כתב:
פרץ גרין
תרגם מאנגלית: משה לוי
תיקון
מתי
ד'
בחשוון
6
בנובמבר 1986
1
בדצמבר 1994 - היום החמישי של חנוכת החנוכות
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ רְאֵה אַל תְּסַפֵּר
לְאִישׁ וְלֵךְ הֵרָאֵה אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַקָּרְבָּן אֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה לְעֵדוּת לָהֶם" (מתי, ח', 4). -
אף על פי שדור זה הוא מושחת, חוק משה קשור כמו
שהוא עם המסורת שבעל פה. ישוע גם אמר: "כֹּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לָכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוֹּ
רַק הִשָׁמְרוּ מֵעֲשׂוֹת כְמַעֲשֵׂיהֶם"
(שם, כ"ג, 3). החוק עצמו אינו מבוטל בגלל שחיתות האדם. עניין זה הוא עקרוני, כאשר
אנו מדברים על חוק ה'.
הנוצרים חייבים להבין שהיה שוני עקרוני בין המסורת
היהודית למסורת הנוצרית. המסורת היהודית מושרשת במעמד הר סיני ובאמונה האמיתית. המסורת
הנוצרית נעקרה מסיני וסוטה מן האמונה המונותיאיסטית האמיתית.
הקדושה המיוחדת של ישראל היא עבור העם היהודי,
ההולך בכל דרכיו. זוהי קדושה ייחודית, שבמסגרתה עם ישראל צווה, ואין היא מתייחסת לאומות
העולם. לא יהודים אינם יכולים לקחת חלק במסגרתה (ללא גיור בבית הכנסת המסורתי). זהו
החלק הנעלה של ישראל, אשר נבחר כדי למלא את מצוות התורה. הוא נובע מן הברכה המיוחדת
של האבות, ברכה אשר קידשה את נשמות כל ישראל במעמד הר סיני, בייחוד כאשר אותן נשמות
שמעו את קול ה' אומר את שני הדיברות הראשונים. גם פאולוס הודה באיגרת לרומאים ש"הֵם
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָהֶם מִשְׁפַּט הַבָּנִים וְהַכָּבוֹד וְהַבְּרִיתוֹת וּמַתַּן
הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה וְהַהַבְטָחוֹת; וְלָהֶם הָאָבוֹת" (איגרת פאולוס אל הרומאים,
ט', 4-5).
הנצרות, למרות ניסיונו של פאולוס לציין כי ה' בחר
בעם ישראל, אף שנפל לטעויות, לא יכלה לשמור על איזון ההבנה. ה"חוק" האוניברסאלי
החדש של הכנסייה החדשה לא רק שדחה כל חוק יהודי, אלא גם את קדושת ישראל ומעמדו. לא
אזהרת פאולוס ולא שיעורי ישוע היו יכולים למנוע את חוסר ההבנה המוחלט אודות ירושת היהדות.
בדרך זו גם "חוק" הנצרות האוניברסאלית החדשה היה ללא בסיס של קדושה אמיתית
מסיני, ולא יכול היה לעלות לעולם אל הבסיס החיוני של האמונה המונותיאיסטית האמיתית.
איזו התעלות אמיתית יכולה הייתה בכלל להיווצר אז ביחס למסורת ישראל?
כל
זאת נפתר בברית החדשה של הגאולה השלמה, בזכות הגואל האחרון, חיים, מאחר שהחוק האוניברסאלי
החדש לא מבטל או מצמצם בשום דרך את ערך מסורת התורה, התלמוד או ההלכה. הסימן לכך: בית
התפילה של הגאולה השלמה הוא עצמאי, אך נמצא תחת בית הכנסת המסורתי. זאת מאחר שהקדושה
הנעלה השומרת נמצאת ביהדות המסורתית.
4
באוגוסט 1986
מספר
סיבות בסיסיות להאלהה הנוראית של ישוע:
1.
"הילדים הנולדים מן האבנים" של יוחנן המטביל (לוקאס, ג', 8).
2.
שימוש מוטעה במילה "אדון" בהתייחס לישוע.
3.
האור המסנוור של סימן התחייה.
4.
דוקטרינת הלוגוס של יוחנן.
5.
הבלבול בין המונחים "משיח" ל"בן האל".
6.
התפיסה השקרית שהמשיח היה נעלה על משה.
15
בנובמבר 1985, ב' בכסלו התשמ"ה
"31 וְנֶאֱמַר אִישׁ כִּי יְשַׁלַּח
אֶת אִשְׁתּוֹ וְנָתַן לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת: 32 וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם הַמְשַׁלֵּחַ
אֶת אִשְׁתּוֹ בִּלְתִּי עַל דְּבַר זְנוּת מְבִיאָהּ לִידֵי נִאֻפִים וְהַלּקֵחַ אֶת
הַגְּרוּשָׁה לוֹ לְאִשָׁה נֹאֵף הוּא" (מתי, ה', 31-32). - -
בבית התפילה של הגאולה השלמה, למזבח יהודה, למזבח
אפרים ולמזבח העמים יש חוקי נישואין וגירושין וגם הפוליגמיה מותרת, בהתאם לחוק התורה,
אך לא כאשר חלה התנגשות עם חוק המדינה. עם זאת, חובה לקחת בחשבון לפני הכול את הנסיבות ואת הסכמת כל הצדדים למהלך.
במבט ראשון, לא מובן לנו שישוע יכריז באומץ על
חוק חדש, השונה לגמרי מחוק התורה (מאחר שטען כי לא בא להוסיף או לשנות את חוקי התורה
(שם, 18)). עם זאת, צו הלכתו בהקשר זה שונה מן התורה, מאחר שמדובר בהחמרה, כשהבסיס
של החמרה נוספת זו הושג על-ידו בבית הספר האיסיי. ניתן לשים
לב שישוע מעט מגזים בקביעתו שנישואים עם גרושה הם ניאוף.
מדוע נישואים כאלו הם ניאוף? אין בכך שום טעם חוקי
או צדק חברתי. מבלי להיכנס כאן לדיון ארוך, הבה נאמר שתוספת ההחמרה סוללת דרך להגזמות
נוספות. בכל מקרה אין לעניין זה מקום בחוק החדש של הגאולה השלמה.
החמרתו של ישוע בדרך זו היא ניסיון לתקן התנהגויות
רעות רבות שהתפשטו באותה עת, כגירושין ללא סיבות ראויות. בבית הספר האיסיי, פרשנות חוקי משנה שונים כהצדקת גירושין בגלל שהאישה שרפה
את התבשיל או מאחר שהגבר ראה אישה יפה יותר מאשתו (ירושלמי, סוטה, א', א') נתפסו כבלתי
נסבלים, וכגורמים להתנהגויות רעות שהיו נפוצות בדורות המושחתים ההם. כמו בנושאים אחרים,
הדרך היחידה להילחם בשימוש לא נאות של החוקים הייתה לפנות אל הדרך המנוגדת, וזה מה
שהשתקף בהכרזתו של ישוע.
ואכן, לאחר ישוע, רבני התלמוד תיקנו חוקים רבים
כדי להגן על האישה, מאחר שחוק המשנה לא הגן עליה באופן מספיק.
"33
עוֹד שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשֹׁנִים לֹא תִּשָׁבַע לַשָּׁקֶר וְשַׁלֵּם לֹיהוָֹה שְׁבֻעוֹתֶיךָ׃ 34 וַאֲנִי
אֹמֵר לָכֶם לֹא תִּשָׁבְעוּ כָּל שְׁבוּעָה לֹא בַשָׁמַיִם כִּי כִסֵּא אֱלֹהִים הֵמָּה: 35 וְלֹא בָאָרֶץ
כִּי הֲדוֹם רַגְלָיו הִיא וְלֹא בִירוּשָׁלַיִם כִּי הִיא קִרְיַת
מֶלֶךְ רָב׃ 36 אַף בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ אַל תִּשָׁבֵעַ כִּי לֹא תוּכַל
לַהֲפֹךְ שַׂעֲרָה אַחַת לִלְבָנָה אוֹ לִשְׁחֹרָה: 37 אַךְ יְהִי
דְבַרְכֶם הֵן הֵן לֹא לֹא
וְהַיּוֹתֵר עַל אֵלֶּה מִן הָרָע הוּא" (מתי, ה', 33-36). -
גם התורה לא תומכת בנדרים ובשבועות, אך בהנחה
ומישהו כן נשבע או נודר נדר, יש לעמוד בהם. בכל מקרה עדיף שלא להישבע ולהוסיף
איסורים לחוק.
יש, עם זאת, מצבים רבים בהם שבועות בפני ה' הן
רצויות, כבעת עשיית דין או עדות בבית משפט. ושוב, ישוע הוכיח כאן נגד כל צורה של
שבועה או נדר, כתיקון מחמיר למנהגים הלא ראויים שרווחו מסביבו.
דיבור, בכל צורה שהאדם מבצעו, הוא מתנת אל,
ויש להשתמש בו בזהירות. המילים שיוצאות מן הפה לא מתאיידות באוויר, אלא ממשיכות
להתקיים, ויש להם משקל בדין. מבין ארבע הקטגוריות הבסיסיות של האדם: מחשבה, תחושה,
דיבור ופעולה, מספר החטאים הגדול ביותר נובע מן הלשון. אופן הדיבור של האדם יכול
להיות ברכתו או קללתו, מאחר שהישויות החדשות שנוצרות הן כגופים, שבהם נכללות
מחשבות, רגשות וכוונות. לפיכך דברי האדם הם עדויות אמיתיות למהותו.
כפי שהוסבר בהרחבה בספר "בין הסימנים
ההתחלתיים לסימנים השלמים", לישוע הייתה בעיה
גדולה בהפרת שבועת חייו, אותה נטל בבית הספר האיסיי,
בעיה שהוקלה מבחינתו בשל הפרת השבועה של יוחנן לפניו. אולי יש זרם תת הכרתי של
הצדקה עצמית בדברי ישוע הנ"ל, מאחר שאם ישוע היה אומר רק "הן"
במקום ליטול שבועות חמורות, הדבר היה מקל עליו מאוד.
16
באוגוסט 1985, כ"ט במנחם אב התשמ"ה
"22 וְכָל זֹאת הָיְתָה
לְמַלֹאת אֶת דְּבַר יְהוָֹה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד
הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ 23
הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרְאוּ
שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל אֲשֶׁר פֵּרוּשׁוֹ הָאֵל עִמָּנוּ׃ 24 וַיִּיקַץ יוֹסֵף
מִשְׁנָתוֹ וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ
מַלְאַךְ יְהוָֹה וַיֶּאֱסֹף
אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל בֵּיתוֹ׃ 25 וְלֹא יְדָעָהּ עַד כִּי יָלְדָה בֵּן (אֶת
בְּכוֹרָהּ) וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ" (שם, א', 22-25).
ראשית יש לומר שפולחן מריה (מרים) הבתולה הוא אמונה
חולה, מגעילה ואלילית. היא תישרף ותיהרס לעד לפני סיום תקופת הדור הרביעי. אין מלכה
בשמים. אין אם לאל. יש תפיסה כופרת ואלילית, המנוגדת לאמונה האמיתית.
(יש גם סימן שבכל השנים הראשונות של גילוי הסימנים
השלמים, האפיפיור וויטילה (יוחנן פאולוס ה-2) היה האפיפיור
האדוק ביותר ביחס לפולחן המדונה. אמונתו העיקרית ורצונו היו להפיץ את האמונה ואת הנאמנות
לפולחן זה. זהו הרוע שמגיע מן הצפון בדור הרביעי השנוא הזה. מאידך, וויטילה היה בסימן הכפול, המחולק חצי-חצי בין רע לטוב, מאחר שהוא
היה גם אדם של שלום ופיוס, וזכה לשבור את הקרח, ולהיכנס לבית הכנסת ברומא. הוא יצא
נגד אנטישמיות, וכונן יחסים דיפלומטיים רשמים עם ישראל).
לבסוף מריה האלילה הגדולה תיגדע מארבע קצוות תבל
והמעגל המרושע יתנפץ. מוחות האנשים יתעוררו ויאמרו: "מדוע להתפלל לאישה שמתה לפני
2000 שנים במקום להתפלל לאל חי אחד, אלוהי היקום, שבכוחו לענות?".
כיצד הטעות הזו חדרה למסורת הכתבים הנוצריים? כדי
להבין זאת הכרחי לחפש לעומק את הטעות הגדולה של יוחנן המטביל. יוחנן אשם בדברים שאמר
(ולימד): "אֲנִי אֹמֵר לָכֶם כִּי מִן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יָכוֹל הָאֱלֹהִים
לְהָקִים בָּנִים לְאַבְרָהָם" (מתי, ג', 9). - - זהו
משפט לא חכם באופן קיצוני, שסילף את כל המסורת הנוצרית שבאה אחריו במחשבות ואמונות
טפשיות ואליליות. זהו "חטא האבות": עדין ולוגי
לכאורה בהקשרו, אך למעשה סטה מבסיס האמונה האמיתית, וגרם לשלושת הדורות השלמים והארוכים
שבאו אחריו להיות בעלי אמונות ומנהגים אליליים.
לפיכך טבעי שמישהו לא ישים לב מיד היכן טמונה הטעות
הטרגית של דברי המטביל. ברור שה', אם הוא חפץ בכך, יכול לעשות כרצונו, אך כיצד קביעה
פשוטה שה' הוא כל יכול יוצאת נגד האמונה האמיתית?
העין השטחית מאומנת לא לראות את מה שטמון מתחת
למשטח של מה שנאמר. איננו יכולים לפתח כאן לגמרי את הנושא, מאחר שהוא כולל את המבנה
הנפשי של המטביל, אשר נוצר בבית ספר האיסיים. זהו נושא הקשור לספר "בין
הסימנים ההתחלתיים לסימנים השלמים". מספיק לומר שהסודות שנראו והתקבלו על-ידי
יוחנן בבית הספר, סודות שהינם במסגרת הקבלה המעשית, ושיכולים לגרום ל"ניסים"
מחוץ לטבע, גרמו לבסוף לעקירת ראייתו של יוחנן ממציאות העולם. הוא ראה יותר מדי. בעזרת
השמות הקדושים אפשרי ליצור דברים, אפילו בעלי חיים, ואכן כל הסימנים הניסיים שבוצעו
על-ידי ישוע, היו דרך הקבלה המעשית, אותה קיבל הוא בבית הספר האיסיי.
לפיכך כאשר יוחנן עזב את בית הספר כדי להיות
"קול במדבר", וקרא לתשובה לפני ירידת מלכות השמים, הוא ידע שכוח הטבילה והדברים
שנאמרו על-ידו "חידשו" את האדם באמונת התשובה. ידוע גם בפרשנות היהודית ש"מילים"
משולות ל"אבנים", אשר מהם נבנים בתים ובניינים. המומרים החדשים לשליחות הנבואית
של יוחנן היו לכן "בנים שנוצרו מאבנים", בנים חדשים ברוח, שעברו לידה מחדש
כמי שרוצים להפוך שוב לבניו הנבחרים של האל.
עם רצונו של יוחנן להתחיל, לפחות, "ליצור"
דור חדש של מי שיישמר דרך תשובה ואמונה, הוא מצא לנכון לנתק את אותם תינוקות חדשים
מן השאננות של המנהגים השגרתיים. לפיכך אמר הוא להם: "וְאַל תַּחְשְׁבוּ בִלְבַבְכֶם לֵאמֹר אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ" (שם).
