כתב: פרץ גרין
תרגם: משה לוי
ספר
תחיית הצדיק חיים - חלק א'
המורה
חיים סיפר פעמים קרובות את הסיפור הבא:
המלך שלמה היה שמח מאוד בשל דברים רבים
שהשלים. הוא נמשח למלך, ה' דיבר אליו בחלום, הוא יסד את הממלכה הרחבה והשלווה
ביותר בתולדות ישראל, ומעל לכל, הוא בנה, עבור ה' והעם, את בית המקדש בירושלים,
וחוקי הכוהנים בתורה הקדושה יושמו לבסוף בבית ה'.
המלך שלמה הרהר על מזלו הטוב ועל הזכות הגדולה
שקיבל. בהתלהבותו הגדולה, ליבו רצה לדעת היכן מקומו בעולם העליון, ותפילתו האישית
מה' הייתה כי תשובה לכך תינתן לו בחלום. כך היה. המלך ראה באותו לילה בחלום מקום
מכובד ומדהים של הנאות רוחניות, שלא היה דומה לו בעולם. הוא שם לב בחלום כי מעל
מקומו היה מקום נוסף, מכובד ומהנה אף יותר מהמקום שאליו הוא יועד להגיע. הוא הביט
על התחום שמעליו, וראה את נשמתה המבורכת של אלמנה קשישה, אשר זכתה להגיע למקום זה.
כאשר התעורר המלך שלמה מן החלום, הוא היה אסיר
תודה על המראה שנגלה לו, אך גם רצה מאוד לדעת מיהי אותה אלמנה ומה הגשימה היא
בעולם. מהם המעשים שביצעה שגרמו לה לקבל מקום נעלה יותר בפני ה', מאשר הוא, כבונה
בית המקדש עבור אלוהי ישראל, זכה לו. הוא
התפלל לדעת זאת.
באותו הלילה הוא ראה שוב חלום, שבו אותה קשישה
הסבירה לו כי היא, בחייה, הייתה ענייה מאוד. יום אחד הבחינה היא ששכנתה, אלמנה
ענייה כמוה, רעדה מקור, מאחר שלא היה לה בגד מתאים ללבוש, ואף על פי שבביתה הקט
היה ריק, היא הצליחה למצוא מקלות סריגה ומעט צמר, והכינה לשכנתה סוודר עבה וחם.
מעשה רחמני זה היה כה אהוב בעיני ה', עד שהציב אותה, לאחר מותה, בגן העדן הנפלא,
שהיה אף נעלה יותר מזה של המלך שלמה. זוהי אהבת ה' לחמלה של אדם בעל לב טוב, שלא
תמיד פרופורציונלית.
18 בדצמבר 1995: נרדמתי וחלמתי על המורה שהיה
מאוד לא מרוצה ממני. הייתה לו טבעת על האצבע, שאותה הוא רצה להחזיר לי, כאילו היה
זה סימן לפרידה, חס ושלום. סירבתי בתוקף. לא יכולתי לזכור את סוף החלום.
אני מוטרד שוב. איני מבין מדוע המורה כועס
עלי, השם ישמור.
תחילה הנחתי כי כתב זה לא נכתב במפתח פרץ,
תלמידו של הצדיק חיים, אלא במפתח פרץ, בן יהודה ותמר[1].
אני לא יודע מה לא תקין אצלי. מדוע כקוף, אין
לי את החכמה להבין מה המורה חיים רוצה ממני? האם אני כל כך מוגבל עד אשר איני יכול
לתאר דבר מסבלו של הצדיק?
זנב החמור עזר לי. היא אמרה לי (הזנב היא
נודע): "רק אתה, כתלמיד המורה, יכול לקשר את מה שראית עם מה שהינך יודע. כל
מילה של הצדיק חיים מוארת ומעוררת השראה. המורה צודק, פרץ, אתה חייב לדבר כתלמידו
של הצדיק ולא כאחד מן הסימנים.
הצדיק סבל נורא, אך אני מתרגז מן המילה סבל
ומן המילה נורא. למה קשה לי כל כך לכתוב ולבטא את אותם ייסורים עצומים מאותם
הימים? קורבן הצדיק חיים לא היה ככל סבל בהיסטוריה, ולא יהיה סבל מסוג זה בעתיד.
