה של הגאולה השלמה.

אין זה מפחית את הישועה הנבואית של ישוע: "לֹא שֻׁלַּחְתִּי בִּלְתִּי אֶל הַצֹּאן הָאֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (מתי, ט"ו, 24), והגאולה עצמה לא מתרחשת עד שמתקיים איחוד של בית יהודה ובית ישראל. הצאן הנאבד חוזר לבסוף לשורשיו, וגדול הוא הגמול לדמעות רחל, כאשר בניה, בני יוסף, חוזרים לגבולות מהם הם הוצאו. חמות הן הדמעות כאשר בני יעקב האבודים מגלים מחדש את מקורם וחוזרים לאל חי, אלוהי ישראל, שלא נטש אותם לעולם. גדולה אהבתם לבית התפילה ולגילוי החדש המשלים את ישועתם.

ועדיין בית התפילה הוא לא רק עבור יהודים והצאן הנאבד של בית ישראל. הגאולה השלמה פתוחה לכולם. אלוהי ישראל הוא האל האמיתי של כל האנושות והוא אמר: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו, נ"ו, 7).

המזבח האוניברסאלי של בית התפילה נקרא מזבח מלכיצדק, ובו היין מקודש והלחם מבורך בשם אל עליון. אנו בנים ברי מזל של מלכות השמים, אשר קיבלו את הברכות הללו למען העמים, אשר רוצים ליטול חלק בברכה.

מזבח הכוהן המשוח הוא מזבח הברכה המשיחית, ומזבח הנביא הוא המזבח שעליו מוכרזות הנבואות של הדור הרביעי.

עם בשורות "המשקל המת" של הכנסייה האוניברסאלית, לאחר 6 שנים הנבואה של החיבוק והנשיקה בין עשו ויעקב הגיעה לפירוד, וכל אחד מן האחים הלך לדרכו.

דעיכת הכנסייה האוניברסאלית העלתה את השאלה איזה מזבח צריך לתפוס את מקומה. באותו זמן המונח "בית כנסת אוניברסאלי" דעך גם הוא. ללא מיקום הנגד של הכנסייה האוניברסאלית, לא הייתה סיבה לקרוא לבית הכנסת בבית התפילה "אוניברסאלי". בבחינה מחדש של מטרות המזבחות, התברר שעבור הלא יהודים שיגיעו אל בית התפילה, מזבח מלכיצדק מספיק לגמרי, בעוד עבור יהודים או יהודים מגוירים בית הכנסת האוניברסאלי נראה מספיק.

השאלה, עם זאת, הייתה מורכבת יותר, מאחר שאחת מן המטרות העיקריות של בית התפילה היא לקבל את הצאן הנאבד של בית ישראל, ומאחר שהדבר צריך להיעשות בנצרות, היה פער גדול בין כניסתם והפיכתם ליהודים לבין כניסתם אל בית הכנסת האוניברסאלי.

בנקודה זו הובן שהשמות האמיתיים של אותם מזבחות צריכים לייצג את האיחוד של 12 שבטי ישראל. האחד הוא מזבח יהודה, המייצג את היהודים מלידה (או המגוירים ביחס לחוק הרבני), אשר רוצים להיות תחת החוק החדש של הברית החדשה של הגאולה השלמה. השני הוא מזבח אפרים, שקיבל את היהודים החדשים של עשרת השבטים האבודים, אשר התפזרו במחנה הנוצרי. מי שעדיין לא התגייר (ברית מילה, מקווה) נשאר על מזבח מלכיצדק. אלו שנכנסים דרך גיור הופכים להיות חלק ממזבח אפרים. גם הם נמצאים תחת החוק החדש עבור יהודים, אך החוק לוקח בחשבון את העובדה שיהדותם אינה הלכתית ואין מאחוריהם תרבות יהודית, ולפיכך קיימים הבדלים ברמות רבות של התקדשות בין השניים. זו הסיבה לכך שיש שני מזבחות של יהודים, וההבדלים ביניהם הם מופלאים כאיחוד ביניהם. תודה לאל שדי, אל שדי גדול, אל שדי אחד.

גנומן 100 של ספר אסתר

מי היה ישוע, וכאשר מובן שהייתה לו "שליחות" ואפילו למונח "שליחות משיחית" יש שייכות להיסטוריה הגאולית, מה היה שמה האמיתי של השליחות? האם ישוע נשלח על-ידי ה' לבצע את שליחותו או שהוא נטל את השליחות ה"משיחית" על עצמו?

כמובן שכל כתבי ספר המפליא נותנים לשאלות הללו תשובות שאינן פשוטות, אלא דורשים עיון והתבוננות. בכתב זה אני מעוניין לדון רק במספר היבטים כלליים כדי לסייע להבנה.

בברית החדשה הנוצרית אין עדות לכך שישוע אמר בפירוש: "אני המשיח", אך הוא אפשר לאחרים לומר זאת. הוא הוכיח זאת וביצע סימנים משיחיים. הוא דיבר על נבואות משיחיות, והבהיר למאזין שהכוונה בהן היא אליו. הוא ביטא מטרות משיחיות שבהן ברור שאותן מטרות התגשמו בו. הוא חולל ניסים ויחס אותם לכוח המשיחי. הוא פעל ככוהן משיחי, ודיבר כנביא משיחי. הוא רכב על חמור משיחי, קיבל את הלעג כמלך המשיחי של ישראל, הפך לקורבן משיחי ומת מיתה משיחית.