עד כאן הכל נראה ברור. עם זאת, חובה להבין של"אבנים
הקדושות" של הצהרת יוחנן יש כוח גדול מאוד מאחוריהם, ואכן הם הפכו לבשורה פותחת
לכל הלימוד הנוצרי, סיבה שבעטיה נכנס המשפט אל הכתבים הנוצריים עצמם. חשוב לפיכך להביט
אל המילים עצמן, ולוודא את הקונוטציות המדויקות שלהן, מאחר שבתיקון הטעויות הנוצריות,
גילוי "חטא האבות" העדין ולעיתים הנסתר הוא חיוני להבין את השאר.
מה הכוונה בדברים: "מִן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה
יָכוֹל הָאֱלֹהִים לְהָקִים בָּנִים לְאַבְרָהָם"?
יש לוגיקה שגויה באופן קיצוני במשפט. לא שאין היגיון, אבל ההיגיון כאן הוא היפותזה
כללית שאינה יכולה להיות מוערכת, אלא דרך עמידתה במציאות הבריאה של ה', הגאולה של ה'
ומציאות ההבטחות של ה'. האם לידת ילדים מאבנים היא דרך שבה ה' פועל בעולם? האם ה' יצר
את הטבע כדי לפעול נגדו? גם הניסים הגדולים של מצרים לא היו נגד הטבע, אלא מעל הטבע,
והם נמשכו רק לזמן שהוקצה לנס. לאחר הנס, הטבע חזר לקדמותו. גם כאשר ה' אמר למשה:
"הֶרֶף מִמֶּנִּי, וְאַשְׁמִידֵם, וְאֶמְחֶה אֶת-שְׁמָם, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם;
וְאֶעֱשֶׂה, אוֹתְךָ, לְגוֹי-עָצוּם וָרָב, מִמֶּנּוּ" (דברים, ט', 14), לא אמר
הוא שהאנשים יגיעו מן האבנים, אלא ממשה ומצאצאיו.
ה' לא פועל ו"לא יכול" לפעול כנגד הבטחה
שהוא הבטיח. הוא "לא יכול" לא מאחר שאין לו את הכוחות לבצע את מה שברצונו
לבצע, אלא מאחר שכאשר הוא ביטא את רצונו כ"הבטחה", ביטול ההבטחה משמעו סטייה
מאמיתות מהותו העצמית, ולכן אין הדבר אפשרי, מאחר שזוהי סתירה.
אותם ילדים שנולדים מן האבנים לא מייצגים בשום
דרך את הגשמת הבטחת ה' לאברהם ולאבות, מאחר שאין הם יכולים להיות זרע אברהם או להיחשב
לצאצאיו. להצהרתו של יוחנן אין שום אחיזה במציאות העולם שנוצר בידי ה'. יש לה, במקום
זאת, את הכוח לפעול פסיכולוגית ומנטאלית על ההולכים בדרכה, וליצור בדמיון בד מתנדף
של אבסורד רוחני נגד האמת ההגיונית של התנהלות האל בעולם.
אין ספק שהצהרתו של יוחנן לא הייתה צריכה להתקבל
באופן מילולי, וברור מספיק שהיא לא נועדה להתגשמות כלשהי. היא נועדה להיות מובנת כ"אמת
פשוטה", ולא כהגזמה תיאולוגית למטרת הדגשת יכולת הכול של האל.
בכל מקרה[1], חשוב יותר הוא
שכוונת יוחנן הייתה בעלת תפקיד היסטורי, שהוא יסוד אבני הגילוי הנוצרי, במסגרתו המילים
הללו התקבלו באופן מילולי. מאוחר יותר הם הפכו ל"אמת פשוטה" במנטאליות הנוצרית
החדשה שנוסדה, ולפיה האל דחה את צאצאי אברהם, והקים לתחייה את הגוף החדש של הילדים
הנוצריים מן האבנים החדשות של הגילוי הנוצרי, דרך תחייתו של כריסטו. עניין זה הפך למהותי
ביותר בתיאולוגיה הנוצרית.
דברי המטביל היו כה עוצמתיים, עד שהם יסדו בחיק
הנצרות מנטאליות חדשה, שיש לכנותה: "הזכות להאמין באבסורד". מנטאליות זו
הייתה זרז להמשך הלוגי של אמונה זו, ולפיכך ככל שהאמונה הייתה יותר אבסורדית ומנוגדת
לטבע, כך זכותו של המאמין הייתה גדולה יותר. זוהי הלוגיקה של מרבית מאפייני האמונה
הנוצרית.
ההשפעה הגרועה ביותר של הלוגיקה הלא מאוזנת של
האבסורד גיבשה "מהותית" את האמונה בלידה הבתולית של ישוע. אם ה' יכול להביא
ילדים לאברהם מהאבנים, מדוע שלא יוכל להביא משיח מבתולה? אם ילדים, לכאורה אנושיים בכל היבט, יכולים
"להיווצר" מ"טוהר" האבנים, שאין להם דם או איברי רבייה, מדוע שמשיח
לא ייווצר מ"טהרת" לידת הבתולה? ואם אתם לא מאמינים לכך, אתם חסרי אמונה
או לא מאמינים ביכולת הכול של האל! ואכן, אתם לא תזכו בחסד נוצרי אם אתם חסרים את היגיון
האבסורד...
החטא האלילי של האבות, אף על פי שקשה לזהות את
ראשיתו בשל הלוגיקה שלכאורה כלולה בו, תמיד נושא את ההיגיון השגוי דרך מורד של ארבעה
שלבים. לא רק "חטא האבות" עצמו הוא אלילי, אלא גם שורש האלילות שהוא יוצר,
ולכן גם אם הוא יותר נסתר, הוא ניצב באותה "רמה גבוהה" של אלילות שנובעת
ממנו. זהו הכוח שמאחורי האלילות, והמקור הדוקטרינלי מאחורי
השגיאות האליליות, שהופכות לבסוף לדוקטרינות.
הילדים שנולדים מן האבנים הם, למעשה, לא בני אדם,
אלא אלים קטנים טהורים, אשר לא דבק בהם רבב של פעולות גופניות, ואין להם חולשות אנושיות.
הם לא כפופים לחוקי הטבע, אך הם אנושיים מספיק כדי לא להידמות למלאכים, מאחר שהמלאכים
אינם אנושיים מספיק כדי להיות צאצאי אברהם. הם יצורים מושלמים, אלים קטנים כמו-אנושיים.
מאותם אלים קטנים, שנוצרו על-ידי אל עליון דרך
אבנים בתוליות, המעגל יורד אל השלב השלישי של הקוורטט האלילי, האלהת הבן המשיחי המיוחד,
שנולד למריה הבתולה.
בשלב הראשון של חטא האלילות הנוצרי, הסטייה מן
התפיסה המונותיאיסטית לא מורגשת מיד. זאת מאחר שיכולת הכול של האל היא מוכחת. זהו,
עם זאת, מונותיאיזם שלא מתאים לאמונה האמיתית. אלוהי התורה לא יוצר בנים לאברהם מאבנים.
לפיכך זהו "אל אחר" שיוחנן המטביל מדבר עליו, לא האל האמיתי.
בשלב השני, בו הילדים-אלים מן האבנים מוקרנים ללידה
הבתולית של המשיח, נוצרת עבודת אל כפולה, בשל טהרת הבן החדש שנולד. דואליזם זה, עם
זאת, אינו מובחן עדיין, מאחר שהוא לא הגיע לשלב ההאלהה הדוקטרינרי,
שמגיע בשלב השלישי. זאת מאחר שאלמנט מקשר שלישי בין האל-האב לאל-הבן המשיחי שנולד,
נוצר כדי להגדיר את ההאלהה. אל-אב ואל-בן, ללא כוח שמפריד אך גם מחבר ביניהם, יגרמו
לדואליזם לא פורה. יהיה זו דואליזם ללא מטרה. אם לא יהיה משהו כמו-אנושי באל-הבן, שום
דבר לא יפריד אותו מאביו שבשמים, ולא תהיה מטרה להגעתו, מאחר שלא יהיה לו קשר יותר
קרוב עם האנושות מאשר אביו שבשמים. בשל כך הוא לא נוצר ישירות על-ידי האל בחולות המדבר.
המשולש האלילי שנוצר עם רוח הקודש, שקשורה לאם
האל, הפיח חיים בהאלהה של כריסטו. הבנים מן האבנים הוקרנו אל בן הבתולה, ורק לאחר לידה
כזו, יכולים האב, הבן ורוח הקודש (אם האל) להיות מוגדרים במערכת היחסים שלהם כדי להשלים
את ההאלהה האלילית. כל זאת מן האבנים של ילדי יוחנן. לאחר מכן מגיעה האלילות של הדור
הרביעי השנוא, ומשלימה את מעגל חטא האבות.
כפי שנודע לנו מסימן כוכבי הגאולה, הקשרים בין
ארבעת השלבים הרב צדדים בדור הרביעי הם תמיד "שלושה כוכבים בשורה עם כוכב רביעי
נעתק". זהו גם המקרה של הסטייה התיאולוגית המרובעת של האמונה הנוצרית, אשר מגיעה
לשיא בתיאולוגית האוונגליון הרביעי של יוחנן. שם ה"מילים" המטעות של יוחנן
המטביל מתנקזות אל תועבה תיאולוגית, דוקטרינה מסתורית של ה"דבר", הלוגוס.
לאחר ההאלהה-האנושית של האיל המשיחי היהודי המסכן,
כל האלמנטים של ההאלהה הזו "התעלו" אל דבר שהיה, לפי חזונו המיסטי של יוחנן,
קיים עם האל מן ההתחלה. עניין זה, שהוא העיוות התיאולוגי הגדול ביותר בהיסטוריה כולה,
והסילוף הברור ביותר של אמת אלוהית שהתגבשה לדוקטרינה, נידון בהרחבה בספר "תיקון
יוחנן". מספיק לומר כאן שבהתייחס ללוגוס של יוחנן, הטעות התיאולוגית הגדולה של
הנצרות מקורה בסטייה התיאולוגית הראשונה של יוחנן המטביל. האבנים של המטביל דרך יצירת
הילדים-אלים הפכו לבסוף לאבן שעברה האלהה, אבן אלוהית שהייתה קיימת מראש, ושהבן האלוהי,
שהיה קיים מראש, נוצר ממנה. זוהי האשליה, הסילוף, ההאלהה והנצחיות המגונה של משיח בן
יוסף חסר המזל אשר ננעלו יחד, ולא יכולים להשתחרר עד שזעם אל קנא יתעורר בדור הרביעי
הסופי, יקרע לגזרים ויהרוס לעד כל דוקטרינה אלילית, שחיללה וסילפה את האמת באל חי אחד.
///////////////////////
השאלה אודות המצב האמיתי הנוגע ללידת ישוע נידון
בהקדמה לתיקון מתי. שליחות ישוע הייתה "שליחות משיחית" שנהגתה לפני זמנה.
///////////////////////
להלן סקירה של החלקים המשמעותיים של נבואות עמנואל:
ישעיהו ז', 13-14: "יג וַיֹּאמֶר,
שִׁמְעוּ-נָא בֵּית דָּוִד: הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים, כִּי תַלְאוּ
גַּם אֶת-אֱלֹהָי. יד לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי
הוּא, לָכֶם--אוֹת: הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ,
עִמָּנוּ אֵל"; שם, ח', 3: "ג וָאֶקְרַב, אֶל-הַנְּבִיאָה, וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלַי, קְרָא שְׁמוֹ, מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז";
שם, 8-10: "ח וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר, עַד-צַוָּאר יַגִּיעַ;
וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, מְלֹא רֹחַב-אַרְצְךָ עִמָּנוּ
אֵל. ט רֹעוּ עַמִּים, וָחֹתּוּ, וְהַאֲזִינוּ, כֹּל מֶרְחַקֵּי-אָרֶץ; הִתְאַזְּרוּ
וָחֹתּוּ, הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ. י עֻצוּ
עֵצָה, וְתֻפָר; דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל"; שם, ט',
1-6: "א הָעָם
הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, רָאוּ אוֹר גָּדוֹל: יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת, אוֹר
נָגַהּ עֲלֵיהֶם. ב הִרְבִּיתָ הַגּוֹי, לא (לוֹ) הִגְדַּלְתָּ
הַשִּׂמְחָה; שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר, כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם
שָׁלָל. ג כִּי
אֶת-עֹל סֻבֳּלוֹ, וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ, שֵׁבֶט, הַנֹּגֵשׂ בּוֹ--הַחִתֹּתָ, כְּיוֹם
מִדְיָן. ד כִּי
כָל-סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ, וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים; וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה, מַאֲכֹלֶת
אֵשׁ. ה כִּי-יֶלֶד
יֻלַּד-לָנוּ, בֵּן נִתַּן-לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה, עַל-שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא
שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי-עַד, שַׂר-שָׁלוֹם. ו לם
רבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין-קֵץ, עַל-כִּסֵּא דָוִד וְעַל-מַמְלַכְתּוֹ,
לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ, בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה; מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם,
קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת, תַּעֲשֶׂה-זֹּאת"; שם, י', 21: "שְׁאָר יָשׁוּב,
שְׁאָר יַעֲקֹב--אֶל-אֵל, גִּבּוֹר";
שם, 33-34: "לג הִנֵּה הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת, מְסָעֵף
פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה; וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים, וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ. לד וְנִקַּף
סִבְכֵי הַיַּעַר, בַּבַּרְזֶל; וְהַלְּבָנוֹן, בְּאַדִּיר יִפּוֹל"; שם, י"א,
1-16: "א וְיָצָא
חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר,
מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. ב וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ יְהוָה--רוּחַ חָכְמָה
וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת יְהוָה. ג וַהֲרִיחוֹ,
בְּיִרְאַת יְהוָה; וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו
יוֹכִיחַ. ד וְשָׁפַט
בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ; וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט
פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. ה וְהָיָה
צֶדֶק, אֵזוֹר מָתְנָיו; וְהָאֱמוּנָה, אֵזוֹר חֲלָצָיו. ו וְגָר
זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן
נֹהֵג בָּם. ז וּפָרָה
וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר
קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים. י וְהָיָה,
בַּיּוֹם הַהוּא, שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ; וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ, כָּבוֹד". יא וְהָיָה
בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת, אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ--אֲשֶׁר
יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ, וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת,
וּמֵאִיֵּי, הַיָּם. יב וְנָשָׂא
נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי
יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה
יְקַבֵּץ, מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. יג וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם, וְצֹרְרֵי יְהוּדָה
יִכָּרֵתוּ: אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם. יד וְעָפוּ בְכָתֵף
פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו
יָבֹזּוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם; אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם, וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם. טו וְהֶחֱרִים יְהוָה, אֵת לְשׁוֹן יָם-מִצְרַיִם,
וְהֵנִיף יָדוֹ עַל-הַנָּהָר, בַּעְיָם
רוּחוֹ; וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים, וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים. טז וְהָיְתָה מְסִלָּה--לִשְׁאָר עַמּוֹ, אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר: כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל, בְּיוֹם עֲלֹתוֹ
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"; שם, י"ב, 6: "צַהֲלִי
וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן: כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".