אף צדיק אחר לא חש את שחש הצדיק חיים. העניין תואם לעובדה כי אף צדיק לא לקח על
עצמו גזרה כזו מבית הדין של מעלה.
אני עד כי הצדיק חיים בעצמו סיפר לי שבאותו
רגע בו נטל על עצמו את ביטול גזרת השמד העולמית, היה הוא היחיד בין ל"ו
הצדיקים הנסתרים שנכחו בבית הדין של מעלה שהיה מוכן לסבול כפי שסבל בתמורה לביטול
הגזרה. הצדיק עצמו סיפר לי במיטתו כי: "האחד שהציע את עצמו התקבל על-ידי ה',
בעוד מי שלא הציעו את עצמם, לא התקבלו על-ידי ה'".
משפט זה קל לתרגום, אך יש להבינו לגמרי. הצדיק
דיבר כאן על הצדיקים הנסתרים שהיו כולם יחד בבית הדין של מעלה באותו רגע שבו הגזרה
יצאה. הצדיק סיפר לי כי היה זה קשה מדי עבורם - כאשר הם ראו את גודל הגזרה, הם
פחדו ושתקו מאחר שלא היו מסוגלים להיכנס לעניין זה. רק המורה נכנס, דיבר והתקבל.
"הבן זאת, פרץ, מאחר שיהיה עליך לדעת
זאת. רק המורה[2]
"נרצה". אל תשכח זאת, כי יהיה זה חשוב עבורך בהמשך. אף על פי שהם צדיקים
נסתרים נעלים וידעו שמהות קדושתם נובעת מסבל הנובע מן הצורך בביטול גזרות של בית
הדין של מעלה המיועדות לרדת לעולם, לא יכלו הם לזוז, לפתוח את פיהם או להיכנס אל
שאלת הגזרה. הם מעולם לא ראו גזרה מסוג זה, ולא דמיינו שיכולה להינתן גזרה כזו.
בשל כך הם שתקו ו"לא נרצו", אך המורה לא פחד ודיבר. מאחר שאף אחד לא עמד
מאחוריו, הוא נטל את עניין ביטול הגזרה על עצמו בלבד. זכור את המידע הזה, פרץ, כי
בעתיד תזדקק לו".
אני עד כי כל הדברים הללו נאמרו לי על-ידי
הצדיק חיים, בעברית, כ-6 שבועות לפני מותו. הוא גם הזכיר את אותה תפיסה בסיסית
לפחות עוד פעמיים נוספות, אחת מהן בתחילת ייסוריו הקשים.
אני עד
לדברים נוספים של הצדיק אותם אמר כחמישה שבועות לפני מותו. אני מתרגם אותם
מאיטלקית, כפי שכתבתי אותם לפני כ-9 שנים.
היה
זה כשבוע לאחר מכן, בין שלושה עד ארבעה שבועות לפני פטירתו, כאשר הצדיק, שהבין כי
קיצו קרב מאחר שרזה מן המחלה ולא היה מסוגל לאכול, ביקש ממני להפיץ את המסורת
הקדושה והנסתרת ואמר לי, כמעט ללא יכולת דיבור: "הכל מוכן עבורך, פרץ, הכנתי
הכל עבורך. הייה חייל אמיץ במשימתך!". הוא החזיק את ידי ואמר: "אני לא
מרגיש טוב, פרץ. במקרה ומשהו יקרה, הייה מוכן, ואל תעזוב את המורה לבד. תהיה אחראי
לרחיצה ותלווה אותי עד לקבורה. תהיה אחראי גם להספד".
מספר ימים לאחר מכן, עמדתי מימינו של המורה,
כאשר הוא שכב על מיטתו, ביקשתי ממנו רשות לדבר ולומר דבר כלשהו בנוגע לצדיקים
הנסתרים, ואם המורה יסכים, הוא יאשר זאת. הצדיק נתן לי את רשות הדיבור, אז אמרתי:
"אני מרגיש שאני חייב להצהיר זאת לפני השמים כי הצדיק חיים, ראש ל"ו
הצדיקים, סבל יותר מכל צדיק אחר בעבר, כדי שאף צדיק לא ייקח על עצמו בעתיד גזרה
כזו ויעבור סבל כזה. אני מאמין באמת דבריי. ה' ברוך הוא לא רוצה זאת שוב מאף אחד.
