כתב: פרץ גרין

תרגם: משה לוי

 

סימן 33 - טקסט המבוסס על מה שקיבל פרץ מן הצדיק חיים ועל הסימנים השלמים

 

 

6 נקודות חשובות אודות שליחות ישוע

 

1. "אַל תְּדַמּוּ כִּי בָאתִי לְהָפֵר אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים לֹא בָאתִי לְהָפֵר כִּי אִם לְמַלּאת" (מתי, ה', 17).

2. מלכות השמים יורדת לארץ: "שׁוּבוּ כִּי מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם קָרְבָה לָבוֹא" (שם, 3), "מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים" (מרקוס, א', 15).

3. תחיית ישוע: "וְהִנֵּה יֵשׁוּעַ נִקְרֶה אֲלֵיהֶן וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֵן וַתִּגַּשְׁנָה וַתֹּאחַזְנָה בְרַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לוֹ" (מתי, כ"ח, 9).

4. "כִּי אִם תִּמְחֲלוּ לִבְנֵי־אָדָם עַל חַטֹּאתָם יִמְחַל גַּם לָכֶם אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם" (שם, ו', 14).

5. "וְאַתָּה בַּעֲשׂוֹתְךָ צְדָקָה אַל־תֵּדַע שְׂמֹאלְךָ אֵת אֲשֶׁר עֹשָׂה יְמִינֶךָ" (שם, 3).

6. "וְעוֹד אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, נָקֵל לַגָּמָל לַעֲבֹר דֶּרֶךְ נֶקֶב מַחַט מֵהִכָּנֵס עָשִׁיר אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (שם, י"ט, 24).

 

 

לזכר אחינו בנימינו פריקו, שנפטר בתאונה טרגית וקם לתחייה נפלאה

 

(קראו גם במנהג החדש של הגאולה השלמה על 25 בדצמבר, "חגיגת המשיח הראשון שמת לפני שנה")

 

ישוע, בנם של יוסף ומרים מנצרת, נולד בבית לחם שישה חודשים לאחר חתונתם הרשמית. כל האלמנטים האמיתיים של חיי ישוע נקשרו לסימן גורלו, היותו האיל הנקרב במקומו של יצחק "הנבחר" ו"המנובא".

סימן האיל שהועלה קורבן, שמותו הטרגי של ישוע קשור אליו, הגיע במקביל לסימן ייחודי מאוד שנקרא "השליחות המשיחית שנהגתה לפני זמן החתונה הגאולית האמיתית בין מלכות השמים לארץ". זאת כפי שישוע עצמו ציין: "לֹא בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם כִּי אִם חָרֶב" (מתי, י', 34). הכוונה בכך הייתה: הגעתי לשליחות משיחית מיוחדת, אך לא בזמן הנישואים הגאוליים האמיתיים שנמצאים עדיין בעתיד הרחוק, מאחר ששליחותי היא לפתוח את התהליך הגאולי שיפרוץ את גדרי ההיסטוריה.

ישוע נולד תחת כוכב מיוחד, כוכב מלכיצדק, שלאחר שליחות ישוע הפך לכוכב כריסטו. עם הגעת הסימנים השלמים של הגאולה השלישית השלמה, אותו כוכב משיחי-אוניברסאלי הופך לכוכב המפליא.

כנער צעיר, ישוע היה מטבעו רציני מאוד ובעל שכל חד. בלימודיו המסורתיים עם הרבנים שלימדו אותו בנצרת, הוא הצטיין הן בזיכרון והן בהבנה. רצינותו הביאה אותו להרהורים עמוקים, ולעיתים קרובות הוא שאל שאלות שהפליאו את מוריו. ישוע היה להוט מאוד מדברי נביאי ישראל, והם חדרו לזיכרונו בקלות רבה. מגיל צעיר מאוד הנאתו הגדולה הייתה להרהר באותן נבואות.

יוחנן המטביל היה בן דוד מדרגה ראשונה של ישוע, כפי שנכתב באוונגליון של לוקאס. אילן היוחסין של ישוע מבית דוד, שעליו כתב מתי, הוא אמין במידה מספקת, מאחר שספק, בשל הנבואות המעורבות, שהסימנים ההתחלתיים הגאוליים והמשיחיים נפלו בגורל של מישהו שאינו משושלת בית דוד. לישוע היה גם שורש בשבט דן, כפי שגילה הגואל האחרון חיים. הקשר בין שני בני הדודים לא היה חזק בילדותם ובנערותם, אך בתקופת שהותם בבית הספר האיסיי הוא הפך לקשר קרוב.

כאשר ישוע גדל בגיל, כמו גם בהתעמקותו בתורה, בנביאים ובמסורת ישראל שבעל פה, הוא עצמו הורגל להשתתף באופן פעיל בשירותי בית הכנסת, והסביר פסוקי תורה באופן המסורתי, אך עם תשובות עמוקות ורציניות שהדהימו את שומעיו. בגליל, בו הוא לימד תורה, היו יהודים בורים רבים שהיו להם, עם זאת, מידות טובות, אמונה נעלה בלב פשוט, חמלה לאחרים ונדיבות. יהודים אלו הוקסמו מן המחשבות העמוקות, אותן ישוע הסביר בדרכים שעוררו את הבנתם.

אופיו של ישוע היה מעט "מסתורי" בעיניהם, מאחר שהתנהגותו כלפיהם הייתה מאוד קרובה ואישית, בעוד שבאותו זמן הוא נשאב לתוך עצמו והתנתק מבפנים. בתוך תוכו ישוע חשב רבות על המצב "חסר המזל" של העם היהודי באותה התקופה, הן רוחנית והן פיזית, והוא נשבה בידי הרצון להבין כיצד הוא יכול לסייע לו. שני עמודי התווך עליהם הוא טיפס בחייו היו אלו: להבין את משמעויות דברי הנביאים ואת הדרכים שבהן הם יובאו להגשמה היסטורית ולמצוא את הדרך שבה העם היהודי ירומם את עצמו רוחנית ויתגבר על דיכוי נפשו. שני עמודי תווך מחשבתיים אלו הובילו את ישוע בדרכו.

ישוע התפכח באותו הזמן בנוגע לעניינים רבים שהוא ראה מסביבו. מדוע יהודים רבים כל כך נשארו בורים ביחס לתורה, בעוד בית המקדש עמד עדיין בירושלים? מדוע לא היה כמעט קשר בין חכמי התורה לעם עצמו? מדוע הפרושים היו כל כך נוקשים בנוגע למעשרות העניים ולא רצו לסייע להם בחייהם היומיומיים כמו גם לייסד בתי ספר לחינוכם ולחינוך ילדיהם? מדוע היו שוני, אי הסכמה ואף שנאה בין החכמים והכוהנים לבין שאר הציבור, במיוחד בכל הגליל? מדוע נראה שבליבות העניים והבורים בעם היו יותר מידות טובות, בעוד שלבבות חכמי התורה היו ריקים? כל השאלות הללו ורבות אחרות, עם ההתפתחויות וההבשלה, היו המזון העיקרי במחשבות ישוע בהיותו בגילאי 13-26.

הזכרנו את שני עמודי התווך של מחשבת ישוע - הבנת הנביאים ומציאת הדרך לרומם את העם. ביניהם היה גם עמוד תווך עדין נוסף שקשר את שני האחרים לרצונו הנסתר והוא הרצון לראות אנשים נרפאים מידי כוח קדושת ה' האמיתית. ישוע התבונן ארוכות בשליחות הנסתרת של אליהו הנביא ובכוחות רוח ה' שניתנה לשליח הנבחר. הוא כמהּ בליבו להגעתו המנובאת של אליהו הנביא כדי להכריז על הגאולה השלמה. ליבו חיפש את ישועתו הגדולה של ה'.

בשנותיו המוקדמות של ישוע היה גורם לא נעים שבגללו הוא התייסר ואשר גרם לו לקרוא בעקביות לה', אביו הרחמן של ישראל, שיתעורר למען העם וצרותיו ושיתחיל את ישועתו הגדולה. היו בין הצעירים, שאיתם למד ישוע תורה שבעל פה מרבנים ולווים במקומות שונים ברחבי הארץ, כאלו ששמעו שמועות על כך שאימו של ישוע התעברה לפני הנישואין. בשל קנאה בלבבות מעוותים מידיעתו הרבה והמעמיקה בתורה, נמתחה על ישוע ביקורת עם מילות שנאה ובוז במספר הזדמנויות על-ידי מספר אנשים חסרי רגישות, שהדגישו את לידתו "שלא בעיתה" ואת מעמדו הנחות בשל כך.

עובדה זו השאירה כאב בלתי מחיק בליבו. הוא חיפש אהבה בין כל האנשים, כפי שנאהב על-ידי ה'. מדוע הוא נענה בשנאה? ישוע לא נטר טינה לאף אחד. הוא לא חש כי הוא נמצא במאבק פנימי אלא חיפש להבין מדוע לימודי התורה של מי שאמורים לחפש דרכי חמלה ורחמים, השאירו אותם כה גסים, חסרי רגישות לרשעות המילים וכה חסרי מצפון בהרס רוחו של אדם. "אתם מחפשים מילים נגד הוריי ונגדי, אך אני בן של אבי שבשמים לא פחות מכם. מדוע אינכם מחפשים את אהבת האחים במקום את שנאת האויבים? ואם אתם שונאים את מי שאוהב אתכם, האם תהיו שווים חברות אמיתית בעיני ה'? הרי מי ששונא מישהו שאוהב אותו שונא גם את ה' שאוהב כל אחד מבריאותיו".