נקודה חשובה: המשיח שיגיע יהיה ללא ספק יהודי משבט
יהודה, ולא יוכל למלא את תפקידו כמשיח, אלא אם יתקבל בעמים. ועדיין, אומות הנצרות לא
ינטשו את שליחות ישוע המשיחית, מאחר שהוא המורה והמשיח שלהם. לפיכך המשיח שיגיע יהיה
חייב להבהיר כי שליחותו היא בהמשך למסורת המשיחית של ישוע (את זאת כמובן יש להסביר),
ובמקביל לכך יציג את הסתמכותו על היהדות (את היותו מהול ואת התייחסותו לסמכות המסורת
האמיתית באמונת אברהם, ברית התורה וכו').
לכן, בסימנים השלמים של הגאולה כוכב כריסטו מוצג
ומוכרז על-ידי הגואל האחרון, חיים. זאת מאחר שסימן כוכב כריסטו
מצביע על הבשורה המשיחית לכל העמים.
מתי
3
9
באוגוסט 1985, כ"ב במנחם אב התשמ"ה - טיוטה ראשונה
של תיקון מתי.
13
בדצמבר 1994, י' בטבת התשנ"ה.
יחוס מוצאו של ישוע לבית דוד הוא מיותר ולא רלוונטי
לשליחות המשיחית של ישוע[2].
ישוע נולד בלידה טבעית, כבן לאביו יוסף הנגר ולאמו
מרים.
האמונה המוטעית בלידת הבתולה הייתה הכרחית כדי
לכסות על אמת הנסיבות האמיתיות של לידת ישוע. האמת הייתה מכשילה, ללא ספק, את קבלת
השליחות המשיחית בעולם, בעוד השליחות הנוצרית הייתה חייבת להתקיים היסטורית. היה זה
חלק מן התוכנית האלוהית ההיסטורית. לפיכך לא ניתן היה לחשוף גורמים רבים, עובדות, אלמנטים
והיבטים של הסיפור האמיתי אודות ישוע. דוגמא נוספת לפרט חסוי, מלבד לידתו, היא עובדת
שהותו במשך שלוש שנים בבית ספר האיסיים, בו קיבל את הסודות שהעניקו לו את הכוח לבצע
מאוחר יותר "ניסים", ואותו הוא עזב לאחר שהפר את שבועתו (בעקבות עזיבת יוחנן
המטביל את בית הספר, בו שהה לפחות 8 שנים).
הסתרת העובדות הללו נראית מעט מוזרה, מאחר שהיא
לא מטילה אחריות כלשהי על התלמידים או על הנוצרים הראשונים או על אבות הכנסייה, גם
במקרה בו הסתרה כזו הייתה יכולה להיות מכוונת, כהוצאת גופת ישוע מן הקבר על-ידי חלק
מן התלמידים[3].
ניתן להתייחס לצווים מלמעלה במספר אופנים
ודרגות. מלמעלה נגזר שהנוצרים יגיעו לעולם (כפי שנגזר מן השמים ששש מאות שנים לאחר
מכן האסלאם ייווסד בעולם), ולכן כל דבר שיכול היה להכשיל את הצו, נגנז. אם נתייחס לכך
בדרגה אחרת, הרי שהכוכבים, שגורלם היה לשאת את הנצרות בדרכה הארוכה ההיסטורית "דאגו",
במיוחד בראשיתה, לכך שאף מכשול, שיכול להזיק למטרה, לא יתקיים.
יש במקרה הנצרות מבט נעלה או הצדקה עמוקה המתייחסת
להסתרה זו, והיא מכונה ההשגחה העליונה, אשר הסתירה את אותן עובדות מן ההיסטוריה, תוך
ידיעה שלבסוף הם יתגלו במסגרת השלמת גילוי הסימנים השלמים, בזמן בו כל הנצרות המסורתית
תאבד את תכלית קיומה, ותקרוס בפני אור הבשורה האוניברסאלית השלמה, הכוללת את התיקון
הגדול של הנצרות.
באותו זמן האמת של אותן עובדות קודמות שהוסתרו
לא תפגע בשום דרך במטרות הצו החדש של הגאולה השלמה, עבור כל דורות העתיד, שיחיו במסגרתן.
ולא רק זאת, אלא שאותן עובדות יפתחו מנטאליות חדשה להבנה חדשה ונפלאה של התוכנית האלוהית
ההיסטורית, ולפיכך הן יהיו חלק מן האור החדש עצמו. האמת היא האור וההסתרה היא החושך.
כך גם לגבי סוגיית לידת ישוע. חשוב להבין אותה
מן המיקום החדש של הגאולה ההיסטורית הגדולה. לאחר שהשלמנו עם מידות תפיסת המשיח, הגדרנו
מחדש את כל היבטי שליחות ישוע ועם ההגדרות החדשות וההסברים של המטרות המגוונות שהיו
צריכות להתקיים על-ידי השליחות הנוצרית האוניברסאלית, לא יהיה זה שערורייתי להגדיר
את מצבו המשיחי של ישוע כ"שליחות המשיחית שנהגתה לפני זמנה". הייתה זו שליחות
משיחית שהתפתחה בטרם עת, והתעברה לפני הנישואין בין מלכות השמים והארץ דרך הברית החדשה
של הגאולה השלמה.
כוכב
כריסטו
אלו מאיתנו, שחוסר אמונם בכל המקורות הנוצריים
הכתובים, הדוקטרינליים והכמורתיים,
מעוגן בחוזקה במסורת ישראל, סבורים כי סיפור שלושת המאגים הוא אגדת ילדים לכל היותר.
תדהמתנו פרצה את כל הפרמטרים של הספקולציה השאננה, כאשר בסימן הגדול הראשון של כוכבי
הגאולה, הגואל האחרון, חיים, הסביר ללא היסוס לג'ינו טמפיירי: "זהו כוכבו של כריסטו, הבא בזכות הענווה".
ביחס למאגים האסטרולוגים, הכוהנים והחכמים המשלבים
עבודת כוכבים עם כישוף שדים, קיבלתי שיעורים רבים מהמורה חיים. המאגים של בבל היו דומים
לחרטומי מצרים, ונודעו בחכמת חישובי הכוכבים שלהם, כמו גם בכוחות פולחני הכישוף אותם
הם ירשו. הידע והתורות הנסתרות שבהן הם היו מעורבים, הכוחות העצומים שניתנו להם על-ידי
הידע של העבודה המסוימת לכל כוכב, לא ידועים כלל בתקופות שלאחר גאולת ישראל ממצרים.
תורות מצומצמות המבוססות עליהם כן התקיימו בהמשך, אך הן היו כלטאה קטנה ביחס לדינוזאור.
לפיכך היו עדיין אסטרולוגים אמיתיים של רמות
"טכניות" נעלות בזמן ישוע, אך בין הידע שלהם אודות דרכים נסתרות של השפעות
כוכביות לבין הסיפור אצל מתי אודות הכוכב המשיחי של כריסטו קיים פער עצום.
ההצהרה של הגואל האחרון שהכוכב המשיחי נושא שם
זה מאשרת לפחות את בסיס הסיפור באוונגליון. אם "הכוכב המשיחי" בהופעתו החוזרת
והשלמה נקרא "כוכב כריסטו", הרי מדובר באותו כוכב שנקשר לשליחות שממנה השם
נולד.
אני לא אנסה להסביר כאן את הקונפליקטים הגדולים
של ההבנה במהלך 12 השנים הראשונות של הסימנים השלמים בנוגע להשלמה בין השם כוכב כריסטו
לגאולה השלמה. הסיבות העיקריות לקונפליקטים היו שתיים: הראשון, העובדה ששם הכוכב נאמר
על-ידי הגואל האחרון, השופט המשוח במלכות השמים, בעוד שבשם זה לא ניתן היה להשתמש כהמשך
לטרמינולוגיה של הסימנים השלמים. השני, הגדרת השם הנכון של כוכב זה עבור הגילוי החדש
והסימן החדש.
מדוע כל
הקושי הזה? זאת מאחר שלמעשה לכוכב יש שמות רבים ושמות אפשריים רבים, ככוכב מלכיצדק,
כוכב המלך המשוח, כוכב כריסטו ועם הגילוי החדש, שמות אחרים מתקבלים: כוכב התיקונים
(המשיחיים), כוכב בית לחם המשיחי, כוכב הלב החדש ועוד, ואחר כך בגאולה השלמה נקרא
הוא כוכב המפליא.
בחמש השנים הראשונות, עד לתיקון המורה חיים, טעינו
בהתייחסותנו לגואל האחרון, חיים, כגואל האחרון של ישראל וככריסטו
הנבחר של העמים. השם הזה נדחה על-ידי הגואל, שהסביר בחלום שעם השימוש בשם כריסטו יצרתי
פארסה תיאטרלית.
לא ניסיתי כמובן ליצור מחדש משהו נוצרי על-ידי
שימוש בשם זה, מלבד התייחסות לאוניברסאליות המשתמעת בשליחות הנוצרית. בפשטותי הלא מפותחת
הסקתי שאם המורה עצמו השתמש בשם בסימן, מדוע אני אפחד להשתמש בו? התכנים שניתנו במסגרת
תואר זה הם לא מוטעים למעשה, כי הרי מדובר בגואל השלישי האחרון של ישראל והכריסטו (המשוח שאליו מחכים) של כל האומות הנוצריות (כמו גם החכם
הגדול שאילו מחכים במסורת המוסלמית - המאהדי). עם זאת
השם כריסטו עצמו הוא זה שמוביל לטעות, אם משתמשים בו ביחס למישהו שאינו אותו אדם שאליו
השם התייחס היסטורית. השם כריסטו של הסימן הגיע בעיקר לשתי מטרות: 1. להצדיק היסטורית
את הגעתו הראשונה של כוכב כריסטו, ולהסביר את שליחות ישוע ואת השליחות הנוצרית בכלליות.
2. לתקן את הבסיס השגוי של כל הדוגמה הנוצרית והתיאולוגיה שלה.
הכוכב הוא הכוכב הכוהני האוניברסאלי של מלכיצדק.
זוהי מטרה היסטורית גדולה לאחד את הסימנים המשיחיים לסימנים הגאוליים
של כוכב אברהם. התעלומה שלו מיוסדת בספר בראשית. המלך שלמה נמשך תחת הדרכתו, כפי שמעידה
ה"אוניברסאליות" בנאום שלמה בחנוכת בית המקדש הראשון בירושלים. בזמן פורים,
הוא היה "נסתר" לגמרי ב"ארמון המלכה אסתר". ישוע בן מרים ויוסף
נולד תחת כוכב זה, והוא הדריך אותו מלידתו ברצינות שנדרשה לשליחותו שתבוא בהמשך, בהבחנה
בעוולות הרבות שהיו נפוצות באותו הזמן בישראל, בהגעה אל בית הספר האיסיי ואל סימניו, בהפיכתו לאחד משומרי הסוד של בית הספר, וכמו
כן הוא הדריך אותו לקחת על עצמו את השליחות ולעזוב את בית הספר למטרה זו. הכוכב נשא
את שמות סימניו מחוץ לבית הספר עם ישוע, כדי להשלים את הצו הכוכבי של אותה התקופה.
מאוחר יותר הוא נודע ככוכב כריסטו.
החמור
האוכל לחם
לפיכך כוכב כריסטו מגיע כעת כדי להצהיר, להסביר
ולבצע תיקון גדול בנצרות. יש, עם זאת, כלי חשוב נוסף שנשלח על-ידי ה' אלוהינו לסייע
בתיקון זה, והוא לא אחר מאשר חברנו הקטן הבהמי, החמור האוכל לחם במלכות השמים, המוריד
אותו מטה למי שמעורב בעניינים החמוריים. אתם תראו את ירידתו דרך התיקון, תשמעו את פרסותיו
כאשר הוא מכריז על קיומו, ותזהו את קולו כאשר הוא אומר: "הביטו לכאן!", או
ביטויים אחרים למשיכת תשומת לב. באופן כללי כאשר הוא מגיע, אני מאפשר לו לדבר, כדי
שאולי תשמעו את רעיונותיו החמוריים הטריים, היישר מתנורי האפייה העליונים של מלכות
השמים. לעיתים, עם זאת, אני שולח אותו אל הסוס הלבן, כדי שדבריו יישמעו ישירות מפיו
של הסוס, אך לרוב, כאשר שמחתו גדולה, הוא נעמד על זנבו, ומדהים את כולם בחלומות, אותם
הוא מוציא משנתה הנבואית (של הזנב).
כנראה שמוטל עלינו בנקודה זו להבין מהם יחסי החמור
עם כוכב כריסטו. הצלחתי להימנע משאלה זו במשך 12 שנים מפחד של סחרחורת. אחד הוא הכוכב
המדהים ביותר בהיסטוריה, והאחר הוא האוכל לחם המשיחי המפליא ביותר של כל הזמנים.
שיר
בחרוזים
תשובת החמור צריכה להילמד. ראשית, מלכות השמים
היא מלכות מעל לכוכבים מבחינת דרגתה. לחם מלכות השמים (אלו הם הסימנים השלמים עצמם
וכל הסימנים והבשורות המקושרים אליהם) צריך, על מנת שירד אל הארץ, לעבור את רמת הביניים
של הכוכבים.
כאשר הגואל האחרון נבחר, הסימנים השלמים של הגאולה
השלמה נאפו כשהם טריים במלכות השמים. החמור המשיחי של מלכות השמים תכליתו לקבל לאכול
את הלחם השמימי עם הסימן לרדת אל הארץ ולמסור את הלחם. התחלת הירידה היא דרך הסימן
השלם של החמור אוכל לחם, שהתקבל על-ידי נלדה לוי, זיכרונה לברכה.
אין ספק שהלחם העליון, כדי שניתן יהיה לקבלו על
הארץ, כפי שהוא נאפה במלכות השמים, צריך להיות מונמך לצורה "אכילה" ומובן
לאנשים בעולם. כוכבי הגאולה קיימים למטרה זו, וממחישים את ההיבטים הנעלים של מלכות
השמים בצורות שהאנושות יכולה לקבל.
החמור בירידתו ממלכות השמים נושא את עגלת הבשורות
הטובות. העגלה, כפי שנודע מן הסימנים, היא המצקת הגדולה או העגלה הגדולה ולה 7 כוכבים.
עגלה זו נישאת על-ידי החמור, אך הבשורות הטובות, הסימנים הגאוליים
והמשיחיים, הם לא העגלה, אלא לחם הסימנים. העגלה עצמה מייצגת את שבעת ההיבטים הגדולים
של הגאולה השלמה: אמונת אברהם, הבניין הנשאר בזמן, כוכב הגאולה, כוכב הדור הרביעי,
כוכב מרדכי, כוכב אסתר וכוכב המורה הסופי, חיים. כוכב כריסטו לא נכלל בשבעת ההיבטים,
והוא מופרד. זהו כוכב הבשורות הנפלאות.
לפיכך החמור הנושא את עגלת שבעת ההיבטים הגדולים
של הגאולה השלמה אוכל בעצמו את לחם סימני כוכב כריסטו. בסימן הראשון (הוא הסימן
השלם הרביעי שקיבלה נלדה לוי) החמור מנתק את עצמו מן העגלה, עומד ואוכל לחם במאפיה,
לחם שאינו נוגע באדמה. בסימן השני (הוא הסימן המשלים, אותו קיבלה שרה מרקוס), הלחם
הובא לחנות לחם, התגלגל בהמשך על האדמה, ונעצר מתחת לראשו של החמור, שאכל אותו לאחר
היסוס עיקש. בשני החלומות, הלחם לא היה בעגלה, ולא היה תלוי בה.