ה' ברוך הוא ראה את המורה סובל, ואינו מעוניין בכך שוב". הצדיק העניק לי
אישור לומר את הדברים.
הנה מספר דברים "רשמיים" נוספים
שכתבתי לפני 9 שנים: הצהרה רשמית ליהודים בישראל (בעברית) ומחוץ לישראל (באנגלית):
אנו שולחים מסמך זה, הנוגע לגאולה השלישית השלמה, לשרי ממשלת ישראל, וסבורים כי
מחובתם לפרסם את התכנים, כדי שיגיעו למי שמסוגל להעריכם.
שמי פרץ, בן מוריס ואן (בקר) גרין. נולדתי
בניוארק, ניו ג'רזי, ארה"ב, ב-11 ביולי 1945. חייתי בארה"ב עד גיל 20,
עברתי לצרפת שם חייתי 3 שנים, ולאחר מכן הגעתי למילאנו, איטליה, שם חייתי 18 שנים.
הייתה לי הזכות הגדולה, לפני ה', להיות קרוב
לצדיק הנסתר, המורה חיים, במשך 13 שנה. בשנים הללו הוא לימד אותי את כל מה שיכולתי
לדעת, ובחר בי להיות תלמידו.
חסד ה' העניק לי את הזכות הגדולה לנחם, גם אם
באופן מינימלי, את המורה חיים, בסבלו האחרון. הוא התיר לי לעסות את כפות רגליו,
ולהזיז את אצבעותיו קדימה ואחורה כדי לעורר אותן. בשל כך הוא העניק לי את הזכות
לעורר גם את רגלי הדור הזה, את מחשבתם וליבם לקראת בוא הגאולה השלישית השלמה.
בזאת אני עד שהצדיק חיים נבחר על-ידי אל שדי,
כגואל האחרון של ישראל ואומות העולם. הוא נולד בצנעא, בירת תימן, בשנת 1914, לצדיק
הנסתר, משה. הצדיק חיים נולד כבר נימול, בחג השבועות, בשעת השחר, בדיוק בזמן מתן
תורה. אביו, משה, קרא לו חיים בשם התורה, ככתוב: "הדבקים בה' אלוהיכם, חיים
כולכם היום". מידע זה נמסר לי על-ידי הצדיק חיים ישירות[3].
לאחר פטירת אביו, משה, המורה חיים הפך לראש ל"ו
הצדיקים הנסתרים הנעלים, אשר הולכים במסורת אליהו הנביא, זכרו לברכה. אלו הם עמודי
התווך של העולם בכל דור. הם לא חושפים את זהותם האמיתית לאף אחד (אפילו לנשותיהם),
מלבד לתלמיד אחד שנבחר לקבל את המסורת ולעקוב אחר צעדי מורו.
אלו הם ל"ו הצדיקים הנסתרים, הנושאים את
כובד משקל החטאים של כל דור בשקט. "מידת" הכובד היא כ"מידת"
הקדושה, שהם נושאים על עצמם יום ולילה. הם נהנים מהקדושה, ומאור הקדושה הם
מתוודעים לסודות העליונים של העולם. בכח הקדושה הם עולים לדרגות עליונות על-מנת
להבין את מהות השמים והרקיעים העליונים. הם "בני עליה" נבחרים, ודבריהם
כגחלים לוהטות. הם מקבלים את גזרות בית הדין העליון, כאשר הם עולים מעלה. לאחר מכן
הם מחליטים אם לקבל על עצמם את אותן גזרות, ולסבול על-מנת שהן לא ירדו אל הארץ, או
באופן נפוץ יותר – אל המדינה שבה אותו צדיק חי.
נודע לי מן הצדיק כי בתחילת ספטמבר 1980 היה
"עניין גדול ונורא", שהצדיק נאלץ לסבול בגללו. הייתה זו גזרה כלל
עולמית, שהצדיק לבדו לקח אותה על עצמו. שאר 35 הצדיקים ידעו עליה, אך אף אחד לא
התנדב, מאחר שהגזרה הייתה כבדה מדי עבורם.
כעבור 20 חודשים, הצדיק בעצמו הבין כי הוא
הצליח במשימה בשירות ה'. הוא הודיע לי על כך מילולית, וסיפר כי ה' העלה אותו מעלה.