עם זאת, גם לאחר תחייתו המשיחית הוא לא אמר: "אני המשיח". מדוע לא?

האם הייתה זו אסטרטגיה משיחית? האם רצה לעורר את הסקרנות בלב האנשים? מה הייתה התועלת בכך? אם יש לך את הכוח לרפא חולים, לפקוח עיני עיוורים, לטהר מצורעים, להרבות את הלחם ולהחיות מתים, ובהנחה ואתה מעוניין שאנשים ילכו בעקבות שליחותך, מדוע אינך מצהיר בבירור מי אתה ואומר בפתיחות: "אני עושה את כל זאת כי אני המשיח"?

בשל פחד? קרוב לוודאי שלא. אם ישוע היה מפחד, הוא לא היה לוקח על עצמו את השליחות מלכתחילה, ובוודאי לא צועד אל הקרבתו העצמית. הוא היה יוצא מכך במהרה, ולא מבצע את כל הניסים שעשה, מאחר שמדובר ביותר מהצהרה כי הוא המשיח, הן עבור הפרושים והן עבור הרומאים.

בשל צניעות וענווה? לא נראה כך. ישוע אמר כי ה' הוא אביו וכי הוא עצמו בן לאביו, ואף על פי שלא הטיף לדוקטרינה שקרית, כפי שהנצרות המסורתית פירשה זאת, הוא פנה אל מלומדי התורה שהאשימו אותו ואמר להם: "האם לא נאמר בתורה בנים אתם לה' אלוהיכם"? דבריו היו ישירים והצהרתו כי הוא בן לאביו שבשמים לא נחשבה על-ידי ישוע כלא צנועה או לא ענווה, מאחר שהיא הייתה חלק אינטגראלי משיעוריו, וחיונית לבטא את העובדה שהשליחות היא עליו. לא היה שונה הדבר מלומר בפירוש: "אני המשיח שנשלח על-ידי ה'".

מאידך, אם אתה המשיח שנשלח על-ידי ה', האם אינך מחויב לומר זאת בפתיחות? האם משה רבנו הסתיר את תפקידו? או אהרון? או אליהו ונביאי ישראל?

גם החמור אוכל לחם של הגאולה השלמה פותח את פיו בשמחה ומכריז ללא שיער על לשונו: "אני החמור המשיחי של מלכות השמים", ופרץ עם סימני החמור עליו נהנה מאוד להכריז על כך. "הסימן ה"משיחי" הכללי של הדור הרביעי, גם אם איני משיח באף מובן, הוא שלי", ובאופן לא כל כך צנוע הוא אומר: "הביטו כעת, אני משולם, עבד ה' העיוור והחרש", תוך שהוא יורד על ארבע ונוער: "אני החמור הראשון של הגואל חיים".

האם אני יכול להשפיע? אני בר מזל מאחר שאני אוהב זאת, אך גם אם לא, האם זה היה עוזר? האם אתונו של בלעם הייתה יכולה להימנע מלפתוח את פיה ולדבר? והאם מישהו יאמין ויבין את הכרזותיי אם לא הייתי אומר אותן בקול ומסבירן? לכל אחד יש בעיות, ולי יש חלקי, אך איני יכול להכחיש את האמת של הסימנים הנפלאים של הגאולה השלמה, המצהירים שאני בסימן ראש כל הכוהנים בעולם, דובר ה' למען הגאולה השלמה, סימן הכוהן המשוח של בית התפילה, סימן החמור בעל 3 העיניים ואפילו סימן החמור, משיח בן דוד. האם אני יכול להכחיש את האמת שהסימנים הללו הם עלי ולהיות מואשם בדחיית מה שהסימנים הצהירו? מישהו יכול להתרגז ממני, ולא תהיה זו הפעם הראשונה. מישהו יכול שלא להאמין לי, וזו הבעיה שלו. מישהו יכול שלא להבין, אפשרו לו לשאול. ועדיין באותו הזמן שבו כיניתי את עצמי בהתאם לסימן הדרוש, אלו הם רק סימנים ותארי סימנים, ולא משנה כמה נמוך וכמה לא שווה אני, עלי לקבל הן את רוממות הסימן והן את נמיכותי, אך איני יכול להתכחש לסימן.

לפיכך הנה עוד בעיה. בכתבינו אנו מכנים את ישוע במספר תארים, ואותם מונחים מקושרים לעיתים קרובות לטרמינולוגיה של השליחות המשיחית. לכן מלבד ההתייחסות לישוע כמשיח הראשון או כמשיח הראשון של בית יוסף או כמשיח הטראגי הראשון וכו', אנו מכנים אותו לעיתים פרץ הראשון של הגילוי המשיחי, אשר פרץ את גדרות ההיסטוריה שקדמה לו, או החמור הראשון שאכל את הלחם או משולם הראשון וכך הלאה, תלוי איזה היבט של שליחות משיחית אנו רוצים להדגיש. מה מעניק לנו את הזכות לקרוא לו כך?

הסברנו בהרחבה בברית החדשה הנוצרית המתוקנת שכל הנבואה האחרונה החשובה של מלאכי, במבט על הפסוק האחרון: "וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי, ג', 24), מעניקה מקום לשתי שליחויות נבדלות, שתיהן בשם אליהו הנביא. האחת השליחות המשיחית של החורבן, כאשר בארץ לא היו מספיק זכויות ו"פן אבוא והכיתי את הארץ חרם", והשנייה היא בזמן העתידי, כאשר הפיוס יוגשם.