כ-100 שנים לפני הולדת ישוע, חי ביהודה ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים ששמו לא ידוע לנו. באותם ימים כוחה והשפעתה של האימפריה הרומית הפכו למדכאים כלפי האוכלוסייה היהודית. גם הנפילה הרוחנית של כוהני בית המקדש השני החלה לגלות אז צביעות רבה, מה שיצר בלבול גדול בין חכמי המסורת הפרושית. זרמים נוספים ביהדות, כצדוקים מצד אחד וקנאים מצד שני, סיבכו רק יותר את חיי התושבים ביהודה. בין הכוהנים היו חוסר כנות ואינטרסים אישיים, אהבת כבוד ותאוות בצע, יהירות ועורמה. התורה הקדושה שימשה כיהירות בפיהם, יוקרה בהתנהגותם ומזון על שולחנם. הרי אין משהו שהופך אדם לכה טמא כעיסוק מעוות עם התורה בשם התורה כדי להאדיר שם ולהשיג רווח אישי. בין הכוהנים רווחו שחיתות, שחצנות, עוול וכל אמצעי לא ראוי להשגת טובות אישיות.

גם חכמי התורה נאלצו לשאוף להגדרה עצמית בשל זרמים מורדים, חלקם מנוגדים להלכה, חלקם מעוניינים לשנות את ההלכה וחלקם קנאים אדוקים ביחס להלכה. גם שיגעון התרחבות האימפריה הרומית גרם למלומדים להגדיר את מטרותיהם באופן מדויק יותר, מה שהגביל ספקטרום רחב של אחדות פלורליסטית, ובמקום זאת יצר הפרדת "סיעות" ובדלנות. בשל השחיתות והמשרות ה"קנויות" של הכוהנים, חכמי התורה נאלצו להפוך לאסטרטגים פוליטיים ולתמרן כוחות באופן חשאי כדי להבטיח את שליטת ההלכה. הבלבול וההיבטים המפרידים של אותה חברה סגרו עוד יותר את הפרושים בגבולותיהם. גבולות אלו נועדו לכל העם, ללא אלטרנטיבות, אך למעשה רק חלקים מסוימים מן האוכלוסייה היו מוכנים או יכולים או רוצים לדבוק בשיעורי הפרושים.

בתקופה זו הצדיק הנ"ל החל להבין שאם הוא לא יעשה משהו כדי להסיר את הרוע שנפל על העם היהודי, גורלו יהיה בסכנה.

הצדיק, שאנו יכולים לכנותו "מורה הצדק", כפי שכינתה אותו לאחר מכן קהילת האיסיים, החל לעצב את היסודות לקהילה חדשה ובית ספר חדש שיוקדש לישועת העם היהודי. מורה הצדק גם בחר מבין החכמים של אותה התקופה מספר "תלמידים נסתרים", שיכלו ורצו לקבל הוראות חדשות.

ממגילות קומראן נראה כי מורה הצדק נתבע בידי אחד מן הכוהנים הגדולים, ולבסוף, לאחר גלות של שנים בדמשק, הצדיק נהרג בידי מתנקשים ששלח הכוהן הגדול. לפני כן, עם זאת, המורה עבד במשך שנים "מתחת לפני השטח" כדי לנסח כתבים ולמסור שיעורים לבית ספר אסתר החדש[1], שנועד לשמור על הקדושה בסודיות למען העם כולו, קדושה שלא הייתה קיימת, למרבה הצער, בשאר העם, גם לא בבית המקדש.

בזמן ישוע בית הספר פעל באופן מלא דרך קהילת האיסיים בקרבת ים המלח. כאשר ישוע היה בן 19 או 20 הוא שמע על החדשות במעגלים משפחתיים, שבן דודו יוחנן עזב את העולם החיצון כדי להצטרף לבית הספר האיסיי. ידע זה היה חיוני להבין את ההיסטוריה של האיל שהועלה קורבן ואת הדרכים הנסתרות, שבהן השליחות הטראגית אך ההכרחית התגשמה.

השליחות הייתה גם חלק נפלא מן הגאולה האוניברסאלית של ה', כפי שקיבלנו: "שלושה הם אנשי הגאולה: משה, ישוע וחיים". אלו הם דברי ה' אלינו והם אמת הקשורה לאומרה, מאחר שאנו כלום וה' עושה למען שמו. ישוע נלכד בקנאת זעם ה', וקרניו נלכדו בסבך התוכנית האלוהית של ההיסטוריה. היה זה זמן עבור העמים להתחיל להתקרב למסורת האמיתית, כדי שאומות רבות מכל העולם תתכוננה לגילוי הגדול והסופי של הגאולה האוניברסאלית השלמה.

בינתיים ישוע נלכד בהתבוננות המשולשת אודות ההתגשמות הנבואית, אודות הדרך הנכונה לרומם את רוח האנשים, ואודות "האמצעים הנסתרים" של ריפוי מחלותיהם, גירוש רוחות רעות מהם והגנתם משדים ומכוחות שליליים. הוא חיפש אך לא מצא, התפלל רבות, חיכה והתבונן, אך המצב המאכזב בישראל באותה התקופה (בגילאי 13-26 של ישוע) לא השתנה. בגיל 26 הוא פנה לדבר עם יוחנן בבית ספר אסתר של האיסיים.

ישוע שמע מיוחנן תשובות רבות לשאלות שהעסיקו אותו זמן רב, אך גם האווירה בבית הספר השתלטה עליו, מאחר שהוא שמע על "סודות", ובית ספר אסתר היה גם בית הספר של הקבלה הנסתרת והקבלה המעשית. היה זה בית ספר אקסקלוסיבי באותה עת, בו הנבואות נלמדו באופן פעיל כדי להבין מה באמת קורה. הזמן הגיע. עם ישראל נכשל במשימתו. הכל היה מושחת, וכך היה עוד מתקופת מורה הצדק. זמן סופי התקרב, חורבן גדול היה אמור להתרחש, וגזרות נוראיות אמורות היו ליפול על העם ועל בית המקדש.

מורה הצדק בקדושתו הנבואית כראש ל"ו הצדיקים בדורו חזה את הזמן הסופי, שיגיע באופן בלתי נמנע. הוא ראה כי הכל מושחת ושאין עבודת ה' אמיתית לאלוהי ישראל. כמו לפני חורבן בית המקדש הראשון, גם עתה עבודת ה' הייתה מצוות אנשים מלומדה (פעולות שנעשו דרך שגרה), אך לבבות האנשים היו רחוקים מהעבודה האמיתית לאל הרחום של ישראל. הם אמנם דיברו על אהבה, אך ליבם היה מלא בשנאה לאחרים ושכלם מלא בעורמה כיצד להתעלות על אחרים. העניים נשארו בעוניים, הסובלים בסבלותיהם והיתומים והאלמנות בבדידותם.

כל אדם חי לעצמו ולמען מה שהוא יכול להשיג לעצמו. לא הייתה תורה אמיתית, אלא היא חוּללה בשל צביעות וחוסר כנות. הייתה יהירות בין המנהיגים, הפרושים, הכוהנים והצדוקים. הקנאים היו יותר כנים, אך יומרתם להילחם בכוחות האויב, אם מדובר ביהודים הלניסטים או ברומאים, לא הייתה ניתנת לביצוע בשל המחסור בזכויות כלל ישראל. לא היו סימנים של ניצחון אלא של תבוסה. המצב היה דומה לזה של בני ישראל במדבר, לאחר שהרוחות הרעות של המרגלים הרעילו את לבבותיהם וגרמו להם לחשוש מלרשת את ארץ כנען מן העמים שבה. כאשר דין ה' גזר את מותם במשך 40 שנות התהלכות במדבר, לא היה ניתן להיכנס לארץ כנען באותם השנים, מאחר שה' לא היה איתם, ורוחו לא הייתה מביאה אותם לניצחון.

מורה הצדק חזה כי מקום של מקלט רוחני היה צורך של אותם הזמנים: בית ספר ובהמשך קהילה המנותקת מכל הרוע שמסביב. הוא עצמו הוגלה לדמשק בשל פקודות של כהן גדול רשע באותה תקופה, מאחר שדיבר על היבטי הלכה לא לפי המחשבה המסורתית. הוא גם התעקש על לוח השנה הכוכבי, שהיה ידוע לחלק מן המלומדים באותה עת, אך היה שונה מלוח השנה הירחי שהתקבל בבית הדין הגדול. ייתכן גם שחיפש צופן כתוב להלכה של כל ישראל, שהיה אסור באותו זמן על-ידי התורה שבעל פה. אין ספק כי הוא תר אחר שינויים שיגרמו לאיחוד בין המנהיגים ה"רוחניים" לעם ישראל.

מורה הצדק היה אדם קדוש מאוד, ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים בדורו. הוא ירש את הסימנים של יצחק בהתעלות ובסבל אליהם הצדיקים נקשרו. הוא היה מבני העלייה, אך הוא חי בייסורי אחת התקופות החשוכות בתולדות ישראל. הוא חי וידע את מהות התקופה: "עֵת, לַעֲשׂוֹת לַיהוָה-- הֵפֵרוּ, תּוֹרָתֶךָ" (תהילים, קי"ט, 126).

בגלות דמשק הוא החל לכתוב את כתביו, טקסטים ללימוד בנושא דברי הנביאים כפי שהתקשרו לזמנים הבאים, ובנושא מערכות כללים שיש לשמור עליהם כדי להתקדש בתורת סיני. הוא שאף ליצור סדר חדש בבית ספר של חכמים נבחרים, שיוכלו לשמור בקנאות על השיעורים היקרים, שהתחיל הוא לכתוב באותה עת. הוא יסד בכתיבה עבור פרויקט בית ספר אסתר הנסתר מסְדר משיחי מאוד מדויק, שרק ראש הצדיקים הנסתרים יכול לתכנן, מאחר שמסדר משיחי זה נבע מן הסימנים הנסתרים של יצחק, שניתנו בידי אדם אחד בלבד בכל דור, ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים. הוא הסביר אודות אמת המידה, שתבחין בין מי ששייך לבית הספר לבין מי שנמצא בקהילה ויהיה קשור לבית הספר.