הצדיק אמר לו: "אני רק בן אדם בשר ודם, אף על פי שכעת אין בי כבר כמעט בשר או
דם. סבלתי בעבורך באהבה ככל שיכולתי, אך אין בי כבר יכולת לשאת את המחלה הזו. אתה
הוא ה' ברוך הוא, אני מתחנן אליך". ה' ברוך הוא ענה לו: "יש לי תרופה
למחלתך, אך אם תסכים לקבלה, גזרת הרס קשה מאוד תיפול על העולם". הצדיק חיים
השיב: "לא, אני מתחנן אליך, הקדוש ברוך הוא, אל תהרוס את העולם בעבור ריפויי.
הענק חיים לאנושות, ושא אותי, בבקשה, למקומי".
//////////
אני עד כי הנני התלמיד של הצדיק הנבחר, חיים,
וכי אני מופרד בקדושה שהוענקה לי על-ידי המורה חיים לפני מותו ואחרי תחייתו. אני
מבורך ומוגן בברכת אל שדי, כפי שהעניק לי הצדיק חיים.
לאחר שקיבלתי מן המורה את ההוראה: "הייה
חייל אמיץ במשימתך!", חלמתי באותו לילה את החלום הבא: ראיתי מלאך בדמות הצדיק
חיים, שאמר לי: "כעת אני מעניק לך את החלק הראשון של הסוד. איתו עליך לבצע
סיבוב בארבע קצוות תבל, ולאחר מכן אתן לך את שלושת החלקים האחרים של הסוד על-מנת
להשלימו". ראיתי את עצמי לאחר היסוס התחלתי גדול, מבצע את הסיבוב, וחוזר
לנקודה ההתחלתית – היכן שהמלאך עמד. הוא קיבל אותי עם "סוד" המורה, מבלי
להראות לי אותו.
בשלושת השבועות האחרונים, קיבלתי משהו מהקדשת
הגוף של הצדיק חיים, אף על פי שהסרטן האכזר גרם לו לרזות מאוד. הבטתי בצדיק הנסתר,
האהוב על-ידי ה' בכל דרכיו, שהקריב את עצמו למען האנושות.
חלום 665: פרץ חלם (19 במרץ 1990 בבאר-שבע)
שהוא מאוד מתרגש, כי חיכה לשיחת טלפון מהמורה חיים. במקומה הוא נפגש איתו, והמורה
הסכים כי יצעד לידו ויחזיק את זרועו. תוך כדי הליכה, אמר המורה לפרץ: "ראית
כמה סבלתי?". פרץ ענה: "אף אחד לא עבר לעולם סבל כזה ולא יעבור סבל
כזה" (בהתייחס לצדיקים הנסתרים).
הייתי עד ראייה לקורבן הסבל האחרון של עבד ה',
שבהמשך התגלה כ"סיום הקורבן הארוך של יצחק אבינו".
במהלך תקופת הסבל, לאחר 9 שעות ניתוח
בקיבה, הצדיק אמר לי: "תזכור את כל מה שאתה רואה, פרץ. כל דקה שאתה רואה את
המורה סובל היא זכות עבורך, ואתה תזדקק לזכויות הללו בהמשך. זכור להודות לאל עבור
כל דבר ועניין, ואף פעם אל תפתח את פיך להתלונן. זכור את כל מה שאתה רואה, ונסה
להבין עד כמה אוהב ה' ברוך הוא את המורה, עד שגרם לו לעבור את כל זאת ולתקן את
חטאי הדור.
כ-6 שבועות לפני פטירת הצדיק חיים הגעתי אל
ביתו בבוקר, וראיתי אותו במצב רוח טוב במיוחד, חושב על מצבו. הבאתי איתי גוזז
ציפורנים, ושאלתי את המורה אם אפשר לגזוז את ציפורניו. המורה היה רגיל למספריים
ולא ראה גוזז ציפורנים לפני כן. הוא היה סקרן מאוד ורצה לבדוק כיצד הוא עובד. לאחר
אמבט לרגליים, התחלתי לגזוז את ציפורניו.
המורה חיים נדהם לראות כיצד גוזז הציפורנים
ביצע את העבודה במהירות, והמשיך לומר בהתלהבות מחויכת: "כל הכבוד, פרץ, באמת
כל הכבוד! הכלי הזה נהדר. זו פעם ראשונה שאני רואה אותו. חכם מי שהמציא אותו. הוא
חוסך זמן ומאמץ ועושה את העבודה טוב יותר! כמה זמן המכשיר הזה קיים?".