אנו מבינים היטב שהשליחות של הפיוס המוגשם ראויה לתואר משיחי, מאחר שהיא חיובית ועונה על התקוות המשיחיות של הגאולה השלמה, אך האם יש לצרף את התואר "משיחי" אל השליחות שבמקום פיוס הביאה פירוד לבבות, במקום הבנה הביאה לחוסר הבנה מוחלט, ובמקום שלום הביאה מלחמה וחורבן? ושוב, אם השליחות האחרונה היא שליחות מנובאת של שלום והקודמת היא של חורבן, ודרכן אנו יכולים להתייחס אל השליחויות כמשיחיות, מדוע המשיח הראשון, שראה את עצמו כשליח המביא מלחמה ולא שלום, לא אמר בפירוש כי הוא המשיח?

למעשה הנבואה הזו, כאשר כל הנבואות המשיחיות לא השתמשו בשם "משיח", חיונית בייסוד האפשרות לשתי שליחויות משיחיות בשם אליהו הנביא, זכרו לברכה, המסדיר את הגאולה.

החשיבות של הנבואה המסוימת הזאת היא ידועה, מאחר שהיא האחרונה, ולכן כוללת את מה שיהיה הכרחי בהגדרת המטרות הגאוליות בהגעת הגאולה השלמה: 1. "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (שם, 22). 2. ההכרזה אודות יום ה' . 3. פיוס האבות והבנים.

משמעותי שהמונח "משיח" לא נמצא. עובדה זו יכולה להיות מוערכת כיום, כאשר אנו יודעים שהמשיח אינו הגואל, והוא בעמדה פחותה ממנו. הנבואה מדברת על הגעת אליהו הנביא, שהינו גם ראש בני עליה. אליהו הוא הנביא המובטח והמכריז על הגאולה. הוא לא המשיח.

הכול חשוב מאחר שהנבואה לא הזכירה את שתי השליחויות המשיחיות, אלא רק את שתי הנבואות המשיחיות המגיעות בשמו של אליהו.

העובדה היא שישוע לא יכול היה לומר שהוא המשיח, מאחר שהוא לא יכול היה לומר ביושר כי הוא קיבל רשות מאליהו הנביא להכריז את ההכרזות הנבואיות. ואכן לא הייתה לו רשות כזו, לפחות לא באופן ישיר. ישוע למעשה לא נשלח מה' לבצע את שליחותו, וכמו כן לא הייתה לו רשות ממורה הצדק (מן העולם הבא) או מכל מורה בבית הספר לבצע אותה ולהשתמש בסוד הקבלה המעשית, כולל מיוחנן המטביל.

שליחותו של ישוע הייתה "שליחות משיחית שהתבצעה ללא רשות".

ולמרות זאת היא הייתה שליחות. כל הכוחות, הנסיבות והסימנים מסביבו, והתחושות בתוכו שנבעו מהם, גרמו לו להכרה כי השליחות המשיחית היא עליו, אך כדי לבצע את השליחות הוא היה צריך לעשותה ללא רשות, ולכן גם לא יכול היה לציין את שם השליחות, אחרת הוא היה נמצא בסתירה ואת זאת הוא לא רצה.

זו הסיבה שלפיה הפרשנות התמקדה שוב ושוב בעובדה שבוידוא ההיבט הספציפי של ייחודיות שליחות ישוע, יש להתמודד עם העיקרון של "נורא עלילה על בני אדם". הוא הגדיר היטב את שליחות ישוע, וכל היבט של שליחות זו חייב להישפט על-ידי סטנדרט כפול של ציווי לא לאכול מן הפרי, אך גם של החובה לאכלו, מאחר שהוא מכוון למטרה רחוקה יותר בתוכנית הגאולה ההיסטורית של האנושות.

לאחר הסבר זה, אנו רוצים לבחון את הנבואה שוב ולמצוא, אולי, תובנה כלשהי המרמזת לרעיון שהעיקרון המדהים של "נורא עלילה" חייב להתאים לשליחות הנבואית הראשונה של החורבן. אני סבור שאני רואה אותה מאחורי המסך. אם רק אוכל להביא אותה לקדמת הבמה...

ה' עצמו, ישתבח שמו לעד, הכריז שלפני יום ה' הגדול והנורא, הוא ישלח את אליהו הנביא להצהיר על יום זה ולפייס את הלבבות. ועדיין, אם הפיוס לא יכול להתקיים, במקום גאולה זעם ה' ידרוש עונש.

כיצד ה', שעבורו זמן אינו מחסום, והבחירה החופשית של גברים ונשים אינה סוד, שולח את אליהו הנביא, הנביא המובטח של הגאולה, להכריז על יום ה' ועל פיוס הלבבות, אם הדבר לא יקרה והשליחות תיכשל ותומר לאסון? אם הנביא נשלח כשליח ה' להכריז ולפייס, והוא מגיע, מכריז ונכשל בפיוסו, מדוע אהבת ה' עבור הנביא הנבחר של הגאולה השלמה לא הצילה אותו מן היוזמה המרה? האם לא היה עדיף לחכות עד הזמן שבו הזכות המספקת תימצא בארץ, ואז לשלוח את הנביא ללא ה"פן אבוא" המר?