כאשר העבודה החלה, מורה הצדק לא יכול היה להפסיק למלא את תפקידו, מאחר שהיא ענתה באמת לצורך של אותה העת ולמרבה הצער העם ככללותו חילל את השיעורים האמיתיים של התורה. הצדיק ומורה הצדק הפך למורה הצדק המשיחי, שהיה צורך בו לשם ישועת ישראל. עבור הקמת בית הספר החדש הוא החל בבחירת חכמים הגונים, שלגביהם ידע הוא כי הם יישארו נאמנים לשיעוריו. הם הפכו למורים הראשונים של בית הספר האיסיי, שהוקם בהמשך בקרבת ים המלח.

מורה הצדק פעל למעשה למען הצלת ישראל ואף למען ישועה אוניברסאלית שתנבע מכך. על אף שלא הייתה לו "רשות" לכך מלמעלה, פעולתו הייתה של "קנאות". כצדיק אמיתי הוא ידע שהגינוי הכללי של ישראל היה קרוב, ושגזרות נוראיות "נכתבו" נגד העם הנבחר, גזרות שמד וחורבן מוחלט, השם ישמרנו. לפיכך הוא יסד את בית הספר בסוד לשם מטרה בלעדית עם מומחים שישבו בתוכו, בית ספר אסתר. הסיבה לשם זה הייתה מאחר שכמו בימי פורים, גזרה נוראית של שמד מוחלט נכתבה למעלה, ובית הספר שלו נועד להיות הארמון החדש והנסתר של המלכה אסתר, שממנו ייתכן ותבוא ישועה לעם היהודי.

כפי שאף ראש צדיקים נסתרים לא עשה קודם לכן או יעשה לאחר מכן, מורה הצדק גילה "סודות" של סימני יצחק הנסתרים כדי לייסד מסדר משיחי חדש והוא לימד "סודות" של קבלה מעשית למספר מורים נבחרים בבית הספר. אף על פי שסודות אלו נמסרו רק כעבור שנים של מסירות נאמנה למסדר החדש, ותחת השבועות המחמירות ביותר נגד מי שיחשוף אותם או ישתמש בהם בפני אחרים, היה גם איסור מחמיר ביותר לגלות אותם. מורה הצדק נהג כך למען ה', מאחר שהוא הבין היטב את האיסור שהחליט לעבור עליו בעצם יסוד בית הספר וגילוי הסודות למורים.

חשוב להבין את ה"סתירה" (לפיה דווקא מורה הצדק הוא זה שלימד את אותן "סודות"). הפעולה דמתה לזו של פנחס נגד ההלכה הנוגעת לכוהנים, שהוצדקה רק בידי צו ה' לטובתו, מאחר שהיה מדובר ברגע דחוף של פעולה למען ה' עקב הפרת החוק. פנחס, בקנאת ה' המקודשת שלו נגד חוסר הכבוד הטמא שהוצג בפני משה, קיבל עבור פעולתו את הקדושה באוצרות, ברית שלום נסתרת ומקודשת, ברית חיי הנצח.

ברית שלום נכנסה להיסטוריה במסגרת הגאולה הראשונה תחת סימני אברהם שנשארו בהיסטוריה עד לזמן בית המקדש הראשון לפני פירוד הממלכות והעימות האזרחי בין יהודה לישראל. אליהו הנביא היה יורש נשמת פנחס, ולכן ההגשמה הנבואית של ברית שלום היא הסיבה לכך שהנביא הגדול לעולם לא מת. זמן אליהו הנביא, זכרו לברכה, מתאים לתקופה הפותחת של סימני יצחק אבינו, הסימנים הנסתרים ביותר, הסימנים הנסתרים של העלייה הקדושה, סודות הנביאים, העלייה הגדולה והסבל הגדול של הצדיקים הנסתרים והסובלים.

בזמן מרדכי הצדיק ה"מוסד" של הצדיקים הנסתרים תוקן ל-36 צדיקים נסתרים בכל דור, לא יותר ולא פחות. מבין ל"ו הצדיקים, אחד היה ברמה נעלה יותר ונחשב ביניהם כראש ל"ו הצדיקים הנסתרים. בכל דור אליהו הנביא, זכרו לברכה, הוא ראש בני עלייה, שאינו נכלל במניין הצדיקים. לפיכך ראש הצדיקים הנסתרים בכל דור נמצא בקשר קרוב לאליהו הנביא. אליהו הנביא הגדול הוא היורש של הסימנים ההיסטוריים של יצחק אבינו. רק בשל הסבר זה יכלה הרמה האמיתית של מורה הצדק להתאמת, ודרכה אנו יכולים להבין טוב יותר את מקור ה"סודות" שנכללו בבית הספר האיסיי כמו גם את מקור המסדר המשיחי, שנוסד בבית ספר אסתר הנסתר, תחת סימני יצחק.

היה זה בית הספר שבו יוחנן המטביל, ככל הנראה 100 שנים לאחר שמורה הצדק נהרג, הפך לאחד מן המורים ולחוזה נבואי. הנוקשות של בית הספר הייתה כזו שאין דומה לה בכל ההיסטוריה היהודית. היו עונשים חמורים גם על הטעות הקלה ביותר. אף פרט לא נלקח בקלות ראש. לא ניתן לומר מילים מיותרות. המורים והתלמידים הבוגרים של בית הספר נשבעו לטהרה, תוך הקדשתם המלאה לפרישות מתענוגות העולם למען כפרת עם ישראל. היה זה אפשרי לאחר 3 שנים של חברות בבית הספר, להיכנס, תחת השבועה החמורה ביותר, ל"סודות" שהיו ידועים ונשמרו בבית הספר. בין ה"סודות" הללו היו גם סודות הקבלה המעשית.

ישוע הושפע מאוד מכל מה שלמד החל מן הימים הראשונים מיוחנן. כסרט קולנוע מול עיניו אודות השאלות והשאיפות הפנימיות שהיו לו החל מימי ילדותו בחייו האינטנסיביים, הוא הבין שגם הוא, דרך ההשגחה האלוהית, יועד לשליחות. נפשו המיוסרת בשל נפילתו הרוחנית של עם ישראל נזקקה לתרופת רמת הקדושה הנעלה, שהייתה באותה עת קשורה לכפרה על חטאי ישראל. גם רצונו להיכנס לסודות הנעלים של התורה לא הוגבלה בידי אף תנאי, כאילו כל חייו לא יעניקו לו סיפוק מינימאלי אם לא יקבל ידע זה. הוא החליט להישאר ולא לעזוב את בית הספר, לקשור עצמו לשיעורי מורה הצדק ולהעביר את חייו בחוף המבטחים הרוחני, קשה ככל שיהיה. גם יוחנן ראה את כנותו ואת כוח כמיהתו, סייע לישוע להיכנס לבית הספר מהר כבוגר, מומחה במשרה מלאה, ואפשר לו לוותר על כל התענוגות הגשמיים מיד ולהכין את עצמו לקבלת סודות אחדים של הקבלה המעשית, אם יוכיח עצמו כנאמן וכחזק מספיק כדי לקבלם לאחר 3 שנים.

יוחנן היה בבית הספר כ-6 שנים וחצי לפני כניסתו של ישוע. הוא נשבע שבועת חיים לבית הספר, ושבועה שעונשה מוות בידי שמים אם יגלה או ישתמש מחוץ לבית הספר בסודות אותם למד, אך שנה וחצי לפני שסיים ישוע 3 שנים, קרה בבית הספר מקרה שהשפיע באופן עמוק, נצחי ובלתי מחיק על חיי ישוע. יוחנן, מורו הרוחני שהערכתו אליו הייתה רבה, עזב את בית הספר נגד שבועתו ויצא למדבר כדי להטיף לחזרה בתשובה וכדי להטביל אנשים במי טבילה חדשה של תשובה וטהרה.

ישוע לא מש ממסלולו בבית הספר אך נדהם בתוך תוכו והתבלבל בעקבות החלטתו הייחודית של יוחנן. מדוע זה קרה? מדוע היה יותר חשוב ליוחנן להטיף מחוץ לבית הספר מאשר לשמור על שבועותיו בפני ה'? מה ראה יוחנן שגרם לו להחליט החלטה דרסטית שכזו? היה משהו מדהים בנושא, מאחר שישוע ידע שיוחנן היה רציני מאוד, והחלטה כזו הגיעה בוודאות לאחר שקילה מעמיקה ומודעות מלאה של הסכנות המעורבות. ישוע רצה להבין את ההנמקה של יוחנן ולכן הרהר וחיפש תוך מחשבה עמוקה, בשקט, את התשובה. יוחנן עצמו רמז על כך שייעודו השתנה, תוך שהוא רואה עצמו כעת כקול קורא במדבר המזהיר ביחס למה שמגיע ומשכנע כמה שיותר אנשים להכות על חטא ולטהר עצמם, בגופם ובנפשם. כיצד היה זה אפשרי שייעודו של יוחנן השתנה?