"כמספר שנים", עניתי לו. "מאז שהייתי בארצות הברית, אנחנו תמיד
משתמשים בגוזז ציפורנים כזה".
המשכתי להביט במורה יושב על הספה, וניסיתי
לעקוב אחר דבריו, תוך שאני מנסה למצוא הסבר נסתר להתלהבותו, אך המורה רק שב ואמר:
"זו הפעם הראשונה, פרץ, המכשיר חדש לי".
שמחתי מאוד לראות את המורה במצב רוח טוב.
אמרתי: "זה לא מוזר כל כך למורה. עבור אחרים העניין היה יכול להיות מוזר, אך
אני יודע שהמורה עסוק בשאלות אחרות". ייתכן ודיברתי יותר מדי, מאחר שבשלב
מסוים הכאבתי לאצבעו עם המכשיר. המורה חיים הזהיר אותי עם אצבעו להיות זהיר, ולאחר
מכן אמר: "כל הכבוד, פרץ, אני שמח שאתה מבין. זה תמיד תענוג בשבילי לראות
שאתה מבין. אף אחד אחר לא יודע מה הדבר אומר שהמורה עסוק, רק אתה. כל הכבוד, פרץ,
המכשיר הזה הוא באמת בלתי רגיל. אני שמח שזכית!".
לאחר שסיימתי לגזוז את ציפורניו, וכיסיתי את כפות
רגליו בגרביים, הצדיק אמר: "כעת אני רוצה לשבת ליד השולחן". עזרתי לו
לעבור באיטיות רבה מהספה לשולחן, והוא ביקש ממני שאשב לצידו.
הצדיק התרכז למשך מספר רגעים ואז אמר לי:
"ה
קיבלתי את דבריו בתחושות מעורבות. מצד אחד
בשמחה גדולה על דרגת הסבל הנעלה שאליה הגיע הצדיק, ומצד שני מהבנת התוצאות הקשות
של דבריו. הייתי צריך להשתלט על עצמי כדי לא להביע צער בפני שמחת המורה. נישקתי את
ידו ומצחו, ואמרתי בהתרגשות: "גדולה הצלחת הסבל של המורה, ראש הצדיקים
הנסתרים בפני אל שדי".
הצדיק חיים ברך אותי, כאשר הניח את כף ידו
הימנית על ראשי ואמר: "ה' יחנך, בני". הוא המשיך להניח את ידו על ראשי,
אם אני זוכר היטב, לפחות עד החלק הראשון של דבריו הבאים: "קורבן המורה התקבל
על-ידי ה'. זאת מאחר שקיבלתי על עצמי את הגזרה כולה לבדי, ואף אחד לא רצה לקבלה.
לכן אני מעביר את רוחי אליך, בברכת אבותיי, בשם אל שדי, שה' תמיד יעניק לך
חסד, ושתמצא חן בעיני בני האדם. זכור תמיד את הענווה של המורה אשר ראית ומכיר
אישית. אל תבוז לאף אדם. אם אויבך צמא, הענק לו שתייה. אם הוא רעב, הענק לו אוכל.
היזהר לא להעליב ולפגוע באלמנה, ביתום או באדם מסכן, מאחר שה' עונה מיד לתלונתם.
קבל כל אדם בסבר פנים יפות, וה
הצדיק עצר, חייך אלי ואמר: "ראית מה קורה
אם גוזזים למורה את הציפורניים?. המכשיר הזה הוא באמת יוצא דופן ומאוד פרקטי.
ישתבח שמו המעניק חכמה לחכמים על-מנת שימציאו דברים חדשים למען האנושות".
הכוח שהצדיק חיים הפגין כדי לומר את כל הדברים
הללו (כפי שאני זוכר אותם) לא היה טבעי. במשך חודשים הצדיק התקשה לומר יותר ממספר
מילים ללא הפסקה. הליכה נעשתה עבורו בלתי אפשרית.
ביום
הבא חזר המורה למצב מחלתו הקשה.
בעבור
13 שנים בהם למדתי עם המורה חיים,
11
בשמחה גדולה ושנתיים בייסורים רבים.