לומר זאת בפשטות, ישנו סוג של סתירה בשליחות הכפולה. אפשרי שהנביא הנבחר של הגאולה, שנשלח על-ידי ה' לדבר על הגאולה השלמה, ייכשל? לא, אין זה אפשרי, אם אנו מדברים על הגאולה השלמה, אך מאחר שהפסוק מסתיים ב"פן אבוא" אנו חייבים להסיק בוודאות שקיימת שליחות הקשורה לשם אליהו שתיכשל. קשורה כן, אך לא ישירות, מאחר שהשליחות שתיכשל לא יכולה להיות קשורה ישירות לשם אליהו הנביא, מאחר שהוא הנביא שנשלח על-ידי ה' להכריז ולפייס, שליחות שאינה יכולה להיכשל. מדובר בסתירה לכאורה, מאחר שהפסוק אומר: "פן אבוא" בהתייחס לשליחות הנבואית של הנביא.

עם זאת, אנו פותרים כעת את הסתירה באור שתי השליחויות, מאחר שאם השליחות האחת מושלמת, היא תוביל לגאולה השלמה ולא יהיה צורך ב"פן אבוא". אך אם השליחות תיכשל בשל מחסור בזכות של ישראל, יגיע למרבה הצער ה"פן אבוא", והחלק הראשון של הנבואה יועבר לזמן עתידי, בו השליחות תצליח.

לפיכך השליחות הראשונה לא פוגשת את התנאים ה"אמיתיים" של הנבואה עצמה, מאחר שהיא אינה הגאולה השלמה. ובגלל שהתנאים האמיתיים אינם מתקיימים, הדבר מתרחב לכל שאר היבטי השליחות: זיכרון משה והחוקים שמסר לישראל לא מתקיימים, הכרזת יום ה' הגדול והנורא לא מתקיימת (מאחר ששלמות ההכרזה נוגעת לגאולה השלמה), והפיוס לא מתקיים. הנבואה עוסקת לכן גם במקרה שבו השליחות נכשלת, ואז קורה "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם". עלינו לסכם ולומר שגם שליחת ה' את השליחות שנכשלת בפיוס, וגם החלק של שליחת ה' את אליהו הנביא להכריז ולפייס הועברו לתקופה רחוקה יותר בהיסטוריה, כך שהשליחות שנכשלה אינה יכולה להשתייך ישירות לאליהו הנביא. אם היא נשלחת ישירות בשם אליהו הנביא, הרי תוצאתה תתקיים בגאולה השלמה.

ועדיין הפסוק אומר: "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם": אם הפיוס לא מתקיים, ואיתו גם תנאים אחרים, כאמור, אל תאמרו כי השליחות שלא התגשמה והחורבן שלאחר מכן אינם מאת ה'. הפסוק אומר "פן אבוא". שמחת ה', כביכול, בהבאת העולם אל הגאולה השלמה, הומרה לזעם בשל העוון של עם ישראל, ובמקום זאת הוא הביא עליו את חורבן בית המקדש השני ואת הגלות. גם אם לא היו זכויות, והשליחות הראשונה לא יכלה להישלח ישירות, היו זהירים בשיפוטכם, מאחר שגם השליחות ההיא הגיעה מה' והייתה קשורה אל אליהו הנביא. גם אם אופן הגעתו לא היה ישיר, ההגעה נועדה להתפתח באופן נסתר, לא מובן וחשוך כדוֹר שאליו הוא נשלח. נורא עלילה על בני אדם.

כעת הנבואה מוסברת לגמרי, ניתן להבינה לעומק, והקורא יכול להיכנס אל המילים העמוקות של גנומן 100. מאחר שלא הייתה זכות באותו דור, ואף שליחות מה' לא הייתה יכולה להישלח ישירות, היה דרוש שמישהו, בקנאת אהבתו הכנה לאמת, יפרש את רצון ה' הנסתר, ויהיה מוכן לוותר על חייו כדי להביא אור כלשהו אל החושך והעולם הבוגדני. עמוק היה הרגש של עבד ה' המשיחי הראשון והטראגי.

בהתייחס לשאלה מה מעניק לנו את הזכות להשתמש במכלול הטרמינולוגיה המשיחית ה"חדשה" בנוגע לשליחות ישוע, הסיבה העיקרית היא זו שקיבלנו את הגילוי החדש של הגעתו השנייה של כוכב כריסטו. גילוי זה קושר את השליחות המשיחית הראשונה לשליחות הגאולה השלמה. לפיכך לכל היבט של הסימן הנוכחי של החמור אוכל לחם יש היבט מתאים בישועת ישוע המשיחית.

גנומן 101

(חסר עמוד 7669): ...אלא רק להסביר את החומרה המוצדקת בשימוש בקבלה המעשית לפני אחרים. גנומן 103 מסביר את המציאות העצובה שהכבוד האלוהי שנתנה הנצרות המסורתית לישוע היא הוכחה מספקת לעניין עליו אנו מדברים. נכון הוא שישוע לא השתמש בסוד למטרת כבוד עצמי, אלא כדי להשלים את שליחותו, כפי שהוסבר. הכוח של הפעולה האסורה, עם זאת, גרם לנזקים. חסרת מזל היא השליחות המשיחית שבוצעה ללא רשות. כל פעולה שישוע ביצע או שאולי היה מבצע הייתה שגויה ומוצדקת באותו הזמן.

אני רוצה להסביר כאן שוב את הנבואה האחרונה של מלאכי למען הבהרת העומק שהיא מכילה.

מלאכי ג' 22-24: "כב זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם".