ליבו של ישוע התמלא בשאלות ממקור חדש, ובהן הוא הרהר באותה תקופה. דבריו של יוחנן סרבו לעזוב אותו, מאחר שהם נגעו במקור פנימי של התבוננות בלתי קבילה, נגעו ועזבו, נגעו אך נדחו כשורש של פנטזיה שטנית. היה עליו לפתוח את הדרך, הצהיר יוחנן קצת לפני שעזב את בית הספר, כדי שמי שיבוא אחריו, האחד שיהיה גדול ממנו, יוכל להגיע. ישוע הרהר: אם נבואת יוחנן הייתה משיחית לגמרי, מדוע היה הוא חייב להפר את שבועותיו ולעזוב את בית הספר כדי להגשימה? מדוע היא הגיעה רק ליוחנן בהקשר נפרד, לא במסגרת התפקיד והשבועות וללא האישור של המורים הקדושים של בית הספר הנסתר של אסתר?

ישוע נשאר, עם זאת, נחוש בדרך אותה לקח, מאחר שליבו השתוקק באופן חד משמעי להגיע לרמה של "סודות" אמיתיים ולהיכנס לקדושה הפנימית של הידע הנסתר. במקביל לכך הוא הוטרד מחלומות וחזיונות שבהם ראה הוא את עצמו כאובייקט של חלום יוחנן, אך הוא סרב לקבלם, מאחר שסבר כי מדובר בכלי השטן.

לאחר 3 שנים, ישוע נכנס למעגל הפנימי ולמד מספר סודות של קבלה מעשית. היה זה מעט לאחר קבלה זו, כשהידע בידיו, שמחשבותיו הפנימיות שוב גרמו לו למלחמה פנימית בנוגע להחלטה אותה עליו לקבל. הוא גם המשיך לקבל "סימנים" בחלומות ובחזיונות, ששכנעו אותו כי הוא האדם המיועד. כבפאזל, כל החלקים החלו להתחבר יחד לתמונה ברורה. לולא הפעולה הקנאית של יוחנן בהפרת שבועותיו למען ישועה מחוץ לבית הספר, הסימנים המשיחיים והשליחויות המשיחיות האפשריות שהיו בבית הספר לא היו יכולים לצאת אי פעם לציבור. רק עם פריצת הגדרות, יוכל זרח לצאת מרחם תמר כדי לשמש תפארת לעולם.

------------------

לאחר שעזב את בית הספר, מטרתו הראשונה של ישוע הייתה להגשים את ה"סימן" של הצהרותיו הנבואיות של יוחנן. ישוע יצא כדי לבצע את שליחותו, שפרטיה הרבים מתוארים בכתבי הנצרות המסורתיים: בחירת תלמידיו, מעשי הריפוי שלו וה"ניסים" שביצע, סעודתו האחרונה וצליבתו. הכתבים הנוצריים מכילים בעיקר אירועים אמיתיים, שקרו במהלך פחות מ-4 שנות שליחותו של ישוע, כאשר רוב דבריו של ישוע באוונגליון של יוחנן נחשבים אמיתיים בבסיסם אך לא לגמרי. אם הורסים את האווירה השקרית, השימוש הלשוני השקרי, התיאולוגיה האלילית המכסה את הדברים, האנטי-יהודיות והדעות הקדומות הסותרות, הרי ששורפים את מרבית האוונגליון הרביעי, ומה שנשאר הוא התבוננות מעמיקה הנוגעת לדברים ולכוונות של השליחות המשיחית ההתחלתית דרך סימני יצחק אבינו, שסופה בהקרבת האיל במקומו של יצחק ובשליחות המנובאת ההתחלתית עם כישלונה האפשרי בפסוקים האחרונים של ספר מלאכי[2].

אין תיאולוגיה מסביב או ביחס לצדיק הנבחר, הגואל האחרון, חיים. מלכות השמים החדשה נוסדה. הגואל השלישי והאחרון, לאחר סימנו השלם והסופי של התחייה, מנהל את מלכות השמים ומדריך את סימן החמור אוכל לחם על הארץ. על הגואל האחרון נאמר: "וְחֵפֶץ יְהוָה בְּיָדוֹ יִצְלָח" (ישעיהו, נ"ג, 10). בדומה לכך שבגאולה הראשונה התפילה מיועדת לה' ולא למשה, כך גם בגאולה השלמה התפילה היא לה', לא לגואל חיים. יש להאמין בעבדי ה' הנאמנים כאשר הם ידועים, ככתוב: "וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ" (שמות, י"ד, 31). אנו גם אומרים: "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב", כי אנו מאמינים בה' ובעבדים הנאמנים שנבחרו על-ידו.

אברהם, יצחק ויעקב הם שלושת האבות. הגאולות הן שלוש: גאולת מצרים, גאולת פורים והגאולה השלמה. מי שמכונים "גואל" הם שלושה: משה, מרדכי וחיים (שלושת אנשי הגאולה, עם זאת, הם משה, ישוע וחיים מאחר שבהקשר זה הגאולה היא גאולה האוניברסאלית, בעוד שגאולת פורים היא עבור היהודים בלבד). אלו הם בהתאמה שלושת עבדי ה', שנבחרו על-ידי אל שדי להגשים את סימני אברהם, סימני יצחק[3] וסימני יעקב. אלו הן 3 "מערכות" של סימנים הקשורים לשם המשולש אהיה אשר אהיה, שהתגלה למשה רבנו בהתגלות הסנה הבוער. זהו השם שדרכו אל שדי מגלה את עצמו כגואל ישראל ולבסוף כגואל האנושות דרך ישראל.

השם "אשר", עם זאת, הוא השם הנסתר בין שני השמות האחרים: "אהיה" הראשון ו"אהיה" האחרון, וקשור במיוחד לשם אל מסתתר. זהו השם שממנו "יצאה" התקופה הארוכה בת 26 המאות (מפורים ההיסטורי בפרס, או אף יותר מוקדם מכך, אם נתחיל את הספירה בתקופת אליהו הנביא). לכן פורים עצמו, חוץ מהיותו הגאולה המדהימה, שהצילה את ישראל משמד מוחלט באותה עת, השם ישמרנו, הוא גם סימן גדול לישועה הנסתרת של העם היהודי במשך ההיסטוריה עד לזמן הגילוי החדש של הגאולה השלמה. השליחות ההיסטורית המשיחית והייחודית של ישוע הייתה לכן במסגרת סימני יצחק אבינו תחת השם "אשר".

"המטרה המשיחית" הראשונה של ישוע הייתה להקים מחדש את חנוכת ישראל שנפלה או נכשלה, מאחר שבהתאם לסימנים שניתנו, הנס ההיסטורי והחזרה של חגיגות חנוכה היו בעצמם תחת סימני השם "אשר". לפיכך יש אלמנט כפול, פורים-חנוכה באותו השם "אשר". לפשט את הנאמר, השם עצמו הוא שם נסתר, כאמור, אך בשם עצמו קיים יסוד הגילוי הפתוח, שהזכאות אליו נובעת מאמונה, ובו החכמה ואור ישראל הופכים לקרן אור נפלאה של הבנה ואמונה לאומות העולם, ובית המקדש בירושלים הוא מקור ההשראה המרכזי שלה. יסוד זה הוא צורך גדול להגעה היסטורית אל השם האחרון ולכן אין הוא יכול להיגרע מן השם "אשר" עצמו.

החנוכה ההיסטורית של ישראל נכשלה טוטאלית בהיבט זה. מאות סיבות יכולות להינתן, אך היא נכשלה. היא לא הביאה את האור של ישראל לעולם, אלא להפך, האור של ישראל הפך לחושך בתוך ישראל. הזמן הכוכבי ההיסטורי האחרון של הגשמת החנוכה של השם "אשר" במובן שהאור והאמונה של ישראל יופצו לאומות אחרות, הגיע באותו זמן, בסימן 2000 שנים של כוכב אברהם. זאת מאחר שאברהם אבינו הוא גם האב הנבחר באמונתו בקרב המון גויים. זהו המפתח להצהרה של ישוע כי המנורה לא צריכה להיות מוחזקת מתחת לשולחן אלא מעליו, כדי שכולם יוכלו לראותה (מתי, ה', 15). שליחות ישוע הייתה לפיכך ההזדמנות האחרונה לתקן את החנוכה של ישראל שנכשלה.

וגם אם תיקון כזה היה באותו זמן אפשרי רק לכאורה, שליחות ישוע הייתה "משיחית" והעניקה אפשרות לתיקון מסוג זה. הוא לא יכול היה להיות דיפלומט, אלא היה עליו לומר את האמת, ככל שיהיה מחירה גבוה, מאחר שאם האמת לא הייתה נאמרת מפיו של ישוע ביחס להתנהגות המסולפת באותו הזמן בנוגע לתורה, השגיאה הייתה משויכת אליו. זאת הואיל והסימנים המשיחיים וגם הסימנים המשיחיים ההתחלתיים היו נבואיים מטבעם, ומה שנאמר משקף את האמת היורדת לפה השליחות. ניתן להקביל זאת לאזהרות שנשלחו בתקופת יחזקאל לפיו של הנביא - אם לא היה הוא מזהיר את מי שהיה אמור הוא להזהיר, האשמה הייתה מוטלת עליו, בעוד אם הוא היה מזהיר את האנשים, הוא היה חף מאשמה, והאחרים היו חוטאים אם לא שעו לאזהרותיו.

לפיכך השליחות המשיחית פותחת את סימן התיקון הגדול. זה מסביר את כל האזהרות של ישוע אל הפרושים, אשר יצגו את הגוף ה"רשמי" של היהדות המסורתית, אך היו למרבה הצער אלו שהיו צריכים את התיקון יותר מכל השאר באותה התקופה[4]. רק להם היה הכוח להביא את התיקון לעם, אם היו הם מבינים את שליחות ישוע, את אזהרותיו ושיעוריו. שליחותו הייתה משיחית, כפי שנסביר, אך בשל הזמן ההיסטורי של קורבן האיל של יצחק, היא נכשלה, והקורבן המשיחי נדרש כדי לאזן את הכישלון המוחלט של עם ישראל המשיחי, עם הבחירה של ה', להיות כלי של ישועת ה' בעולם ולשמש כעם כוהנים אשר ידריך את האומות באור האמיתי של סיני.