בסימן השלם השני של החמור, על העגלה ישב איש זקן
שהוביל את החמור. הדבר מצביע על כך ששבעת ההיבטים הגדולים של הגאולה השלמה (העגלה)
מותאמים כעת לגאולה השלמה, בזכות הגואל האחרון, שנבחר על-ידי אל שדי. הגואל האחרון
המוביל את שבעת ההיבטים הגדולים, מוביל את החמור על הדרך, ודואג שיאכל את לחם הסימנים
מכוכב בית הלחם המשיחי. לפיכך כוכב כריסטו הוא גם כוכב בית לחם, ובית לחם הוא סימן
הלחם המשיחי.
החמור המשיחי יורד כדי לאכול את לחם הסימנים, והובל
אל שני תפריטים עיקריים ב-12 השנים הראשונות של סימן החמור אוכל לחם. בשש השנים הראשונות,
עיקר התפריט היה לחם התיקון הגדול של הנצרות, בעוד העיקר בתפריט שש השנים הבאות היה
לחם הרפורמה הגדולה ביהדות. התקופה הראשונה התאימה לסימן כוכבי הגאולה, והתקופה השנייה
לסימן השופט המשוח במלכות השמים. גם הסימן הראשון של החמור האוכל לחם עונה לסימן של
התקופה הראשונה בת 6 השנים, בעוד הסימן השני של החמור אוכל לחם מתאים לסימן של התקופה
השנייה בת אותו פרק זמן.
דבר חשוב ביותר שנובע מדיונינו והסברינו אודות
האוונגליונים הוא הידע שהסימנים הנאכלים על-ידי החמור בשש השנים הראשונות נקראים סימנים
משיחיים של משיח בן יוסף. הסימנים הנאכלים על-ידי החמור בתקופה השנייה בת 6 השנים נקראים
הסימנים המשיחיים של משיח בן דוד. סימנים אלו, מלבד היותם נפלאים, גרמו לנו בלבול גדול
באותן 12 שנים, אך כל בלבול היה שם כדי להיפתר, והוא מייצג תיקון היסטורי. גם פרץ,
איש הסימנים, עם לפחות 2000 סימנים משיחיים עליו, נפל לטעות, כשהאמין כי הוא, בדרכים
עדינות, איש משיחי באופן כלשהו, עד אשר, לבסוף, המורה חיים נזף בו קשות ואמר לו
באופן נחרץ: "חשבת את עצמך למשיח!"[4].
טעותי הגדולה הוכחה כטעות השולית הגדולה של 12
השנים הראשונות של הסימנים השלמים. עיקר הדילמה הייתה שאחרי שדיברתי כל כך הרבה פעמים
על החמור המשיחי, נקשרתי אליו, ונערתי עימו, תוך שאני מכריז: "אני החמור אוכל
לחם" (יחד עם אינספור היבטים השגחתיים עליונים בחיי
הפרטיים שעיצבו אותי בעבודתי), התחלתי לראות את עצמי כמבשר "משיחי" של
"שליחויות משיחיות" אשר נבעו, בעזרת ה', מבית פרץ. מאות רבות של סימנים ותארים,
הקשורים לאיש הסימנים, גרמו לי להתעלות ברוחי, שלא הייתה שלי, אלא של הסימנים.
למען האמת התבלבלתי בהגדרות הלא מדויקות הנוגעות
לטרמינולוגיית "החמור המשיחי" ו"פרץ, איש הסימנים" (ומן האיזון
הלא מדויק ביניהן). גם השם של כוכב כריסטו, כפי שעבר מן התיקון הגדול בנצרות אל השלב
ההיסטורי החדש של הגאולה השלמה, לא מוקם עדיין כראוי על ידי ככוכב המפליא. ההגדרה הלא
מדויקת הייתה בעיקר באי ציון המילה "סימן" לפני "פרץ איש הסימנים",
ואף לפני "החמור המשיחי", אף על פי שהחמור יכול להיקרא "משיחי",
בשל הסימנים שהוא נושא, מבלי ליצור סקנדלים רבים מדי. הוא הרי בעל חיים.
לסיכום, החמור הוא כלי ממלכות השמים להביא את הסימנים
המשיחיים, המכונים סימני משיח בן יוסף וסימני משיח בן דוד לעולם. ראשית, החמור נכנס
לבית הלחם ואוכל את סימני הלחם המשיחי של משיח בן יוסף מכוכב כריסטו. לאחר מכן הוא
מקבל ממרחק את הלחם מבית הלחם, ואוכל את סימני משיח בן דוד מכוכב בית לחם (אותו הכוכב).
השאלה האם פרץ גרין הוא אנושי או לא אינה רלוונטית
לגאולה השלמה. עם הסימן הכללי הראשון, סימן בא הזמן, הוא הפך לסימן הנקרא פרץ, איש
הסימנים. עבודתו היא עבודת מזכירות ביסודה. הוא מתעד בכתיבה את הסימנים שהתקבלו על-ידי
התלמידים של המורה חיים, ומנסה להסביר אותם ככל יכולתו. דרך סימן החמור אוכל לחם, פרץ
ותלמידים נוספים מקבלים את הסימנים שהחמור אוכל מכוכב הסימנים (אותו כוכב). הוא היה
חייב לאחד את עצמו בלהט עם סימן החמור ב-12 השנים הראשונות, עד שמבלי להבחין בכך הוא
נלכד במלכודת משיחית של תקופת 12 השנים הראשונה של הגאולה השלמה. הוא ניצל מן המלכודת
העדינה אך המשמעותית ביותר בידי המורה חיים.
במונחי הגאולה השלמה השלבים השונים של הצוות פרץ
והחמור ב-12 השנים הראשונות, כל שלב עם טעויותיו הייחודיות והכלליות ותיקוניהם, הם
משמעותיים. למעשה עברתי דרך 12 שנים של סימנים משיחיים, של שלבים משיחיים ושל מעגלים
משיחיים. באופן זה למדתי דברים רבים אודות "הסימן המשיחי". יש היבטים רבים
בנושא זה, אך ישנן אמיתות שלא ניתנות להכחשה, הנוגעות לשליחות ישוע. אחת מהן היא ששליחותו
מייצגת קשר היסטורי גדול בתוכנית האלוהית של הגאולה השלמה של האנושות. האוונגליונים
הנוצריים המתוקנים מייצגים את התרת הקשר ההיסטורי הגדול.
עם זאת גם ההתרה הגדולה של הקשר לא תהיה מושלמת
במענה על כל השאלות ההיסטוריות המעורבות, אם לא עבור העיקרון החשוב של אמיתות השליחות
ההיסטורית התנ"כית של ישוע, שכלולה בקורבן האיל, שקרניו נאחזו בסבך.
שני עקרונות גדולים אלו, הקשר והסבך, שומרים על
איזון האוונגליונים המתוקנים ו"ישועת ישוע". בעוד שהאוונגליונים המתוקנים
עוסקים בהתרת הקשר, הטקסט "ישועת ישוע" מתעמק ב"תעלומה" של
"הדילמה המשיחית הנוראית", שאליה הוטל ישוע על-ידי ההשגחה הנסתרת של יוצר
ההיסטוריה כולה.
עם הבהרת ההשגחה הנסתרת, ניתן לחבר קו מכל נקודה
מהותית אל קורבן האיל במקומו של יצחק. הדבר מייצג את החשיבות ההיסטורית בהשלמת פער
אחד שנשאר פתוח על-ידי המסורת היהודית, פער שיכול להיסגר רק דרך התורה עצמה. שום דבר
אחר לא יכול להניח את דעתו של העם היהודי, ולפיכך הטיעונים מגיעים כדי לשכנע את המסורת
היהודית באמת זאת, אמת ה"קושרת", כשמגיע זמנה, את כל ההיבטים האחרים בהבנת
שליחות זו.
הקשר
והסבך
כיצד יש להתייחס לשליחות המשיחית של ישוע? האם
לשליחות זו יש משמעות בהווה? כפי שהוזכר לעיל, שליחות ישוע מסמלת היסטורית את
"הנישואין שבין מלכות השמים ובין הארץ, שנהגו לפני הזמן". המטרה העיקרית
של השליחות הייתה ליצור מקור מכין להצלה של אומות רבות ושל הצאן הנאבד של בית ישראל.
מטרה זו מולאה, הושלמה ו"נסגרה" עם הגעת הסימנים השלמים. כל הנצרות הייתה
דרך מעבר לסימנים השלמים ההיסטוריים, שגם משלימים את הסימנים ההתחלתיים, שמהם הנצרות
עצמה נולדה. כפי שישוע היה האיל שהוקרב במקומו של יצחק אבינו, כך גם זמן השליחות של
ישוע, ואיתו היסטוריית הנצרות והגלות הארוכה של ישראל, צריכים להיחשב כ"זמן יצחק"[5].
ברכת הגאולה השלמה היא הברכה הסוגרת של יעקב, המשלימה את המעגל הגאולי הגדול.
מתי
5
"23 וַיָּסָב יֵשׁוּעַ בְּכָל הַגָּלִיל וַיְלַמֵּד
בִּכְנֵסִיּוֹתֵיהֶם וַיְבַשֵּׂר בְּשׂוֹרַת הַמַּלְכוּת וַיְרַפֵּא כָּל מַחֲלָה וְכָל מַדְוֶה בָּעָם: 24
וְשִׁמְעוֹ יָצָא בְּכָל אֶרֶץ סוּרְיָא וַיָּבִיאוּ אֵלָיו
אֵת כָּל הַחוֹלִים הַמְעֻנִּים בְּכָל חֳלָיִם וּמַכְאוֹבִים וַאֲחוּזֵי שֵׁדִים וּמֻכֵּי יָרֵחַ וּנְכֵי אֵבָרִים
וַיִּרְפָּאֵם: 25 וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו הֲמֹנִים הֲמֹנִים מִן הַגָּלִיל וּמִן
עֶשֶׂר הֶעָרִים וְמִירוּשָׁלַיִם וִיהוּדָה וּמֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן" (מתי, ד',
23-25).
ישוע החליט שכדי להשלים את שליחותו, הכרחי להתפרסם.
על מנת לבצע זאת, הוא החליט להשתמש בסודות שלמד בקהילת האיסיים.
הייתה סכנה גדולה בכך, הסכנה של ביצוע ניסים בשמו
של אדם. כיצד אתה יכול לשים את עצמך במרכז, לעיני כולם, ועדיין לשמור על ענוותך? כיצד
תימנע מכך שאנשים יחשיבו אותך כאובייקט פולחני, במיוחד כאשר אתה נמצא מול עיניהם?
הקורא הנבון ישים לב ששלוש הקטגוריות של ה"פיתויים"
שניסה אותו השטן לפני שהתחיל לפרסם את הדברים אומתו כולן במסורת הנוצרית. לעובדה שישוע
ביצע ניסים לפני עיני העם הפשוט הייתה השפעה חזקה על ההאלהה שהגיעה בהמשך.
זכרו במהלך התיקון כי איננו באים להאשים את ישוע,
אלא להסביר את שליחותו. הסימנים ההתחלתיים והלא שלמים לא אפשרו להשלים את השליחות.
היו צריכים לקרות טעויות, ולפיכך מטרתנו אינה האשמה, אלא הבנת הטעויות. האשמותינו התקיפות
נגד דברי יוחנן המטביל, עם זאת, מבוססות על ההשפעות החמורות על הנצרות. כאן חשוב לצעוק
חזק ככל שאפשר. אלפיים שנה עברו. כדי להבין את הבשורה החדשה, חייבים להתנער מתפיסות
עבר.
"1 וַיְהִי כִּרְאוֹתוֹ אֶת הֲמוֹן
הָעָם וַיַּעַל הָהָרָה וַיֵּשֶׁב שָׁם וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו
תַּלְמִידָיו: 2 וַיִּפְתַּח אֶת פִּיו וַיּוֹרֵם וַיֹּאמַר:
3 אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם" (שם, ה',
1-3).
כאשר ראה הוא את הקהל, הוא עלה על ההר, התיישב,
וכאשר תלמידיו התכנסו סביבו הוא החל בדרשתו. וזהו השיעור שהעניק: "אשרי עניי הרוח
כי להם מלכות השמים".
עניי הרוח הם שפלי הרוח. ה' אלוהינו בז לרוח הגאוותנית,
שמנפחת את עצמה כבלון, בנוגע ליכולותיה ולמידותיה. דרכו של ה' מאפשרת לרוח לנשוב מעלה
ליכולת מקסימאלית לפני שכל האוויר שמוכל בה מתפזר.
האדם העניו משפיל את עצמו בעיני עצמו. הוא חש את
קטנותו, ולא פותח את פיו כדי לספר על יכולותיו או זכויותיו. הוא לא משבח את עצמו, ואינו
מקבל דברי שבח מאחרים. הוא לא מנסה להרים את רוחו לרמה מסוימת, מאחר שרוחו ענייה בעיניו.
הוא לא חש את עצמו ראוי להיות אהוב על-ידי ה', אף על פי שהוא זה שאהוב. אם הרוח היא
יתומה, ה' יהיה אביה ואימה, מאחר שאין לה הורים לדאוג לה. אם הרוח ענייה, ולא יכולה
להרים את עצמה, ה' יעשיר אותה במידות ובאוצרות נעלים, האהובים בעולם הזה ומתוגמלים
רבות בעולם הבא. קיבלתי את השיעור הזה ישירות מן הצדיק חיים.
כעת מלכות השמים שנשארת בזמן הגיעה לצורתה הסופית.
זה קורה כאשר הגואל האחרון נבחר, ומיד לאחר קורבנו ותחייתו הוא מובא אל היכלו, נמשח
ב"משיחה עליונה", ומכונה "השופט המשוח במלכות השמים". הוא מחבק
את עניי הרוח מארבע קצוות העולם, ומכריז: "אנו כולנו בשר אחד"[6].
כתלמידו הראשון של המורה חיים אני יכול להעיד היטב
אודות העובדה שהצדיק שנא מונרכיות, מלכים וכל מה שקשור ליהירות הכוח. הוא אמר לעיתים
קרובות: "המלך היחיד הוא הקדוש ברוך הוא", "תודה לאל שזמן המלכים עבר",
"לכל המלכים היה צריך לתת מטאטאים לטאטא איתם את הרחובות, כדי לבטא את רמת המקצוע
שלהם" ו"מלכים וכמרים הרסו את העולם".
הצדיק חיים לעולם לא נתן פקודות למישהו או אמר
לאנשים מה לעשות (אלא אם הם ביקשו זאת). הוא היה עניו עם כל אדם, ואהב לדבר עם בני
העם הפשוט, לשמוע את מה שהם אומרים, להקשיב לבעיותיהם ולייעץ להם. האדם שהתיישב על
כסא במלכות השמים הוא עבד ה' עניו לאל שדי, שנבחר בידי ה' בשל ענוותו, ובשל אהבתו לעניי
הרוח.