ידוע הוא שמלאכי היה הנביא האחרון והייתה זו הנבואה האחרונה. זו אחת מן הנבואות החשובות ביותר הנוגעות לגאולה. הבה נסכם מדוע:

1.- מאחר שהיא הנבואה האחרונה, מטרתה חייבת להיות נבואה מאחדת, במיוחד כנבואה גאולית ומשיחית, לשליחות הגאולית שתגיע. -

2.- הדבר אומר שהשליחות הגאולית או המשיחית שמגיעה חייבת לטעון: "זו השליחות המובטחת על-ידי ה' בנבואה האחרונה של מלאכי". -

3.- מאחר שבנבואות אחרות הובטח שבזמן הגאולה השלמה יהיו, בין אירועים נפלאים רבים אחרים, ניסים ודברים חדשים, גם פתיחה של נבואה, וכאשר הרוח החדשה תגיע ותרד על מי שיקבל את מלכות השמים, השליחות הגאולית שתביא את הרוח החדשה ותפתח את העולם לנבואות חדשות חייבת להיות קשורה לנבואה האחרונה של מלאכי. -

4.- כפי שהשליחות הגאולית חייבת להיות קשורה לתנאי הנבואה, כך היא חייבת להיות קשורה לתנאים נוספים שנוסדו בנבואה הזו של מלאכי. -

5.- לכן התנאי הגדול הראשון ניתן ב"זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים". התנאי הראשון של השליחות הגאולית שיגיע הוא זה שייקשר לחוקים ולמשפטי התורה. -

6.- התנאי הבא הוא ההבטחה של ה' כי הוא ישלח את אליהו הנביא, זכרו לברכה, הנביא הנבחר, המסדיר את הגאולה השלמה. -

7.- הדבר אומר שהשליחות הגאולית תוכל להיות מוכרזת ולהוכיח שהיא נמצאת באופן פעיל תחת וברשות אליהו הנביא, ולפיכך היא השליחות שנשלחה על-ידי ה' ומובטחת בנבואה האחרונה הזו.

- בהכרה ב"רשות" של אליהו הנביא ניתנים שני תנאים: -

8.- השליחות הנבואית תכריז על יום ה' הגדול והנורא שיגיע. -

9.- השליחות הגאולית תפייס את הלבבות של אבות עם בניהם ובנים עם אבותיהם. -

ברור שאיננו מסבירים את האופן בו התנאים האלה מתקיימים, מאחר שהדבר מוסבר בכתבינו על הברית החדשה השלמה, על הסימנים השלמים, על החלומות הנבואיים ועל הקשר של אליהו הנביא לגואל, ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים. מטרתנו כאן היא להבין את הנבואה ולראות כיצד היא יושמה, כמו גם את השליחות שקדמה להבטחה של הגאולה השלמה.

הכול טוב ויפה עד כאן, וההסבר של התנאים שהשליחות הגאולית חייבת למלא נראה ברור. כעת, עם זאת, הנבואה מבצעת פנייה פתאומית, ואיננו יכולים אלא ליפול מן המדרגה. לאחר שנהנינו ונפעמנו מן ההבטחה ומן התנאים הנבואיים והגאוליים הנפלאים של הגאולה השלמה, הפסוק מסית אותנו לגמרי באמצעות תוכחה חמורה: "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם".

מדובר אכן במכה מדהימה, שאיננו יכולים עדיין להתאושש ממנה, מאחר שמדובר בהמשך של חלקה הראשון של הנבואה. וגם אם ה"פן" הוא תנאי, לא ניתן להימלט ממציאות היסטורית כשמפרשים את הנבואה. ה"פן", למרבה הצער, יכול היה להישאר תנאי רק אם העם היהודי היה נשאר בארץ לאחר חזרתו מן הגלות, ואם בית המקדש השני היה נשאר עומד לאחר בנייתו מחדש. לאחר החורבן והגלות, עם זאת, כמעט 500 שנים לאחר אמירת הנבואה, ברור מאוד שהמאמין הכן בנבואה יודע שהיה זה ה"פן" אשר התרחש ולא הגאולה המנובאת.

אך איננו יכולים לומר שה"פן" קרה ובכך הנבואה התקיימה. אין ספק גם שהנבואה לא מתגשמת עד שההבטחות הגאוליות שבה מתממשות. לפיכך אנו מושלכים באופן שיש להתמודד איתו, ואם נפלנו מן המדרגה, אנו חייבים לעלות עליה שוב, מאחר שדבר ה' לא מגמגם בחוסר ודאות. לפיכך בואו יהודים ונוצרים וכל מי שמחשיב את עצמו כבעלי ידע בכתבי הקודש, והקשיבו להבנה האמיתית שהנבואה הזו מספקת, כאשר היא מנפצת את חכמת החכמים. זאת מאחר שדבר ה' לא מעדיף יהודים או נוצרים, אלא רק את האמת בפני עצמה עבור ה' ולמען הגאולה השלמה ההיסטורית שאותה ה' הבטיח.

כאשר אנו מגיעים ל"פן", אנו נתקלים בבעיה מקראית שיש לפתרה, אך כדי להבין את הבעיה אנו חייבים לנסות תחילה להסביר את הנבואה בדרך הפשט, וכאשר נבין כי הפתרון אינו כה פשוט, נגיע אל מה שהבעיה המקראית רומזת אליו. בעזרת ההסבר של הבעיה נראה לבסוף כי אין פירוש אחר הפותר את הבעיה מכל כיוון. אין זה כמובן נובע מדיפלומה כלשהי של חכמה שגורמת להסברנו לעלות על זה של החכמים, אלא בשל העובדה שאמת הסברנו יכולה להתאמת באור הגילוי החדש של הגאולה השלמה בזכות הצדיק חיים, ובאור הגילוי המדהים של ספר אסתר. אך נתחיל כאמור מן הפשט.