כך הם גם השיעורים ההיסטוריים החשובים שיש לקבל מכל מה שקרה אז למען תיקון עם ישראל בתקופת התיקון הנוכחית של הגאולה השלמה. השיעורים האלה, עם זאת, לא יובנו עד שהחלק המהותי ביותר של שליחות ישוע, זה של הקשר לקורבן האיל במקומו של יצחק יובן לגמרי על-ידי העם היהודי. עם מפתחות הסימנים השלמים של הגאולה השלמה, עובדות אלו מייצגות את האמיתות ההיסטוריות, שלפני כן לא היו ידועות ולא היו מובנות אך הן חלק מן ההיסטוריה היהודית ואין להתעלם מהן.

הנקודה המהותית שיש להבינה היא כי באותה התקופה, למרבה הצער, מצבם הרוחני והמטריאלי של מנהיגי ישראל היה בכלליות מושחת, התורה הקדושה הייתה במצב של בושה וצביעות. הגזרה שיצאה, כפי שנחזתה על-ידי מורה הצדק, הייתה שמד מוחלט, השם ישמרנו, של העם היהודי. הקורבן המשיחי של ישוע הגיע כדי להחליף את גזרת השמד האכזרית, ולאפשר גזרה קלה יותר יחסית, זו של חורבן בית המקדש וגלות בת 2000 שנים בין אומות העולם. ישוע היה האיל שנתפס בסבך של אלפי אלמנטים קונפליקטואליים, וקורבנו הטראגי החליף את גזרת המוות הטראגית של עם יצחק וישראל. גדולה חכמת ה', קטנה הבנת האנושות.

שליחות ישוע מסמלת היבט חשוב, שנסתר באופן נבואי בתורה הקדושה, של תוכנית ה' ההיסטורית המתייחסת לייסוד הגאולה השלמה לבסוף. תוכנית זו, החבויה בתורה, מתגלה ומובנת רק בזמן גילוי הגאולה השלמה, אך לא ניתן היה להשיגה או למצאה בתורה קודם לכן. זוהי הפתעה היסטורית גדולה, ובה ה' אלוהינו מוכיח לבסוף לעולם את אמת תורתו ודבריו.

השליחות המשיחית הייתה קשורה גם לשליחות הנבואית שנבעה מן הנבואה האחרונה של מלאכי, הנבואה הידועה הסוגרת את ספרי נביאי ישראל. שם, המפתחות ניתנים לשני שערים גדולים של הגאולה השלמה, שמירת חוקת משה ושליחת אליהו הנביא, השליח הנבואי של הגאולה, להשפיע על הפיוס המנובא שבין לבבות האבות ובניהם ובין לבבות הבנים ואבותיהם (מלאכי, ג', 24).

התורה של משה חייבת להישמר ולהיבחן. הדבר כולל את כל מסורת ישראל, מאחר שתורת משה הכתובה מכילה בתוכה את המסורת שבעל פה ואת הכוח לשפוט את כל העניינים הן ביחס למסורת הכתובה והן ביחס למסורת שבעל פה. זוהי המסורת של חכמי התורה, שהיו תחת דין מחמיר בתקופת ישוע.

אליהו הנביא יישלח להכריז על הגאולה, והוא יביא איתו את מפתחות הפיוס המנובא. איננו יודעים מתי וכיצד, אך ברור שהסימנים והמפחתות של הפיוס מובאים בידי אליהו הנביא[5].

הנבואה, עם זאת, בשל היותה נבואית, חוזה כי בזמן בו אליהו הנביא יגיע לפייס את הלבבות, הפיוס יהיה תלוי בזכות של מי שיקבלו אותו. לפיכך אפשרי כי זכות כזו תהיה חסרה וכי הפיוס לא יתקבל. הנבואה מסתיימת לפיכך עם האפשרות המרה: "פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי, ג', 24)[6].

עם זאת, ידוע כי דבר ה' אינו ניתן לביטול. אם ה"פן" קורה, ברור כי שליחות הפיוס תידחה לתקופה מאוחרת יותר בהיסטוריה, והכוונה לתקופת הגאולה השלמה, בה פיוס הלבבות יתרחש. זוהי המשמעות האמיתית והמדויקת של הנבואה. הבנתה בהקשר ההיסטורי ובמונחי השליחות המשיחית של ישוע ושל הסימנים ההתחלתיים יכולה להיות מובנת רק כעת, באור החדש של הסימנים השלמים, בזכות הגואל האחרון, חיים, המכיל את המפתחות החדשים לפיוס הגדול של אליהו הנביא, זכרו לברכה. ברור כעת מעל לכל ספק כי שליחות ישוע מן הנביאים מייצגת את ה "פֶּן" של אותה הנבואה.

על-מנת להשלים את ההבנה, הגואל האחרון חיים גילה לנו כיצד ישוע הגיע אל שליחותו וכיצד הסימנים של אליהו הנביא עבור ניסיון הפיוס נקשרו לשליחות, למטרות האמיתיות של בית הספר האיסיי הנסתר ולאמת הכוללת את מורה הצדק ואת נוכחות יוחנן המטביל וישוע בבית ספר זה. הדבר משלים את ההבנה של המציאות ההיסטורית של שליחות ישוע המשיחית, הקושרת אותה אל מקורה האמיתי: גילוי מורה הצדק, ראש ל"ו הצדיקים בדורו, את הסימנים הגאוליים והמשיחיים ההתחלתיים[7] בבית הספר האיסיי. 

השליחות המשיחית מגיעה גם כדי לפייס את לב בני ה' עם אביהם שבשמים, כך שאבינו שבשמים "יתפייס" שוב, כביכול, עם בניו. הכוונה היא ראשית לכל בני ישראל, מאחר שהם בני העם הנבחר שצוו בהתנהגות כבנים לאביהם האוהב שבשמים. לאחר מכן, באור האמונה האמיתית באל חי אחד, אנו כולנו בשר אחד, כולנו הבנים והבנות של אדם וחוה, נוצרנו בצלם אלוהים, ואנו אהובים על-ידי אבינו שבשמים אם אנו הולכים לפניו בדרך נכונה.

שליחותו של ישוע הייתה צריכה להעניק את התיקון המשיחי, לאחר שעם ישראל נטש ברוחו את אביו שבשמים ולא התנהל כבן אמיתי ונאמן לפניו. ישוע היה צריך לבצע את הסימן המלמד את בני העם למצוא שוב את לבבם ולחיות באמונתם כבניו הנבחרים של אלוהי ישראל. לפיכך אחד משמות הסימנים של השליחות המשיחית היה "בן האל", השליחות של לימוד ישראל כיצד להיות בנים ובנות לה' אלוהינו.

למרבה הצער, כישלון הפיוס משמעותו הייתה גם שישראל היה בן מורד. איננו יכולים להתכחש לזעם הנורא של ה' עלינו באותה התקופה כמו גם לחורבן בית המקדש השני ולגלות הארוכה בת 2000 השנים. בוודאות היינו אז בנים ובנות רעים מאוד. כה גדולה הייתה קנאת ה' נגדנו וכה נורא היה זעם ה' על היותנו בנים מורדים, עד שגזרתו הייתה שאומות העולם יאמינו ביהודי אחד, ובאהבתם הגדולה אליו יקראו לו בן האל. קנאת ה' גרמה לכל זאת.

   בכלליות, כל מה שקרה לישוע, מלידתו ועד למותו הטראגי, היה בהשגחה אלוהית. לידתו עצמה הייתה סימן של נישואין גאוליים בטרם עת. כל מה שהוא ראה ועשה בימי צעירותו לימד אותו את דרכי הקונפליקט שבהן יסתבך לבסוף. גם גיל 33, שהיה גילו בעת קורבנו המשיחי, יצא לעולם כ"סימן", מבלי שהבנה כלשהי דבקה בו.

------------------

תוספת לסימן 33

 

מספר הסברים כבר ניתנו למונח "בן האל" שישוע השתמש בו כ"תואר משיחי" כדי להציג את עצמו בפני יהודי ישראל, בניסיונו להגשים את משימת הפיוס הבלתי אפשרית שלו של לבבות האבות לבניהם והבנים לאבותיהם. ישוע הציע שיעורים לאנשים, הן מסורתיים והן חדשים, כדי לגרום ללבבות בני ישראל לחזור לאביהם שבשמים.

היו שיעורים מסורתיים רבים ידועים שלא הובנו או לא יושמו, וישוע ניסה לחדשם ברוח חדשה. שיעורים חדשים הם אלו שנבעו מן הסימנים הגאוליים ההתחלתיים, שקיבל ישוע בסוד בבית הספר האיסיי כסימני מלכות השמים וסימני תחיית המתים. הם היו "חדשים" ביחס למסורת אך לא מנוגדים לה. הם היו חלק מן המסורת הנסתרת שנשמרה בבית הספר האיסיי.

הסברינו אודות המושג "בן האל" הם כולם נכונים, וכך גם הסיבות לכך שהמונח סולף כל כך תיאולוגית. בניתוח תמציתי קל להבין: המונח "בן האל" הנלקח כפשוטו הוא בעל תוכן פגאני ואלילי. אותו ביטוי, עם זאת, שנלקח באופן מטאפורי, כבתורה עצמה, מכיל את שורשי קשר הקרבה והאהבה הייחודי של אלוהי ישראל לעמו הנבחר: "בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים, י"ד, 1), "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות, ד', 22). אלו הם צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, העם שנגאל ישירות על-ידי ה' מעבדות מצרים, שנכח בקריעת ים סוף ושקיבל את התורה בסיני. כאב שאוהב את בנו, ה' היה קרוב לעמו בעמוד האש בלילה ובעמוד הענן ביום. כל שאר אומות העולם לא היו עדוֹת לניסים אמיתיים כאלו, אשר בוצעו על-ידי אל שדי למען בני ישראל.