סימן מלכות השמים לא מתייחס לעולם הבא, כלומר רק
לעולם הנשמות לאחר המוות, אף על פי שכאשר אנו מדברים על מלכות השמים, אנו גם מתכוונים
לזכות הנשמה לאחר העולם הזה. הסימן השלם השישי, תחיית המורה חיים, מכסה את ההיבט של
מלכות השמים. הסימן השלם השני מראה את ארמון המלכות, את השופט המשוח ואת מדרגות השיש
הלבן היורדות אל הארץ. זהו ה"קשר" של מלכות ההרמוניה והשלום מעל הארץ. הביטוי
"הלוואי והמצב על הארץ יהיה כפי שהוא בשמים" מתייחס למלכות ההרמוניה.
למה מתייחסות העדויות החדשות, "בשורות המלכות"?
האם מדובר באותה מלכות של הסימנים החדשים? אנו מדברים לעיתים קרובות על מלכות השמים
החדשה שנוסדה, שנראה שסותרת כל מלכות קודמת. עדי י' (שנחשבים על-ידינו אויבים של הברית
החדשה של הגאולה השלמה) מאמינים שה"מלכות" נוסדה ב-1914. האם יש משמעות לכך
שזו גם השנה בה נולד הגואל האחרון, חיים?
בהתייחס למלכות: באותו אופן שבו הנצרות עצמה לא
הייתה המשיחות האמיתית הרצויה על-ידי ה', כך גם מלכות הביניים שנוסדה עבור הנצרות של
הסימנים ההתחלתיים, הייתה קיימת, אך לא הייתה מלכות שלמָה. עם גילוי הסימנים השלמים
והשופט המשוח הסופי של מלכות השמים, אותה קדם מלכות שמים מפסיקה להתקיים, לטובת מלכות
השמים של הגאולה השלמה.
מאחר שלנצרות עצמה יש מטרות רבות להשלמה, גם המלכות
יצרה השלמוֹת. המפתח להבנה היא שביחס לאומות הפגאניות, הנצרות יצגה התעלות גדולה אל
רמה מוסרית גבוהה ביותר. גם יחסה של הנצרות לכריסטו בהיבט
של כריסטו, מלך מלכות השמים, הייתה תפיסה מוקדמת (גדושה בתפיסות אליליות, שמוטבעות
בדוקטרינות הנוצריות) שצריכה להיווסד בעולם, כדי ליצור יכולת בין העמים לקבל את צורתה
האמיתית של מלכות השמים, לכשתתגלה.
אותה מלכות שמים סייעה לנשמות הנוצריות במהלך ההיסטוריה,
גם לאחר המוות, מאחר שאותן נשמות העלו את עצמן בהתנהגות מוסרית ורגשות נעלים, אשר סייעו
גם לטובת הכלל. הנצרות הייתה חיובית בסיוע לאדם לחיות חיים נקיים וכנים, והביאה ברכה
לנשמתו, לפחות בהתעלות מסוימת שלאחר המוות. ביחס לפגאניות, הנצרות הייתה נעלה מאוד.
ביחס למלכות השמים החדשה, עם זאת, מלכות השמים
הנוצרית היא אפס וריק, מאחר שהיא מצויה בהקשר תיאולוגי שגוי לגמרי, בעל טרמינולוגיה
שגויה, ותפיסות שגויות לחלוטין כלפי העם היהודי.
דבר אחד, עם זאת, משותף לשתי המלכויות. הן נוצרו
על-ידי ה' אלוהינו לשם הרמת רוח העניים אליהן.
ביחס למלכות השמים של ה"עדים" וחישוביהם
בנוגע לשנת 1914, אותם הם הסיקו מספר דניאל, עובדת חשיבות השנה יכולה, אני מאמין, להילקח
כסימן.
לא ניתן להתכחש לכך שכאשר הגואל האחרון נבחר, גם
הזמן ועובדות לידתו הם משמעותיים, באופן שלפני כן לא ניתן היה להבין. לדוגמא: המורה
חיים הסביר לי פעמים רבות את העובדה כי הוא נולד נימול. הוא גם סיפר לי שעובדה זו היא
חשובה מאוד, וכי תהיה לה משמעות רבה בעתיד (באותו זמן לא הבנתי את המשמעות). ברית המילה
מה' הייתה סימן של בן האדם הנבחר עבור דורות הגאולה השלמה.
"תלמידי המקרא" המקוריים (קבוצה נוצרית
שנוסדה בשנת 1870, וממנה התפצלה בהמשך קבוצת עדי י') היו ענווים, כפי שמבטא שמם, בניגוד
לשם הקבוצה שהתפצלה מהם, ולא הייתה להם גישה אנטי תלמודית או אנטי רבנית, כפי שאימצו
ה"עדים" בהמשך[7].
הייתה מידה של פשטות לב וכנות הבנת אמונה בקבוצה המקורית, אשר העניקו להם זכות למצוא
את מפתח הזמן, שענה לחישוב גאולי חשוב. מה הם כבר יכלו לעשות עם המידע? עם זאת,
ראו מה קרה איתו!
יש לנו רשות להשתמש בכל סימן שנמצא בעולם אם הוא
תואם לסימנים השלמים, ואם יש יתרון כלשהו בשימוש בו. לפיכך אנו יכולים לומר שכבר מלידת
הצדיק ב-1914, מלכות השמים החדשה "נולדה" והיו לה התפתחויות נסתרות שלמות,
עד למות הגואל הנבחר ולסימן התחייה. אז מלכות השמים יכולה להיקרא "מיוסדת"
ולהתחיל להתגלות. לפיכך הצדיק נולד נימול בסימן הברית השלמה של הגאולה השלמה.
אם תביטו על העניין יותר לעומק, תראו שכאשר נוגעים
באמת, ואז משחיתים ומסלפים אותה, הכוח המשחית יהפוך לעבריין ראשי נגד האמת. משמעותי
אם כך, במסגרת התיקון הנוצרי, שרק העדים מכריזים על מלכות השמים בהתייחס לאותו תאריך,
מאחר שהם מסלפים את ערכו האמיתי באמצעות הדוקטרינות שלהם. גם התיאולוגיה החדשה שלהם
מכחישה בפירוש את השילוש, אך מציבה שילוש נסתר במקומו, אפילו עדין יותר בשקריותו מן
השילושים התיאולוגים שכבר קיימים בדוקטרינות הקתוליות, הפרוטסטנטיות והניאו-פרוטסטנטיות.
זוהי בדיוק הנקודה. ה"עדים" מייצגים
את הקטגוריה הרביעית של הנצרות, הנצרות השנואה של הדור הרביעי.
הדבר מאומת בסימנים השלמים דרך החלומות, שגינו
את ה"עדים" באופן ברור, והכריזו שהם שנואים על-ידי ה', ושמכות רבות שנפלו
על ארצות הברית (במיוחד) נבעו מהם.
העובדה שהם מגונים ושנואים על-ידי ה' היא סימן
זעם הדור הרביעי, אשר הורס חלק גדול מן האנושות, לפני שהדור הכפול מסתיים. אין זה מוזר
שזעם ה' מכוון אליהם. הם אלו שטוענים ביהירות טיפשית לחלוטין שרק הם יינצלו ביום ה'
הגדול והנורא, מאחר שרק הם יודעים כיצד לקרוא לאל. עם זאת, מאחר שהם משייכים את שם
האל לשקרי הדוקטרינות שלהם, הם מביאים על עצמם עונש מלא מן הדיבר השלישי האוסר את נשיאת
שם ה' לשווא. הם ייענשו על-ידי ה' בגלוי, בפני כל עיני העולם, בדיוק כפי שהם חיללו
את שם ה' בגלוי בפני כל העולם במהלך הדור הרביעי.
"אַשְׁרֵי
הָאֲבֵלִים כִּי הֵם יְנֻחָמוּ" (מתי, ה', 4).
כאשר מלכות השמים מתחילה לרדת לעולם, גם הנבואות
הנוראיות של זעם ה' במהלך הדור הרביעי מתחילות לרדת. התקופה מכונה גם הדור הרביעי של
מלחמות ה' נגד היהירות, נגד האלילות ונגד כל הטומאה שעל פני כדור הארץ. מיליונים רבים
ימותו בדור נורא זה. זהו הזמן להפרדה מובהקת בין כוחות הטוב לכוחות הרע. גם אם יהיה
זה שליש אחד שייכחד, ולא שני שלישים, מוחותינו עדיין אינם יכולים לתאר זאת.
הגנת ה' הנדרשת להצלה מזעם ה' במהלך הדור הרביעי
מגיעה דרך האמונה המורגשת בלב באל חי אחד, בורא הכול. בכך טמונה ההגנה והרפואה. מתחילת
הגילוי החדש, סימני ה' מתחילים להיראות באירועים שונים בעולם, וכאשר שנות הדור הרביעי
מתקדמות, סימנים אלו ויד ה' שמראה אותם הופכים יותר ברורים למאמינים. לעומתם, מי שאין
לו אמונה בליבו אינו יכול "לקרוא" את סימני ה', והוא גם לא יהיה זכאי לקריאת
סימנים מדוקדקת יותר דרך ספר משנת חיים.
אנשים חכמים אוחזים ביראת ה', מאחר שללבבות טובים
יזכו להגנתו. הוא מגיע לטהר את הארץ מן התועבות, לנקות אותה מן האמונה בכסף ולשרוף
את כל האמונות באלים אחרים. אמונה היא "הכסף האמיתי" של הדור הרביעי, מאחר
שאיתה אתה יכול לרכוש את ההגנה.
אל תאמינו בכסף, מאחר שהוא לא יציל אתכם ביום ההוא.
אל תטמאו את עצמכם עם פיתויי הדולר החזק, מאחר שה"הגנה" של ממון מתנפצת לרסיסים
ביום ה'. התאמנו דרך האמונה כנגד פיתויים לפני יום ה' הגדול והנורא שיגיע.
תודה לאל, יש גם אנשים טובים רבים, שליבותיהם מלאים
באמונה. הם יינצלו ויישמרו כדי להיות עדים להגעת מלכות השמים אל הארץ. כמו כן הם יתעצבו
ויתמלאו צער כשיראו את האנשים הרבים שייכחדו. לאחר מכן, עם זאת, כאשר יראו הם את התקופה
החדשה והגדולה של האהבה והשלום בין אומות העולם, הם יבינו כיצד אל שדי כיוון את ההיסטוריה
כולה כדי להגשים את ההבטחה לאברהם, ויתנחמו באור מלכות השמים החדשה.
"אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים כִּי הֵמָּה יִירְשׁוּ
אָרֶץ" (שם, 5).
הרוח הענווה אהובה על-ידי אל שדי יותר מכל מידה
אחרת. כאשר זמן הגאולה השלמה מגיע, לאחר ה"גשר" הנורא שנחצה, כל מי שיירש
את מלכות השמים, יהיה בעל רוח ענווה. זאת מאחר שה' אלוהינו בז ליהירות, לרהב ולכל צורה
של גאוותנות. האדם בעל הלב הטוב יחוש את האמת הנוגעת לכך. בתוך עצמו הוא יידע שה' אוהב
ענווה ושונא שחצנות, וכל מי שירש את הארץ באותה העת יהיה בעל רוח מתאימה, אשר תזכה
להיקרא ענווה בפני הבורא.
"אַשְׁרֵי
הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לַצְּדָקָה כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ" (שם, 6).
זמן הגאולה השלמה הוא תקופה היסטורית, בה הצדק
שולט. לפיכך מי שרעב וצמא לו, יזכה לקבלו.
"אַשְׁרֵי
הָרַחֲמָנִים כִּי הֵם יְרֻחָמוּ" (שם, 7).
ה' אלוהינו הוא הרחמן. רחמיו נצחיים, וגוברים על
טעויות האדם. לפיכך מלכות השמים חייבת להגיע, מאחר שהיא משקפת את רחמי ה' על האנושות.
מי שזכאי למלכות השמים הם אנשים המרחמים על האנשים
שיש להם פחות מזל. ליבותיהם מלאים ברצון לאהוב את הזולת ולסייע לאחרים כמה שניתן.
השגיחו גם שמי שקיבל את מתנת ה' הנפלאה של הרגשת
רחמים כלפי אחרים ואהבה מכל הלב, לא ייגרר לטעויות במחשבה בשל הסבל שיראה מסביבו. טיפש
האדם שחושב שרחמיו ואהבתו גדולים מרחמי ואהבת האל הרחמן, ואכן יש לא מעט טיפשים שסבורים
שאם ה' היה רחמן כפי שהם רחמנים, אז הכול היה נראה אחרת עבור האנושות. אותם אנשים רואים
את דמותם משתקפת ממראות מעוותות, ואין להם מחשבה עיקרית שיכולה לתקן את העיוות.
אל שדי אוהב את בריותיו, ואינו חפץ בסבלן. הוא
מודע לסבל, לבעיות ולתחושות הלב הפנימיות של כל אדם. יותר מן האדם עצמו, אל שדי יודע
עד כמה האדם סובל. האדם רואה את אותו הרגע, ה' רואה את הטוב הסופי, המשויך לאותו אדם
ולאותה נשמה.
רחמי האנשים כלפי אחרים הם רגעיים, וכך צריך להיות,
מאחר שסבל הוא רגעי וכואב. פילוסופיה לא תשכך את הכאב, וגם לא מטאפיזיקה או תיאולוגיה.
אין זה ענייננו לדעת מדוע אדם סובל. רחמו על מי שסובל, מאחר שרחמים וחמלה לאחרים אהובים
בפני אלוהי ישראל הרחמן.
"אַשְׁרֵי
בָּרֵי לֵבָב כִּי הֵם יֶחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" (שם, 8).
האדם בר הלבב הוא האדם שליבו מלא בטוב, בחיוביות,
בטוהר ובמחשבות בריאות. הוא חש את ה' בליבו, ומרגיש את קרבת השגחתו.
"אַשְׁרֵי
רֹדְפֵי שָׁלוֹם כִּי בְנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵא לָהֶם" (שם, 9).
שלום משמעותו שלמות, שלמות ביחס למה שהיה מופרד,
חסר, וכעת הוא מובא יחד לאיחוד שלם. גאולת העמים היא קשר השלום, שייווצר בבוא העת בין
כל האנשים. מי שיפעל לקידום השלום יהיה נוכח בגאולה האהובה.
ועדיין, שלמות הגאולה השלמה אינה יכולה להתבסס
על השלום לבדו. זוהי הגאולה שמביאה שלום גדול לאחר הדור הרביעי. השלום הוא התוצאה של
אלמנטים גאוליים רבים, שחייבים להיות מובאים יחד באיחוד אמיתי שרצוי מאת ה'.
סימני האיחוד הגדול מוכלים בסימן הכוכבים. לעיתים,
כמו באיחוד המנובא שבין שבטי יהודה ושבטי אפרים, ייתכן ואיחוד גדול מחדש הוא אפילו
יותר מדויק. בכל מקרה, איחוד היהודים והנוצרים באמונה אחת הכרחית ל"איחוד המשיחי",
שדרוש על מנת לייסד את השורשים האמיתיים של השלום בעולם. לשם כך, האיחוד בין היהודים,
הנוצרים והמוסלמים משלים את המשולש הגדול של המזל הטוב האוניברסאלי עבור העולם. משולש
זה מכונה "איחוד גאולי", בעוד שהאיחוד בין היהודים והנוצרים דורש "איחוד
משיחי" כדי לספק את האלמנטים של מורשת כל אחת מן הדתות.