החלק הראשון של הנבואה אומר 4 דברים: 1. "זכרו תורת משה עבדי" וכו'. 2. "הנה אני שולח לכם את אליה הנביא" וכו'. 3. להכריז על יום ה' (הפסוק לא מדבר על "הכרזה", אך הדבר ברור מן ההקשר. מדוע אליהו הנביא נשלח לפני יום ה' אם לא כדי להכריז עליו, להזהיר את האנשים מפניו ולגרום להם להתכונן אליו?". 4. לפייס את הלבבות וכו'.

ה"פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" מגיע במקרה שהתנאים לעיל לא יתקיימו.

למה מתייחס בדיוק ה"פן"? הוא חייב להתייחס אל התנאים שהאנשים היו צריכים לקיים אך לא קיימו, כלומר לפיוס הלבבות ולזיכרון משה והחוק. עם זאת הוא לא יכול להתייחס לשליחת אליהו הנביא או להכרזה של יום ה', מאחר שהדבר הוא לא בידי האנשים, אלא זוהי עבודת ה'. כלומר: שליחת הנביא היא עבודת ה' והכרזת יום ה' היא תוצאת השליחה.

לכן בנקודה זו ניתן לפרש את הנבואה בשתי דרכים:

1. ה' שלח את אליהו הנביא כדי להכריז על יום ה' ולפייס את לבבות האבות והבנים ולהדריך את האנשים בחוק משה, אך האנשים לא הלכו בדרך החוק ולא קיבלו את הפיוס, ולפיכך במקום גאולה נשלח החורבן. או:

2. אני יכול לפרש: ה' באותו הזמן רצה לשלוח את אליהו הנביא להכריז על יום ה', לפייס ולהדריך, אך מאחר שלאנשים לא היו זכויות, והם לא הלכו בדרך החוק והיו מאחורי כל תקווה לפיוס, ה' לא שלח את אליהו הנביא להכריז או לפייס.

איננו יודעים בנקודה זו אילו מבין שתי האפשרויות נכונה או קרובה יותר לאמת, אז לעת עתה הבה נראה מהו ההבדל ביניהן. נראה שאם הראשונה הייתה אמיתית ואליהו הנביא נשלח, הדבר אומר שהשליחות של אליהו נשלחה לארץ ונכשלה, ובמקום גאולה ה' שלח חורבן.

אם, מאידך, הפירוש השני נכון, הדבר אומר שבגלל נמיכות הדור ההוא, שום שליחות נבואית לא נשלחה, לא להכריז, לפייס או להדריך.

בשני המקרים לא הייתה זכות מספקת, ולכן ה' הגיע, החריב את הארץ ואת המקדש, ושלח את ישראל לגלות. ההבדל הוא אם השליחות הנבואית נשלחה או לא נשלחה באותה עת.

שתי הפרשנויות, עם זאת, פותרות בפשט את ה"פן". הן עונות על סיבת החורבן, אך לא עונות על נושא הגאולה. נבואת מלאכי, עם זאת, חייבת לענות על עניין הגאולה המובטחת, כפי שהסברנו, ולכן עדיין לא השלמנו אפילו את פירוש הפשט.

ניתן להסיק מתוך שתי הפרשנויות שהגאולה השלמה המובטחת בנבואה לא התממשה באותו זמן, אלא נדחתה לזמן עתיד. בשל כך אין זה משנה אם תטענו שהשליחות הנבואית נשלחה אך נכשלה, או אם תאמרו שהשליחות יכולה הייתה להישלח, אך לא נשלחה בשל מחסור בזכות. מה שאינכם יכולים לטעון הוא ש"פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" מבטלת את הגאולה השלמה לעד, חס ושלום. השליחות הנבואית של אליהו הנביא, המכריזה על הגאולה השלמה, חייבת להיות מובנת, ככל הנבואות המשיחיות והגאוליות.

לכן גם הפרשנות הפשוטה של הנבואה מניחה שני זמנים שונים של שליחות נבואית. לפי הפירוש הראשון האפשרי, השליחות הנבואית נשלחה אך נכשלה, ולכן נדחתה לזמן הגאולה השלמה. לפי הפירוש השני השליחות הנבואית הייתה יכולה להגיע באופן פוטנציאלי, אך בשל מחסור בזכות היא נדחתה עד לזמן הגאולה השלמה.

הסברנו את הפשט, אך הדבר חסר תועלת עבורנו כתרגיל מחשבתי למען חידוד המוח או כתשבץ להעברת הזמן, מאחר שאנו הסקנו מסקנות היסטוריות מן ההיסטוריה הנבואית, אשר נסתרות בנבואת מלאכי החשובה הזו.

כעת ננסה להבין מדוע אף אחת מן הפרשנויות אינה נקייה מפגמים. הבה נתחיל עם הפרשנות השנייה האומרת שלא נשלחה אף שליחות. אם זה כך אז היכן היה הדין שיאמת שהם לא הלכו בדרך הנכונה ולא קיבלו את הפיוס? אין זו דרך ה', ישתבח שמו לעד, לעשות משפט ללא הוכחה מתאימה בעולם.