עם ישראל, עם זאת, איבד את הרגש האמיתי לקשר זה. ראשית כל, הקשר דורש את הרמוניית האחווה בין האנשים. הזכות לקרבת ה' היא מתנה גדולה של אהבה שניתנת מאל שדי למי שהוא אוהב. בן ישראל חייב לפיכך לחוש כי כל יהודי אחר, כמוהו או כמוה, הוא "בן האל". אב אוהב הרמוניה בין ילדיו, ולא שנאה ומחלוקת. ישוע בשיעוריו אודות ה"בן" ניסה לעורר את לב ישראל האמיתי ואת "חוקי" הרוח שאפשרו יחסים כאלו.

ללא ספק שתפיסה זו של "בן האל", במובן של קרבה, הייתה מנוגדת לשפל של אותה תקופה ולפעולות חסרות לב צדק בפני ה' וכלפי הזולת. אם עם ישראל הוא הבכור בין האומות, האומות הן אחיותיו של ישראל. לפיכך הביטוי: "בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" יכול להתרחב לכל האחים והאחיות. אם לא, כיצד אפשרי שלבסוף יתקיימו הפסוקים: "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו, ל"א, 33), "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה, ג', 9), "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו, נ"ו, 7), ו"וַיֹּאמֶר, נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד, לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב; וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ" (שם, מ"ט, 6)?

ישראל הוא העם הנבחר, הבכור, אך אנו כולנו אחים ואחיות, בנים ובנות של ה', ועלינו לבצע את מה שנכון לפניו, כפי שהכריז הגואל חיים: "כולנו בשר אחד".

המונח "בן האל" מותאם לפיכך לתפיסה אוניברסאלית, ועלינו לדעת כי יש לכך צורך חשוב. בחלום של נודע מ-2008 (אינזאגו, איטליה) ישוע דיבר איתה על עניינים שונים, ולאחר שאישר את כל ההסברים שפרץ נתן, הוא הסביר שגם הוא ביצע טעויות במספר ביטויים כ"אֲנִי אֹמֵר לָכֶם לֹא יוּכַל הַבֵּן לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִנַּפְשׁוֹ בִּלְתִּי אֵת אֲשֶׁר יִרְאֶה אֶת אָבִיו עֹשֶׂה כִּי אֶת אֲשֶׁר עֹשֶׂה הוּא גַּם הַבֵּן יַעֲשֶׂה כָּמֹהוּ" (יוחנן, ה, 19).

הביטויים שאליהם ישוע התייחס בחלום לא היו ברורים, וזאת נעשה במתכוון, מאחר שבאוונגליונים, ובמיוחד באוונגליון הרביעי, ישנם ביטויים רבים שמבטאים את קשר הקרבה החזק עם ה'. חשוב מאוד אם כך שישוע הגיע, לאחר תקופה ארוכה של תיקון הנצרות והציב את "חותמת האישור" על התיקון, המסכם אותו בהודאתו כי גם הוא הוסיף לבלבול עם מספר ביטויים שנכתבו באוונגליונים.

אני מנצל את ההזדמנות כדי להביט מקרוב בעדות יוצאת הדופן הזו של ישוע עצמו (שעקב אחרי כל צעד בתיקון הנצרות מן ההתחלה, והופיע בחלומות רבים של החמורים) כדי לנסות ולמקד טוב יותר את ה"טעות" שאליה הוא מתכוון. מהיכן הגיעה התפיסה של "חיקוי" ושל "קשר אהבה הדדי", המאפיינים יחס שבין אב לבנו? הנושא הוא עמוק מאוד, ואני אנסה לקצר ולא להאריך בו, מאחר שכל משפט פותח דלתות, כשאין זה המקום לפתוח אותן.

כל יצור אנושי נוצר "בצלם אלוהים", "בצלמו ובדמותו": "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית, א', 26). רק בבריאת האדם אמר ה': "נעשה". הצדיק חיים הסביר כי ביחס לכל היצורים האחרים בעולם, בריאתם עירבה רק היבט אחד של היקום. בבריאת האדם, לעומת זאת, ה' רצה לערב את כל ההיבטים של היקום, כך שהאדם יתעלה, תהיה לו בחירה חופשית וגמישות רבה יותר מאשר לכל שאר הבריות. זו הסיבה שה' אמר לכל היקום: "נעשה אדם".

ישוע קיבל מספר סודות בבית הספר האיסיי, שעירבו את ה"קדושה" הייחודית בהליכה בצלם אלוהים. זהו ידע נסתר כיצד להעלות את ערך הדברים שנעשו ונאמרו באור צלם אלוהים, שבמסגרתו נברא האדם. הקטגוריה של סודות אלו נקראת "סודות גופניים". אלו אינם "סודות עליונים" של הצדיקים הנסתרים אלא סודות נעלים מאוד המגלים את "מקורות" גוף האדם.

שלא נטעה לחשוב כי זוהי דוקטרינה מיסטית או פילוסופיה ספקולטיבית. אלו הם סודות אמיתיים שירדו למספר קטן של אנשים מיומנים ומושבעים הבקיאים בכל מסורת התורה. אלו הם כוחות אמיתיים.

בקבלת ישוע את העובדות, הוא השתכנע כי הוא האחד שנבחר ל"שליחות" המנובאת של יוחנן המטביל. להחלטתו להתחייב לשליחות במונחי אב ובן הייתה תכלית, והיא חיזוק הליכת היהודי לאור מקורו ברמת צלם אלוהים. לפיכך כאשר ישוע אמר "אבי", הוא התייחס לה', בורא האדם שנוצר בצלם אלוהים.

בשורת ישוע לבני ישראל הייתה: חזרו ל"צלם אלוהים" האמיתי שלכם ול"דמיון" שלכם לאביכם שבשמים. אב ובן היו האמצעים של ישוע ללמד מחדש את בני ישראל ללכת בצלם אלוהים. ברור כי ישוע לא התכוון ללמד את ה"סודות" שקיבל בבית הספר. הייתה זו "טרנספורמציה חדשה" של ה"סודות" ל"צורה משיחית וגאולית", השייכת לשליחות המשיחית הייחודית שנטל ישוע. ישוע האמין שהתעוררות מחדש של צלם אלוהים היא האמצעי דרכו יהודים ינהגו כ"צדיק באמונתו יחיה".

הפרמטרים שישוע השתמש בהם לא היו אלו של חכמי התורה, אלא פרמטרים חדשים שהתקבלו בבית הספר ועוצבו באופן כזה שניתן יהיה להשתמש בהם בציבור למען ביצוע השליחות. אני חוזר, מטרת הלימוד "בן האל" הייתה לחדש את הקשר בין היהודי לצלם אלוהים, שישוע כינה "אבי". ה"בן" היה מי שהולך כצדיק באמונתו וחי באמונתו (או אמונתה) עם ה"צלם" של היקום, שבו הוא נוצר על-ידי ה'. באופן זה "צלם אלוהים" תואם לדרך הצודקת בפני ה', כאשר בן "נולד" לאביו, מה שמשביע את רצון האב.

למעשה הבן מקבל את צלם אביו ואימו, כאשר ה', ישתבח שמו, ממקם את נשמתו. יהודי צדיק החי באמונתו הולך בצלם המתאים לצלם אלוהים. בדרך זו היהודי מקבל את מזונו, הן הרוחני והן הגשמי, מאביו שבשמים, ומכונה "בן לאל עליון".

על אף כל האמת של הסבר זה, האופן שבו ישוע לימד את התפיסה הכיל את שולי הטעות, ובשל כך היה עליו להודות כי גם טעותו הזינה את התיאולוגיה השגויה שהגיעה לאחר מכן. לומר: "הַאֲמִינוּ לִי כִּי אָנֹכִי בְאָבִי וְאָבִי בִּי" (יוחנן, י"ד, 11) מבלבל את מחשבות האנשים, ויותר מכך: "אִם לֹא אֶעֱשֶׂה אֶת מַעֲשֵׂי אָבִי אַל תַּאֲמִינוּ לִי" (שם, י', 37). משפטים כאלו חסרים את עמדת הנגד או את האזהרה לא ליפול לרעיון שגוי של "אלים קטנים".

כאשר התורה מציינת בספר שמות אודות הזקנים: "וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר" (שמות, כ"ב, 10), משה (בספר דברים) מדגיש באזהרות חוזרות ונשנות לא ליפול לטעות: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים, ד', 12).

   אנשים מתבלבלים: אני באבי ואבי בי, אני עושה את מה שאבי עושה, כמו גם משפטים אחרים מסוג זה באוונגליון של יוחנן.

אם היה קיצור דרך שגרם לדרך להתארך עוד יותר, היה זה מאחר שקיצור הדרך לא חזה את הדיספרופורציה האפשרית של המידות הנכונות שנבעה ממנו. במקום אחר הסברנו שהשורש בחיפוש אחר דרך האמצע נובע מהשם "אשר", וכי גם משה רבנו בעלייתו השנייה (האמצעית) בת 40 הימים והלילות, הנסתרת בתורה, ניסה להוריד את תורת הדרך האמצעית אך לא צלח בכך. כל הצעה של משה סורבה בידי ה', שהראה לו שאותה דרך אמצע שהינה "קצרה", תביא, בהנחה ותופר, לאסון הגרוע מהפרת חוקי ומצוות התורה. משה רצה למצוא את הדרך ללבבות ישראל, לב שכאשר יוצת באש האמת האמיתית, יעניק פירות חיוביים בכל רמה, כצדיק החי באמונתו. הוא חיפש אחר הדרך הקצרה כדי להגיע לדרך האמצע.