במשך
13 שנים אני מלווה את הצדיק,
הגואל
הנסתר הנבחר של ישראל והעולם,
מבלי
לדעת שהעולם ירצה לדעת בעתיד
עם
מי הלכתי,
עם
מי דיברתי,
ועם
מי למדתי דברי חכמה.
במשך
7 שנים לימד אותי הצדיק את תורת משה רבנו,
את
החוקים, המוסר, הקדושה, המסורת,
דרך
ארץ האהובה על-ידי ה',
ואת
ערך הענווה הבלתי נגמר של משה.
באותו
זמן המורה הראה לי עד כמה שנואה
בפני
השמים הדתיות השקרית של הקיצונים,
שתורתם
אינה תורת משה אלא תורת קורח,
שבנה
מדרשים על אותיות של מילה,
אך
לא הבין או עקב
אחרי
משמעות המילה עצמה.
הצדיק
חיים היה עניו ואדיב עם כל בן אדם.
הוא
קיבל כל אדם בחיוך,
בידיים
פתוחות ובלב פתוח,
באהבה
גדולה עבור כל יצור אלוהי,
האהבה
של צדיק נסתר ביחס למעשי ה'
ביחד
עם אהבת לב אנושית
לכל
אח או אחות של האנושות כולה.
"היהודים
צוו בחוקי התורה,
אחרים
לא צוו. זהו ההבדל היחיד!
חוץ
מכך כולנו זהים,
כולנו
חייבים לאכול ולשתות,
לכולנו
יש תחושות, רגשות וצרכים אנושיים.
מהו
השוני?
כולנו
בני אדם וחוה".
זהו
שיעור בסיסי של הצדיק חיים.
לקחו
שנתיים או שלוש למורה חיים
לנקות
אותי מן החב"דיות שאליה נפלתי.
לאט
אך בבטחה הצדיק חיים אפשר לי להבחין
ביהירות
הנסתרת ובמבנה השקרי
שנמצא
בין בגדי הדת.
המורה
לא ציווה עלי,
אלא
אפשר לי להבין.
זו
הייתה דרכו ללמד.
האיטיות
אך האמיתות של שיעוריו,
האווירה
הייתה אור סטטי מחוץ לזמן
בכל
זמן שהצדיק דיבר או לימד
כל
שאר העולם הפך חסר משמעות.
כאשר
הצדיק חיים הסביר עניין,
מישהו
נלכד מיד באמונה
והתרומם
אל האדמה היבשה שליד הים האדום.
במשך
7 שנים המורה הראה לי את הדרכים
של
אמונה חיה מסיני
של
התעלות ראיית עזר בים סוף
של
תמימות ופשטות הלב, שה' אוהב
לב
מלא באמונה ובאהבת הפשטות
זה
היה הטעם האהוב על-ידי הצדיק חיים.
לימוד
התורה ללא צנעה, שהורה עליה משה, הוא לא לימוד תורה אלא שחצנות.
זו
הייתה המציאות המרה,
שבה
הצדיק סבל בתוך תוכו,
איתה
הוא התמודד בכל רמה,
ואותה
הוא החדיר אל אבריי הפנימיים
כ-7
שנים לפני שהוא התיר לי להיכנס
אל
החדר המקודש שבו הוא לימד אותי.
מלכתחילה
הצדיק לימד אותי
על
דרכי הצדיקים הנסתרים.
"ראה
כיצד אנשים מתייחסים אלי, פרץ, ככל אדם.
הם
אינם חושדים בדבר, מאחר שאיני מראה כל הבדל
אני
מדבר כמוהם ומתלבש כמוהם,
אני
צוחק איתם כאשר הם מספרים בדיחה,
אני
מדבר אל כל אחד ברמתו
ולא
מראה את מה שאני יודע.
אחרת
הם יבינו ויתייחסו אלי בכבוד, חס וחלילה. זה אסור לצדיקים הנסתרים מאחר שכבוד כזה,
חס וחלילה, יפגע ברמתם הקדושה. לפיכך הם נמלטים ונמנעים מכך לחלוטין. זהו מבחן כדי
לראות האם מישהו, חס וחלילה, עוטה את כבוד ה' ברוך הוא על עצמו, חס וחלילה".