האם ה' ידע שבני ישראל לא יקשיבו לנביאים? אין דבר שהוא נסתר מן הידע שלו, עבר, הווה ועתיד, ועדיין הוא שלח להם נביאים כדי להזהירם, להוכיח אותם ולהעניק להם אפשרות לחזור בתשובה מעוונם. גם אם בפני ה' היה ידוע שהם בחרו ברע במקום בחכמה, הדין חייב להיות בהתאם לבחירתם החופשית, מאחר שהידע של אל שדי אינו ידע שגורם לאנשים לבחור בדרך זו או אחרת, אלא רק ידע אלוהי אודות מה תהיה בחירתם החופשית. לפיכך לפני כל דין יש משפט ובו נבחנת הבחירה החופשית של הבוחרים, גם אם הם חלשים ולמעשה אינם יכולים להיוושע.

"פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" בא במיקום נגדי לתנאי הנבואה, ולכן יותר הגיוני להסיק שהשליחות הנבואית של אליהו הנביא, זכרו לברכה, נשלחה באותו זמן ושמטרתה הייתה להכריז, להדריך ולפייס, אך היא נכשלה.

אם אכן זה כך, אז הפרשנות השנייה נופלת, ואנו נשארים עם הראשונה, אך גם בה יש בעיה לא פשוטה.

אליהו הנביא הוא הנביא הנבחר של הגאולה השלמה והמכריז על יום ה' הגדול והנורא. האם אפשרי שה' ישלח את אליהו הנביא להכריז ולפייס, והשליחות תיכשל? "הנה אני שולח לכם את אליה הנביא" הם דברי נבואה אקטיביים של ה', ואינם יכולים להתבטל או להיזנח. אין זה נביא שנשלח להכריז הבטחה של ה' לעתיד, אלא זו הגשמה של הבטחה נבואית של ה', והיא איננה יכולה להיכשל.

איננו יכולים להתכחש לשאר הפסוק, האומר באופן חד משמעי: "פן אבוא". לכן אנו מחויבים לומר שאם באותו הזמן אין זכות, וה"פן" קורה במקום הגאולה, כל התנאים הקודמים לא מתקיימים, לא "זכרו תורת משה עבדי", לא שליחת הנביא, לא ההכרזה על יום ה' הגדול והנורא ולא הפיוס. אם השליחות מתגשמת, אזי הגאולה השלמה חייבת להגיע איתה. זה לא קרה לפני 2000 שנים, ובמקום זאת הגיע החורבן ותחילת הגלות הארוכה של ישראל. לפיכך אנחנו חייבים לנטוש את הפרשנות הראשונה גם כן.

ואכן בהתייחס לנבואה עצמה אם אתם מחפשים פירוש לפי הפשט, לא תמצאו אותו. יש להתבונן יותר לעומק. אני חייב לפרש מחדש את התוכן של השליחה הנבואית הראשונה, כדי שהיא תתאים לכל פינה בנבואה עצמה. אני חייב לפתור למעשה את הסתירה העצומה שהנבואה עצמה מציגה. הייתה שליחות נבואית ראשונה שהגיעה ונכשלה, ולכן לא ענתה לגאולה השלמה, אך איני יודע איך להגדירה. אם היא נשלחה על-ידי ה', תוצאתה הייתה צריכה להיות גאולה שלמה, ואם היא לא נשלחה על-ידי ה' כיצד אני יכול לקרוא לה שליחות נבואית?

זהו תוכן הנבואה שמעניק את ההסבר. ה' רוצה להביא את הגאולה השלמה בזמנה. הוא היה, כביכול, רוצה להביאה אז, אך העם לא היה מוכן לקבלה. לא היה זה עניין פעוט. אלוהי היקום היה מוכן לשלוח גילוי נפלא וישועה גדולה לעם ישראל ולעולם, אך בשל עוונם במקום גאולה הוא שלח חורבן. הוא כביכול כבש את רצונו לגאול אותם בשל הצורך לגמול להם על חולשות מעשיהם. ועדיין רצון ה' לא פחת, מאחר שהוא אלוהי ויש להגשימו. עם זאת, הוא הסתיר עצמו מעיני האנושות עד שעם ישראל יהיה מוכן לקבל את הגאולה השלמה.

ישראל, גם כאשר הוא נענש, אינו מודר מן ההבטחה, כי כך הובטח. אם ישראל חוטא ואינו ראוי לקבל את הטוב המוצהר, הוא מקבל במקום עונש ברור, אך הרצון הנסתר של אלוהי ישראל נמצא תמיד כדי לקיים את ההבטחה בשלמות לבסוף. כל התורה וכל הנביאים טענו, ביארו והצהירו על כך. ההיסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של עיקרון זה.

איננו יכולים להתעלם מעיקרון זה כאשר אנו מנסים להבין את הנבואה האחרונה והכה חשובה של מלאכי. ההבדל בין הגאולה והעונש ממוקם כאן באותו פסוק שמדהים אותנו. האם ניגודים כאלו יכולים להיות מוצבים יחד באופן כה ברור?

לפני הרצון האלוהי של ה' המוביל את עם ישראל אל גאולתו השלמה, ההבדל כאן, בזמן שלא היה הזמן הסופי אלא זמן אפשרי של ישועה גדולה, בין גאולה ועונש ניצב רק אופן הביטוי של רצון ה'. אם ישראל היה זכאי, הרצון האלוהי היה מתבטא בגלוי בגאולה, ואם ישראל לא היה זכאי, הביטוי היה עונש והרצון לגאולה היה נשאר נסתר.