הדרך האמצעית קשורה לשם "אשר". במובן מסוים משה רבנו היה כה מזועזע מחטא העגל עד ששבר את הלוחות הראשונים לרגלי ההר וניסה "להמשיך" בשם אהיה אשר אהיה, שאותו הוא קיבל במעמד הסנה הבוער. משה ראה את המסלול ההיסטורי של השם כולו, כששליחותו יוחסה לשם הראשון. כשראה את כשלון עמו ואף את אהרון אחיו, שהיה אחראי לעם בהיעדרו, הוא ניסה למצוא פתח למידות הלב ודרך שתמריץ את השכל ואת הלב לחפש את ה"טוב" בכל רמה. ה' אמר "לא", מאחר שהיה זה מוקדם מדי עבור גילוי זה, כי אם היה הוא מתרחש אז ומופר, היה זה הסוף!

לדרך הקשורה לשם האמצעי "אשר" יש שורשים בסדר האירועים החדש. שורשי הסדר החדש שנבע מכך הם במלכות השמים הנסתרת מאוד, כפי שניתן לראות בכתבינו על אליהו הנביא, מרדכי הצדיק והמלכה אסתר של פורים, ועל ניסיון הגילוי של יוחנן המטביל ושל ישוע ביחס למלכות השמים היורדת לארץ. זהו גילוי של הדרך האמצעית האמיתית דרך מידות הלב הנקראות מידות אסתר. ישוע רצה למסור את הדרך האמצעית עם איזונה המושלם בין הרוח למעשה. ה"דרך" "השתלבה" ב"סוד" של "צלם אלוהים" וכפי שהוסבר, ישוע רצה ללמד דרך דוגמת האב והבן את צלם אלוהים, שבו האדם נוצר. בדרך זו הפרט, שנוצר בצלם אלוהים, יוכל למצוא את הנתיב להיות בן לאביו שבשמים. המפתחות לפתיחת הדרך היו מידות הלב מן האמונה האמיתית באל חי אחד.

האמת היא שלא הייתה רשות לגלות את הדרך, מאחר שלא הייתה רשות "לפתוח" את סוד מלכות השמים. מסיבה זו הסודות שהוחזקו בבית הספר האיסיי נסגרו בשבועה חמורה מאוד. לא הייתה זכות לגלות אותם בחוץ.

(בחלום של סולי שהתקבל בגדרה ב-10 למרץ 2013, אמר פרץ לסולי: "שגיאת ישוע הייתה גם מאחר שאמר פעמים רבות מדי: אני, אני, אני, אני").

למרות זאת, היבטים רבים של השינוי המשיחי שנפל על ישוע, ואשר דרכם תוגשם לבסוף תוכנית ה' הגאולית, היו חייבים להביא שלבים היסטוריים עצומים וצעדים שהעולם היה צריך לעבור לפני הגאולה השלמה עצמה.

חלומה הנ"ל של נודע מ-2008 היה אחד החלומות בהם ישוע דיבר אליה (היו יותר מעשר פעמים שישוע הגיע לדבר אליה). היה זה לאחר שכתבתי את הטיוטה הראשונה לספר "מתי הילד". ביחס לטקסט אמר ישוע: "אמרי לפרץ כי כל הפסקאות שנכתבו על-ידו ביחס אלי נכונות ונכון גם להיפטר מ"משפטים שגויים" (באוונגליונים), מאחר שעל-ידי כך תמצאו אותי. מה שעדיין לא נאמר הוא שהשקרים שנכתבו ביחס אלי מבוססים על ביטויים לא מדויקים, שאני בעצמי אמרתי. הטקסט 'מתי הילד' מכבד את האיזון הנכון של האמת".

25 שנות עבודה על תיקון הנצרות היו נחוצות כדי לזכות לקבל מילים כאלו של הודאה מישוע עצמו. הדבר מסמל סיכום היסטורי גדול לתיקון עצמו. בכל הכתבים הללו לא השתמשנו אף פעם במונח "לשגות" (to err) ביחס לישוע. כן הזכרנו את רמת בלבולו שלו ביחס למונח "בן האל". מאחר שביטויים רבים באוונגליון של יוחנן לא נחשבים אותנטיים אלא הם הוספות מאוחרות שעלינו להסירן, אנו אומרים: קראו את הכתבים הנוצריים ללא אותם ביטויים. במקרים אחדים, עם זאת, חלק מאותם משפטים שיש לבטלם לא מונעים ממני מלהשתמש בהם למטרה של הוכחת אמיתות, תוך התייחסות מחודשת אליהם במידות נכונות ביחס לתפקיד השופט המשוח של מלכות השמים השלמה של הגאולה השלמה, הגואל חיים.

לא יכולנו לדבר על טעויות ביחס לישוע גם בשל הכבוד שיש להעניק לתפקידו המשיחי, לקורבנו המשיחי ולענוותו שהוזכרה על-ידי המורה חיים בסימן הראשון של הכוכבים. כבוד זה גדל עם הגילוי החדש שישוע היה האיל שהועלה קורבן במקום יצחק, ואף יותר עם הידע החדש, שנאמר על-ידי המלאך מיכאל בחלום של ג'יוזפה: "שלושה הם אנשי הגאולה: משה, ישוע וחיים". בשל כך לא יכולנו מצידנו לייחס "מילים שגויות" לישוע. רק ישוע עצמו יכול וחייב היה לגלות את טעותו שלו.

השגיאה המדוברת אינה קטנה, כפי שישוע עצמו הסביר, אלא מדובר ב"מבנים" התיאולוגים שנבנו על דברי ישוע, בעיקר על-ידי אבות הכנסייה שהסיקו מסקנות תיאולוגיות מוטעות אודותם. הודאת ישוע כאן היא עצומה. אם היינו מקבלים אותה לפני כן, הדבר היה מעוות את המשתנים ההכרחיים ליסוד התיקון, ולכן ההודאה לא הגיעה לפני סיכום התיקון בספר "מתי הילד". עם השגת הסיכום, ישוע יכול היה לגלות את מה שהפך לחותם כל תיקון הנצרות. הוא נטל אחריות לכל השגיאות התיאולוגיות שיצאו בה. המחסור בדיוקן של מילים וביטויים שונים שלו יצר בלבול, אשר הוביל לאותן שגיאות.

ישוע לא היה אומר זאת אם לא היה הדבר נכון. בענוותו הוא הגיע (לנודע) כדי להניח את סימן חותם התיקון הגדול של הנצרות, וגדול הוא השיעור: כוכב כריסטו מגיע בזכות הענווה. לכן ישוע בענוותו הגיע כדי להשלים את התיקון הגדול, שמגיע דרך כוכב כריסטו בהגעתו השנייה. ללא ההודאה, עמוד אמת היה חסר, עמוד תווך שלא יכולנו להציב בעצמנו. ישוע הניח את כתר התיקון: בעולם הייתי אדם וכך גם בעולם האחר. כל אדם בעולם יכול לטעות, וגם אני ביצעתי טעויות באותה עת.

ראו כי ישוע עצמו יצר את הדרך לפיוס הלבבות. אנו כולנו בני אנוש ומבצעים טעויות, וגם המסורות הדתיות יכולות להכיל טעויות למשך דורות, כאלו שלבסוף חייבות להיות מתוקנות. יש צורך בענווה כדי להכיר שאנו מועדים לבצע טעויות.

------------------

אני כותב כאן בנובמבר 2009, בערך שלושה חודשים עברו, והשלמה מאוחרת של ישוע לתיקון התקבלה בחלום של נודע. בחלום הייתה נודע ברומא, שהייתה יפה מאוד (נודע הופתעה מכך). על הארץ הייתה שכבת מים נקיים, והאווירה הייתה נעימה. פרופסור כלשהו, כאשר שמע על כתבי הגאולה השלמה אודות ישוע, הזמין את נודע למשרדו כדי לשאול אותה מספר שאלות. נודע הסבירה לו משהו מן הטקסט שדניאל כתב: "הפגמים של ישוע" (I difetti di Gesù), ובאותו הרגע ישוע הופיע ואמר: "כאשר מדברים עלי חשוב לדבר בדרך נעימה ומלאה באהבה, כי הנוצרים למדו ממני את אהבת האחר, והם אינם יכולים לשאת 'שפה קשה'. בהתייחס ליהודים, הם לא צריכים לבקש כלל סליחה אודות מה שקרה לפני 2000 שנים. הם סבלו מספיק בכל המאות האחרונות".

כאשר שמעתי את החלום מנודע ואת דברי ישוע אודות היהודים, חשתי הקלה גדולה בתוכי. הבנתי כי גם הודאה זו הייתה צריכה להיאמר אישית על-ידי ישוע ולא על-ידי מישהו אחר.

הובן כי הכותרת ואף חלק מן הביטויים של הטקסט "הפגמים של ישוע" היו קשים[8], ויש להחליפם במילים רכות יותר. שינינו את שם הטקסט ל"אני אוהב את ישוע האמיתי" (Io amo il vero Gesù) והוריתי לדניאל לעבור על כולו ולהוסיף, כאשר אנו מדברים על אבות הכנסייה ב"שפה קשה", את המשפט: "אני אוהב את ישוע האמיתי" או משפטים דומים לו. בכתבים שלי אקח גם כן לתשומת ליבי את דברי ישוע שנאמרו לנודע כאשר אקרא אותם בשנית. בכל מקרה ההשלמה הכרחית לתיקון גם כאן והיא יכולה הייתה להינתן רק לבסוף ולא לפני כן, מאחר שכשאנו מדברים על אלילות, אין זה אפשרי ואין זה רצוי לרכך את שפתנו. רק לאחר כל התיקונים, עם זאת, ראוי להביט שוב בעניינים שונים דרך ההשקפה שישוע העניק.