שלום אמיתי מבוסס על אמונה אמיתית באל חי אחד,
כשכל צורה אחרת של שלום, שאיננה מתבססת על אמונה אמיתית, לא תישאר בזמן. מפתח השלום,
לפיכך, דורש ראשית הבהרה של האמונה המונותיאיסטית האמיתית של אברהם אבינו. זו הסיבה
שסימן הכוכבים הוא קודם כל סימן של אמונת אברהם, הנפתח עם ספר הכוכבים המציין עמים
רבים. שום "איחוד משיחי" אינו יכול להתפתח מדוקטרינות שקריות אודות האמונה,
סיבה שבגינה כוכב כריסטו מגיע בביאתו השנייה במסגרת הסימנים השלמים לתקן את טעויות
האמונה בכל הנצרות המסורתית (זו מטרתו הראשונית. מטרתו השנייה היא לבאר את אמיתות משרתו
המשיחית של ישוע).
כאשר התיקון מובן, אפשרי לדבר על "איחוד"
דרך גילוי משיחי חדש. אין פשרות בנוגע ל"איחוד" זה. אין פשרות בנוגע לאמונה
האמיתית. לכן מפתח השלום הגאולי והמשיחי שמגיע נפתח עם תיקון
גדול של הנצרות. לאחר מכן המטרות הרבות של "הקונפליקט המשיחי" יכולות להיות
מוסברות, בעוד הבסיס האמיתי לשלום הנצחי מוקם דרך הברית החדשה של הגאולה השלמה ובית
התפילה לכל העמים. ללא תיקון, אין איחוד אמיתי ואין בסיס אמיתי לשלום[8].
"אַשְׁרֵי
הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצְּדָקָה כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם" (שם,
10).
מי שרעב וצמא לצדק, ומעוניין שהוא יגבר, כבר הוזכר.
אלו הם מחפשי הצדק, ורבים מהם סבלו בשאיפתם לצדק. מי שסבל רדיפה מסיבה זו נכלל בקטגוריה
אחרת.
ישוע מדבר כאן על "בגלל הצדקה" שאליה
הוא הטיף. "המסר החדש המשיחי" שעליו דיבר ישוע, כמו גם התורה, נקראים לעיתים
"צדקה". מונח זה, שבעברית מציין הן "צדקה" והן "צדק",
קושר את נושא הגאולה למטרתו העיקרית. הן התורה והן "המסר החדש המשיחי" הן
"צדקת" ה' אלוהינו לאנושות, ושיעורי הצדק והדרכים הצודקות האהובות על-ידו.
המטרה העיקרית של התורה ושל "המסר החדש המשיחי", אותו ביטא ישוע, היא ליצור
באנשים לב חדש של צדקה ושל טוב כלפי הזולת במסגרת הצדק.
ישוע היה בסימן סבל למען הצדק של "המסר החדש"
בו הוא האמין. כך גם בני ישראל ככלל הן בסימן הסבל למען האמת והצדק של התורה מאז אברהם
אבינו. גמול הסבל עבור התורה היא התורה עצמה. הגמול לסבל עבור "המסר החדש המשיחי"
היא מלכות השמים.
הגואל האחרון חיים, הקושר את מסורת התורה הקדושה
לברית החדשה של ירמיהו של הגאולה השלמה, גילה לנו דרך סימנים שהבשורה החדשה של הגאולה
השלמה לא נועדה להיות כזו שסובלים עבורה, אלא שחיים בשבילה.
הקורבן המשיחי של ישוע פתח את תקופת הגלות הארוכה
ותפוצות ישראל, כמו גם שנים של מלחמות, בורות וחשכה. הקורבן הגאולי
של הגואל חיים פותח את סימן עץ החיים.
"13
אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל בַּמֶּה יָמְלָח הֵן לֹא יִצְלַח
עוֹד לַכֹּל כִּי אִם לְהַשְׁלִיךְ חוּצָה וְהָיָה מִרְמָס לִבְנֵי אָדָם: 14
אַתֶּם אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם עִיר יֹשֶׁבֶת עַל הָהָר לֹא תִסָּתֵר:
15 גַּם אֵין מַדְלִיקִים נֵר לָשׂוֹּם אוֹתוֹ תַּחַת הָאֵיפָה כִּי אִם עַל
הַמְּנוֹרָה לְהָאִיר לְכָל אֲשֶׁר בַּבָּיִת: 16 כֵּן יָאֵר
אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי הָאָדָם
לְמַעַן יִרְאוּ מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וְשִׁבְּחוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם"
(שם, 13-16).
לאחר תיאור קטגוריות האנשים שירשו את מלכות השמים,
הדיון עובר למטרה ולתפקיד של עם ישראל בהבאת מלכות השמים[9]
לעולם.
עם ישראל אינו יכול להשלים את "משימתו"
עד שהוא הופך להיות אור לאומות העולם, ובדומה לכך מלכות השמים אינה יכולה להתממש עד
שלפחות ה"בשורות" של הגילוי בהר סיני (כעשרת הדיברות שהועברו ישירות) מתוודעות
למספרים גדולים של אנשים בעולם. מסיבה גאולית מהותית זו,
"ברית משיחית" נכרתה עם ישעיהו הנביא, ולפיה עם ישראל ישמש "אור לגויים"[10].
כ-600 שנים עברו בין הנבואה לבין שליחותו הדחוקה
בזמן של ישוע. עם ישראל לא זכה לפתוח את הדלתות החושפות את האמת לעולם.
למעשה, הבטחות אל שדי לאברהם מצריכות משימות המביאות
את אמונת אברהם להמון גויים. אחד מן השבחים הידועים כלפי אברהם במסורת היהודית הוא
שאברהם לימד את האמונה האמיתית לאנשים אחרים, בעוד שרה אמנו פעלה כמוהו בהתייחס לנשים
שפגשה.
גם גאולת ישראל ממצרים וגילוי התורה בסיני הם ירושת
ישראל עבור כלל האנושות. החוק האלוהי חייב להתגלות בעולם. העם הנבחר קיבל את הברכה
הנדרשת על מנת לשמור את החוק ולפעול ככוהן לאומות העולם.
נביאי ישראל הסבירו את המטרות ההכרחיות של התורה
באופן פשוט, כדי שכולם יוכלו להבינן. האמינו באל שדי ושרתו רק אותו. אל תיפלו במלכודות
אלילות רבות. התנהגו באהבה וברחמים ביניכם. השתמשו בצדק בכל החלטה. הקפידו לסייע לאלמנות
וליתומים, לעניים ולחולים.
דברי הנביאים מייצגים למעשה את "המפתחות החדשים"
של ההבנה המפושטת שנמסרה לישראל. הדבר הגיע בצורה של נוסחאות פשוטות, אשר הכילו את
הרוח החיונית של הרצון האלוהי. רק בדרך זו היהודים באותם דורות הבינו את מה שה' רצה
מהם.
הרוב הגדול של העם היהודי במהלך התקופות השונות
של חיי הנביאים לא ידע כמעט דבר אודות מה שנכתב בתורה. ההמונים נפלו בעקביות אל הפולחנים
האליליים של העמים מסביבם. הם שכחו את ברית התורה הקדושה, ולפיכך המפתחות החדשים היו
נחוצים באותם זמנים. המפתחות לא הגיעו כדי לשלול את החוק, אלא להסביר, להגשים ולהשלים
את המסרים הבסיסיים של החוק להמונים, כך שיוכלו לחיות באמונתם גם מבלי שלמדו את התורה
כולה.
למרבה הצער עם ישראל לא טיהר את עצמו דרך הבשורות
החדשות של הנביאים, ולא זכה לטהר אחרים. עקב כך הוא לא השלים את משימתו. זו הכוונה
לכך שמלח הארץ הפך תפל.
עם ישראל לא היה ברמה של הבנת המפתחות החדשים של
הנביאים, מאחר שהוא לא נענה לאזהרות הנביאים לטהר את עצמו מעבודת אלילים. היה זה חטא
אלילי אשר הביא להרס בית המקדש הראשון. כמו כן הזהירו הנביאים נגד יהירות ונגד המרה
של ערכים אמיתיים בערכי שקר. חטא זה[11] גרם להרס בית
המקדש השני.
הבשורה החדשה של הנביאים הכילה, כאמור, מפתחות
הבנה חדשים עבור ישראל, בתקווה שיהיה זכאי להשתמש בהם. כאשר מפתח ניתן, המשמעות היא
כי מדובר בפתרון לבעיה שאינו יכול להימצא ללא המפתח. חשוב לנסות ולהבין: מלבד תוכחות
ואזהרות נגד עבודת אלילים ושגיאות חמורות נוספות (להן לא היו מפתחות חדשים), מה שאפו
הנביאים לפתור?
בעיה בסיסית אחת היא זו: כיצד היה יכול עם ישראל,
שצווה בחוק משה, לפתוח את הדלתות לשם לימוד העמים את הגילוי האלוהי? לעיתים קרובות
הנבואות המשיחיות כ"וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם"
(ישעיהו, מ"ט, 6), ו"לְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ"
(שם, מ"ב, 4) מכילים את הבעייתיות הבסיסית הזו.
התשובה שהתקבלה על-ידי הנביאים הייתה שהבשורה החיונית
של התורה יכולה להצטמצם למצוות בסיסיות: "אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ" (שם, מ"א, 6),
"שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (שם, א', 17), "וְצַדִּיק,
בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק, ב', 4) ועוד. הנביאים דיברו ליהודים, אך אותן
"הפחתות" מכילות מפתחות למסרים תמציתיים שעם ישראל, כעם כוהנים, יכול ללמד
את אומות העולם. לבסוף גם העמים יהללו את אל חי אחד, בורא היקום, ויאמינו בה' שגילה
עצמו לישראל. לכשיגיע זמן זה, האומות יאהבו את ישראל וישראל יהפוך למגדלור לעולם.
חשוב שהעם היהודי יבין זאת. אם ישראל היה מקשיב
לאזהרות הנביאים, הוא היה זוכה במפתחות רבים החבויים בדבריהם, וההיסטוריה שלו הייתה
מתפתחת בדרך נעלה יותר. במקום שליחותו הטרגית והדחוקה בזמן של ישוע, היו מתקיימות שליחויות
משיחיות קודמות להשלים את ציון תקופת 2000 השנים של כוכב אברהם, שליחויות מרמה נעלה
יותר מאשר זו שיצאה. חשוב שהעם היהודי יבין בבירור כי התקלות הנוראיות והתוצאות הטרגיות
של שליחות ישוע היו תוצאות של חטאיו, במיוחד בתקופות שלאחר המרד המכבי. אם ישוע או
מישהו אחר היה מקבל את אותם סימנים משיחיים התחלתיים, והייתה לו רשות לגלותם וללמדם
לעם ישראל הזכאי, הסימנים של האור האוניברסאלי לעמים היו מתגשמים דרך עם ישראל עצמו,
וכל ההיסטוריה הייתה נוטה לכיוון נעלה יותר.
ניתן לחשוב כי מדובר בהיפותזה מרחיקת לכת ואף סותרת
את הכרחיות השליחות הטראגית של האיל שהוקרב, אותה מסבירים תיקוני האוונגליונים הללו.
עם זאת, אין לשכוח שהשליחות הטראגית של "פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ
חֵרֶם" (מלאכי, ג', 24), אשר התממשה בשליחות ישוע, הייתה מנוגדת לחלק הראשון של
הנבואה: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא... וְהֵשִׁיב
לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם"
(שם, 23-24). העובדה שהחצי השלילי של הנבואה התגשם היא הוכחה לכך שאם הייתה אז זכות,
החלק החיובי של הנבואה היה הדומיננטי יותר.
כאשר הסימנים השלמים של הגאולה מגיעים, יש שמחה
גדולה למעלה. זאת מאחר שכאשר השליחות הטראגית מסתיימת, השליחות הסופית היא זו שנשארת
בזמן. כאשר המסלול של כוכב אברהם מגיע לסיומו לאחר 4000 שנים, המפתח הגדול של פיוס
הלבבות האמיתי ניתן דרך סימן הכוכבים, בזכות הגואל האחרון, חיים. שערי ההבנה החדשים
נפתחים, וכל הדעות הקדומות של העבר נמחקות. מדובר בהתגשמות שיר חדש.
אברהם אבינו קיבל הבטחה מאל שדי שהוא יהיה
אב המון גויים (בראשית, י"ז, 5). במונחי הגאולה הכוונה היא שיהיו עמים רבים שיכירו
באמיתות ברית המילה שבוצעה בשם אמונת אברהם באל חי אחד. נוצרים רבים שמחו תמיד על כך
שהם אינם נימולים. הם למדו שישוע הביא לנוצרים לב נימול, כך שהם פטורים מכל מילת בשר.
הלב הנימול יהיה גם הוא השלמה למטרת המילה, אך
הוא לא עונה על הגשמת המצווה או על ה"סימן" שבוצע בין ה' לאברהם. בואו כעת,
נוצרים בעלי לב נימול, לאחר שהבנתם את תיקון הסבך הנוצרי, והביטו היטב. מבין שלוש הדתות,
היהודים והמוסלמים הם אלו שנשארו בדתם המונותיאיסטית. הנוצרים, עם עזיבתם את הברית,
שינו גם את האמונה הטהורה של אבותינו. עקב כך אין להם את הגנת הברית הנצחית.
ישוע נימול בברית אברהם, ולא הגיע כדי להתכחש לחוק
התורה או הנביאים, אלא להשלימו. הלב הנימול מייצג השלמה, לא חלופה המבטלת את החוק.
אחד לא שלם ללא השני.
תודה לאל, בזכות הגואל האחרון, חיים, קיבלנו את
הבשורות הנפלאות, הנוגעות למנהג החדש של המילה, כפי שיתבצע בבית התפילה לכל העמים.
אל שדי פתח את הדרך להגשמת הבטחתו. המפתח של האפשרות החדשה הוא זה: יש הבדל אם ברית
המילה מבוצעת ישירות בשם אמונת אברהם או אם היא חלק מן החובה של העם היהודי, שהתקדש
על-ידי התורה.
ברית המילה של הברית החדשה השלמה נובעת מן המסורת
הישירה של אברהם אבינו, כפי שהצביע סימן הגאולה הראשון. חובה להדגיש שהמנהג החדש של
המילה על מזבח מלכיצדק (מזבח העמים) אינו חובה בכל דרך כלשהי (כפי שהוא על מזבחות אפרים
ויהודה). בית התפילה הוא עבור כל העמים, כל האנשים, ללא הבדל גזע או צבע. האמונה אליה
מטיפים בבית התפילה היא מונותיאיסטית טהורה, המוכלת בשני הדיברות הראשונים. המנהג החדש
של המילה קיים, אפוא, עבור מי שיחפוץ בו, לאחר שיבין את משמעותו.
ברית המילה עם אברהם אבינו הייתה בית של אמונת
אברהם. סימן הברית הייתה מילה. העובדה היא שהברית אינה רק עבור צאצאי אברהם דרך יצחק
ויעקב, והעניין מרומז בציווי לאברהם למול גם את המשרתים במשק ביתו (שם, 13).