זהו המפתח להבנת הנבואה במונחי השליחות הנבואית הראשונה שנכשלה. אם עם ישראל היה פוגש את התנאי של זיכרון חוק משה והיה חפץ בפיוס האבות והבנים, אזי ההבטחה של שליחת אליהו הנביא הייתה מתגשמת, אך אם ישראל לא היה זכאי, הוא היה מקבל את עונשו והשליחות הנבואית הראשונה לא הייתה נשלחת בגלוי אלא רק באופן נסתר. העונש היה עונה לרצון המוצהר, והשליחות הייתה עונה לרצון ה' הנסתר למען הגאולה השלמה.

"הפסוק הנבואי האחרון נכתב באופן שנכתב, על מנת שהפירוש הסופי יתקיים כשורה. אם ישראל לא היה זכאי, הייתם יכולים לומר שאף לא אחד מן התנאים התקיים, ולכן לא נשלח הנביא, אך כעת, כשאותו פסוק אומר: "פן אבוא", היו זהירים מאוד כאשר אתם שופטים את השליחות הנבואית שאינה יכולה להישלח באופן מוצהר לעולם. היו זהירים לשפוט, מאחר שכמו שלגבי העונש הסתרתי את רצוני האמיתי אודות הגאולה, כך גם בנוגע לשליחות הנבואית, אותה לא יכולתי לשלוח בגלוי, אלא היא הייתה חייבת להגיע בדרך נסתרת כדי לענות על רצוני הנסתר ביחס לגאולה. היו זהירים מאחר שהשליחות הזו הגיעה ממני, וכאשר אתם שופטים אותה, שפטו אותה מנקודת מבט של מחסור בזכויותיכם ושל עונשכם ואז תבינו. עם זאת, אם תנסו לפרש אותה בהתאם לרצוני האמיתי אודות הגאולה השלמה באור בחירת ישראל, אתם תסלפו את נקודת מבטכם בנוגע לזמן בו לא הייתם ראויים לקבל את רצוני".

גנומן 103

- הנצרות המסורתית - המשך הנבואה האחרונה של מלאכי

אין ספק שכל הנצרות המסורתית פירשה את הנבואה ככזו שהושלמה באמצעות שליחות ישוע ותחייתו. היא סירבה להעניק מקום לשליחות משיחית אחרת. עבור אבות הכנסייה, הגאולה השלמה כבר הגיעה, ועל האנושות להכיר בכך. פרק י"א באגרת פאולוס אל הרומיים יכול להיות היוצא מן הכלל בנוגע להשקפה זו, אך הנצרות המסורתית לעולם לא השלימה איתה. בהמשך היא גיבשה את רעיון הגעתו השנייה של כריסטו, אך רק לאימות הנצרות המסורתית, על מנת ליישב את הסתירות שקרו במציאות. יוחנן המטביל הפך לאליהו של הנבואה, והנוצרים היו מרוצים להשאיר זאת כך. במקום אחר מוסבר שהטעות העיקרית של הנצרות המסורתית הייתה פירוש הסימנים הנוצריים כסימנים שלמים, כאשר למעשה הם היו רק סימנים התחלתיים ופותחים של הגאולה. (כל הטעויות שנבעו מפירוש כזה מוסברים, בעזרת ה', בברית החדשה המתוקנת. מטרת ספר אסתר היא להסביר את הסימנים ההתחלתיים שהתקבלו בבית הספר האיסיי).

היהדות המסורתית לא פירשה טוב יותר את הנבואה, מאחר שלא חשבה כלל על שליחות ראשונה (מלבד במובן עמום בהתייחסה לשני משיחים, אחד של בית יוסף, שמצליח באופן חלקי, ואחריו מגיעה שליחות משיח בן דוד, המשלימה את העבודה המשיחית). היהדות הסתמכה על תקוותה שהגאולה השלמה תוסדר על-ידי אליהו הנביא יחד עם משיח בן דוד.

יום שלישי, 7 בנובמבר 1995, קבורת יצחק רבין, עליו השלום.

---

[1] כוכב בית לחם הוא כוכב הלחם המשיחי, ולכן הוא הכוכב של "החמור המשיחי" האוכל לחם. כוכב זה הוא אותו כוכב של סימני כוכב המפליא (שנקרא קודם לכן כוכב כריסטו ולפני כן כוכב מלכיצדק), המייצג את השליחות המשיחית השלמה. לפני 2000 שנים מסלול כוכב זה העניק את השלב ההתחלתי של הסימנים ההתחלתיים. כוכב הסימנים הוא אוניברסלי, בעוד סימן בית לחם קשור לגילוי המשיחי עבור היהדות. הדבר גם משקף את הנושא הכפול של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. לפיכך מדובר באיחוד הסימנים של כוכב זה, אשר מאפשר לבסוף את איחוד מזבח מלכיצדק ומזבחות יהודה ואפרים בבית התפילה החדש. סוגיית אי השלמות של סימנים אלו לפני 2000 שנים, ולאחר מכן הפירושים השקריים של אותם סימנים היא עניין אחד. העובדה נשארת עם זאת שאותם סימנים גאוליים ומשיחיים התחלתיים היו בידי הנצרות ולא בידי היהדות. הדבר מוכח בגילוי כוכב כריסטו של הסימן הראשון. - - הטקסט חייב, עם זאת, להיות מתוקן מאחר שהאיחוד הוא באמת בין הסימנים של אותו כוכב הסימנים וכוכב בית לחם.