                                                                                                 

נקרא שוב, 28 בפברואר 2013, באר שבע.



[1] שם זה של בית הספר האיסיי הוא חלק מכתבינו, ולא ניתן למצאו בכתבי קומראן.

[2] למרות זאת, גם לאוונגליון הרביעי יש מקום בסימני הגאולה, וחלק מן הדבש המתוק ביותר יכול להימצא ברבים מדבריו של ישוע, כפי שיוחנן מתאר אותם, לאחר שהופשטו מן ההאלהה המרה והתפיסה האלילית החמורים ביותר שנכתבו אי פעם, כולל שרבוב הקטעים המאוחרים שנוצרים הוסיפו לאחר יוחנן. עם זאת, את הטקסט חובה לשרוף, "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים, י"ז, 7). מה שאמיתי בו יכול להתקבל רק במבט על הסימנים השלמים האמיתיים של הגאולה השלמה, בזכות הגואל האחרון חיים, בניתוח כיצד להצהרות ישוע של יוחנן יש ערך העברתי לגואל האחרון בסימן השלם של השופט המשוח במלכות השמים ובסימן השלם של תחיית הצדיק חיים. בכל ההיסטוריה לפני הגאולה השלמה, לאומות הנצרות באופן כללי לא היה הכוח להחזיק באמונה מונותיאיסטית טהורה. כעת, עם זאת, כוכב אברהם נכנס לתקופת 65 השנים של הדור הרביעי הסופי כדי להשלים את מעגל 4000 השנים, אז כל האלילות תושמד מעל פני האדמה.

[3] אף על פי שמרדכי הצדיק היה בסימן יצחק עצמו, בעוד שישוע היה בסימן האיל שקרניו נלכדו בסבך, והוקרב במקום יצחק.

[4] לכן הנוקשות בדברי ישוע הנוגעים לחכמי התורה, אזהרותיו אודות ימי החורבן שהתקרבו והצהרותיו כנגד הגילויים הנתעבים והצבועים של "האדיקות הדתית" היו מרכיב חשוב בשליחותו. העובדה שהאוונגליונים מוקמו בהמשך בהקשר אנטי-יהודי שיצר אנטישמיות, לא מפחיתה מן האמת ההכרחית של הנוקשות ה"משיחית" ושל האזהרות הנבואיות בדברי ישוע.

[5] "הנשר הגדול", הרמב"ם, עליו השלום, הסביר שאם הנביא עצמו לא הגיע, יקום נביא (או שליחות נבואית) בשם ובסמכות אליהו הנביא, שיגיע לתקן את הלבבות.

[6] ניתן להוסיף כאן כי הסיבה האמיתית שבגללה הנביא עצמו לא מגיע, אלא מישהו שנשלח להגשים את שליחות הפיוס, חבויה ב"פן". זאת מאחר שאם המילה "פן" היא למרבה הצער הנימוק, והשליח שנשלח יסורב, כשבמקום הפיוס מוטלת קללה על הארץ, תארו לעצמכם מה יקרה לעולם אם אליהו הנביא בעצמו יגיע ויקבל סירוב!!!

[7] עם פתרון הנבואה האחרונה בספר מלאכי, אנו מגיעים להבנה רחבה יותר. השליחות של ישוע הייתה אכן נבואית ו"משיחית", אך היא הייתה גם שליחות משיחית שנכשלה. כישלון זה וכל אלפי ההיבטים השליליים שיצאו ממנה הפכו את הפיוס בינה לבין נבואות משיחיות רבות שקיימות לקשה ביותר. מדובר בקונפליקט. השליחות הייתה "משיחית", אך היא נכשלה בישראל, ולבסוף כל הדוקטרינות שהומצאו סביבה היו נגועות לגמרי באלילות פגאנית. זהו קונפליקט נבואי: אם השליחות משיחית, היא צריכה להיות קשורה לנבואות משיחיות אחרות, אך בכישלונה, עם אי קבלתה ועם ההאלהה הכלולה בה, כיצד שליחות כזו יכולה להיקרא "משיחית"?

   אין תשובה חד משמעית לכך, אך ניתן להתחיל ולהביט במציאות ההיסטורית שנגרמה ביחס לקונפליקט הנוצרי-יהודי באשר למיקום שליחות ישוע. הנוצרים מראים, במסגרת תיאולוגיית הברית החדשה הנוצרית והמשיחות הנוצרית, כיצד כל הנבואות המשיחיות מתקשרות לשליחות ישוע. היהודים, מאידך, הסבירו תמיד את אותן נבואות באור השליחות המשיחית של בן דוד שלא הוגשמה אך חייבת להגיע, מבלי להזכיר את ישוע או את שליחותו. ויכוח בן 2000 שנים ללא הכרעה. מישהו אולי יכול לטעון שהאמת היא באמצע, אך כיצד זה אפשרי בהתייחס לנבואה? הנוצרים מייחסים את הברית החדשה הנוצרית לברית החדשה של ירמיהו. היהודים מסרבים באופן מוחלט לקבל תזה כזו. האם הברית החדשה של ירמיהו הוגשמה בידי הנוצרים או לא? האם הייתה היא או לא?

   התשובה לא מגיעה עד שאותה הנבואה של מלאכי מובנת כפי שהסברנו אותה. ברגע שמבינים אותה באופן הזה, כיצד מגדירים את שליחות הפיוס המשיחית שנכשלה? כאן אתם לא יכולים לטעון שהשליחות שנכשלה לא הייתה "משיחית", מאחר שכדי להחזיק באפשרות של הבאת הפיוס המובטח של אליהו הנביא, השליחות עצמה הייתה חייבת להיות "משיחית", כפי שהיא הייתה חייבת להיות שליחות של הצלה. גם אם היא נכשלה, לא היה זה כישלון של שליחות סתם, אלא כישלון של שליחות נבואית ומשיחית הקשורה לפיוס של אליהו הנביא, זכרו לברכה.

   לפיכך הנבואה עצמה מגלה בתוכה שכאשר השליחות המשיחית נכשלת, יעבור זמן היסטורי ארוך וקשה עד שהעניין יוגדר בבירור, מאחר שהשליחות הייתה משיחית אמיתית, אך היא נכשלה להביא עימה את ההגשמות הנבואיות אותן היא יכלה להביא, אם הייתה היא מוצלחת. באותו אופן, יחסית, ניתן להתייחס גם לנבואות המשיחיות האחרות או לפחות לרבות מהן. כלומר: אם שליחות כזו הייתה מצליחה, היא הייתה נקשרת אליהן, והכול היה מתברר נבואית ביחס לזמנים שהיו אז. עם זאת, על אף שנכשלה, היה קשר כלשהו לנבואות בשל הפוטנציאל המשיחי של השליחות, אך באותו זמן הבטחות לא הוגשמו על-ידי השליחות מאחר שהיא נכשלה. מסיבה זו האוונגליסטים ואבות הכנסייה היו יכולים למצוא אזכורים ברובן המוחלט של הנבואות לשליחות ישוע, בעוד באותו זמן היהודים היו יכולים להפריך זאת, מאחר שההבטחות המשיחיות לא התגשמו במסגרת אותה השליחות. אם מישהו יכול לסתור את ההסבר הזה ולהעניק הסבר טוב יותר, אזי הוא (או היא) יותר חמורי ממני!

   ברור כי השליחות שנכשלה לפי מלאכי לא הייתה יכולה למצוא מקום ביהדות, אם לא בשל העובדה שהיא תתגלה בסוף ביחס להגשמה הנבואית של סימן קורבן האיל בתורה. לא היה זה אפשרי גם אילו ישוע לא היה מצהיר: "לֹא תַּעֲבֹר יוֹד אַחַת אוֹ קוֹץ אֶחָד מִן הַתּוֹרָה עַד אֲשֶׁר יְקֻיַּם הַכֹּל" (מתי, ה', 18). יש נקודה נוספת אשר מצדיקה את שליחות ישוע, גם בכישלונה בהבאת הפיוס. ישוע עצמו הכיר בשלב מסוים בכך ששליחותו אינה השליחות המשיחית של השלום, אלא של המהומה, המאבק, המלחמה והסכסוך, ולכן הוא השלים בדבריו את התנאים לנבואת מלאכי, התעקש כי יש לשמור על התורה במלואה, והכריז כי שליחותו הייתה זו של הפיוס שנכשל. הי-הא! הנצרות, מאידך, מנעה מן הנוצרים לשמור על התורה, וטענה כי ישוע היה שר שלום. הא-הי!

[8] הטקסט של דניאל לא בא לדבר בכלל על טעויות או חסרונות של ישוע, כי אם על הטעויות והפירושים המעוותים של אבות הכנסייה כלפי דבריו של ישוע. לדוגמא: כאשר בא אליו יהודי וקרא לו: "מורה טוב", ענה ישוע שהוא מסרב לתואר "טוב" מפני שרק אחד הוא טוב באמת, והוא הקדוש ברוך הוא. דניאל בספרו מוכיח מכך שישוע האדם היה ככל בני האדם, ואם היה הוא אל, כדבריהם, לא ניתן היה לסרב לתואר הזה, וכן על דרך זו כל ספרו המאיר עיני נוצרים באמיתות מצבו האנושי של ישוע.