כל
השיעורים הנוגעים לצדיקים הנסתרים נמסרו לי בלבד.
"רק
אותך, פרץ, אני מלמד את הדברים הללו, מאחר שאתה תלמידי,
אך
אף מילה לא תצא ממני אל כל השאר. היזהר שלא לספר את העניינים הללו לאף אחד, מאחר שלא
תובן כהלכה".
למדתי
את הדרכים לשמור על שתיקה
לשמור
את הזהות הנסתרת בתוכי.
הייתי
מסוגל לא לעסוק בענייני,
ולהיות
ליד הצדיק יום ולילה,
אם
הייתה ניתנת לי האפשרות,
אך
הצדיק הסביר לי את חשיבות העבודה,
ועד
כמה היא אהובה על-ידי ה',
מכפרת
על חטאים ומכסה חסרונות.
הצדיק
חיים דיבר אלי בעניין גדול
על
הדרך ארץ של יהודי תימן
ועל
קדושת מסורתם,
על
תמימותם
לאמונת
האבות,
על
חכמת אמונת סיני
והענווה
של משה,
על
צניעות הגברים והנשים שלהם,
על
הידע הגדול שלהם בעשבי מרפא,
על
סודות הקבלה המעשית,
על
רמתם הגבוהה של חכמיהם,
על
הידע שלהם בכוכבים ובטבע,
על
אהבת החיים שלהם וטעמם.
הצדיק
חיים העניק לי את הלב התימני ואמר:
"המרתי
אותך. אתה כעת יהודי תימני בסמכותי".
הייתה
זו אחת המתנות הגדולות שהצדיק חיים העניק לי.
ככל
שהמורה חיים דיבר נגד
צביעות
דתית שקרית וקיצוניות,
הוא
הזהיר אותי יותר ולעיתים קרובות
מן
הרוע של הכסף בדור זה.
על
אף דבר אחר לא דיבר המורה כה בהרחבה
והזהיר
אותי בתקיפות מפיתויים עדינים,
ממלכודות
רב צדדיות ומשקרים מפתים:
"זהו
דור הממון, וכל שאר החטאים
הם
באחיזתו ותחת כישופו.
עד
לנשימתו האחרונה, חייב כל אדם להיזהר מלזהם את ידיו, שכלו וליבו בממון".
הצדיק
חיים היה תמיד מלא חיים
בדיבורו,
בהתלהבותו, במראהו,
בהזזת
זרועותיו וידיו כאשר דיבר,
באהבת
מוזיקה מזרחית, מזונות ובשמים חריפים.
הצדיק
חיים סיפר לי פעמים רבות מאוד שבאופן כללי
הוא
לא ישן יותר משעתיים שלוש בכל יממה.
ולעיתים
הוא לא ישן כלל.
עם
זאת, אף אחד לא ראה אותו לעולם עייף או מפהק. אף פעם.
הצדיק
חי ברמת חיים נעלה לחלוטין.
ולמרות
כל זאת, אף אחד לא יכול היה לגלות דבר.
אני
הבחנתי, ראיתי, קלטתי והבנתי את העניין הגדול,
מאחר
שהצדיק חשף בפניי את זהותו האמיתית,
חייתי
בידיעה זו והלכתי בדרכה
תוך
קבלת הגנה מקדושת רוחו של הצדיק עלי.
אני
מספר את כל העדויות הללו, מאחר שזוהי חובתי כעת
להסביר
למה אני מסוגל כתלמיד של הצדיק חיים,
כדי
שגם אחרים יזכו להיות תלמידיו אם יחפצו בכך.
במשך
11 שנים התרגלתי לראות ולהרגיש
את
השמחה הפנימית הקדושה שהמורה חיים
הכניס
לכל דיון.
עד
לגזרה, למחלה ולניתוח הארוך הראשון,
ראיתי
את חטאי העולם נופלים על הצדיק.
מלאכי
החבלה השנואים שנוצרו על-ידי רשעותם של אחרים
נקמו
כעת בצדיק הנסתר.
גזרה
של הרס, של סבל, של מחלות ומגפות, של ייסורים ומוות
לחלקים
גדולים של האנושות
נפלה
על הצדיק חיים,
ראש
ל"ו הצדיקים,
שסבל
כעבד אלוהי ישראל הקדוש.