כאשר הסימנים החדשים של הגאולה מגיעים, כביכול,
ההיסטוריה מתחברת שוב אל פרספקטיבה של 4000 שנים. זאת מאחר שהגאולה היא הגשמה של הבטחה
אלוהית לאברהם, שייקרא אב המון גויים. ברית המילה היא בשם אמונת אברהם, ולכן היא זכות
לכל מי שרוצה להטביע על גופו את הסימן המאפיין את בני אברהם. רק המנהג החדש של בית
התפילה של הגאולה השלמה מציע את התשובה המאוזנת לשאלה הרלוונטית לגאולה, ומתקשרת ישירות
להגשמתה. יגיע זמן בו ברית המילה תתרחב בעולם, ולכן בית התפילה קיבל את הסמכות למול
את כל הגויים, בהנחה וירצו בכך. בדרך זו עם ישראל יגשים את מטרתו, ואומות העולם יתעלו
באמונת אברהם. עם ישראל יישאר מקודש במצוותיו, ודרכו העמים ייוולדו מחדש באמונה המונותיאיסטית
האמיתית של אברהם. גדולה היא הברכה על ישראל, כאשר מגשים הוא את שליחותו בין העמים,
ולכן מנהג המילה החדש חייב להתבצע ולהיראות על-ידי לפחות ארבעה גברים יהודים, אשר נימולו
בהתאם לחוק משה. כך עם ישראל יהיה מלח הארץ, ואורו יתפשט לארבע קצוות תבל. ארבעת העדים
היהודים ישליכו מלח על כתפם השמאלית כאשר תתבצע המילה. הם יענדו טבעת המכילה אבן ענבר
צהובה, אותה הם יכוונו אל אזור ברית המילה מארבעה כיוונים[12].
"17
אַל תְּדַמּוּ כִּי בָאתִי לְהָפֵר אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים לֹא
בָאתִי לְהָפֵר כִּי אִם לְמַלּאת: 18 כִּי אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם עַד כִּי יַעַבְרוּ
הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ לֹא תַּעֲבֹר יוֹד אַחַת אוֹ קוֹץ אֶחָד מִן הַתּוֹרָה עַד אֲשֶׁר
יְקֻיַּם הַכֹּל: 19 לָכֵן הָאִישׁ אֲשֶׁר יָפֵר אַחַת מִן הַמִּצְוֹת הַקְּטַנּוֹת
הָאֵלֶּה וִילַמֵּד אֶת בְּנֵי הָאָדָם לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ קָטוֹן יִקָּרֵא לוֹ בְּמַלְכוּת
הַשָׁמָיִם וַאֲשֶׁר יַעָשֶׂה וִילַמֵּד אוֹתָן לָזֶה גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת
הַשָׁמָיִם: 20 כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם לֹא תִהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה
מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תָבֹאוּ בְּמַלְכוּת הַשָׁמָיִם" (מתי, ה', 17-20)
ישוע עצמו חונך במסורת פרושית לפני שהצטרף לאיסיים.
הוא לא פנה אל הצדוקים, הקנאים או האיסיים, אלא רק לפרושים ולמלומדי התורה.
ישוע היה צריך להבהיר את תפקידו ביחס לתורה. התורה
היא החוק שקיבל משה רבנו ישירות מה' אלוהינו. כל מילה וכל אות, כל כתר וכל סגנון חתומים
בחותם האלוהי של האמת.
ההתגלות למשה רבנו כוללת את המסורת שבעל פה, אותה
קיבל משה בהר סיני, והיא עברה הלאה ליהושע, לחכמים, לזקנים, לנביאים, לאנשי הכנסת הגדולה,
לחכמים ולמלומדי התורה. רוב התורה שבעל פה הועלה על הכתב, ראשית במשנה ולאחר מכן, יחד
עם דיונים, הסברים וחידושים רבים, בתלמוד הירושלמי והבבלי. המשנה נערכה על-ידי יהודה
הנשיא כ-200 שנים לפני ישוע. בזמנו של ישוע רוב הלימוד היה עדיין בעל פה.
לאחר ההתגלות בסיני, התורה הפכה ליסוד האמת והצדק
החתומים בעולם. לימוד, הבנה ויישום חוקי התורה הם הזכויות הגדולות שניתנו לישראל. הלימוד
ויישומו מייצגים את חיזוק יסודות האמת והצדק בעולם. הלימוד והיישום של החוק האלוהי
עִם מורא, ענווה וניקיון הן של הגוף והן של הנפש, ועִם איזון ראוי של יראה, אהבה ושמחה
בפני בורא כל הצדק, הם המנה המבורכת של ישראל עבור ההיסטוריה כולה.
יהודי ההולך בדרך התורה נוטל חלק בקדושה של החוק
האלוהי, ולכן מביא זכות גדולה על נשמתו בעולם ולקראת העולם הבא, ומקדש אף יותר את הגנת
ה' שעליו ובתוכו. יהודי יכול להיות קדוש כבית המקדש בירושלים, אם הוא מקדש את עצמו
בחוק ה'.
כל זאת שייך לקדושה הייחודית שבה בורך עם ישראל
מתחילת דרכו. זהו חלק בלתי נפרד מן התוכנית האלוהית בהיסטוריה, כדי להביא את ישראל,
ואיתו את שאר אומות העולם, אל הגאולה השלמה.
דרך זו, שבה אלוהי ישראל מביא את עמו הנבחר אל
הגאולה השלמה היא דרך "היסטורית נבואית" של העם היהודי, היסטוריה
שמתחילה עם אברהם.
הדרך שבה העמים מובאים אל הישועה בזמן הגאולה
השלמה היא מורכבת, מאחר שהיא אינה ישירה. עם זאת, המוסלמים והנוצרים כלולים
בהיסטוריה הנבואית של התורה. המוסלמים הם אומות ישמעאל בן אברהם, והנוצרים הם בני
עשו. הן הקוראן והן הברית החדשה הנוצרית מכירים בהתגלות בהר סיני. שתי הדתות
קשורות למקור ישראל. ללא ההתגלות למשה רבנו, לא היו יהדות, נצרות ואסלאם. גם עם כל
חסרונות ישראל, התורה הייתה אור גדול לאומות העולם. כולם מאמינים בגאולת ה' הישירה
של עם ישראל ממצרים, בקריעת ים סוף ובגילוי עשרת הדיברות בהר סיני.
בזמן ישוע, בשל מסלול הזמן הכוכבי בן 4000
השנים של כוכב אברהם, עם ישראל עצמו, אם היה זכאי, היה הופך לאור גדול של אמונה,
רצון טוב, מוסר וצדק לעולם. מאחר שישראל לא היה זכאי, אותו אור גדול, שהיה צריך
להתחיל "לפעול" בעולם, יצא באופנים לא ישירים וקונפליקטואליים
לישראל, אשר חילל את הזכות האלוהית להיות עם כוהנים לאומות העולם.
זהו הבסיס לקינת ישוע כי עם ישראל, מלח הארץ,
הפך לתפל. זמנו של ישוע, עם זאת, היה השלב שבו העם היהודי קיבל את ההזדמנות התכופה
בזמן האחרונה להפוך אור מאיר לעולם. למרבה הצער, על ישראל באותו הזמן נגזר גזר דין
מוות, ובסדר המסלול המשיחי, רק קורבן מוות של איל תמים היה יכול לשמור על יצחק
בעולם, כך שההיסטוריה תמשיך עד להגעת יעקב וברכתו הגדולה של ישראל.
לא הייתה זו, כמובן, אשמת בני העם הפשוט, אלא,
למרבה הצער, אשמת מלומדי התורה באותו הזמן. הם היו צבועים, לא כנים, וחסרי אכפתיות
כלפי העם הפשוט וצרכיו. במקום להיות ענווים, הם היו יהירים, ומוכנים להאשים אחרים,
מבלי לראות את פגמיהם שלהם. הם היו צרי אופקים, ולא היו מסוגלים לשמוע דעות השונות
משלהן, תוך שהם מונעים כל אפשרות להבין "דברים חדשים", שעד אותה עת לא
היו ידועים להם. ליבם היה שקרי ורמאי. הם היו חסרי אהבה ורחמים, אלא מלאים ברגשות
שליליים כלפי הזולת. הם קיבלו צדקה, אך לא נתנו צדקה לאחרים. הם היו חסרי חזון
ורגשות אהבה אמיתיים כלפי בריות האל. הם אהבו כבוד ותארי כוח לא פחות מבני אומות
העולם. הם התנהגו כשאר העמים, שלא היו מצווים בחוק ה', ולא כתלמידי משה, עבדי ה'
הענווים! ויותר מכל, את כל מעשיהם הם הציגו כמעשים בשם ה' ובשם תורתו הקדושה!
הם לא היו אבוריג'ינים
אוסטרלים, סינים קונפוציאנים, רופאי אליל אפריקאים, חרטומים מצריים, גורו הודיים,
יוונים או רומים. הם היו מייצגי המורשת הישירה של האבות, והאחראים על המסורת
הקדושה מסיני, הזכאים לשאת את עול הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו לעד. מסיבה זו, זעם
האל הנורא הצודק באותה עת הביא לענישת ישראל ולהפיכתו לאובייקט נבזה, בשל חילול שם
ה', וסילוף לימודי התורה הקדושה על-ידי ראשי העם, לא דרך שיעוריהם, אלא דרך
מעשיהם.
למעשה, הברית החדשה הנוצרית, על אף היישומים
התיאולוגיים השקריים שהיא מכילה, הייתה גזרת זיכרון לחטאי עם ישראל בתקופתו הנמוכה
ביותר, ערב חורבן בית המקדש השני. אף כתב אחר לא מספר על כך. חכמי ישראל מדברים על
שנאת חינם, אך רק הכתבים הנוצריים מעידים על האופנים השונים שביטאו את השנאה. אם
אנו מביטים היטב על העניין, הכתיבה ההיסטורית על חטאינו באותה התקופה היא לטובתנו.
אנו חייבים לדעת ולהבין את חטאינו כדי לתקנם.
האם הסימנים השלמים מתגלים בסיטואציה היסטורית
דומה? תודה לאל, לא! מדובר בסימני חכמה שנועדו לתת אפשרות לתקן את הטעויות. אין זה
כמובן פשוט, אך כעת בני ישראל נעים לכיוון תפארת היסטורית, והם אינם רחוקים ממנה.
גם מדינת ישראל קיימת כדי להישאר, והיא מתקדמת קדימה ולא אחורה, למרות המחלוקות
הפנימיות שיש בעם.
האם יש לנו עדיין ה"בעיה" של מלומדי
התורה? שאלה קשה! תשובה קשה גם כן: יש
לנו, אך היא נפתרת הפעם, אחת ולתמיד, דרך הסימנים השלמים של הגאולה השלמה. עם זאת,
מדובר בעניין מורכב מאוד.
מלומדי התורה הם גם נושאי המסורת האמיתית של
ישראל. ישוע אמר גם: "כֹּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לָכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוֹּ רַק הִשָׁמְרוּ מֵעֲשׂוֹת כְמַעֲשֵׂיהֶם כִּי אֹמְרִים הֵם וְאֵינָם עֹשִׂים" (שם, כ"ג,
3). זוהי הוכחה שישוע האמין באמיתות התורה, הנביאים והמסורת בעל פה של חכמי ישראל.
למרות זאת, הייתה זו תקופה בהיסטוריה שבה החכמים "החמיצו". הכול היה
מושחת. הייתה זו ככל הנראה התקופה הגועלית והמביישת ביותר בכל ההיסטוריה היהודית,
תקופה שבסיומה נחרב בית ה' בירושלים. אין ספק שהחטאים היו חמורים ושנואים יותר
בפני אלוהי ישראל הקדוש.
נכון גם שבגלל הצהרות כהצהרה הנ"ל של
ישוע, אומות העולם הנוצריות לא זכו להבין בהמשך את ההתעלות, ואת הגדוּלה והקדושה
של חז"ל במהלך ההיסטוריה היהודית. בדומה לשור שרומס ברגליו כל מה שנמצא
בדרכו, כך התייחסה הנצרות לחכמי התורה באלפיים השנים האחרונות. הברית החדשה
הנוצרית כולה מוטה כנגדם. ואף נורא מכך, הצד האחר של הנבואות, הצד החיובי והנצחי,
נעדר לגמרי מן הטקסט הנוצרי.
נחזור לטיעון הזה במספר נקודות במהלך התיקון.
מספיק לומר, עם זאת, שחייבים להיות זהירים מאוד כאשר מדברים על חז"ל, נושאי
המסורת האמיתית של ישראל. כל דבריהם הם "גחלים לוהטות", הנובעות מן
הקדושה של התורה הקדושה. מלומדי התורה בזמן ישוע היו אכן בתקופה נמוכה מאוד
ומושחתת, אך לא באופן זה יש לשפוט את כל חכמי התורה בכל הזמנים ובכל הדורות.
בלעדיהם לא הייתה גאולה בעולם.
מסיבה זו הוטל על האיל המסכן לדבר בקול רם
בניסיון למצוא אוזניים קשובות, אך שליחות זו נועדה להסתיים בקורבן, מאחר שעם ישראל
נידון לכליה, בר מינן, ודרך קורבנו של ישוע הומתקה לגזרת הגלות. רק החרטה
ה"אפשרית" אפשרה לשליחות הקצרה לנסות ולהפיל את מחסומי העבר. בכל מקרה,
ישוע ידע שהוא מדבר על מלח הארץ, ולא על הנצרות שתגיע אחריו.
בכל הברית החדשה הנוצרית רק פאולוס ניסה לפצות
על חוסר האיזון, שנוצר בעקבות התנגדותו לקיים את מצוות התורה, אך הנצרות לא יכולה
הייתה להקשיב לדבריו.
איננו רוצים להיות פשטניים מדי בשאלה עמוקה
כאוקיאנוס ומגוונת כסוגי הדגים בים. אנו חייבים לנסות להבין את הביקורות השונות של
ישוע אודות מלומדי התורה, כביקורת של חכם המביט בליבו ומנסה לחפש ולמצוא פתרון
אמיתי לעצם הבעיה. ישוע הכיר את קדושת המסורת שבעל פה של חז"ל. לא צריך לשפוט
את קביעותיו לפי בורות בני האומות הנוצריות אחריו. זה בוודאות אחד מן הקשיים
הגדולים לדבר על חסרונות החכמים, אבל אני לא יכול להפריד את עצמי מהמטרה ומהחשיבות
של התיקון הכללי לכלל ישראל בחלק הראשון של הדור הרביעי הזה.
ישוע ביקר את החכמים בתקופתו, מאחר שלא הלכו
בדרך המסורת, המסורת שכוללת את שיעורי התורה והנביאים, ובנוסף לא יישמו את שיעורי
החכמים שלפניהם. תנאי התורה ומסורת התורה שבעל פה הם קפדניים. יש למדוד כל פעולה,
כל מילה וכל מחשבה במלוא החומרה. ההתנהגות המדויקת של כל אדם כלפי חברו חייבת
להיות ללא דופי. אפילו מילה אחת לא נכונה, המעליבה אדם אחר, חייבת להיענות בדין.
לעיתים שיעוריו של ישוע בנוגע לנושאים הללו
אינם חדשניים, אלא מסורתיים. באותו רגע בהיסטוריה, כאשר "פעולות הדת"
סטו ממסלולם לגמרי, ולא לוו ביראת ה' אמיתית או באהבת ה' אמיתית או ביחסי אהבה
ורחמים כלפי הזולת, הרצויים על-ידי ה', היה צורך להדגיש באותם שיעורים את
"מהות" התורה.