ועדיין
האמנו שהמורה יתרפא
כי
גם הוא הראה את תקוותו הגדולה
תמיד,
בכל דקה, ולעולם לא נרתע
לקבל
את הגזרה על עצמו
כדי
שתתבטל בשל סבלו
הוא
האמין שיוכל להירפא ולחזור לעבודתו.
במסגרת
סבלו
היו
ניסים רבים,
לחזק
את אמונתנו ולתמוך בתקוותנו,
אך
היה זה הצדיק עצמו
בתקוותו
התמידית
כי
יחזור לעבוד בחדרו המקודש,
אשר
גרם לנו לקוות ולהתפלל בליבנו יום ולילה.
גם
תשע שעות הניתוח נחשבו כ"הצלחה",
כשכל
מה שהיה צורך בהוצאתו הוצא,
כאשר
שליש קיבה שנותר, קורב ללב.
במשך
20 ימים לאחר הניתוח, המורה לא יכול היה לזוז גם במיטתו שבבית החולים סן-קרלו
במילאנו.
ראיתי
באותם ימים דברים שאחרים לא יכולים היו לראות,
זוהרים
מסביב לגופו של הצדיק.
הבנתי
את החיבה והרחמים של ה' כלפי מי שאהב,
אשר
הקדיש עבורו את כולו
ואשר
אהב את ה' ואת האנושות.
הבחנתי
בחשיבות הגדולה של גוף הצדיק
שאין
לה קשר לעולם הגשמי.
הייתה
זו חשיבות עולמות הקדושה,
שקשרו
בשלשלאות את הצדיק לקדושה העליונה,
אל
הגזרה שלו.
באופן
כללי היה גופו של הצדיק חזק מאוד,
כתוצאה
מתזונה המבוססת על החכמה התימנית.
עצמות
גופו היו חזקות,
עמוד
השדרה שלו היה מבצר חמוש מתקופה אחרת,
צורת
הליכתו הפגינה עצמה,
וכל
צעד שלו היה שקט וחזק.
שפתיו
היו מלאות
ברב
גוניות של הבעות.
עיניו
היו גדולות, בעלי ערנות מזרחית
תמיד
פקוחות ומוכנות לקלוט את ההימצאות
של
כל אלמנט מסביבו.
אוזניו
היו תמיד כרויות לכל קול וצליל.
גופו
של הצדיק וכל יכולותיו
לא
נחלשו לעולם מפחד.
הצדיק
בעצמו סיפר לי עובדה זאת,
"המפתח
לעצמה הוא אומץ לב,
מאחר
שפחדים מחלישים את השכל,
מענישים
את הלב,
ומפרים
את האיזון בגוף".
גם
הרופאים, עד לימיו האחרונים,
היו
המומים מחוזקו הפיזי
של
לב המורה חיים.
היה
הוא מעל לסטנדרטים האירופים.
כל
הכח הזה עזר לצדיק
לסבול
יותר ימים ויותר לילות,
לשאת
יותר כאב וייסורים.
המורה
אמר מספר מילים כעת,
החולשה
הייתה נוראית
הוא
לא יכול היה לאכול
את
מאכלי המטבח המזרחי המסורתי,
ולא
יכול היה להשתמש בחוש הטעם, שהבחין בין אלפי מעדנים.
עוני
לא מנע ממנו לטעום את הטעמים המקסימים של תימן, בעת שהותו באיטליה.
הניתוח
לא עזב את חוש הטעם,
את
רצון הקיבה.
[1] מחקתי את
שמם, אך בכל פעם שאני מתחיל לכתוב, אני נפרד מפרץ התלמיד ומתחיל להסביר סימנים.
[2] היה זה
טבעי שהצדיק כינה את עצמו "המורה" בגוף שלישי יחיד.
[3] הצדיק גם
הסביר לי שכל השליה של אמו יצאה ללא פגם, כך שהוא נולד מתוך השליה ומימיה. מי
שיילדה את האם נאלצה לפתוח את השליה ולהוציא את הילוד. כאשר אביו בדק אותו, ראה כי
הוא כבר נימול לגמרי. בברית המילה נלקחו מן המקום מספר טיפות דם, כנהוג בהלכה, אבל
לא היה צורך לערוך ברית כלל. לכל זאת יש משמעות בהתייחס לסימנים השלמים ולברית
השלמה של הגאולה.