"21 הֲלֹא שְׁמַעְתֶּם כִּי
נֶאֱמַר לָרִאשֹׁנִים לֹא תִרְצָח וַאֲשֶׁר יִרְצַח חַיָּב הוּא לְבֵית
דִּין: 22 וַאֲנִי
אֹמֵר לָכֶם כָּל אֲשֶׁר יִקְצֹף עַל אָחִיו חִנָּם חַיָּב הוּא לְבֵית דִּין וַאֲשֶׁר יֹאמַר אֶל אָחִיו רֵקָא חַיָּב הוּא לְסַנְהֶדְרִין
וַאֲשֶׁר נָבָל יִקְרָא לוֹ הוּא מְחֻיַּב אֵשׁ גֵּיהִנֹּם׃ 23 לָכֵן אִם תַּקְרִיב קָרְבָּנְךָ אֶל הַמִּזְבֵּח
וְזָכַרְתָּ כִּי יֵשׁ לְאָחִיךָ דְּבַר רִיב עִמָּךְ: 24 הַנַּח שָׁם אֶת קָרְבָּנֶךָ
לִפְנֵי הַמִּזְבֵּח וְלֵךְ כַּפֵּר אֶת פְּנֵי אָחִיךָ וְאַחֲרֵי כֵן בּוֹא
הַקְרֵב אֶת קָרְבָּנֶךָ" (שם, ה', 21-24).
זהו שיעור שכמעט ואינו יוצא מן המסורת, ואינו
מופשט מדי כדי שלא יובן על-ידי חז"ל. כשישוע אמר: "אִם לֹא תִהְיֶה
צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים
לֹא תָבֹאוּ בְּמַלְכוּת הַשָׁמָיִם" הוא לא פנה
אל הסופרים מלומדי התורה, אלא אל היהודים טובי הלב שחיו באמונתם הפשוטה, ולמדו
כנראה רק את עיקרי התורה. ישוע הגן בצדק על אותם יהודים כנגד השחיתות, חוסר הכנות
והעמדות השנואות של הרבנים באותה עת.
בדוגמא אחת התייחס ישוע לנטל שהוטל על ההמון
היהודי, ושאותו מלומדי התורה עצמם לא נשאו. איני יודע אם ישוע התייחס בפרטנות
לסוגים שונים של מעשרות וחובות שאותם הסמכות הרבנית הקפידה כל כך לאסוף, ובמקביל
הייתה חכמה כדי להימנע מלתת אותם בעצמה כאשר בית המקדש ניצב על תילו. האם זה אפשרי
שהוא התייחס למשקל הכבד של החוקים הרבניים?
ייתכן והתנגד באופן מפורש וייתכן שלא, אבל
מנימת דבריו נראה שהייתה לו ביקורת לא מועטה עליהם (הוא לא הרחיב בכך מאחר שלא היה
זה חלק משליחותו המשיחית). אני אומר זאת מאחר שכאשר האוונגליונים נקראים לפי ההבנה
החדשה של הסימנים ההתחלתיים, בכוח הסימנים השלמים, דבריו של ישוע הופכים לעיתים
לסימנים נבואיים. ניתן לראות שההיסטוריה הנוצרית, ולעיתים גם היהודית, מתפתחות
לפיהם. כפי שהוסבר, הסימנים הנוצריים התבססו על הסימנים ההתחלתיים, שהיו נבואיים
מטבעם, כפי שהסימנים השלמים הם נבואיים מטבעם. הדבר אומר שהם נכתבים בכוכבי
הגאולה, הנושאים אותם לאורך ההיסטוריה.
אין להכחיש שעבור רוב היהודים, נוקשות ההלכה
וריבוי ההלכות בה הם נטל כבד לנשיאה. האנשים משתוקקים להלכה פשוטה, הכוללת דרך
פשוטה לעבוד את ה' ולעשות את מה שנכון כיהודים. התפתחות היהדות הקונסרבטיבית
והרפורמית בארצות הברית הייתה אחת מתוצאות הצורך ההיסטורי הזה.
אנו חייבים לזכור שכל דברי ישוע היו בעלי
הקשרים משיחיים. הם מאוזנים נבואית במסגרת המפגש עם אתגרי הצרכים המנוגדים,
הנדרשים לבסוף לשם גישור ההבדלים הקיצוניים ביניהם. סימני יוסף המשיחיים וסימני
דוד המשיחיים מנוגדים ביחס למטרות אותם הם חייבים למלא, אך לאחר מימוש המטרות, כל
אחד מסוגי הסימנים, בהתאם לנקודה אליה הגיע, נקשר מיסודו אל האחדות שממנה הוא
הופרד.
עניין זה מחזיר אותנו אל השאלות המקוריות:
כיצד יכולה הייתה התורה להיות אור לאומות העולם עם קיום הנוקשות הגדולה של החוקים,
נוקשות שבמרבית הדורות אפילו ההמונים היהודיים עצמם לא יכלו לקיימה או לשאתה?
הסימנים המשיחיים שאותם נשא ישוע מבית הספר האיסיי יועדו לשינוי הכיוון הגדול, בעת בה ניסיונו להתחדשות
ייכשל. זו הסיבה שאנו מוצאים בברית החדשה הנוצרית משפטים כ"וַתִקָּרֵא בְּשׂוֹרַת הַמַּלְכוּת הַזֹּאת בְּכָל הָאָרֶץ לְעֵדוּת לְכָל הַגּוֹיִם" (שם, כ"ד, 14) ו"גַּם בְּיִשְׂרָאֵל
לֹא מָצָאתִי אֱמוּנָה רַבָּה כָּזֹאת" (שם, ח',
10).
הסימנים ההתחלתיים הללו מטבעם נמשכו יותר אל
סימני יוסף (הסימנים היוספיים), מאחר שהם הכילו את
הבשורות הנבואיות הפשוטות של הנביאים, בשורות שיכולות היו להיטמע בקרב ההמונים
בקלות רבה, בניגוד לשיטות המורכבות של בתי הספר הרבניים (שהיו קשורים יותר לסימני
דוד (הסימנים הדודיים), השייכים למצווים במצוות התורה).
בידי החכמים גם השיעורים הפשוטים הפכו למסורבלים, ארוכים ורווים בדיונים טכניים
המכוונים אל המלומדים ולא אל ההמונים. זה כואב אך נכון. ההיסטוריה הוכיחה זאת.
אין מדובר בסטייה מן האמת או מן המסורת, אלא
בהעברת היישום אל כל השכבות והרמות של העם היהודי. סימני יוסף שלבסוף התקבלו
על-ידי האומות הנוצריות, היו בזמן שליחותו של ישוע עדיין בתוך מסגרת העם היהודי,
ולכן יצאו אל ההמון היהודי, שלא יכול היה לשמור על קשר עם המורשת האינטלקטואלית
הגדולה של מלומדי התורה.
עובדה זו יחד עם השחיתות הרבנית באותה עת הפכה
את קערת הצדק לצד של בני העם הפשוטים ובעלי הלב הטוב, אשר רצו לחיות באמונתם. אותם
אנשים התעלו בעיני ה', בעוד מלומדי התורה התקבלו בבוז על-ידו. ככל שאותם מלומדים
השתמשו יותר בתורה ובחוק כדי לכסות על או להשיג את המניעים הלא ראויים שלהם, כך הם
הפכו למאוסים יותר בעיני ה' ובית הדין העליון שלו. חורבן בית ה' והגלות הארוכה
והמרה לא היו עונש בגלל גניבות קטנות.
ישוע ידע ששליחותו הייתה תחת סימני יוסף
(אפרים), אחרת הוא לא היה יכול להביע את עקרונות שליחותו כ"לֹא שֻׁלַּחְתִּי
בִּלְתִּי אֶל הַצֹּאן הָאֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (שם, ט"ו,
24), ו"אַל תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם בָּאָרֶץ לֹא בָאתִי
לְהָטִיל שָׁלוֹם כִּי אִם חָרֶב" (שם, י', 34). חשוב לזכור כי הצאן הנאבד של
עשרת השבטים היה כבר מפוזר באותה עת, וישוע לא ידע האם או עד כמה שליחותו מיועדת
להתקבל על-ידי אומות העולם. בזמנו סימני אפרים ניסו להגשים את מטרותיהם בקרב
היהודים, אשר היו "מנוכרים" בדרכים רבות לסימני דוד (יהודה), המקושרים
לתורה ולמסורת בית המקדש בדבקות ובבקיאות תלמודית.
[1] כל ההגזמות בתלמוד ובמדרשים לא הזיקו לבסיס אמונת ישראל,
מאחר שהם היו בתוך הקשר האמונה של יהדות התורה. אם הגזמה רבנית הייתה יוצאת
מן ההקשר, היא הייתה יכולה לשמש אבן פינה לדת חדשה, וליצור נזק דומה. עם זאת, חסרה
עדיין בעם ישראל הבנה מעמיקה אודות הקשר שבין דוקטרינת הזוהר האלילית של זעיר אנפין
וביטויים תלמודיים כתפילין של הקדוש ברוך הוא, או כהתעטפות של האל הקדוש בתפילין ופעולתו
כשליח ציבור בים סוף. ואכן דוגמאות אלו של הפגנת הנוכחות האלוהית הרגעית נלקחו באופן
מילולי בספרות הקבלית, ובהמשך הומחשו במבנים אליליים של מערכת ארבע העולמות, היוצאת
לגמרי מן האמונה האמיתית בתורה.
[2] ישוע היה משבט יהודה, ואין זה בלתי סביר שמוצאו מבית
דוד. עם זאת שליחותו אינה השליחות המנובאת בנוגע לחוטר ישי, השליחות המביאה
את ישראל אל התעוררות רוחנית, בניית בית המקדש וכו'. הנבואות
המשיחיות צריכות לעבור בבירור דרך השליחות, כפי שהוסבר בספר המפליא.
אותן נבואות גדושות בביטויים שבדרך כלשהי ניתן לשייכם לשליחות ישוע ובדרכים אחרות לא,
אך גם אותן נבואות שאינן יכולות להתקשר אל שליחותו, חייבות לעבור דרך אותו שלב היסטורי
משיחי, סיבה לכך שהנצרות, במבטה השגוי ו"ההכרחי היסטורית" של תפקיד ישוע,
יכלה לשייך אותן אליו בלבד. הכוונה כאן ב"מיותר ולא רלוונטי" הוא ביחס להשקפת
המסורת הנוצרית. ראשית, לאחר הבנת עניין הצלת הצאן הנאבד של בית ישראל, הם עשרת השבטים
האבודים, דרך השליחות הנוצרית, כפי שהוסבר בהרחבה בספר המפליא, ניתן להסיק כי שליחותו
של ישוע, בהיבט בו היא הצליחה באמת (גם אם אמת זו מתגלה רק לבסוף בגאולה השלמה), מתקשרת
לרעיון היהודי המסורתי של משיח בן יוסף, שללא ספק יותר מתקבל על הדעת בנוגע לישוע
מאשר זה של משיח בן דוד. הסיבה לכך היא שבמסורת היהודית משיח בן יוסף ידוע כמשיח של
עשרת השבטים, שהצליח רק באופן חלקי במשימתו, משימה אשר תושלם מאוחר יותר על-ידי משיח
בן דוד. משיח בן יוסף במסורת הוא מעשרת השבטים, ומהם תוארו, ולא משבט יהודה (בחלום
בשנת 1990 בביתו של דוד לוי, ראיתי את הצדיק חיים, שסיפר לי שלישוע היה שורש גם בשבט
דן). לפיכך כסימן מעניינת העובדה ששם אביו של ישוע היה יוסף, יותר מאשר אילן
היוחסין באוונגליון של מתי. כפי שיוסבר, עם זאת, גם הנבואות הדודיות
היו צריכות לעבור את המעגל המשיחי הקודם, אחרת גם השליחות המשיחית של הגאולה השלמה
הייתה חסרה באותן נקודות התייחסות משיחיות וגאוליות, שהיו
צריכות לצאת ולהתגלות באותה תקופה קודמת, למען ההתפתחות ההיסטורית עד לגילוי הסימנים
השלמים. למעשה, לא המושגים משיח בן דוד או משיח בן יוסף נתנו תוקף או פסלו את שליחותו.
בספר המפליא מתקבלת הבנה ברורה אודות "המונח המשיחי", שמאפיין את הנבואה
התנ"כית שהתמלאה ללא ספק על-ידי ישוע, זו של האיל שהועלה קורבן ונהרג במקומו של
יצחק אבינו. שליחותו של ישוע הייתה התגשמות נבואית היסטורית, וגם קורבנו וסימן תחייתו
היו תוצאות מיידיות של המהות המשיחית האמיתית, אשר הזינה את האמונה בשליחותו ההיסטורית
במהלך הדורות, לא בשל היותו משיח בן דוד או משיח בן יוסף, וגם לא בשל חכמת שיעוריו
שנכתבו בברית החדשה הנוצרית. לולא קורבנו וסימן תחייתו, לא היו כתבים נוצריים שיפיצו
את שיעוריו, והוא ללא ספק לא היה מתקבל בידי מישהו אי פעם. גם תלמידיו התקרבו שוב לאמונה
בשליחותו רק אחרי סימן תחייתו, למרות כל שיעוריו, כל סימניו וכל "נסיו" שאותם
הם ראו. ללא קורבנו וסימן תחייתו גם לא היו משתרשים המונחים של התיאולוגיה המסולפת
כ"בן האל" וכו', אשר הפכו בהמשך לדוקטרינה בידי
אבות הכנסייה. לפיכך, עם הבנה זו, ניתן לראות כי כל המטרות המשיחיות האחרות שניתן לקשרם
לבית יוסף או לבית דוד, הן משניות לגמרי למטרה האלוהית של קורבן האיל ו"תחייתו"
של יצחק.
[3] עובדה זו אינה מעניין התיקון, מאחר שאין לה חשיבות במסגרתו.
בכל מקרה, סימן התחייה היה אמיתי, ואין לו קשר למה שקרה לגוף הגשמי.
[4] ראו בכתבי החמור אוכל לחם.
[5] גם במסורת היהודית נאמר שהגאולה הראשונה הייתה בזכות
אברהם אבינו, הישועה בזמן הגלות הייתה בזכות יצחק אבינו והגאולה השלישית השלמה מגיעה
בזכות יעקב אבינו.
[6] ראו את חלומו של אדם קמחג'י,
ישראל, 1990.
[7] מצאתי את המידע הזה ממכתב שנכתב ב"ג'רוזלם פוסט"
בין השנים 1993 ל-1994 על-ידי אדם שהיה בקיא בהבדל העצום שבין הקבוצה המקורית לקבוצה
ה"פורשת" שיסדה בהמשך את ה"עדים". - ראו את הסימנים נגד ה"עדים"
בחלומות. - -
[8] ראו: החוק החדש והמנהג החדש על מפתח השלום הגדול, שנמצא
במנהג החדש של ראש השנה. - -
[9] ייתכן ו"אור התורה" היה מתאים יותר, אך במבט
ל"מלכות המשיחית" של הסימנים ההתחלתיים, מחשבתו העיקרית של ישוע הייתה על
ה"מלכות".
[10] "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת
יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו, מ"ט, 6).
[11] חז"ל אמרו ששנאת חינם הייתה תוצאה של יהירות וערכים
שקריים. -
[12] כך הוא המנהג שקיבלתי בדרך חיזיון בעת שכתבתי פירוש
זה, אבל אינני יודע אם זהו מנהג שיישאר בזמן.